וידוי מעשר ובעלות על קרקע - חלק ב'

וידוי מעשר ובעלות על קרקע - חלק ב'

בשתי מצוות סמוכות בתורה, נאמר וידוי: בכורים ומעשר. עיון בנושא עשוי לבסס כמה מיסודות הלכות וידוי.

הרב פרופ' בן ציון רוזנפלד | הודאת הארץ

ד. שיטה בבבלי: וידוי אינו מצריך קרקע

דומה שיש עדיין לדון בסוגיה אחת קשה בבבלי הנוגעת לנושא הוידוי והקרקע . בגמ' בסוטה מז ע"ב-מח ע"א נאמר: 

יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר כו'. מ"ט? אמר רבי יוסי בר' חנינא: לפי שאין נותנין אותו כתיקונו, דרחמנא אמר דיהבי ללוים ואנן קא יהבינן לכהנים. ולודי אשאר מעשרות! אמר ריש לקיש: כל בית שאין מתודה על מעשר ראשון, שוב אין מתודה על שאר מעשרות. מאי טעמא? אמר אביי: הואיל ופתח בו הכתוב תחילה (- ונתת ללוי, זה מעשר ראשון. לגר, זה מעשר עני. בשעריך, זה מעשר שני, דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך. רש"י ).

הבבלי הבין שיוחנן כהן גדול העביר וביטל וידוי של מעשר ראשון בלבד.14 ר' יוסי בן חנינא נתן טעם לדבר שנתנו מעשר ראשון לכהנים במקום ללויים, וזה לא כתיקונו שצריך לתת ללויים. על כך שאלו מדוע שלא יתוודה על שאר מעשרות, שהם מעשר שני ומעשר עני? ותירץ ריש לקיש שעיקר הוידוי הוא על מעשר ראשון, ואם לא התודה עליו אינו יכול להתוודות על סוגי המעשר האחרים. שוב שאלו, לטעם העדפת מעשר ראשון, והסביר אביי שמעשר ראשון נזכר ראשון בפסוק של ביעור מעשר בספר דברים, ואין לקיים את המצוות שלא כסדרן.

נראה כי הדיון בבבלי מסתבר יותר על בסיס ההנחה של רוב הראשונים, שוידוי אינו זוקק בעלות על קרקע. שכן כל הדיון מסביב לביטול הוידוי של מעשר ראשון קשה. כיצד התודו על מעשר ראשון בלבד הרי אם היה לאדם קרקע היה חייב לתת את התרומות והמעשרות כולם ואז להתודות. באיזו מציאות אדם יכול להתודות רק על מעשר ראשון. בכל הסוגיה נקודת ההנחה היא שהוא ביטל רק וידוי של מעשר ראשון. כך שאלת הגמרא שיודה על שאר מעשרות ותשובת ריש לקיש שמעשר ראשון הוא עיקר. גם על תשובה קשה זו שאלו, ועל כך השיב אביי שמעשר ראשון אינו עיקר אלא ראשון בסדר. אך הבעיה עדיין קיימת, באיזו מציאות אפשר לומר וידוי רק על מעשר ראשון.15 נראה שההנחה הייתה שלא לכל אדם יש קרקע ומדובר בקונה היודע שהמוכר לא הפריש חלק מתרומות ומעשרות, וחייב להפריש בעצמו. ריש לקיש, ובעיקר לפי הסבר אביי, רצה לומר שאם יש לו מעשר ראשון ולא הפרישו או נתנו לכהן במקום ללוי, אז לא מתודה על שאר מעשרות. אך אם נתנו ללוי והפריש אף את יתר המעשרות כסדר יכול להתוודות.16 כלומר, עיקר דברי ריש לקיש הם כנגד אלו שלא נותנים מעשר ראשון ללוי, אך לא התכוון שעליו לבד יתודו. 

ה. השמטת השולחן ערוך אם וידוי זוקק קרקע

בשולחן ערוך, יורה דעה סימן שלא, סעיפים קמ - קמו, סיכם המחבר את דיני וידוי מעשר. הרמ"א העיר בהגהתו מיד לאחר מכן שהמחבר הלך בעקבות הרמב"ם בכל הסימן, ואף דיני ביעור בכלל. ברם, עיון בדבריו מעלה שהשמיט את הסעיף ברמב"ם האומר שאם לאדם יש מעשר שני בלבד וקיים מצותו, חייב בוידוי. משמע שהמחבר לא הלך לגמרי בעקבות הרמב"ם. ניתן היה לומר שהוא לא הביא את כל דיני וידוי כשם שצמצם בנושאים אחרים בענייני תרומות ומעשרות. אך דין זה בולט ומהותי והרמב"ם הביאו, ואם כן, לכאורה יש פנים לומר שסבר שוידוי צורך קרקע שלא כרמב"ם וכרוב הראשונים, לכן השמיט את דין אמירת וידוי על מעשר שני. על כן, להלכה לא ברור לחלוטין אם הכריע השולחן ערוך בין שתי הדרכים ביחס לוידוי, וייתכן שנטה יותר לדעה שוידוי זוקק קרקע. 

ו. הזיקה בין וידוי מעשר לקרקע

מהם שורשי הסברה של שתי השיטות. דומה שיש להסביר את ההבדל בין שתי השיטות לפי האבחנה של רש"י בקידושין כז ע"א ד"ה ובוידוי: "ובוידוי לא גרסינן, שאף מי שאין לו קרקע מתוודה על המעשרות, ויכול לומר וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו. ולא דמי לביכורים דבעי למימר אשר נתת לי". רש"י מסביר את ההבדל, המשתמע מהסגנון השונה בפסוקי המקרא של וידוי מעשר לעומת פרשת ביכורים, שקדמה לה במקרא, ביחס לקישור לקרקע. בוידוי מעשר אין צורך בקרקע שכן הכתוב מנוסח בלשון כללית המתייחסת לציבור ואף על הארץ נאמר "נתת לנו". מאידך, בביכורים יש צורך בקרקע היות ונאמר בלשון יחיד: " נתת לי", הפרט מדבר בעד עצמו כי זו חובת היחיד שתהא לו קרקע. 

זה היסוד לשיטת רוב הראשונים האחרים הסבורים כרש"י שאין לקשור בין וידוי מעשר לקרקע, ויכול כל קונה להפריש כשיודע שהמוכר לא הפריש. לעומת זאת הראשונים, ועימם אולי השולחן ערוך, הסבורים שוידוי נאמר רק כשיש לאדם קרקע, לא מחלקים בין נתת לנו שנאמר בוידוי, לבין נתת לי שנאמר בבכורים. לשיטתם, בשני המקומות נאמר הדבר על הקרקע, וכמו בביכורים כך גם בוידוי הכתוב רומז שצריך קרקע ואין לחוש ללשון הרבים.

נראה כי יסוד ההבדל בין שתי הדעות הוא מהות וידוי מעשר. כאמור, הוא נסמך במקרא לביכורים. גם בביכורים יש מצות וידוי ושם היא מובנת כהמשך למצות הבאת ביכורים שהם ראשית. האדם מודה לה' על שנתן לו תנובה והוא יכול להביא למקדש ולהודות על כך. אך וידוי מעשר אינו הודאה, שהרי הוא מספר שהוא קיים את מצות הפרשת מעשר וביעורו, ולבסוף מסיים בתפילה להצלחת העם והאדמה. משמע, זו לא הודאה על הטוב שניתן לו מהשמים, אלא וידוי על שקיים כראוי את המצוות המתאימות של המעשרות. יש אף גוון של "התנצלות" שלא חטא ולא השאיר בידו אלא נתן את מעשרותיו.17 דומה שאבחנה זו מסבירה את שתי השיטות. השיטה היוצאת מפשוטי המשניות ועד חלק מהראשונים שיש זיקה בין הוידוי לקרקע סבורה, שהוידוי הוא סיום מטלה של מצוות המעשרות. ואינו אלא מעין ניקוי מחטא כמפורש בפרשת הוידוי "בערתי הקודש מן הבית" וכל ההמשך, שסגנונו הוא "התנצלות" שלא עבר על המצוות וזכה לגומרן ולקיימן או לבערן. זה מתאים כשיש לאדם קרקע, והוא צריך לקיים את כל דיני ההפרשות מקרקעו כסדרן בשלוש שנות הסדר של המעשרות.

לעומת זאת שיטת הראשונים האחרת לא רואה בוידוי חטא אלא קיום מצוה בפני עצמה הדומה לוידוי ביכורים שנאמרה בצמוד לה. דווקא סמיכות שתי המצוות מעלה על הדעת שטבען דומה. וכשם שבביכורים הוידוי הוא הודאה על התנובה של אדמתו. כן וידוי מעשר הוא הודאה שזכה לקיים את כל סדר המצוות של תרומות ומעשרות. וידוי של הודאה אינו קשור לקרקע, הוא בא להביע הודאה על הזכות לקיים מצוות אלה. הודאה כזו יכולה להינתן גם אם אין לאדם יכולת לקיים את כל מצוות הפרשות תרומות ומעשרות, אלא אפילו אם קנה דבר שיש להפריש עליו והוא קיים את מצות ההפרשה, כי המוכר לא רצה, או לא יכול היה לקיים. 

המנחת חינוך במצוה תרז כתב שאם אדם מתודה על מעשר שני בלבד, כגון אם אין לו קרקע, צריך לציין בוידוי שהוא מתודה על מעשר ולא כמו המתודה על כל תרומות ומעשרות, שאם לא כן דבריו הם שקר. אם כי ניתן להשיב על כך, שהיות ומעשר שני חשוב דיו כדי להתודות רק עליו, הריהו כמייצג את המעשרות, ואולי לא יהיה שקר בדברי המתודה אם יאמר בלשון כללית. עם זאת, דבריו מעלים מחדש את הבעיה, שהוא בעצמו הזכירה, מה מיוחד במעשר שני שאפשר להתודות עליו ללא צורך בהפרשת מעשר נוסף. יש שפירשו שבפרשת הוידוי נאמרו שני מאפיינים משלימים המכוונים יחד למעשר שני. נאמר בתחילת העניין: "כי תכלה לעשר" (דברים כו, יב). ובפסוק שלאחר מכן: "ואמרת לפני ה' אלקיך בערתי הקדש מן הבית". משמע האמירה היא על מעשר והוא נקרא "קדש", וזה מעשר שני שהוא קודש, כדברי המשנה בסוף מעשר שני. אם כן, הוא העיקר בוידוי ולכן אפשר לומר עליו כשהוא לבד ויחד עם זה הוא מייצג את כל המעשרות ואין שקר בדברי המתודה. ברם, פשוטו של מקרא שם אומר שהוידוי "בשנה השלישית שנת המעשר", והמעשר של השנה השלישית הוא מעשר עני ולא מעשר שני. ועוד, מעשר שני מעלים לירושלים, והתורה אומרת בהמשך אותו פסוק ובבא אחריו, שצריך לתת לגר ליתום ולאלמנה שישבעו, וטבעי יותר לקשר לכך את מעשר עני.

לכן יש להציע הסבר לפי שתי השיטות הנזכרות. לפי השיטה של הרמב"ם ורש"י ורוב הראשונים חז"ל לימדו שיש שני סוגי וידוי מעשר. האחד, הרגיל, שאדם יש לו קרקע ומפריש מתנובתה לפי הסדר את כל המעשרות, כפשוטו של מקרא וכתיאור המשנה בסוף מעשר שני. לאחר מכן הוא מתודה ובכך אכן קיים את כוונת התורה המקורית. אך אם אין לו קרקע אינו מתחייב להפריש ולקיים את הסדר הרגיל עד הוידוי. אשר על כן, כדי לאפשר גם לאלה שאין להם קרקע לקיים את מצות הוידוי, אפשרה ההלכה דרך נוספת, אם יש לאדם מעשר שני, כגון אם קנהו או הגיע לידו, יכול לקיים גם מצות מעשר שני בירושלים ועם זאת לקיים מצות וידוי מעשר. אמנם במקרה זה לא מתקיימת כל הכוונה המקורית של התורה, אך זה כאנוס שהרי אין לאותו אדם קרקע, ויכול הוא לקיים בדרך נוספת של קבלת מעשר שני שיש לה יתרון על המעשרות האחרים, שהתורה קראתו "קודש", ויכבד את ה' דרך "קודש" זה שהוא נאכל בירושלים ויזכה לקיים מצוה נוספת, וידוי מעשר. ייתכן שבמקרה זה יתאימו יותר דברי המנחת חינוך שהמתודה יזכיר בוידויו רק את המעשר השני כי הוא עיקר קיום הדרך השנייה. אף שאפשר לומר שהיות שהוא מייצג דרך נוספת של קיום המצוה, הבאה במקום וידוי על כל המעשרות, הוא אומר וידוי ואין צורך באזכור מיוחד של המעשר השני, ויאמר כמתודה בעל קרקע. לפי השיטה השנייה, שאולי השולחן ערוך עימה, שוידוי נאמר רק על ידי בעל קרקע, קיימת רק הדרך הרגילה שוידוי נאמר בתום הפרשת תרומות ומעשרות לפי הסדר הרגיל. 

לפיכך, להלכה, בנוסף לכל השיקולים אם בזמן הזה נוהג וידוי מעשר, אפשר שיש להוסיף גם שיקול זה. לשיטת הרמב"ם ורוב הראשונים, החקלאים יכולים לקיים את מצות וידוי כדרכה, ולרוב הציבור, שאין לו קרקע, פתוחה הדרך השנייה לקיים את מצות וידוי מעשר על ידי הפרשת מעשר שני. אם כי כיום יש בעיה אחרת של הפרשה מתאימה של מעשר שני שהיא עשויה למנוע להגיע לוידוי.18 לפי השיטה השנייה, ועימה אולי המחבר, קיימת גם כיום הדרך האחת ואלה שאינם חקלאים אינם יכולים לקיים מצות וידוי מעשר. 

ז. חובת נשים בוידוי מעשר

עניין נוסף הקשור לכאן, הוא חיוב נשים בוידוי מעשר. הרמב"ם, בהלכות מעשר שני יא, יז, לא הזכיר את הנשים בין אלה הפטורים מקיום מצות וידוי מעשר כעבדים וגרים שאין להם חלק בארץ. לעומת זאת בעל ספר החינוך במצוה תרז כתב שרק זכרים מתודים. ר"א מלונדריש בפסקי מעשרות שלו כתב שנשים חייבות. הראשונים האחרים לא הזכירו היבט זה. המנחת חינוך במצוה תרז, העיר על החילוף בין הרמב"ם והחינוך. לקראת סוף דבריו תמך בדברי החינוך שנשים פטורות כיון שלא נטלו חלק בארץ או מטעם שוידוי מעשר היא מצוה שהזמן גרמא. דעה אחרת כתב בשם הרמ"ז בתוספות אנשי שם על משנה במעשר שני ה, יד: " מספקא לי אם נשים פטורות אף דאין יכולים לומר אשר נתת לנו, וכדתנן גבי ביכורים פ"א מ"ה, דשמא יש לחלק בין נתת לי לנתת לנו... דיכולות לומר אשר נתת לנו דר"ל לכללות ישראל ".19 הדברים הם העתק דברי רש"י הנזכרים למעלה, המהווים בסיס לשיטת רוב הראשונים שוידוי מעשר אינו זוקק קרקע. החילוק הוא בין ביכורים שבהם נאמר בלשון יחיד ולכן נשים פטורות מוידוי ביכורים, ללשון רבים שנאמרה בהמשכה בפרשת וידוי מעשר. לכן קשים דברי המנחת חינוך מההיבט של פטור נשים משום שלא נטלו חלק בארץ, שאינו שייך בוידוי מעשר משום שכוונת התורה לכלל ישראל. ובכך נדחו גם דברי בעל המשנה ראשונה שם על אותה משנה, שמנה את הנשים בין הפטורים מוידוי מעשר מאותה סיבה של אי נטילת חלק בארץ. בתוספות אנשי שם לא נדונה הטענה השניה של מצוות עשה שהזמן גרמא שהעלה המנחת חינוך, ועם זאת גם במסקנה נשאר הספק.

יש לציין גם את דיונו הארוך והחדשני בעניין של הראי"ה קוק בשו"ת משפט כהן, סימן נו, סעיף ד. עיקר הסעיף עוסק בבעיית חיוב נשים בוידוי מעשר, ושם נדונו שתי הבעיות הנזכרות במנחת חינוך הנזכר. תחילה דן בבעיית אי נטילת חלק בארץ והציע את אותו חילוק שהובא בתוספות אנשי שם בין ביכורים שהלשון בהם יחיד לוידוי מעשר ששם נאמר בלשון הכלל. ובאשר לטיעון השני של מצות עשה שהזמן גרמא, דן הראי"ה קוק בהרחבה במהות הכלל של פטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן ולמעשה כתב שוידוי מעשר ספק רב אם נכלל בו. עיקר הטיעון כולל כמה מרכיבים ובעיקר שספק אם אפשר לכלול את תרומות ומעשרות במצוות עשה שהזמן גרמן. כיון שהזמן גרמן משמעו שהחיוב עצמו תלוי "בעצם בזמן" ושאין אפשרות אלא לקיים רק באותו זמן שנקבע לדבר בהלכה.20 ושני אלה ספק אם שייכים בתרומות ומעשרות. ועוד כתב שספק אם הכלל שהזמן גרמן חל על מצוות התלויות בקרקע. שכן הלכה הקשורה לקרקע, הקרקע מחייבתה ואין זמן יכול להפקיע היות וחיובה כבר נתפס בקרקע. ואף שנוטה לכך נשאר בצ"ע. 

מכל מקום בשני הנושאים הבעייתיים ביחס לחיוב אשה בוידוי מעשר, הראי"ה קוק העלה לבטים קשים אם אפשר לפטור נשים מוידוי מעשר. בעניין הראשון של אי נטילת חלק בארץ, זה הוצע כסברת תוספות אנשי שם שהיא סברת רש"י בקידושין. משמע שאם מקבלים סברה זו, שהיא שיטת רוב הראשונים, הרי נשים חייבות כי יש דרך נוספת להתחייב בוידוי מעשר גם אם אין לאדם קרקע. אולי המנחת חינוך לא הזכיר זאת הואיל וסבר כחינוך שנשים פטורות וכשיטת אותם ראשונים שרק בעלות על קרקע מחייבת וידוי מעשר ונשים לא נטלו חלק בארץ. הטיעון השני של מצות עשה שהזמן גרמא, לפי הראי"ה קוק ספק אם תופס בוידוי מעשר עקב היותו חלק ממצוות התלויות בארץ ומצוות קרקע. אף כאן ניתן להסביר את הדבר לפי שיטת רש"י ורוב הראשונים. שכן הדרך השנייה להתחייב בוידוי היא תהליך מקרי שאדם קנה דבר המתחייב במעשר והתחייבותו נוצרה לא לפי הסדר של חיוב הוידוי לאחר הפרשת כל התרומות והמעשרות אלא בדרך המקרה. על כן כפי שהרב מאריך אין זה תלוי בזמן בעצם אלא במקרה. גם מצד חובת הקרקע בפירות כבר נתפס חיוב הוידוי, אלא האדם שהיה חייב בוידוי - המוכר, מכר את מה שהתחייב והקונה בא במקומו. כך גם נשים יכולות להפריש לפחות מדין לקוח אף אם נחשיב את הוידוי לזמן גרמא שהוא כשלעצמו דבר מסופק מאד. ואם כן נפתחה הדרך לחייב נשים בוידוי מעשר לפי התוספות אנשי שם ובעיקר ע"פ דברי הראי"ה קוק. 

 

 

  1. 1. כך נקרא וידוי מעשר גם בסתם משנה, מגילה ב, ה; משנה סוטה ז, א; ספרי, דברים, פיסקה שג. בבלי, סוטה לב ע"ב; שבועות לט ע"א; ירושלמי סוטה ז, ב, וח, א. ויש שנקרא בירושלמי: הודיית מעשר. ירושלמי דמאי א, ב; ירושלמי מעשר שני ה, ה; ירושלמי סוטה ט, יא.
  2. 2. עוד נאמר בתוספתא שביעית ז, ז, שמעשר שני טעון וידוי ולא שביעית. וכן שם, תוספתא, מעשר שני ב ח.
  3. 3. ראה ביבמות עג ע"א.
  4. 4. יש לציין שהגר"א גרס בקצת שינויים בסוגיה זו ופירשה אחרת. ר' זעירא אכן חילק בין מעשר וביכורים שמתודים עליהם בפני עצמן, לבין תרומה שאין מתודין עליה לבד, אלא יחד עם שאר המעשרות. ואף ר' יוסי רצה לחזק הוכחה זו. ולבסוף ר' הילה דחה תשובה זו, וקרא את החלק האחרון על תרומה בניחותא, שגם בתרומה נשמע שאפשר להתודות עליה בפני עצמה כמעשר וביכורים. משמע מסקנתו שר' הילה דחה את תשובת ר' זעירא לחלק בין תרומה למעשר וביכורים. וכך הסבירו גם הרידב"ז בפירושו לירושלמי, ביכורים ב ב, לסוגיה זו. ברם, דבריו קשים, שאם כדבריו אין תירוץ לסתירה הנזכרת בין המשניות. והירושלמי רק מחזק את המשנה בביכורים, שגם על תרומות ומעשרות בפני עצמן אפשר לומר וידוי.
  5. 5. הרדב"ז דייק מהרמב"ם כאן שעל מעשר ראשון לבד אין להתודות כיון שאינו קודש. וראה גם חזון איש, זרעים, דמאי, סימן ב, סעיף ו.
  6. 6. אפשר לפרש בדוחק גם בדרך שאדם יש לו קרקע והפריש מעשרותיו ובדרך כלשהי לא הפריש מעשר שני. לכך אולי מתכוון ערוך השולחן העתיד, זרעים, הלכות מעשר שני, סימן קלו, אות יג בסופה בהערה: "ונראה דהפירוש הוא שלא הפריש מכל הפירות רק ביכורים או תרומה או מעשר שני, ובשאר ההפרשות היתה סיבה, דאין סברא לומר דבעינן שיהיה הכל אצלו עדיין בירושלים או במדינה ". שם גם הזכיר שכל הדיון הוא רק במעשר שני ולא במעשר ראשון בלבד שאינו קדוש, ואינו יכול לומר בערתי הקדש.
  7. 7. ראה: מנחת חינוך, מצוה תרז, בהרחבה. הראי"ה קוק, שו"ת משפט כהן, סימן נו, א, אף כי מסיים שצריך תלמוד; החזון איש, זרעים, דמאי, סימן ב, אות ה- ו. (הערת המערכת: ראה במאמריהם של הרב יעקב אפשטיין והרב יהודה זולדן בספר זה, בשער: ביעור ווידוי - זמנים).
  8. 8. לפי פירוש זה גם הציטוט מהפסוק הוא חלק מהשאלה. כי האדמה אשר נתת לנו משמעה שיש לאדם קרקע ומתודה ומבקש עליה ברכה. אך שמא ציטוט הפסוק הוא תשובת הירושלמי על שאלת רבי מנא והכוונה הפוכה. התשובה היא שאין לגרוס במשנה וידוי כי אין צורך בקרקע והראיה מהכתוב שסגנונו כללי ואינו מתכוון לקרקע הפרטית של המתוודה. כך המשך הירושלמי נראה יותר פשוט. רבי בון בשם רבי יוחנן אכן חולק ואומר שמועה בשם אמוראים החולקים וסבורים שאם אין לאדם קרקע אינו מתודה. למעשה יש מחלוקת בסוגית הירושלמי עצמו אם צריך קרקע לוידוי או לא. נראה כי לכך התכוון הר"ש בפירושו למשנה זו, ויובא גם בהמשך הדיון, שכתב שזו מחלוקת בירושלמי אם צריך קרקע לוידוי מעשר. והיקשו עליו אחרונים, היכן המחלוקת, הרי בירושלמי מוסכם שצריך קרקע, וכנגד המשנה? אך לאור ההסבר המוצע, שיחוזק להלן בהערה הבאה, אכן יש שתי דעות בסוגית הירושלמי. דעות אלה יהיה להן המשך ברור בשיטות הראשונים ולהלכה, כדלהלן.
  9. 9. דן בכך גם הבני משה, נכד הגר"א, בביאורו על הגהות הגר"א בפאה ג, ז, על סוגיה זו אות [ו]. הוא מציין לרש"י בבבא בתרא כז ע"א, וגם לרש"י בקידושין כו ע"א ד"ה בוידוי, הסותר את הירושלמי. הוא שואל כיצד יכול לסתור את הירושלמי. על כן פירש שהירושלמי התכון: "דקרא האדמה אשר נתת לנו לא שיהא לו חלק אלא לכל ישראל. ואין מזה משמעות דמי שאין לו קרקע פטור מוידוי". וזו כוונת רש"י. משמע שהוציא את הירושלמי מפשוטו שאף הוא לא נתכוון שצריך קרקע. פירושו מחזק את הבנתנו בירושלמי, כנזכר בהערה הקודמת, שאכן יש אפשרות להסביר את סוגית הירושלמי שלא כפני משה.
  10. 10. בחידושי הנצי"ב, מרומי שדה, לקידושין כו ע"א, חלק ג, עמ' 176, ד"ה תוס' ובוידוי, הרחיב בהסבר דברי התוספות שגם לוקח ללא קרקע יכול לומר וידוי, והוא יתחייב מהתורה, שכן אפילו: "מין שיש בו חיוב תו"מ אלא שאיזה סיבה פוטרת, מכל מקום אם תרם הוי מה"ת לכל דבר, וחייב בביעור ובוידוי מה"ת". וראה עוד במקנה, קידושין כו ע"א ד"ה ובד"ה ובוידוי.
  11. 11. וראה הערות המהרש"א והרש"ש בקידושין שם.
  12. 12. גנזי הגאונים, בבא בתרא, השלמה לאוצר הגאונים, ההדיר: הרב יקותיאל כהן, חלק א', ירושלים תשנ"ה, עמ' רצח.
  13. 13. וראה גם בעינים למשפט, קידושין כו ע"א, אות כ, ובבבא בתרא כז ע"א, אות ה, שכבר העמיד על עיקר העניין.
  14. 14. דומה שיש עוד שיטה שמופיעה בתוספתא סוטה יג, י; ר' יוחנן בירושלמי מעשר שני ה, יב; בבבלי סוטה מח ע"א יוחנן כהן גדול ביטל את הוידוי מפני שהפרישו תרומה גדולה ולא הפרישו תרומת מעשר ומעשר ראשון. משמע לא וידוי על מעשר אחד בלבד, כהבנת הבבלי הנדון כאן. בירושלמי, כאן הביאו תירוץ נוסף, דברי ריש לקיש, שהם כדברי רבי יוסי בר חנינא בבבלי. עם זאת אין צורך להקשות כקושייתנו על הבבלי. שכן ניתן להסביר שריש לקיש מתכוון שהם לא הפרישו מעשר ומשום כך ביטל את הוידוי בכלל. כלומר, כתירוץ הקודם, אך הוא מצמצם את גורם התקנה.
  15. 15. קושי זה בסוגיה עמד עליו כבר המנחת חינוך, מצוה תרז, קרוב לסופה. אלא שהוא מניח שהלכה כך ועל כן מקשה על הרמב"ם שלא פסק כסוגיה זו בבבלי אלא כירושלמי הנזכר החולק שניתן להתודות על מעשר שני.
  16. 16. מעין זה כתב החזון איש, זרעים, דמאי, סימן ב, סעיף ה. הוא הרגיש בקושי בסוגיה זו ומיישב שאכן מעשר ראשון לאו דווקא וכל המעשרות מעכבים: "ונראה דר"ל דפתח במעשר ראשון אע"ג שאין עיקר וידוי אלא במעשר שני, להורות שיהיו כולן מעכבין, וליכא למימר דדוקא מעשר ראשון מעכב ".
  17. 17. וראה עוד הבדלים בין וידוי ביכורים ווידוי מעשר בפירוש המלבי"ם לתורה, דברים כו יג.
  18. 18. וראה במקורות, לעיל הערה 5.
  19. 19. וראה הערת היביע אומר, חלק ח, אורח חיים, סימן י"א, ה, ד"ה "אשרינו".
  20. 20. מעין זה כתב גם הרב יהושע לייב דיסקין , כפי שהביא הרב אליעזר ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק כא, ד, ד.

 

למעבר לחלק א'