עיכובים ומניעות במצות וידוי וביעור מעשר - חלק ג'

עיכובים ומניעות במצות וידוי וביעור מעשר - חלק ג'

הפסוקים המתארים את מצות וידוי המעשרות נחלקים לשלושה חלקים עיקריים. מאמר זה יעסוק בחלק השני שבו המתודה מודיע כי עשה ככל הנדרש ממנו. נברר שני עניינים עיקריים לגבי וידוי המעשר: על אלה מתנות מן המנויות שם מתודה, ואפילו הן בפני עצמן, ואת שאר ההלכות לא קיים. ואלו הלכות מעכבות אותו מאמירת וידוי.

הרב יעקב אפשטיין | הודאת הארץ

ו. ככל מצותך אשר צויתני - הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות

הלכה זו פותחת סידרת הלכות נוספת, אשר בניגוד להלכות הקודמות הקובעות מה הן המתנות עליהן הוא מתודה, הרי בוידוי על הלכות אלו הוא מודה כי הפריש את המתנות כהלכותיהן.

  1. שינוי הסדר אינו מעכב את הנתינה ומעכב את הוידוי

במשנה בתרומות פ"ג מ"ו) נאמר: "המקדים תרומה לבכורים מעשר ראשון לתרומה ומעשר שני לראשון אע"פ שהוא עובר בלא תעשה מה שעשה עשוי שנאמר (שמות כב) 'מלאתך ודמעך לא תאחר' ". מכאן, שעל כל שינוי בסדר עובר בלאו. 

מפרש ר' עובדיה מברטנורא: "שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר - ה"ק אע"פ שהוא עובר בלא תעשה שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר, אעפ"כ מה שעשה עשוי. מלאתך אלו הבכורים שמתמלאים בבכיר, ודמעך זו תרומה, ומעשר ראשון נמי יש בו תרומת מעשר. לא תאחר, לא תשנה הסדר".

וכ"פ הרמב"ם (הל' תרומות ג, כג): "כשמפרישין תרומה ומעשר מפרישין אותן על הסדר, כיצד מפריש בכורים תחילה לכל, ואח"כ תרומה גדולה, ואח"כ מעשר ראשון, ואח"כ מעשר שני או מעשר עני, והמקדים שני לראשון, או מעשר לתרומה, או תרומה לבכורים, אע"פ שעבר על לא תעשה מה שעשה עשוי, ומניין שהוא בלא תעשה שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר, לא תאחר דבר שראוי להקדימו ואין לוקין על לאו זה". 

  1. דוגמא או רק אלו

השאלה, שאותה לא מצאתי שמבררים הפוסקים היא: האם הקדמת מעשר שני לראשון היא דוגמא וכל מי שעבר על הלאו של היפוך הסדר אף בתרומה וביכורים אינו יכול להתודות או דוקא במעשר שני שהקדימו לראשון.

מהרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי יא, יג) משמע שהמשנה מביאה דוגמא בלבד: "וצריך להפריש המתנות על הסדר ואח"כ יתודה שנאמר ככל מצותך אשר צויתני, הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות". אמנם לשיטת הגר"א שנתינת שאר המתנות, פרט למעשר שני ורבעי, אינה מעכבת את הוידוי אא"כ הן בעין, לא ברור ששינוי הסדר במתנות שאינו מתודה עליהן יעכב וצ"ב. ועי' שו"ת משפט כהן (סי' נו פ"ב אות ג) שדן אם יכול להשאל על הפרשתו כדי לתקן את שינוי הסדר.

  1. הקריטריון להלכות המעכבות

ישנן הרבה הלכות שאינן מעכבות בדיעבד ולא הובאו כמעכבות את הוידוי. כגון: הפרשה שלא מן המוקף - רמב"ם הל' תרומות ג, יז. הוסיף על מה שנתכוין - רמב"ם הל' תרומות ד, ז. מן הרע על היפה - רמב"ם הל' תרומותה, ג. מן הטהור על הטמא - רמב"ם הל' תרומות ה, ז. מן הלח על היבש ולהיפך - רמב"ם הל' תרומות ה, ח. 

והרמב"ם (הל' מעשר א, ז) מעביר זאת אף לגבי מעשרות: 

כל שאמרנו בתרומה אין תורמין מזה על זה כך במעשר אין מעשרין מזה על זה, וכל שאמרנו בתרומה אם תרם תרומתו תרומה כך במעשר אם הפריש מעשרותיו מעשרות, וכל שהוא פטור מן התרומה פטור מן המעשר, וכל התורם מעשר, כל שאמרנו בהן לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה כך אם עשרו מעשרותיהן מעשרות, וכל שאין תרומתו תרומה כך אין מעשרותיהן מעשרות. 

ונראה שאם שינה בהן אינו מעכב את הוידוי אע"פ שלכאורה דינם דומה להקדמת שני לראשון. ואולי ניתן לומר שדוקא הקדמת שני לראשון מעכבת והיא בלבד, וע"כ הלכות אלו אינן מעכבות. 

  1. נתינה לבעליהן

הספרי (דברים פיסקא שג) לומד הלכה נוספת מהמלים "אשר צויתני": "אשר צויתני, לא נתתיו למי שאינו ראוי לו". וכ"כ במדרש תנאים לדברים כו, יג). ולא בורר למי הכונה. הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי יא, יג) המשיך: "נשרף טבלו אינו יכול להתודות שהרי לא הפריש מתנות ולא נתנן לבעליהן, ובזמן שהיו נותנין מעשר ראשון לכהנים לא היו מתודין שנאמר וגם נתתיו ללוי". ונראה ששתי הלכות למד מכאן: א. שנתנן לבעליהן. ב. שאם לא נתנן לבעליהן עפ"י הדין אינו יכול להתודות.

ז. לא עברתי ממצותך - לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, ולא מן התלוש על המחובר, ולא מן המחובר על התלוש, ולא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש.

כתב המשנה ראשונה: "כל הני דחשיב לא תני להו בשום דוכתא גבי מעשר דאסירי אלא גבי תרומה תני להו במס' תרומות ושמעינן דה"ה במעשר. ומכאן יצא לו להרמב"ם פ"א מהל' מעשר דין ז' שכל שאינו בתרומה אינו במעשר, והכסף משנה לא מצא לו מקום"... 

נראה כי לפי שיטת הראשונים שכל המתנות מעכבות, כל הלכה מאלה אף באחת המתנות תעכב. לעומת זאת לפי הגר"א רק במעשר שני מעכבות הלכות אלו, ואם עבר עליהן באחת המתנות יכול להתודות.

הלכות אלו המנויות כאן מעכבות אף בדיעבד:

שני מינים זע"ז - רמב"ם הל' תרומות ה, ב.

מן התלוש על המחובר או להיפך - רמב"ם הל' תרומות ה, ט. ור"ש ורא"ש פרשו שנותן מן החיוב על הפטור או להיפך.

מן החדש על הישן או להיפך - לגבי ביכורים - רמב"ם הל' ביכורים ב, ז. 

לגבי תרומה - רמב"ם הל' תרומות ה, יא.

בהלכות אלו נראה שאם חזר והפריש כראוי - יכול להתודות ורק אם נסמך על הפרשתו שאינה תקינה ואין תרומתו תרומה אז אינו יכול להתודות.

ח. ולא שכחתי - לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו

פי' רש"י (ברכות מ ע"ב) "מלברכך - ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשר". וכן הריבמ"ץ (מעשר שני פ"ה מי"א): "לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו. פי' בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש תרומה, וכן להפריש מעשר ראשון, וכן להפריש מעשר שני, וכן לעני, וכן לתרומת מעשר, וכן לפדיון מעשר שני, וכן להפריש חלה מעיסה". וכן פי' רע"ב. 

וכתב על כך התוס' יו"ט: "ותמיהני על המזרחי ורבינו בגור אריה שכתבו על מה שפי רש"י בפרשת כי תבא ולא שכחתי מלברכך על הפרשת מעשרות שר"ל שבח והודאה דאילו נוסח ברכה אנשי כנסת הגדולה תקנוה ומדרבנן היא. ואמר המזרחי שזאת המשנה שאומרת מלברכך ומלהזכיר שמך מסכים עם זה הפירוש על דברי רש"י. ואיך תסכים עם זה הפירוש אחרי שהגמרא (=ברכות מ ע"ב) מייתי למשנה זו אפלוגתא דרב ור' יוחנן בכל ברכה שאין בה שם ומלכות? אלא הנכון דרש"י נוסח הברכה קאמר [וכן הוא בהדיא בפי' רש"י בפרק כיצד מברכין (הו"ד לעיל)...] ואע"ג דמדרבנן היא אסמכוה אקרא דמי גריעא ברכה לאסמוכה אקרא משאר דברים דמדרבנן שהסמיכום על המקראות".

מתבארים מדבריו שתי דעות לגבי חיוב זה. גישה ראשונה של ר' אליהו מזרחי והמהר"ל שדברים אלו הם חיוב כללי של שבח והודאה ואינו קשור לברכה. לעומתם דעת הראשונים שהובאו לעיל עפ"י התויו"ט שהמדובר בפסוק הוא על ברכות המצוות להפרישן. הקושי בדרך הראשונה הוא שהחיוב אינו מוגדר ופירושי שאר המפרשים החלוקים על כך. הקושי בדרך השניה שאנשי כנה"ג תקנו ברכות וא"כ כיצד ניתן לומר שהן כלולות בחיוב של התורה. ותירוצו של התויו"ט שזו אסמכתא משמעותו שאין הברכה מעכבת. ועולה איפוא כי לפי שתי השיטות ברכות אינן מעכבות. 

במלאכת שלמה (מעשר שני פ"ה מי"א) הביא מהרש"ס שהכונה בברכה לברכה אחרונה באכילת מעשר שני בירושלים על שבעת המינים שברכה אחרונה היא מהתורה. והוא עצמו תירץ כתויו"ט שזו אסמכתא בלבד.

אף הפני יהושע (ברכות מ ע"ב) על הסוגיא בברכות שהזכיר התויו"ט כתב: "וצריך להיות דתנן, דמשנה שלימה היא בשלהי מעשר שני [פ"ה מי"א]. מיהו לכאורה משמע מהך מתני' דעכ"פ ברכות ז' מינין דאורייתא נינהו מדקתני לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו ועכ"פ איירי במידי דשייך בהו תרומות ומעשרות דאורייתא דהיינו דגן תירוש ויצהר וממילא דה"ה לאינך ז' מינין ומכל שכן לשיטת הרמב"ם וסייעתו דתרומות ומעשרות נוהגין בכל הפירות דאורייתא וא"כ ממילא דשייך בהו הך קרא דלא שכחתי מלברכך דמשמע דחייב לברך עליהן דאורייתא אלא דמצינן למימר דהך דרשה דלא שכחתי מלברך שמך לאו דרשה גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא". וע"ע בשו"ת הר צבי (מילי דברכות סי' א) הדן אם ברכות המצוות דאורייתא או דרבנן ומתי הן מעכבות את המצוה. וכן בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' צא סעיף ב) עסק בכך.

ונראה לחדש כי חיוב ההודאה והברכה במצוות אלו הוא מן התורה, אולם ניסוחו בתור ברכה הוא מדרבנן, וכמצות תפילה לדעת הרמב"ן, וע"כ אם הודה וברך בדרך אחרת לרבש"ע יצא י"ח, אולם חכמים קבעוהו בברכה, ומי שלא ברך ולא הודה או שיבח בדרך אחרת - אינו יכול להתודות, ולכל שיטה במצוות לפי דרכה. לראשונים בכל המתנות ולגר"א במעשר שני נטע רבעי וביכורים. 

וראיה על כך מדברי הרמב"ן בהשגותיו לסה"מ לרמב"ן: "וכן דרשו בזה שלילות אחר, אמרו (מעשר שני פ"ה מי"א) ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו. והדבר ידוע שאם הפריש ולא בירך אינו לוקה ואינו עובר בלאו אף על פי ששולל נפשו מזה". היינו ישנו חיוב הודאה אבל לא לאו אלא חיוב היוצא מתוך העשה של אכילה בשמחה.

ועי' בשו"ת משפט כהן (סי' נו פ"ג אותיות א, ב, ה) שדן בנוסח הברכה. ושם באות ג אם מברך שהחיינו.

ט. לא אכלתי באוני ממנו - הא אם אכלו באנינה אינו יכול להתודות

  1. באלו מתנות?

הלכה זו שהמתוודה מודה כי לא עבר עליה היא רק במעשר שני ונטע רבעי, ולחכמים גם בביכורים. כדברי הרמב"ן (דברים כו, יד): "לא אכלתי באני ממנו - אע"פ שהוידוי בכל המעשרות כמדרש וגם נתתיו ללוי ולגר וליתום ולאלמנה - (ספרי יג, מעשר שני פ"ג ה"י), אבל 'לא אכלתי באוני ממנו' יחזור על הקדש לבדו שהוא מעשר שני ונטע רבעי, והם שאסורין באונן ובטומאה".

וכן ר' עובדיה מברטנורא (ביכורים פ"ב מ"ב): "ואסורין לאונן - במעשר כתיב (שם) לא אכלתי באוני ממנו. ובבכורים נאמר (שם) ושמחת בכל הטוב מלמד שאסורים לאונן, ורבי שמעון מתיר - בכורים לאונן דתרומה קרינהו רחמנא ותרומה שריא לאונן".

  1. באיסורי דרבנן?

הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי ג, ה) פסק: "האוכל מעשר שני באנינות של תורה לוקה שנאמר לא אכלתי באוני ממנו, והוא שיאכלנו במקום אכילתו בירושלים, אבל אם אכלו בחוץ באנינות, או שאכלו בפנים באנינות של דבריהם מכין אותו מכת מרדות". ומתעוררת השאלה אם אכל כשהוא אונן מהתורה מחוץ לירושלים או שאכל אונן מדרבנן בירושלים האם יכול להתודות. ובקצרה: האם איסורי דרבנן מעכבים מוידוי מעשרות? 

  1. לאו או עשה?

איסור אכילה באנינות נפלה בו מחלוקת גדולה בין מוני המצוות האם הוא לאו או איסור עשה. והנ"מ לעניין דידן שלדעות חלק מהראשונים לא רק העובר בלאו באחת מן המתנות אינו יכול להתוודות אלא אף העובר באיסור עשה. 

כתב הרמב"ם בספר המצוות (שורש ח): "ונשאר עלינו לבאר דבר אחד כדי שתשלם בו כוונת השער הזה. וזה כי כשספר בתורה וגזר עלינו שננקה נפשותינו בשנשלול ממנו הפועל הפלוני והפלוני הנה אותו הפועל יימנה מכלל מצות לא תעשה. ואעפ"י שהלאו שבא בו הוא שלילה לא אזהרה. מאחר שצוינו שנשלול אותו מנפשותינו ונאמר אני לא עשיתי כך ולא עשיתי כך ידענו בהכרח שהפועל הכך והכך מוזהר ממנו. וזה כמו צוות הכתוב לנו (ר"פ תבוא) שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת, זה הורה על היות כל פועל מאלו מוזהר ממנו. והנה יבא ביאור זה במקומו (ל"ת קנ-ב) בדברינו על אלו המצוות".

והרמב"ן השיג: "אבל מה שכתב הרב [קנ] כי כשנצטוינו בתורה שנשלול מנפשותינו המעשה הפלוני והפלוני שימנה המעשה ההוא בכלל מצות לא תעשה ואע"פ שלאו הבא בדבר ההוא שלילות לא מניעה כגון הכתוב לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת, וגם בעל ההלכות (אות רעח-פ) הודה כן, ואני לא באתי לידי המדה הזאת כי מן הנראה מדברי רבותינו ז"ל בתלמוד אין מניעה בתורה שלוקין עליה באה מן הכלל. אבל אלו וכיוצא בהן לאו הבא מכלל עשה הן שנצטוינו אנחנו החיים לאכלו בטהרה לפני ה' ובשמחה לא באנינות ולא בטומאה ולא לתת ממנו למת". 

מתבאר כי לפי הרמב"ם איסור זה הוא לאו, וכ"כ בסה"מ (לאוין קנא), ולפי הרמב"ן זהו עשה. ביראים (סי' פז) כתב כרמב"ם: "מעשר שני שלא לאכל באנינות. הזהיר הכתוב בפ' [תבא] לא אכלתי באוני ממנו. והיכן הוזכר מעשר שני שם, דכתיב בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי זו תרומה ותרומת מעשר, לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני ולקט שכחה ופאה וסמיך ליה לא אכלתי באוני ממנו. ומאחר שכולם כאן מנלן דאמעשר שני לחוד קאי, דכתיב 'לא אכלתי' בעל המעשר הוא דקאמר הכי. ואין לנו בכולם שהאכילה תלויה בו אלא מעשר שני שהרי כולם יוצאים מתחת ידו ללוי או לכהן או לעני. הלכך יש לנו לומר דאמעשר שני לבד קאי". 

וכן הביא מחלוקת זו בפנ"י (מכות יז ע"ב): "דהא באיסור אנינות דמעשר לא אשכחן איסור לאו אי משום דלא אכלתי באוני ממנו אמרינן בהדיא בריש פרק כל שעה ובכמה דוכתי דלא הוי אלא וידוי בעלמא ומהאי טעמא כתבו הרמב"ן וסמ"ג (ל"ת רסג) במנין דאיסור לאוין דלא אכלתי באוני לא הוי לאו ממש אלא איסורא בעלמא ומשום שמחה בעלמא למצוה מן המובחר"... וע"ע בשו"ת דברי יציב (חיו"ד סי' רכא). 

לפי דעת הרמב"ם וסיעתו ברור טעם עיכוב הוידוי. לפי הרמב"ן ראוי להתודות רק מי שקיים מתנותיו בשלמות, וע"כ חיובים היוצאים מתוך העשה של אכילתו בשמחה מעכבים אותו מלהתודות. 

י. ולא בערתי ממנו בטמא - הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות

  1. אלו הלכות מעכבות

את האיסורים היוצאים מפסוק זה מגדיר הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ג ה"א-ה"ג) כך: 

"האוכל מעשר שני בטומאה לוקה שנאמר ולא בערתי ממנו בטמא, בין שהמעשר טמא והאוכל טהור, בין שהמעשר טהור והאוכל טמא, והוא שיאכלנו בירושלים קודם שיפדה, שאינו לוקה על אכילתו בטומאה אלא במקום אכילתו, אבל אם אכלו בטומאה חוץ לירושלים מכין אותו מכת מרדות. ואפילו להדליק [בו] את הנר אחר שנטמא אסור עד שיפדה שנאמר לא בערתי ממנו בטמא". 

המתמיה לגבי הוידוי שהמובא בהלכה ד אינו מעכב את הוידוי אע"פ שלוקים עליו. כך פסק הרמב"ם: "הערל כטמא ואם אכל מעשר שני לוקה מן התורה כדרך שלוקה על אכילת תרומה, שהתרומה קרויה קדש ומעשר שני קרוי קדש שהרי נאמר בו קדש לה'". ומשמע שאף בשאר המתנות הערלות אינה מעכבת. ואולי תלוי במה שנכתב לעיל פרק ו האם ההלכות שמתודה עליהן הן דוגמא ובעצם כל הלכות ההפרשה והנתינה מעכבות אפילו שאינו מפרטן בוידויו, או שדוקא הלכות אלו מעכבות את הוידוי.

 

למעבר לחלק ב'

למעבר לחלק ד'