וידוי מעשר ויורשי הארץ - חלק ב'

וידוי מעשר ויורשי הארץ - חלק ב'

במאמר זה ננסה להתבונן בהבחנה בין הישראלים, הכהנים והגרים, ביחס לירושת הארץ עם ההשלכה שיש לכך לאמירת וידוי המעשר, תוך השוואה לפרשת מקרא בכורים אשר גם בה מצויינת ירושת הארץ כתנאי לאמירתה.

הרב אהוד אחיטוב | הודאת הארץ

ב. וידוי מעשר על ידי גרים

כפי שנאמר במשנה (מעשר שני פ"ה מי"ד) הגר אינו מתוודה על המעשר. דין זה מבוסס על האמור בוידוי מעשר: 

השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו ארץ זבת חלב ודבש (דברים כו, טו).

כך כתב הרמב"ם (פיהמ"ש שם): "לפי שנאמר בפרשת וידוי אשר נתת לנו לפיכך לא יתודה גר ולא עבד משוחרר כמו שביאר", וכן כתבו הרא"ש והריבמ"ץ (שם), וכך פסק הרמב"ם הל' מעשר שני ונטע רבעי יא, יז:

ישראל וממזרים מתודים, אבל לא גרים ועבדים משוחררים מפני שאין להם חלק בארץ והרי הוא אומר ואת האדמה אשר נתת לנו...8 

לעומתם ציין הרש"ס (פ"ה הי"ד ד"ה מכאן אמרו) שהחיסרון בוידוי מעשר על ידי הגר נובע מכך שאין לו קרקע: "מדכתיב ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו, משמע דבשעת וידוי בעינן שיש לו למתוודה קרקע". ואף אם יש לו קרקע אין היא קרקע של נחלת אבות: " וגרים ועבדים אין להם חלק בארץ דכתיב לאלה תיחלק הארץ".

הבחנה זו מדגיש התפא"י (הלכתא גבירתא מעשר שני פ"ה מי"ד):

מוידוי זה מוכח דרק ישראל כהנים ולויים ואפילו ממזרים שלהן מתוודים מדכולם נטלו חלק בא"י מאבותיהן. אבל גרים ועבדים משוחררים אף שיש להן קרקע שקנו לא נחלו מאבותיהם ולהכי לא יתוודו.

כלומר, אין אפשרות להתוודות וידוי מעשר למי שאין לו זיקה להנחלת הארץ וחלוקתה לשבטים. אלא שמתוך השוואת וידוי מעשר למקרא בכורים, מעוררת הבחנה זו מספר שאלות. 

ג. מקרא בכורים על ידי גר

  1. הסוברים שגר אינו קורא מקרא בכורים

במשנה בביכורים פ"א מ"ד נאמר שגר שקנה קרקע מישראל, מביא בכורים אך אינו יכול לקרוא מקרא בכורים: 

אלו מביאין ולא קורין. הגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. ואם היתה אמו מישראל מביא וקורא. וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל וכשהוא בבית הכנסת אומר אלהי אבותיכם ואם היתה אמו מישראל אומר אלהי אבותינו.

מפשט לשון המשנה משמע שסיבת הדבר נעוצה בכך שאינו יכול "אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו", והיוצא מן הכלל הוא גר שאבותיו מצד אימו הם ישראלים גמורים, משום שיכול הוא לומר "אשר נשבע לאבותינו לתת לנו". 

כך נראה שסוברת הגמ' במכות יט ע"א: אלא אמר רב אשי: כיון דאיכא בכורי הגר, דבעי למימר (דברים כ"ו) אשר נשבע [ה'] לאבותינו ולא מצי אמר, לא פסיקא ליה.

לעומת זאת בתוספתא (ביכורים פ"א ה"ב), משמע שהיוצאים מן הכלל שיכולים לקרוא מקרא בכורים, הם דוקא הגרים מצאצאי יתרו: "בני קיני חתן משה מביאין וקורין שנאמר והיה כי תלך עמנו...". התוספתא לא התייחסה בדבריה לשאלה האם גר שאימו מישראל יכול לקרוא.

מאידך הירושלמי (ביכורים פ"א ה"ד) מביא ברייתא, ולפיה רבי יהודה סובר שגר קורא מקרא בכורים:

תני בשם רבי יהודה גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם ועכשיו מיכן והילך אתה אב לכל הגוים רבי יהושע בן לוי אמר הלכה כר' יהודה אתא עובדא קומי דר' אבהו והורי כרבי יהודה....

הראשונים נחלקו כיצד ליישב את דברי המשנה, התוספתא, הירושלמי והגמ' במכות (שם). 

ר"ת (ב"ב פא ע"א תוס' ד"ה למעוטי) נוקט כפשט המשנה, שגר סתם מביא ואינו קורא משום שאינו יכול לומר "אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו", ומוסיפים התוס' (שם) בשם ר"ת: "...ומכח ההיא משנה לא היה מניח רבינו תם לגרים לברך ברכת הזימון לפי שאינו יכול לומר שהנחלת לאבותינו ארץ טובה"9, וכך גם דעת הרשב"ם (ב"ב פא ע"א ד"ה למעוטי). 

נראה שר"ת העדיף לנקוט כדברי המשנה בשל העדיפות שיש לה מול ברייתא, אך משום שכך נראה מדברי הגמ' (מכות יט ע"א) בה נאמר: " כיון דאיכא גר דבעי למימר אשר נשבע לאבותינו ולא מצי אמר". מלשון הגמ' משמע שהיא מכריעה כדברי המשנה, שסתם גר שאין אימו מישראל מביא ואינו קורא. באשר לשיטת הירושלמי החולקת, כתב ר"ת שאין ניתן להסיק מדבריו, משום שלדעתו לשונו משובשת באותה סוגיה. 

דעת ר"י (ב"ב פא ע"א תוס' ד"ה למעוטי) שלא כדעת ר"ת, והוא מחלק עפ"י הבנתו בדברי הירושלמי (בכורים שם)10, בין תפילה וברכות בהם יכול הגר לומר "אשר נשבעת לאבותינו", לבין מקרא בכורים שהוא מנוע מלקוראו משום שאינו מנוחלי הארץ, ובשל כך אינו יכול לומר: "כי באתי אל הארץ אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו". לפיכך גר מצאצאי יתרו "בני קיני חותן משה", מביא בכורים וקורא כדברי התוספתא (בכורים פ"א), שבניו נטלו חלק בירושת הארץ כפי האמור: "ובני יתרו עלו מעיר התמרים" (שופטים א, טז). ר"י מבאר שאף אין כאן מחלוקת בין הבבלי לירושלמי בנידון זה, היות שהגמ' (מכות יט ע"א) מדברת על גרים משאר אומות שאין להם ירושה בארץ, ולפיכך נאמר בהם ש"גר מביא ואינו קורא". לעומת זאת הירושלמי (בכורים פ"א ה"ב) מדבר על גרים "מביני קיני חותן משה" אשר קבלו נחלה בארץ, ולפיכך יכולים לקרוא מקרא בכורים, כדברי התוספתא (שם)11. 

ר"י מצמצם את מחלוקת המשנה והתוספתא לשאלה אם גר שאין אימו מישראל, אבל הוא מבני קיני יכול לקרוא מקרא בכורים. המשנה סוברת שלא די בכך שהוא מנוחלי הארץ, כי צריך שתהיה אימו מישראל על מנת שיוכל לומר "לאבותינו", ואילו התוספתא ובעקבותיה הירושלמי סוברים שהמלה "לאבותינו" אינה הדבר המעכב את מקרא הבכורים של הגרים אם הם מנוחלי הארץ כצאצאי יתרו. 

הנפק"מ בין שתי שיטות הראשונים הללו היא ההשוואה לוידוי מעשר. לשיטת ר"י נראה שהשוואה בין מקרא בכורים לוידוי מעשר היא מוחלטת, כיוון שגם בו "חלק בארץ" הוא תנאי בסיסי לאומרו, כפי שנאמר (מעשר-שני פ"ה מי"ד): "מכאן אמרו ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים שאין להם חלק בארץ". לעומת זאת לשיטת ר"ת ורשב"ם, אין התאמה בין מקרא בכורים לוידוי מעשר, כיוון שבמקרא בכורים העיכוב המפורש לגבי הגרים הוא משום שאינם יכולים לומר "לאבותינו", בעוד שבוידוי מעשר העיכוב המפורש לגביהם הוא "שאין להם חלק בארץ"

המשותף לשתי השיטות הללו הוא שגר שאינו מביני קיני, וגם אין אימו מישראל, אינו יכול לקרוא מקרא בכורים.

  1. הסוברים שגר קורא מקרא בכורים

הרמב"ם בפירושו למשנה (הוצאת מוסד הרב קוק בכורים פ"א מ"ד ד"ה כל זה) כותב אף הוא כשיטת הר"י בתוס' שאין הלכה כדברי המשנה, אלא שבניגוד לדעת ר"י, סובר הרמב"ם כן גם בנוגע למקרא בכורים על ידי גרים:

אלא שפסק ההלכה מביא הגר בכורים וקורא, וסמכוהו למה שאמר ה' לאברהם כי אב המון גויים נתתיך, אמרו: לשעבר הייתה אב לארם עכשיו אב לכל העולם כולו. ולפיכך אפשר לכל גר לומר אשר נשבע ה' לאבותינו,12, מפני שאברהם אב לכל באי העולם לפי שלימדם האמונה והדת.

יסוד זה הרחיב הרמב"ם בתשובותיו (שו"ת הרמב"ם סי' רצג) בתשובתו לרבי עובדיה גר צדק:

שאלת על עסקי הברכות והתפלות בינך לבין עצמך או אם תתפלל בצבור היש לך לומר אלוקינו ואלוקי אבותינו ואשר קדשנו במצוותיו וציונו ואשר הבדילנו ואשר בחר בנו ושהנחלת את אבותינו ושהוצאתנו מארץ מצרים ושעשה נסים לאבותינו וכל כיוצא באלה העניינים. יש לך לומר הכל כתקנם ואל תשנה דבר. אלא כמו שיתפלל ויברך כל אזרח מישראל כך ראוי לך לברך ולהתפלל בין שהתפללת יחידי בין שהיית שליח צבור. ועיקר הדבר שאברהם אבינו הוא שלמד כל העם והשכילם והודיעם דת האמת וייחודו של הקב"ה ובעט בע"ז והפר עבודתה והכניס רבים תחת כנפי השכינה ולמדם והורם וציוה בניו ובני ביתו אחריו לשמור דרך ה' כמו שכתוב בתורה (בראשית יח, יט) "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'" וגו'. לפיכך כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות וכל המייחד שמו של הקב"ה כמו שהוא כתוב בתורה תלמידו של אברהם אבינו ע"ה ובני ביתו הם כולם והוא החזיר אותם למוטב כשם שהחזיר את אנשי דורו בפיו ובלמודו כך החזיר כל העתידים להתגייר בצואתו שציוה את בניו ואת בני ביתו אחריו. נמצא אברהם אבינו ע"ה הוא אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו וכל גר שיתגייר...וכל מה שאמרנו לך בענין הברכות שלא תשנה כבר ראיה לזה ממסכת בכורים פ"א מ"ד)... הגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו.... זהו סתם משנה. והיא לר' מאיר ואינה הלכה... אלא כמו שנתפרש בירושלמי... הנה נתברר לך שיש לך לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. ושאברהם אב לך ולנו ולכל הצדיקים הנלווים אליו....

הרמב"ם בתשובתו מנמק שיכולת הגר לומר "אלוקי אבותינו" בתפילה, היא המאפשרת לו לומר במקרא בכורים "אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו". וכן פסק הרמב"ם בהל' ביכורים ד, ג: 

הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם אב המון גויים נתתיך הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ, וכן כהנים ולוים מביאין וקורין מפני שיש להן ערי מגרש. 

בעקבות זאת הקשו המשנה למלך (הל' בכורים פ"ד ה"ג), והמעשה רוקח (הל' מע"ש ונט"ר פי"א הי"ז):

א. מדוע הרמב"ם פוסק כדעת הירושלמי נגד גמ' ערוכה במכות שגר מביא ואינו קורא?

ב. הרמב"ם לכאורה סותר את עצמו באותה הלכה: מצד אחד הוא מסביר שכהנים ולויים יכולים לקרוא מקרא בכורים, רק משום שיש להם "ערי המגרש", ומאידך הוא פוסק שגר יכול לקרוא מקרא בכורים אף שלכו"ע אין לו חלק בארץ?! 

אמנם באשר לשאלה מדוע נקט הרמב"ם בניגוד לסוגיה ערוכה בגמ' (מכות יט ע"א), ביאר הערוך לנר (שם ד"ה כיוון) שאין בהכרח שזו דעת הגמ' במכות, וזאת ע"פ דברי הריטב"א בסוגיה שם: "דמהכא אין ראיה לפסק הלכה, דהגמ' לא מפרש רק דברי ר' יוסי ור' ישמעאל והם ס"ל כרבנן דר' יהודה אבל לענין הלכה אפשר דגם גמ' דילן ס"ל דהלכה כר' יהודה".13

אולם הקושיה השניה על הרמב"ם עומדת בעינה כיצד פסק שגר מביא וקורא, אף שאין לו חלק בארץ, הרי אם אין זה מעכב מקרא בכורים, לשם מה נימק הרמב"ם שכהנים והלויים יכולים לקרוא משום ש"יש להם ערי מגרש", הרי ודאי שאינם גרועים מגר שקורא גם בלא חלק בארץ?!

מסיבה זו חידש בשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' סו ד"ה אבל מאוד) שאכן הרמב"ם סובר שרק גר שיש לו חלק בארץ יכול לקרוא מקרא בכורים. לדבריו "הרמב"ם מוקי למתניתין בבני קני חותן משה כדאיתא בירושלמי...". החידוש בדבר הוא שלמרות שהרמב"ם כתב בלשון סתמית ש"גר מביא וקורא", כוונתו היא דוקא לגר כזה שאבותיו קבלו נחלה בארץ. 

הקושי בהסבר זה שהוא מנוגד לכאורה לדברי הרמב"ם בפירושו למשנה ובתשובתו שהבאנו לעיל, שם משמע שהוא מדבר על כלל הגרים, וכפי שגם הבין הרשב"א בחידושיו למס' ב"ב (פא ע"א ד"ה ומיהו): "איכא מאן דאמר דאין הלכה כן אלא כל הגרים מביאין וקורין...ומגירסא זו שבירושלמי משמע דבכל הגרים קאמר ולא בשל קני חותן משה".

בהכרח לומר, שהרמב"ם סובר שכל הגרים מביאים וקורים, וכפי שנימק הרשב"א את שיטתו, שאע"פ שהגרים לא זכו בחלק בארץ, אין זו מניעה עקרונית אלא משום שבמציאות הם לא היו זכאים לכך בזמן חלוקת הארץ, ודינם כמו הקטנים בזמן חלוקת הארץ, שאף שלא נטלו חלק בארץ, בכל זאת הם יכולים לומר "כאשר נשבעת לאבותינו לתת לנו".14 

יסוד זה אומר הלחם יהודה (הל' בכורים פ"ד ה"ג ד"ה וי"ל) ביחס להבטחת הארץ לאבות, לאור העובדה שהבטחת הארץ לאבות היתה עוד בטרם שהקב"ה קרא לאברהם אב המון גויים. לפיכך לא חלה השבועה בפועל על הגרים, אלא למי שנקראו בניו בשעת הבטחת הארץ, שהם זכו בארץ "כמציאה והפקר דכל הקודם זכה" ולא מחמת שהגרים אינם ראויים לנחול. מסיבה זו לדעתו הם יכולים לומר "אשר נשבע לאבותינו" שבמקרא בכורים.

הבנה זו שגר יכול לקרוא מקרא בכורים אף שלא נטל בפועל חלק בארץ, עומדת בסתירה כפי לדברי הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פי"א הי"ז), וכפי שהקשה המשנה למלך (הל' בכורים פ"ד ה"ג) בהמשך דבריו:

תמיה לי דאף שיכולין לומר לאבותינו מ"מ כיוון שלא נטלו חלק בארץ אינם יכולים לומר אשר נתת לי... ורבינו עצמו כתב בסוף הל' מעשר שני דגרים אינן מתוודין מפני שאין להם חלק בארץ.

נראה שכוונתו לומר, שאף אם ניישב כיצד השווה הרמב"ם את הגרים לכהנים ולויים לענין מקרא בכורים, דבריו סותרים למה שכתב הוא עצמו בהל' מעשר שני ונטע רבעי, שגרים אינם מתוודים על המעשר, משום ש"אין להם חלק בארץ".

ד. הבחנות בין מקרא בכורים לוידוי מעשר של גרים  

ליישוב דברי הרמב"ם הובאו במפרשים ובפוסקים כמה הסברים המבחינים ברובם בשוני שבקשר בין ירושת הארץ למקרא בכורים, לירושת הארץ ווידוי מעשרות.  

בין הבטחת הארץ לירושת הארץ  

בשו"ת הרדב"ז חלק ה סי' רכ - א'תקפד, תולה זאת בההבדל שבין נוסח וידוי מעשר לנוסח מקרא בכורים: 

אבל כי דייקת קראי תשכח דלא שוו להדדי. דגבי בכורים כתיב: "הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו" (דברים כו, ג). ומשמע נשבעת לאבותינו דהיינו אברהם שהוא אב המון גוים לתת לנו ומהם אנו זוכים והרי הגר בכלל. אבל גבי מעשר כתיב: "אשר נתת לנו" (שם טו), והגרים אין להם חלק בארץ. 

במקרא בכורים מוזכרת ירושת הארץ בהקשר של השבועה לאבות, ועל כן יכול הגר לומר "לאבותינו", שהרי גם הוא נכלל בין צאצאי האבות. 15 לעומת זאת בוידוי מעשר מוזכרת ירושת הארץ בהקשר לנתינתה בימי יהושע, והגרים לא קיבלו נחלה בארץ. 

אמנם גם בוידוי מעשר מוזכר הביטוי "כאשר נשבעת לאבותינו", אך לדעתו קיימות שתי סיבות מדוע אין להשוותו לביטוי "אשר נשבעת לאבותינו" הנאמר במקרא ביכורים:

א. במקרא בכורים ההתייחסות היא לשבועה לאבות על הארץ, לעומת זאת בוידוי מעשר ההתייחסות בפסוק היא לנתינת הארץ לנו דהיינו דור נוחלי הארץ, ואף שלאחר מכן הוא מוזכרת גם הבטחת הארץ לאבות, אך המשפט "ואת האדמה אשר נתת לנו", מונע ממנו לומר את וידוי המעשרות, אחר וה' לא נתן לו חלק בארץ.16

 

למעבר לחלק א'

למעבר לחלק ג'