איסוף ענבים ע"י נכרים - מירוח נכרי

איסוף ענבים ע"י נכרים - מירוח נכרי

במערך עבודות האיסוף של יבול כרם ענבי המאכל אנו מעסיקים עובדים נכרים בעבודות של בציר ואריזה. האם בשל כך נפטר היבול מחיוב הפרשת תרו"מ?

הרב שמעון בירן הי"ד | גליון 10 אייר-סיון תשנ"ז

 

במערך עבודות האיסוף של יבול כרם ענבי המאכל אנו מעסיקים עובדים נכרים בעבודות של בציר ואריזה. האם בשל כך נפטר היבול מחיוב הפרשת תרו"מ? התשובה לשאלה זו תלויה בשני נושאים: (א) מה נחשב ל"גמר מלאכה" בענבי מאכל. (ב) מה הדין במקרה שבו גמר-המלאכה נעשה על­-ידי נכרי.

א. הגדרת "גמר-מלאכה"

ביחס לשאלה הראשונה, נחלקו פוסקי זמננו אם גמר המלאכה הוא בשעת מילוי הפרי במיכלים (בהם הם מובלים מן השטח אל בית-האריזה), או רק לאחר שלב המיון וההכנה לשיווק (עיין בענין זה מאמרנו ב"התורה והארץ" ב). לדעת הראשל"צ הרב מרדכי אליהו, רק אם בבית-האריזה נעשות פעולות בעלות משמעות, גמר המלאכה הוא לאחר ביצוע פעולות אלו. אם לאו - גמר המלאכה הוא לפני-כן. לדעתו, מיון לפי גדלים איננו פעולה משמעותית, אך לעומת זאת ניקוי או הפרדת הפסולת נחשבים לכאלה. לדעת הרב שאול ישראלי, לעומת זאת, בכל מקרה רק האריזה הסופית בבית­ האריזה היא גמר מלאכתם של הפירות. במקרה הצורך ניתן לסמוך על דעה זו האחרונה לקולא.

ב. מירוח נכרי בפירות שבבעלות ישראל

השאלה המורכבת יותר היא שאלה מירוח נכרי בבעלים ישראל. כלומר, האם אזלינן בתר הבעלים, וכשהבעלים ישראל אין חשיבות לשאלה מי גומר את המלאכה בפועל, או שמא בתר פועל אזלינן, ורק אם מבצע המלאכה בשטח הוא יהודי יתחייבו הפירות בתרומות ומעשרות?

שאלה זו עתיקה היא. רבים דנו בדעת הרמב"ם, שבדבריו נראית, לכאורה, סתירה בין פרק א' דתרומות הל' י"א להלכה י"ג באותו פרק. דעת החרדים (נ"ב ז') היא שלדעת הרמב"ם אזלינן בתר פועל ולא בתר בעלים, ולעומתו הבין המהרי"ט צהלון (סי' ז') בדעת הרמב"ם שאזלינן בתר בעלים. בהר-צבי (ח"א סי' יז אות ג) דן בדברי המהריט"ץ ודחאם. מרש"י ותוספות במסכת בכורות (יא ע"ב) משמע שאזלינן בתר בעלים, וכן מוכח, לדעת הרצ"פ פראנק (הר צבי ח"א סי' כד), גם מתוספות במסכת נדה (טו ע"ב ד"ה בהמתו). לעומת זאת בסי' י"ז הנ"ל הוכיח הרצ"פ פראנק שלדעת הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א והיראים, בתר פועל אזלינן.

ומסקנתו מכל הנ"ל:

כיון דשיטת הב"י בתשובה, וכן בשו"ע, כשיטת הרמב"ם, דאזלינן בתר מעשה מירוח; אי נעשה ע"י נכרי, פוטר אף דהפירות הם של ישראל.

במשפט כהן (סי' ל"ג) דן הרב קוק בתערובת של מירוח מכונה ומירוח פועל עכו"ם, וברור מדבריו שמירוח פועל עכו"ם פטור מהתורה כדעת הרמב"ם. נראה שההדגשה בדבריו על הפטור מהתורה קשורה לכך שהשאלה שהוצגה בפניו היתה ביחס לפירות שהביאו שליש בידי ישראל, שעל-כן הם חייבים מדרבנן (ועיין עוד בענין זה לקמן). במעדני-ארץ (תרומות פ"א הי"ד אות ב) פסק הרשז"א להחמיר ככל השיטות, ומשמע שיש לחשוש ולהפריש גם מפירות ישראל שנתמרחו בידי עכו"ם. בחזו"א (דמאי סי' יב ס"ק יט), לעומת זאת, כתב שבשעת הדחק אפשר לסמוך על כך שמירוח פועל עכו"ם פטור מתרו"מ.

אלא שגם אם נכריע לפטור מן התורה בשאלה עקרונית זו, יש מקום לחייב מירוח נכרי בתרו"מ, ומכמה סיבות. ראשית, לדעת ההר-צבי (ח"א סי' כ"ו), כל שהמירוח נעשה מטעם הבעלים היהודים ובהשתדלותו ושליחותו - "שוב קרינן ביה 'דיגונך', והכל מודים, גם הרמב"ם, דזה חשיב מירוח ישראל" (ולמרות שאין שליחות לעכו"ם). שנית, יש הסוברים כעקרון כללי שיד פועל כיד בעל-הבית, ואפילו בפועל עכו"ם. ועוד: בכל מקרה, אם הפירות הגיעו לעונת המעשרות ברשות ישראל חל עליהם חיוב הפרשה מדרבנן, גם להסוברים שמדאורייתא בתר פועל אזלינן (הר-צבי שם סי' י"ז אות ה). הרשז"א הוסיף וכתב (מעדנ"א פ"א הי"ד אות ב) שבכה"ג אולי גם הרמב"ם יודה שהפירות חייבים בתרו"מ מן התורה.

לסיכום, בנדון דידן, מכיון שהפועלים הנכרים עובדים בשליחותם ומכוחם של הבעלים היהודים, לא ניתן לפטור את הפירות לגמרי מחיוב הפרשת תרו"מ, אפילו לפי אותן שיטות הסוברות שמדאורייתא בתר פועל אזלינן.

 

ג. הפרשה בדרגות חיוב שונות

אלא שמסקנה זו מציבה בעיה חדשה. שכן אם אותו חלק שגמרוהו הנכרים חייב רק מדרבנן, נמצא א"כ שלפנינו תערובת של דרגות חיוב שונות, ואנו עלולים להפריש מן הקל על החמור. לפתרון בעיה זו יש לשים לב, קודם לכל, שההבדל בין סוגי הפירות השונים איננו בין דרגות חיוב דאורייתא ודרבנן. מכיון שמדובר כאן על משק בגוש קטיף וגם בענבי מאכל ולא בענבי יין, למעשה אנו עוסקים כאן ברמות חיוב של תלת או אפילו ארבע דרבנן. לאור זאת, יתכן שניתן לצרף כאן את הדעות לפיהן "יש בילה", כלומר שאפשר להתייחס לכל הענבים כתערובת אחת, ואז מה נפשך: או שהכל מוגדר בדרגת החיוב הגבוהה יותר או בדרגת החיוב הנמוכה יותר, אך על כל פנים יצאנו בזאת מגדרי הבעיה של החשש להפרשה מן הפטור על החיוב.

להלכה, אם-כן, יש להשתדל לצאת ידי כל הדעות ולהשתמש לשם תרומה-גדולה ותרומת­ מעשר בענבים שנגמרו בידי ישראל. ביחס לשאר המעשרות שרק נקראים בשם ולא מופרשים, די בהוספת המשפט "...כל דרגת חיוב בפני עצמה" לפני כל קריאת שם בנוסח ההפרשה. אם, מסיבה כלשהי, לא ניתן לנהוג כך, אפשר לסמוך על האמור לעיל ולהפריש בדרך הרגילה, ולרווחא דמילתא להוסיף בנוסח את המילים "...כל דרגת חיוב בפני עצמה", וכנ"ל.