וידוי מעשר ויורשי הארץ - חלק ד'

וידוי מעשר ויורשי הארץ - חלק ד'

במאמר זה ננסה להתבונן בהבחנה בין הישראלים, הכהנים והגרים, ביחס לירושת הארץ עם ההשלכה שיש לכך לאמירת וידוי המעשר, תוך השוואה לפרשת מקרא בכורים אשר גם בה מצויינת ירושת הארץ כתנאי לאמירתה.

הרב אהוד אחיטוב | הודאת הארץ

דברים אלו עומדים בניגוד לדברי הרמב"ם עצמו שהבאנו לעיל הסובר בניגוד לדעת ר"י שגר לא רק שיכול לומר "אבותינו" בנוסח התפילה אלא אף יכול לומר מקרא בכורים אשר נאמר בו "האדמה אשר נתת לנו" משום שהוא בכלל יורשי הארץ אשר ניתנה לנו עוד מימי אברהם. לפיכך הוא הסביר שהזכרת ירושת הארץ מציינת את הצד בירושת הארץ השייך גם בגרים שהוא הירושה והישיבה, לעומת הזכרת ירושת הארץ בוידוי מעשר שמציינת את הצד בירושת הארץ שבגללו אין לגרים חלק בארץ, והוא הירושה מכח ההבטחה לאבות ולזרעם אחריהם. 

ה. וידוי מעשר ע"י גר שיש לו קרקע  

המשנה ראשונה (מעשר שני פ"ה מי"ד ד"ה אבל לא גרים) חולק על הבחנה בין מקרא בכורים לוידוי מעשר ולדעתו כיוון שנפסק להלכה שגר יכול לקרוא מקרא בכורים שלא כסתם משנה (בכורים פ"א מ"ג), בכך נפסקה ההלכה שגר מתוודה וידוי מעשר ואין הלכה כסתם משנה (מעשר שני פ"ה מי"ד) הסוברת שגר אינו מתוודה.

כך סובר גם הלחם שמים (בכורים פ"א מ"ד ד"ה ולענ"ד), אך בשונה מדברי המשנה ראשונה. לדעתו יש הבדל בין גר לבין אדם מישראל בוידוי מעשר כשאין למתוודה קרקע בבעלותו. בעוד שבמקרא בכורים ההלכה היא שאדם שאין לו קרקע, אינו יכול להביא כלל בכורים, בין ישראל ובין גר. שונה הדבר בוידוי מעשר שם אין העדר בעלות על הקרקע מעכבת אדם מישראל לומר "ואת האדמה אשר נתת לנו" האמורה בנוסח הוידוי. זאת משום שפסוק זה מתייחס לירושה הכללית של הארץ שכל אדם מישראל שייך בה גם אם באופן זמני אין לו קרקע, שהרי נאמר: "כי אחוזת היא להם" ודרשו חז"ל "שחוזרת אליו ביובל". מה שאין כן גר, אם אין לו קרקע בבעלותו, הוא אינו יכול לומר את הפסוק "ואת האדמה אשר נתת לנו" כיוון שגם אין לו שדה אחוזה החוזרת אליו ביובל מכח ירושת הארץ, וגם בפועל אין לו קרקע בבעלותו. מדבריו יוצא שגם מי שאין לו שייכות בירושת הארץ יכול להתוודות וידוי מעשר.  

יתכן שזו גם דעת המשך חכמה (דברים כו, טו) מהדורת הר"י קופרמן, עמ' רנה) המבאר שהסיבה שהגר אינו יכול להתוודות וידוי מעשר בשל העובדה שבנוסח הוידוי נאמר: "שמעתי בקול ה' אלקי", "ולא נאות לומר כן בעזרה לגר שהיה לו בעודו גוי אלהים אחרים. לכן בבכורים שאומר "ה' אלוקיך" יכול לומר הגר".

יתכן שהמשך חכמה אמר הסבר זה משום שהוא הבין שאם גר יכול לומר במקרא בכורים "אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו" הוא הדין שיכול לומר כן בוידוי מעשר, אף שבפועל אין לו זכאות בירושת הארץ.

ו. וידוי מעשר על ידי נשים  

לפי הגישה המקובלת על רובם המכריע של המפרשים שוידוי מעשר מותנה בירושת הארץ, היה צריך להיות הדין שאף הנשים אינן מתוודות וידוי מעשר שהרי הן נתמעטו מירושת הארץ, עפ"י האמור בפסוק "לאלה תיחלק הארץ". 

נראה שמטעם זה כתב בספר החינוך (מצוה תרז): "ונוהגת מצוה זו בזמן הבית ובזכרים", כלומר שנשים אינן יכולות להתוודות וידוי מעשר. וכן ביאר דבריו המנחת חינוך (מהדורת מכון ירושלים ס"ק כא ד"ה והנה נשים):

והנה נשים בודאי פטורות ממצוה זו דאין להם חלק בארץ, כמו שכתבנו לעיל בביכורים, וכן כתב הרב המחבר כאן דנוהג בזכרים

והוסיף המנחת חינוך להקשות מדוע הרמב"ם התייחס לשאלת מקרא בכורים על ידי נשים כשפסק בהל' בכורים ד, ב כאשר מנה את הנשים בין אלו ש"מביאין ולא קורין", בעוד שלוידוי מעשר על ידי נשים, לא התייחס כלל כשפסק הרמב"ם בהל' מעשר שני ונטע רבעי יא, יז בסתמא ש"ישראל וממזרים מתודים, אבל לא גרים...", וסתם דבריו לגבי נשים. למנחת חינוך פשוט שאכן הרמב"ם משווה דין הנשים בוידוי מעשר לדין הנשים במקרא בכורים, משום שאינן בירושת הארץ. כמו שהן אינן קורות מקרא בכורים, כך הן אינן יכולות להתוודות על המעשר.

באופן פשוט שאלה זו קשה גם על דברי המשנה (מעשר שני פ"ה מי"ד): "מכאן אמרו ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים שאין להם חלק בארץ". המשנה נקטה בסתמא: "ישראל... מתוודים אבל לא גרים", בלא כשכתבה שנשים אינן מתוודות, כפי שכתבה (בכורים פ"א מ"ה) במקרא בכורים שנשים מביאות ואינן קורות.

אלא שבנוגע לשאלה על דברי המשנה כתב המשנה ראשונה (מעשר שני פ"ה מי"ד ד"ה ולא עבדים) שהמשניות בבכורים ובמעשר שני משלימות אחת את השניה, ומלמדות שנשים אינן מתוודות וידוי מעשר. כלומר, כיוון שלמדנו את העיקרון שמי "שאין לו חלק בארץ" אינו יכול להתוודות וידוי מעשר, שוב אין צורך למנות את כל הרשימה, והמשנה לגבי וידוי מעשר על ידי נשים, למדה זאת ממקרא בכורים על ידי נשים. 

כראיה לדבריו מביא המשנה ראשונה מכך שאותה מחלוקת בין ר"מ ור' יוסי שהובאה במשנה (מעשר שני פ"ה מי"ד) לגבי וידוי מעשר של כהנים ולויים, אף שהיא קיימת גם בנוגע למקרא בכורים.25 המשנה בבכורים לא ציינה זאת. לדעתו הדבר מהווה הוכחה שמי שאינו קורא מקרא בכורים גם אינו מתוודה על המעשר. כשהמשנה לא טרחה למנות את הפטורים והחייבים גם במקרא בכורים וגם בוידוי מעשר, אלא חלק מהם היא ציינה במקרא בכורים כמו האשה והשליח וכדו', וחלק היא ציינה בוידוי מעשר כמו הכהנים והלויים. 

הסבר זה של המשנה ראשונה אף שהוא מיישב את דברי המשנה הוא אינו מיישב את לשון הרמב"ם שהשמיט נשים ואפוטרופוס ושליח מוידוי מעשר, ואילו לגבי כהנים ולויים הוא לא סמך על מה שכתב בהל' מעשר שני ונטע רבעי יא, יז, אלא חזר על כך בהל' בכורים ד, ג. אכן, על קושי זה נשאר המשנה ראשונה בקושיה. 

אולם התוס' אנשי שם (מעשר שני פ"ה מי"ד ד"ה ולא עבדים) סובר שכלל לא פשוט לומר שנשים אינן מתוודות וידוי מעשר, ואף נראה שהוא נוטה לומר דוקא שהן מתוודות על המעשר. בדבריו הוא מסתמך על הבדלי הלשון בין בכורים לוידוי מעשר, וכן על כך שהם שייכות בקיום מצוות הפרשת תרומות ומעשרות:

מספקא לי אם הנשים מתוודות אף דאין יכולים לומר "אשר נתת לנו" וכדתנן גבי בכורים (פ"א מ"ה) דשמא יש לחלק בין "נתת לי" ל"נתת לנו". דהוה ליה כעין מה שכתבו הפוסקים והביאם הב"י (או"ח סי' תקפט) דיכולות הנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא "קדשנו וציוונו" כיוון שהאנשים נצטוו. וכ"ש במעשרות שהנשים חייבות דיכולות לומר אשר נתת לנו, דר"ל לכללות ישראל.26

בדרך זו נקט בפשטות בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' טו) כשלדעתו ההבחנה בין מקרא בכורים לוידוי מעשר מתבססת על ההבדל בלשון הפסוקים. במקרא בכורים נאמר "האדמה אשר נתת לי ה'..." בלשון יחיד, לעומת וידוי מעשר שנאמר "ואת האדמה אשר נתת לנו", בלשון רבים. מדברי השבות יעקב יוצא שלא כל מי שאינו מיורשי הארץ בפועל נתמעט מוידוי מעשר, אלא רק מי "שאינו בכלל ישראל" של יורשי הארץ. כשנראה לבאר בכוונת דבריו, שכעין שמצאנו לענין איסורי חיתון כגון: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'...", שהגרים מותרים בהם, משום ש"קהל גרים לא איקרי קהל", לענין זה אף שהם ישראלים כשרים לכל דבר. הוא הדין לענין ירושת הארץ, אף שגר הוא ישראל גמור לכל דבר מ"מ הוא אינו נחשב "כלל ישראל של יורשי הארץ", ואינו יכול להתוודות ולומר: "אשר נתת לנו", כפי שהכהנים והלויים לא היו יכולים לומר כן אילולא שיש להם ערי מגרש. לעומת זאת נשים אף שבפועל הם לא השתתפו בירושת הארץ, אך הן נכללות בכלל יורשי הארץ בכדי להתוודות ולומר "ואת האדמה אשר נתת לנו". 

לעומתו דעת החזו"א (דמאי סי' ב אות ז ד"ה נראה דאינו חייב) שנשים יכולות להתוודות על המעשר, מהטעם השני שהזכיר התוס' אנשי שם, כיוון שהן שייכות למצוות להפריש תרומות ומעשרות בדיוק כמו הגברים. זאת, מחמת העובדה שהן מצוות באותה מידה כמו הגברים באיסור אכילת טבל. ואף שלכאורה לביעור מעשר יש זמן קבוע לבער בהגיע פסח של רביעית ושביעית. סובר החזו"א שאין מצוה מיוחדת לבער דוקא באותו זמן, לדעתו מועד ביעור מעשר הוא הזמן האחרון לנתינת המעשר, ועדיף לבער את התרומות ומעשרות בזמן הראשון שהוא יכול, ואין זו מצוות עשה שהזמן גרמא.27  

גם לדעת הגר"ח הלוי בחידושיו על הש"ס (סטנסטיל סי' רצא) נשים מתוודות על המעשר. הסיבה שהנשים מתוודות על המעשר על אף שאינן קוראות מקרא בכורים, מבוארת לדעתו עפ"י היסוד שהסביר ביחס לגרים, רק מן הכיוון השני:

לפיכך נראה דהקרא בוידוי מעשר "ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש" קאי על דין מוחזקת וזכיית ירושת הארץ מאברהם, ונשים לא איתמעטו מזכייה זו. מה שאין כן הקרא במקרא בכורים "אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו" מתייחס להבטחת הקב"ה לאברהם כי הארץ תיכבש ותתקדש על ידי זרעו במעשה של ירושה וישיבה, ומהבטחה זו הופקעו נשים.

 

  1. 1. דברים דומים כותב המהר"ל מפראג, בספרו גבורת ארי מכות יג ע"א ד"ה אבל.

2.הרמב"ם בהל' רוצח ושמירת הנפש ח, י, פסק למעשה שבמ"ב ערים העלו שכר ובשש הערים לא העלו שכר, אך לא ציין אם פסק כר"מ אליבא דרבא או כר' יוסי ואליבא דרב כהנא.  

  1. 3. כך גם ניתן להבין את הסבר הרמב"ן, במדבר יח, כ לפסוק: "בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בארצם", שהדבר כולל גם את ערי הלויים: "בארצם לא תנחל - שתהיה נוחל חלקך כאחד מכל שבטי ישראל, וחלק - קטן לא יהיה לך בארצם כלל, כי הערים אשר נתנו להם ערי מקלט היו ולצורך ישראל הן...".
  2. 4. אמנם יתכן לתרץ שהמחלוקת בין הבבלי לירושלמי היא רק בשיטת ר"מ האם ס"ל שבכל מ"ח ערי הלויים לא העלו שכר ללויים, וזה כשיטת הירושלמי. או שבו' ערים בלבד העלו שכר ללויים. הסבר זה אפשרי כיוון שלהלכה לא קיי"ל כר' מאיר אלא ר' יוסי וכפי שפסק הרמב"ם בהל' רוצח ושמירת הנפש י, ח, שרק בשש ערי הלויים לא שילמו להם הרוצחים בשגגה, אך במ"ב ערי הלויים האחרות הם נטלו שכר.
  3. 5. ויתבאר בהמשך בענין מקרא בכורים ווידוי מעשר על ידי גרים.
  4. 6. וכך נקט החזון יחזקאל (בכורים פ"א ה"ד ביאורים) לדעתם תשובת ר' יוסי "בין מדבר מרובה בין מדבר מועט" כוונתה שאין הבדל בין נחלה רגילה שנטלו הישראלים ובין ערי מגרש שהם נחלה מועטת שנטלו הלויים.
  1. 7. דיון מפורט יותר בפיסקאות הבאות.
  2. 8. במרכבת המשנה (מהדורת פלדהיים תש"ס) הל' מעשר שני ונטע רבעי פי"א הי"ז ד"ה ישראל, התייחסו להבדלי הגירסאות בקשר לחלק מהפסוק אשר ממנו למד הרמב"ם מיעוט זה: "ישראל וממזרים מתוודים אבל לא גרים כ' הרי הוא אומר ואת האדמה אשר נתת לנו" (כן הוא בדפוס יעסניץ ודפוס אמסטרדם אבל בדפוס ויניציא חדש וישן גרסינן הרי הוא אומר כאשר נשבעת לאבותינו, אלא שהמדפיס דפוס אמסטרדם הגיה עפ"י המשנה לרבינו ור"ש).
  3. 9. אף שהתוס' (שם) מבארים את הגמ' (שם) באופן אחר.
  4. 10. וכך דעת הריטב"א בחידושיו למס' ב"ב (פא ע"א) שכתב "וכן מעשים בכל יום שהגר מתפלל כשאר כל אדם ומברך על הארץ בברכת המזון כשאר כל אדם ומנהגן של ישראל תורה היא, וכן פירש ר"י ז"ל ועיקר", וכדבריו נקט גם הרשב"א (שם).
  5. 11. יש לציין שר"י סובר שאף שהמשנה (בכורים פ"א מ"ד) מצריכה שגר אינו יכול לומר "אבותינו" מ"מ גם היא מודה שצריך הוא שייכות בירושת הארץ. ולכך לדעתה בכדי שגר יוכל לקרוא מקרא בכורים צריך הוא גם להיות מ"בני קיני חותן משה" וגם שאימו מישראל.
  6. 12. ברור שצריך להיות "אשר נשבעת לאבותינו" כפי האמור בפסוק (דברים כו שם), וכבר כתב על כך הרב יוסף קאפח זצ"ל (שם הע' 15*): "ופשוט שהוא טעות שבשגרת המהירות".
  7. 13. וכן תירץ בפירוש יש סדר למשנה (בכורים פ"א מ"ד ד"ה והגר) עפ"י פירוש הרא"ש (בכורים פ"א מ"ד) שהגמ' (מכות יט ע"א) אליבא דר' יוסי ולא נפסקה הלכה כמותו.
  8. 14. וכן כתבו הרמב"ן ב"ב פא ע"א, והר"ן על הרי"ף (שם).
  9. 15. ועי' בפירוש יש סדר למשנה (בכורים פ"א מ"ד ד"ה והגר ד"ה ובכן ראיתי) שהרחיב בדבר.
  10. 16. הכס"מ (בכורים שם) ביאר שאף שאברהם הוא נקרא אב המון גויים והגרים הם בניו מכל מקום אין להם שייכות בארץ, כיוון שהארץ ניתנה רק לבניו ממש היינו זרע שלושת האבות.
  11. 17. לדעתו סובר הרמב"ם הל' מעשר שני ונטע רבעי יא, יג שאף גר שאימו מישראל, אינו יכול להתוודות על המעשר משום שוידוי מעשר אין שייך לאומרו אחד מי שהוא עצמו אין לו חלק בירושת הארץ. עפ"י חילוק זה חידש בקול הרמ"ז מדוע המשנה במס' בכורים ר"מ לא חלק על ר' יוסי בנוגע למקרא בכורים על ידי כהנים ולויים.
  12. 18. כך כתב גם הערוך לנר במכות יט ע"א ד"ה כיוון. ועי' בספר נר חיים (ירושלים תשמ"ו) עמ' צב-צד, המחדש שההבדל הוא על פי ההקשר של הביטוי "אבותינו" שבמקרא בכורים הפרשה מתחילה באבות: "וענית ואמרת, ארמי אובד אבי..." לפיכך הוא גם ממשיך אצלם, "כאשר נשבעת לאבותינו לתת לנו". לעומת זאת בוידוי מעשר, אין התייחסות מפורשת לאברהם יצחק ויעקב, והוא יכול להתפרש גם על דור באי הארץ, שאותם אין הגר יכול לקרוא "אבותינו".
  13. 19. במרכבת המשנה (הוצאת פלדהיים) על הרמב"ם בהל' מעשר שני ונטע רבעי יא, יז, ציין אף הוא לתירוצו של השער אפרים ש"אין קפידא במקרא בכורים שהוא שבח ויש קפידה טפי בוידוי מעשר דרך תפילה", וסיים: "וזה דוחק".
  1. 20. אמנם באופן פשוט נראה שאין זו כוונת הרמב"ם ור"י שביארו שהירושלמי מבאר שהמלה "לאבותינו" שבמקרא בכורים מתפרשת ביחס לאבותיו הרוחניים של הגר דהיינו אברהם אבינו, ולא הסבירו שזהו לשון אדנות.
  2. 21. התוס' אנשי שם ביסס חילוק זה, שכאשר מופיעות המילים "אשר נתת לי" - בבכורים או בוידוי מעשר - בלא הקשר לשבועת ה' לאבות, משמעות הביטוי "נתינה" מהווה הודאה פרטית על הקרקע של מביא הבכורים או המתוודה. אולם כאשר מובאת המלה "נתינה" או "אשר נתת לנו" וכדו' בהקשר של שבועת ה' לאבות, היא מתייחסת לירושת הארץ. דבר זה מאפשר לחלק בין וידוי מעשר למקרא בכורים, כאשר בוידוי מעשר משמעותו שהאדם המתוודה מזדהה כאחד מנוחלי הארץ בעבר דבר שגר אינו יכול לאומרו. לעומת מקרא בכורים מתייחסת הנתינה לירושת הארץ בעתיד. אולם אף שהוא דחה חילוק זה נראה שהוא מסכים לחילוק של הרדב"ז והרמ"ז שהובא לעיל.
  3. 22. גם מדברי מרכבת המשנה (לעיל), נראה שאינו מקבל את החילוק בין לשון עבר ללשון עתיד.
  4. 23. ביחס לירושת הארץ בעתיד על ידי שבט לוי, נאמר בגמ' (ב"ב קכב ע"א): "ועוד תניא עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים, שבתחלה לא נתחלקה אלא לשנים עשר שבטים". דין שהזכיר גם המשנה למלך בהל' שמיטה ויובל י. וכתב האגרות משה שדוחק לומר שהרמב"ם חולק על כך, מחמת העובדה שלא ציין זאת בהל' מלכים ד, ח כשהביא את הגמ' (שם) שהנשיא שהוא מלך המשיח ייקח מישראל 1/13 מירושת הארץ, לא הזכיר את דברי הגמ' בבבא בתרא קכב ע"ב שהכהנים הלויים יטלו חלק בארץ. לדעת האג"מ הרמב"ם הבין שזה היינו הך, ולפיכך ציין רק החלק שקיבל הנשיא.
  5. 24. בשונה מדברי הכפות תמרים, לדעת האגרות משה גם הקנין העכשוי של הגר הוא קנין במובן של ירושת הארץ, ומיושבת קושיית הערוך לנר שהקשה הרי בבכורים מוזכרת נתינה בלשון עבר ולא רק בלשון עתיד. כיוון שלדעת האגרות משה בבכורים הוא יכול לקרוא לא משום הירושה העתידית כי אם להיפך משום ההבטחה שבאה לידי ביטוי בקניינו העכשוי.
  6. 25. יש לציין שאכן המחלוקת מפורשת בתוספתא (בכורים פ"א) כפי שהוזכר לעיל לגבי כהנים ולויים.
  7. 26. ולענ"ד צדדי הספק תלויים בשני ההסברים שכתב הוא עצמו (תוס' אנשי שם בכורים פ"א מ"ד ד"ה מביא) מדוע נשים אינן קורות מקרא בכורים: לפי הסבר אחד, נשים נתמעטו מהבאת בכורים בשל כך שלא נטלו חלק בארץ, ולכאורה הוא הדין בוידוי מעשר, שם לפי האמור לעיל מודגש יותר השייכות לחלוקת הארץ של מביא הבכורים. אולם לפי ההסבר השני, נשים נתמעטו ממקרא בכורים משום שבכורים זוהי מצוות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות ממנה, לפי זה יתכן שהן יכולות להתוודות על המעשר, שהרי תרומות ומעשרות זוהי מצות עשה שאין הזמן גרמא, ואף אם ניתן להגדירה ככזו, מ"מ הן מחוייבות במצוה זו משום שבלעדיה הן יעברו על איסור אכילת טבל.
  8. 27. ויש לדון בדבריו הרי אם וידוי מעשר זוהי מצוה נפרדת מביעור המעשר, הרי לכאורה ניתן לפתור נשים ממצוה זו. הן משום שזו מצוות עשה שהזמן גרמא, והן משום שגם אם היא תקיים מצוות הפרשת תרומות ומעשרות אין הדבר מכריח אותה להתוודות.

למעבר לחלק ג'