אכילה בחצר הביתית ללא מעשר

אכילה בחצר הביתית ללא מעשר

אודות אשה שיש בחצרה המשתמרת עץ קלמנטינות ואגוזים, האם היא יכול להאכיל לבעלי החיים שבחצרה מפירות העצים הנ"ל, קודם שהפרישה מהם תרומות ומעשרות?

הרב יהודה הלוי עמיחי | אייר-סיוון תשס"ה

 

א. קלמנטינה אחת האם חייבת במעשר

הרמב"ם (הל' מעשר פ"ד הט"ו) פסק כדעת ר"ע (מעשרות פ"ג מ"ט) שתאנה העומדת בחצר אוכל ממנה אחת אחת ופטור, ואם צירף חייב במעשר. א"כ פשוט שאפילו בחצר גמורה יש אפשרות להאכיל אחת אחת, ולכן לגבי אגוז ברור שאם לא מצרפים אגוזים הרי שאפשר לתת לבהמה לאכול אחת אחת, למרות שהיא בחצר המשתמרת (כפי שכתב הר"ש בפיה"מ).

אלא שלעניין הקלמנטינה נראה שדינה כדין הרימון, וכפי שברימון עליו לפרוט את הרימון ואוכל אחד אחד, וכן באבטיח עליו לחתכו לפרוסות כשעוד האבטיח מחובר (רמב"ם מעשר פ"ד הי"ז), א"כ נראה שגם קלמנטינה שיש בה פלחים פלחים עליו לפורטה ולקלפה ולאכול פלח פלח, שהרי אם מוריד קלמנטינה שלמה שיש בה  מספר קלחים הרי זה כצירוף וחייב במעשרות.

העולה מדברנו לכאורה שא"א   לקחת קלמנטינה ולהאכיל לבהמה קודם הפרשת תרו"מ, שהרי בשעה שנלקטה הקלמנטינה בחצר המשתמרת הרי זו חייבת בתרו"מ, וממילא אין להאכיל לבהמה אפילו אכילת ארעי. אלא שיש לדון בנידון דידן במספר שאלות:

1. האם החצר היא בגדר חצר או גינה.

2. האם מותר ליטול על מנת להאכיל לבהמה.

 

ב. הגדרת חצר

לגבי דין החצר יש לעיין האם החצר המדוברת היא חצר או שמא גינה, שהרי הרמב"ם (הל' מעשר פ"ד הי"ד) בחצר הנעדרת (חצר שעדרו אותה) ברובה, החשיבה כגינה שאיננה קובעת למעשרות. וכמו כן בחצר שנטע בה עצי נוי, הואיל והשאר נעדר, הרי היא כגינה הפטורה מתרו"מ. הראב"ד חולק על הרמב"ם וסובר שאם נזרעה רובה היא  פטורה ממעשרות מפני שדינה כשדה. אבל אם נטע את רובה היא חייבת במעשר, שהנטיעות אינן מוציאות אותה מידי יישוב. דהיינו לרמב"ם אין גדר חצר אם הרוב נעדר, ואילו לראב"ד בזריעה אין גדר חצר, אבל כשהרוב נטיעות – לכו"ע הרי זה גדר של חצר המשתמרת, וא"כ אם החצר הנדונת היא בנטיעות הרי שהיא חייבת בתרו"מ. וכפי שכתבנו לעיל גם קלמנטינות חייבות בתרו"מ.

 

ג. האכלת בהמה בחצר

לגבי האכלה לבהמה בחצר איתא בתוספתא (פ"ב דמעשרות ה"כ) וז"ל:

היתה לו ערימה של בצלים ושל גרוגרות ושל חרובין בראש גגו בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן, בורר ומשליך לפני בהמתו ר' שמעון בן אלעזר או' אין בהמה אוכלת עריי בחצר.

באור דברי התוספתא שאדם שהיה לו ערימה של בצלים וגרוגרות וחרובין בראש הגג, והניחם שם לייבוש, וכעת יכול לברור את היבשים ביותר ולאכלם בגג, שהרי עדיין לא נקבעו למעשר כל זמן שהערימה לא הושלמה. אבל אסור לו להוריד את הערימה לאכול בבית או בחצר, כמו כן מותר לו להשליך מהערימה לבהמתו לאכול, ונשאלת השאלה האם ההיתר להשליך לבהמה לאכול הוא גם בחצר או רק בגג אבל בחצר אין מקום להתיר אפילו להשליך לבהמתו. רשב"א בודאי ס"ל שאין בהמה אוכלת ארעי בחצר. החסדי דוד בתוספתא הסביר שלדעת ת"ק מותר להשליך לפני הבהמה בחצר,  וס"ל שבהמה יכולה לאכול בחצר דרך עראי, למרות שלאדם בנידון זה אסור לאכול, ואילו רשב"א חולק על כך וסובר שאין להתיר לבהמה לאכול ארעי בחצר.

דעת התוספתא כפשוטה היא שגם ת"ק לא התיר אלא להשליך בגג לבהמה אבל בחצר לכו"ע אסור להאכיל, לפי הסבר זה רשב"א ס"ל שאין בהמה אוכלת ארעי בחצר אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

הגר"א גרס בתוספתא בדעת ת"ק "ומשליך לפני בהמתו בחצר", משמע שהגר"א סובר שמותר להשליך לפני בהמה אבל לא לתת לה לאכול, אלא באופן ארעי. לפי כללי ההלכה עלינו לפסוק כדעת ת"ק, ואמנם כתב הרמב"ם (הלכות מעשר פ"ג ה"כ) וז"ל:

וכשם שמותר לאכול עראי מפירות שלא נגמרה מלאכתן כך מותר להאכיל מהן לחיה ולבהמה ולעופות כל מה שירצה ומפקיר מהן כל מה שירצה קודם שיעשר, ואם גמרו אעפ"י שלא נקבעו למעשר לא יפקיר, ולא יאכיל לבהמה ולחיה ולעופות אכילת קבע עד שיעשר, ומותר להאכיל לבהמה עראי מן הטבל ואפילו בתוך הבית, ומאכיל פקיעי עמיר עד שיעשם חבילות.

השגת הראב"ד: וכשם שמותר לאכול עראי מפירות וכו' עד שיעשם חבילות. א"א שבושים אני רואה בכאן בירושלמי אמרינן הכי משיעמיד ערימה בראש גגו אלמא ערימה קובעת בחרובין אפילו בראש גגו, ובתוספתא תניא היתה לו ערימה של בצלים ושל גרוגרות ושל חרובין בראש גגו בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן בורר ומשליך לפני בהמתו אלמא בראש גגו אינו קובע אפילו משיעמיד ערימה, ואפשר דמתנייתא פליגי אהדדי דתנא דתוספתא סבר ערימה בראש גגו לא קבעה ותני עלה ורבי שמעון בן אלעזר אומר אין בהמה אוכלת עראי בחצר ולא ידעינן אי פליגי רבנן עליה או לא וכיון דלא חזינן פלוגתא איכא למיחש למילתיה דבתר קביעותא לא תאכל ממנו עראי ומה שלקח מן התוספתא לעולם הוא מאכיל בפקיעי עמיר עראי עד שיעשנו חבילות בעמיר שהוא מאכל אדם כגון חבילי סיאה והקורניות שהם מאכל אדם ומאכל בהמה וזה המאסף לא בא לפרש אלא לאסוף ולכנוס.+

 

מדברי הרמב"ם נראה, שמותר להאכיל לבהמה באופן ארעי אפילו נקבע למעשרות בתוך הבית, כמו ת"ק שבתוספתא. כך גם למד המהרי"ק בדברי הרמב"ם, שמותר להאכיל אכילת ארעי את הבהמה, אפילו בדבר שנקבע כבר למעשרות. הראב"ד נראה שהסתפק בשאלה האם יש כאן מחלוקת בין ת"ק ורשב"א, ומכיוון שהוי ספק כתב הראב"ד שיש להחמיר ולא להאכיל לבהמה לאחר קביעות. א"כ נראה שבפנינו מחלוקת ראשונים האם מותר להאכיל לבהמה באופן ארעי לאחר שהייתה כאן קביעות.

 

ד. יישוב שיטת הרמב"ם

אלא שיש להקשות על הרמב"ם הרי כל טבל אסור בהנאה של כלוי, וא"כ כיצד יתכן שמותר לתת לבהמתו ארעי אם ראה פני הבית? אפשר להסביר שלדעת הרמב"ם הנאה של כלוי טבל אסורה רק מדרבנן, והתירו לצורך אכילת ארעי של בהמה.

עיין באו"ש שהעיר שדעת התוס' והר"ש היא שהנאת כלוי אסורה מדאורייתא, ומנ"ל שהרמב"ם חולק על כך, וס"ל שהנאת כלוי טבל אסורה רק מדרבנן. הישועות מלכו (פ"ג ה"ו) מכח השאלה הסביר שהתוספתא המתירה להשליך לפני בהמתו בחצר איירי במקרה שהעלה ערמה לראש הגג על מנת לייבשה, וא"כ עדיין לא נגמרה מלאכתו, ועל כך התירו לאדם להשליך לבהמתו לחצר להאכיל בהמתו באופן ארעי, וא"כ כל ההיתר שהביא הרמב"ם בהלכה, לתת לבהמה באופן ארעי היינו בדבר שלא נגמרה מלאכתו, אבל בדבר שנגמרה מלאכתו והוא ראה פני הבית לכו"ע אסור להאכיל לבהמה. לפי הסבר זה דין אחר גמר מלאכה לפני קביעות, ודין קביעות לפני גמר מלאכה – דינם זהה, ובשניהם מותר להאכיל לבהמה בצורה ארעית אבל לא בקבע.

אבל אם היית קביעות וגמר מלאכה, אסורה האכלה ואפילו נתינה באופן ארעי, שהרי זאת היא הנאה של כלוי שנאסרה. יש מקום להקשות על דברי הישועות מלכו שבדבר שלא נגמרה מלאכתו כיצד יתכן שיש קביעות, שהרי מושג הקביעות יתכן אך ורק בדבר שנגמרה מלאכתו  (עיין רמב"ם מעשר פ"ג ה"ד). אולם שאלה זו אפשר ליישבה בדוחק, שאמנם קביעות מעשרות גמורה היא רק לאחר גמר מלאכה, אבל בדבר שלא נגמרה מלאכתו והכניס לבית הקובע מדאורייתא, בכך חכמים החמירו והחשיבו כקביעות מסוימת האוסרת האכלת קבע לבהמה.

החזו"א (מעשרות סי' ה ס"ק לא) ניסה להסביר את הרמב"ם שאיירי כאשר הכניס את האוכל כדי ליתן לבהמה, א"כ אין כאן גמר מלאכה, ולכן מותר לתת לבהמה לאכול באופן ארעי. והוסיף החזו"א שלא מצאנו מקורו, ואולם יתר על כן בלשון הרמב"ם "ומותר להאכיל לבהמה עראי מן הטבל ואפילו בתוך הבית" משמע הטבל שהוא דן עליו בהלכה זו, וא"כ לא איירי בטבל שהובא לבית לצורך האכלת בהמה אלא טבל גמור, כמבואר בתחילת הדברים בהלכה.

נראה א"כ, שבדעת הרמב"ם יש שתי אפשרויות להסבר: א. היתר אכילת ארעי לבהמה, אפילו בטבל שנקבע למעשרות, ולא נאסר אלא הנאת כלוי שאדם נהנה ממנה, אבל לבהמתו באופן ארעי לא נאסר (ועיין עוד בערוך השלחן: זרעים, הלכות מעשר סי' צט סעי' יב). ב. לא התיר להאכיל טבל שנקבע למעשרות אלא בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

מכיוון שיש מחלוקת בדעת הרמב"ם, ועוד שברוב הראשונים משמע שטבל שראה פני הבית אסור אפילו לבהמה, א"כ נראה שקשה מאד להסתמך על דברי הרמב"ם הללו להתיר לתת לבהמה בחצר לאכול מדבר שנגמרה מלאכתו. אולם יש מקום להסתמך על דברי הרמב"ם הללו שאם בהמה הולכת ואוכלת איננו צריך למנוע ממנה את אכילת הפירות.

בנידון דידן הקלמנטינה נגמרה מלאכתו, שהרי אין כאן העמדת כרי כלל, אלא אכילת אחד אחד, ובשעה שהיא ביד בעל הבית הרי שהיא נגמרה, כמבואר (מעשר פ"ג ה"ח) "היה משפשף אחת אחת כיוון שגמר כל צרכו נגמרה מלאכתו".

על כן נראה שבנדון דידן אפשר לתת לבהמה ללכת ולאכול, אבל להאכיל עדיף להימנע עד שיפרישו תרו"מ כדין.

 

ה. הפרי הנושר מהעץ

 נראה בעיני להציע להאכיל את הבהמה רק מפירות שנפלו מהעץ, וקודם לכן יאמר בעל הבית (בפני שלושה אנשים)  שכל הפירות הנושרים מהעץ יהיו הפקר משעת נפילתם.  אזי יהיה לפירות אלו דין פירות הפקר שאין חייבים במעשרות כלל. במקרה כזה נראה שלדעת כולם אפשר לסמוך על דעת הרמב"ם ולהאכיל לבהמה קודם הפרשה.