מטבע של מעשר שני שלא נפדה בזמן ביעור מעשר - חלק א'

מטבע של מעשר שני שלא נפדה בזמן ביעור מעשר - חלק א'

כיצד ינהג אדם ששכח לבער מטבעות של מעשר-שני בעת קיום מצות ביעור מעשרות, ולאחר מכן נתערבו מטבעות המעשר במטבעות חולין?

הרב אהוד אחיטוב | הודאת הארץ

 

ראשי פרקים:

א. ביעור מעשר לאחר הזמן

ב. פירות מעשר שני שנתערבו בחולין ועבר זמן הביעור 

ג. ביטול מטבעות מעשר-שני שנתערבו

ד. סיכום ולמעשה

* * *

 

א. ביעור מעשר לאחר הזמן 

כיצד ינהג אדם ששכח לבער מטבעות של מעשר-שני בעת קיום מצות ביעור מעשרות, ולאחר מכן נתערבו מטבעות המעשר במטבעות חולין?

מצות ביעור מעשר-שני שונה במהותה משאר תרומות ומעשרות, בכך שבשאר המעשרות, המצוה היא להוציא את הפירות מן הבית ולתת אותם לכהן, ללוי או לעני, והמצוה במעשר שני כמו בביכורים היא לאכלם בירושלים עד זמן הביעור, ולאחר מכן לבערו מן העולם. הבדל עקרוני זה מובא במשנה (ביכורים פ"ב מ"ב):

יש במעשר ובכורים מה שאין כן בתרומה. שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום וטעונים ודוי ואסורין לאונן, רבי שמעון מתיר. וחייבין בביעור ור' שמעון פוטר.

הרמב"ם בהל' מעשר שני ונטע רבעי יא, ח פסק כך להלכה:

כיצד הוא עושה אם נשאר אצלו תרומה ותרומת מעשר נותנה לכהן, מעשר ראשון נותנו ללוי, מעשר עני נותנו לעניים, נשארו אצלו פירות מעשר שני של ודאי או נטע רבעי או מעות פדייתן ה"ז מבערן ומשליך לים או שורף.

למעשה, כיוון שהשנה בה מבערים מעשר היא תמיד אחר שנת מעשר-עני, אין בנמצא פירות טריים שהתחייבו להפריש מהם מעשר שני. מציאות זו שכיחה רק בדברים שנשמרים זמן רב: כגון יין או שמן מיבול של השנה השניה או החמישית שלא הפרישו מהם תרומות ומעשרות, או במטבעות שהיו מיועדות לחילול מעשר שני.

לאחר חורבן הבית לא ניתן לאכול מעשר שני בירושלים אף אם נהיה טהורים מטומאת מת, והדרך המעשית היחידה לבער את המעשר שני, היא להקדים לפדותו לפני זמן הביעור על מטבע בעלת ערך נמוך, ובתנאי שיהיה בה לפחות שווה-פרוטה (מטבע של 5 אג'). ניתן גם לפדות מע"ש על אוכל שיש בו שווה-פרוטה, ושלא הוכשר לקבל טומאה (כגון סוכר, קמח מתבואה שאינה לתותה), ולבערם בזמן הביעור.1

כאן עולה השאלה מהו הדין של מעשר שני שלא נתקיימה בו מצות הביעור? המנחת חינוך (מצוה תרז מהדורת מכון ירושלים אות ו ד"ה ואינו מבואר) הסתפק בשאלה זו: האם גם לאחר מועד הביעור ניתן לפדותו, או שמא לאחר מועד הביעור, יש לאבד את הפירות או את מעות המעשר-שני, גם אם שוויים רב. 

המנחת חינוך (שם) הביא ראיה להקל, מדברי הרמב"ן (ויקרא כה, ז) הסובר שביעור פירות שביעית אינו דווקא בשריפה, אלא די בכך שמפקירם. משמע, שפירות שביעית לאחר זמן הביעור אינם מוגדרים כאיסורי הנאה. למד מכך המנחת חינוך שהוא הדין פירות או מטבעות מעשר שני, שאף אחר הביעור אינם מוגדרים כאיסורי הנאה, וגם אז ניתן לפדותם על מטבע אחר.

לעומתו, סובר שער המלך (הל' מאכלות אסורות י, טז) שמעשר שני אחר הביעור מוגדר כאיסורי הנאה, ודייק זאת מלשון הרמב"ם בהל' מעשר שני ונטע רבעי יא, ח, הסובר שיש מצוה לשרוף את המעשר שני או להטילו לים וכדו'.

האדר"ת בספר אחרית השנים (דבר אליהו ס"ק כו-לא), דחה את ההשוואה שעשה המנחת חינוך (שם) בין שביעית למעשר שני, וכתב שגם מדברי הרמב"ן (יבמות עג ע"א) מוכח שבשונה מביעור פירות שביעית, ביעור פירות מעשר שני הוא בשריפה, שהרי הרמב"ן (שם) פירש את דברי המשנה (ביכורים שם): "וחייבין בביעור" שהכוונה "לבערו מן העולם כמו ביעור חמץ". 

ודייק מכך האדר"ת: "וצריך לומר שהלכה למשה מסיני הוא שזהו ביעור הקודש וכמו קדשים פסולים שנשרפים דווקא". בהמשך הדברים הביא האדר"ת (שם ס"ק כו-לא) צדדים להקל ולהחמיר, ולא הכריע בצורה מוחלטת לאסור. אך בספר כרם ציון (אוצר התרומות הלכות פסוקות פרק מג סעי' ט) הבינו מדבריו שנוטה לאסור, וכך סובר הרב משה קליערס, תורת הארץ (פ"ג אות נד ד"ה ולפי"ז): 

ולפי דמעשר-שני ונטע-רבעי לאחר הביעור נאסרו הפירות באכילה ובהנאה, נראה דאין מועיל פידיון לפרות אלו שיהיו מותרים באכילה. והאיסור שהיה על הפירות, יחול על הפדיון שיהיה אסור באכילה ובהנאה. דלא מצינו פדיון, רק במעשר-שני שראוי לאכילה בעצמו, ועל ידי הפדיון יוצא המעשר-שני לחולין, וחל קדושת מעשר-שני על הפדיון. אבל במעשר-שני אחר זמן הביעור שנאסר באכילה ובהנאה נראה דפקע מיניה דין מעשר-שני ונעשה דבר איסור שלא שייך בו פדיון.

הרב ש"ז אויערבך, שו"ת מנחת שלמה א סימן סה אות ב, מחלק בין הגדרת מצות הביעור שהיא אכן בשריפה כפי שכתב הרמב"ן (יבמות שם) והרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פי"א ה"ח), לבין השאלה אם אחר הזמן הפירות או המעות נאסרים בהנאה ולא ניתן לפדותם. בכך הוא דחה את ראיית האדר"ת (אחרית השנים שם) משיטת הרמב"ן (יבמות שם) שכתב שמצותם בשריפה כמו ביעור חמץ. כיוון שעדיין אין הכרח שהרמב"ן סובר שלא ניתן לפדות מעשר שני לאחר הביעור. 

לעומתו החזו"א (דמאי סי' ב ס"ק ז ד"ה ונראה שאם עבר) נוקט בצורה פשוטה שאף אחר הביעור, אין המעשר שני נחשב כאיסורי הנאה וניתן לפדותו. כשהוא משווה זאת לאדם שנדר להביא קרבן ועברו עליו ג' רגלים מבלי שהקריבו, שאף אם עבר על איסור "בל תאחר", אין הקרבן נאסר בשל כך, וניתן להקריבו גם לאחר הזמן. 

השוואה זו מבוססת על דברי הגמ' (ר"ה ה ע"ב) והתוס' (שם ד"ה מה מעשר). הגמ' (שם) למדה עפ"י דרשת הפסוק: "כי תידור נדר לה' לא תאחר לשלמו... והיה בך חטא", שגם במע"ש קיים איסור "בל תאחר". כמו כן דייקה הגמ' שבכל הקרבנות בהם שייך דין "בל תאחר" שאין הקרבן נאסר בהקרבה גם אם עבר הזמן, זאת עפ"י הדרשה: "והיה בך חטא - ולא בקרבנך חטא". 

וביארו התוס' (שם) לאור דברי הגמ' הנ"ל שיש שני מועדי ביעור לפירות מעשר-שני: 

א. מעשר שני שכבר הופרש ועוד לא העלוהו לירושלים, שעפ"י הגמ' הנ"ל חייבים להעלותו לירושלים עד אחר ג' רגלים כסדרן, כמו שאר הקרבנות. 

ב. פירות טבל שעוד לא הפרישו מהם מעשר שני (כגון: יין שמן, שימורים וכדו') שמועד ביעורם הוא רק פעמיים בשבע שנים, ברביעית ובשביעית.

התוס' מבארים לאור זאת שלשם כך נאמרו שני פסוקים בנוגע למועד ביעור מעשר שני. הפסוק: "כי תידור נדר לה'... לא תאחר" (דברים כג, כב), מתייחס למעשר שני שהופרש ועברו עליו ג' רגלים. והפסוק "מקצה שלוש שנים" (דברים יד, כח) אמור בפירות טבל שעוד לא הפרישו מהם מעשר שני, שזמן הפרשתם האחרון הוא בפסח של הרביעית והשביעית.

אמנם לענ"ד יש לשאול על ראייתו של החזו"א. כיוון שעצם ההשוואה לשאר הקרבנות לענין זה, היא קשה. שהרי שאר הקרבנות אף אחר הביעור ניתן לאכלם, ואילו פירות מעשר-שני לאחר הביעור אסורים באכילה. יתכן שכל כוונת התוס' לומר שיש שני שלבים בביעור מעשרות, ושגם לאחר זמן הביעור לא פקעה החובה לשרוף את הפירות. אך עדיין אין זאת אומרת שהם מתירים לפדות פירות מעשר-שני לאחר הביעור, שהרי גם אם יפדה אותו על כסף, עדיין כסף הפדיון יהיה אסור באכילה, ולא יהיה דומה לשאר הקרבנות שמותרים באכילה. וצ"ע.

בשו"ת מנחת שלמה (שם ד"ה אך אע"ג), למרות שדחה את הראיות מדברי הרמב"ן (יבמות עג ע"א) שפירות מעשר שני לאחר הביעור הם איסורי הנאה, נקט למעשה שלא ניתן לפדות מעשר שני אחר הביעור, אלא לבערו כמות שהוא. בדבריו הוא מסתמך על דברי הירושלמי מעשר שני ה, ה: "ויתודה ביום טוב ראשון של פסח? כדי שיהא לו מה לוכל ברגל, ויתודה בשחרית? עד כאן מצוה הוא לוכל". ופירש הרש"ס (שם ד"ה ומשני כדי) שאי אפשר להתוודות בשחרית: "דאחר הוידוי, מעשר שני אסור באכילה", וכן ביאר הגר"א (שם ד"ה עד כדין מצוה היא לאכול) שהירושלמי סובר שזמן הוידוי נקבע לאחר שפירות מעשר שני נאסרים באכילה שהוא משעת המנחה של יו"ט אחרון של פסח. וכן כתב המלאכ"ש (שם ד"ה במנחה).

נראה שהמנחת שלמה (שם) הבין מדבריהם, שאם אחר הביעור הפירות אסורים באכילה, פשוט שגם לא ניתן לפדותם. שאם לא כן, כיצד הביא מהם ראיה לאיסור פדיון פירות מעשר שני אחר הביעור, הרי אף אם הם סוברים שזה המועד האחרון לביעור מלכתחילה, אך אם לא ביערו באותו זמן יתכן שהם סוברים שניתן לפדותם. ומתוך שלא חילק כן מוכח שהבין בדבריהם שהפירות נחשבים לאיסורי הנאה ואסורים בפדיון לאחר הביעור. 

מקור נוסף שניתן ללמוד ממנו על מעמדם של פירות מעשר-שני אחר זמן הביעור, הוא ביאור המשנה (מעשר-שני פ"ה מ"ז):

מי שהיו לו פירות בזמן הזה והגיעה שעת הביעור, בית שמאי אומרים צריך לחללן על הכסף ובית הלל אומרים אחד שהן כסף ואחד שהן פירות. 

ביאר הירושלמי (שם) את מחלוקתם: "מאי טעמא דב"ש וצרת הכסף בידך, ובלבד בידך, ומאי טעמא דב"ה אפילו מחללו מהו מועיל?!"

לדעת הרש"ס (מעשר-שני פ"ה ה"ד ד"ה ואפילו מחללו) הבין הירושלמי שבית הלל אינם מצריכים לחלל את פירות המעשר על כסף כשמגיע זמן הביעור, היות ואין בכך שום תועלת. משום שכל התועלת בחילול פירות על כסף, שהבעלים עולים לירושלים בלא טורח גדול, וקונים במעות המעשר, אוכל ואוכלים אותו בירושלים בקדושה. אולם כיוון שלאחר חורבן ביהמ"ק אין הדבר אפשרי, סוברים ב"ה שאין תועלת בחילול פירות על כסף בהגיע זמן הביעור, כשבסופו של דבר גם את הכסף הוא יצטרך לאבד. וכפי שכתב הפני משה (שם הלכה ו ד"ה וב"ה אומרים): "ואם כן למה לו לחלל בחינם". וכך גם דעת המבי"ט בקרית ספר הל' מעשר שני ונטע רבעי יא) שאחר הביעור: "אחד כסף ואחד פירות טעונין גניזה ומניח הפירות עד שירקבו". מדבריהם משמע שבהגיע זמן הביעור אין צורך בחילול, אך יתכן שלדעתם החילול יועיל.2

החזו"א (דמאי סי' ב ס"ק ז ד"ה והיה אפשר לפרש) רצה לחדש שכוונת הירושלמי (שם) לומר, שבזה"ז אין כלל חובת ביעור מעשרות, כיון שכל חובת הביעור היא הגבלת זמן אכילה, וכאשר אין אפשרות לאכול מעשר-שני במשך כל השלוש שנים, ממילא גם לאחר השלוש שנים אין חובה לבער ולכך מניח את הפירות עד שירקבו. אכן להלכה נוקט החזו"א (שם ד"ה ולדינא) שלא כפירושו אלא כפי דעת הראשונים שמחלוקת ב"ש וב"ה היא כיצד לבער את המעשר-שני בזמן הזה. אך כאמור אין עדיין ראיה מפירושם, שלא ניתן לפדות פירות או מטבעות מעשר-שני אחר זמן הביעור. 

אולם דעת הגר"א בביאורו לירושלמי (שם ד"ה מ"ט דב"ש) שלדעת ב"ה אין אפשרות לחלל פירות או מעות מעשר-שני לאחר זמן הביעור "כיוון שאין תועלת, דבין זה ובין זה הולך לאיבוד אינו יכול לחלל".

בעקבות זאת נקט במנחת שלמה (שם) שלא ניתן לפדות מעשר-שני לאחר זמן הביעור, ויש לבער את הפירות ולאבד את המעות. 

השאלה היא, האם גם לדעת האוסרים להשתמש במטבעות אלו, ניתן להקל במקרה שלנו שמטבעות המעשר נתערבו במטבעות חולין?

ב. פירות מעשר שני שנתערבו בחולין ועבר זמן הביעור  

קודם שנדון בתערובת של מטבעות, יש לברר מה דין תערובת של פירות מעשר-שני בפירות חולין, לאחר הביעור. השאלה קיימת דוקא לאחר הביעור, כיוון שלפני זמן הביעור אינם בטלים, היות שניתן לפדותם, ולכו"ע הם נחשבים כ"דבר שיש לו מתירים", "ודבר שיש לו מתירים אפילו באלף לא בטיל" כפי שנפסק בשו"ע (יו"ד סי' קב סעי' סעי' א). לעומת זאת פירות מעשר שני לאחר הביעור הדבר תלוי במחלוקת שהבאנו לעיל:  

לדעות שניתן לפדות מעשר שני גם לאחר הביעור, תיחשב התערובת כ"דבר שיש לו מתירין". כיוון שגם לאחר הביעור הוא יכול לפדות את פירות המע"ש שבתערובת וכל הפירות הם חולין, ללא צורך להיזקק לדיני ביטול.

לעומת זאת, לדעות שלא ניתן לפדות פירות מעשר שני לאחר הביעור, פירות המעשר שני בטלים ברוב, כיוון שהם "דבר שאין לו מתירין". עיקרון זה למדים מדברי הגמ' (ב"מ נג ע"א) אודות פירות מעשר שני שנכנסו לירושלים ונתקדשו בקדושת מחיצות ויצאו וחרב הבית. מחד, לא ניתן לפדותם מחוץ לירושלים, משום שכבר נתקדשו בקדושת מחיצות, מאידך, לא ניתן לאכלם בתוך ירושלים כיוון שחרב הבית אחר שנכנסו. במקרה זה המעשר שני בטל ברוב, כפי שנימק זאת הרמב"ם בהל' מעשר שני ונטע רבעי ו, טז: "ונמצא דבר שאין לו מתירין ובטל ברוב כמו שביארנו בהלכות איסורי מאכלות". 

לפיכך פירות מעשר שני (יין שמן, פירות יבשים וכדו') שלא נתבערו בזמן, ונתערבו ברוב של פירות חולין מאותו המין, הפתרון הוא, לפדות את פירות המעשר שני שבתערובת על פרוטה, ואז התערובת מותרת באכילה לכו"ע; לדעות שמועיל פדיון לאחר הביעור, המעשר שני שבתערובת נפדה ויצא לחולין, ומעתה כל הפירות חולין. ולדעות שלא מועיל פדיון אחר זמן הביעור, כל הפירות מותרים כיוון שהמעשר שני המועט בטל ברוב פירות החולין. 

 

למעבר לחלק ב'