וידוי מעשר ואזכרת שם שמים - חלק א'

וידוי מעשר ואזכרת שם שמים - חלק א'

בגמרא בברכות מ ע"ב מובאת מחלוקת בין רב לרבי יוחנן לגבי אמירת שם ומלכות בברכות. כמקור למחלוקת זו מביאה הגמרא את פסוק מוידוי מעשר. מהו הקשר בין וידוי מעשר לאמירת שם ומלכות?

הרב בניהו ברונר | הודאת הארץ

 

ראשי פרקים:

הקדמה

א. שם ומלכות בברכה

ב. וידוי מעשר מחוץ למקדש

ג. ביטול הוידוי בתחילת בית שני

ד. איזכור שם שמים בבית שני 

סיכום

* * *

הקדמה

אזכרת שם השם המפורש, היא מרכז וידויו של הכהן הגדול ביום הכיפורים. כך כתב הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים ב, ו: 

ומזכיר את השם בכל וידוי מהן שלש פעמים. כיצד הוא אומר? אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי לפניך, אנא השם כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי וכו' שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל). הרי שלש פעמים הזכיר את השם, וכן בכל וידוי מהן. וכשהוא נותן את הגורל על שעיר החטאת, אומר: להשם חטאת. נמצא מזכיר את השם ביום זה עשר פעמים, ובכולם הוא מזכיר ככתבו שהוא השם המפורש.

בוידוי מעשר לא מוזכר שם השם. אעפ"כ חז"ל למדו מוידוי מעשר הלכה מרכזית בהלכות ברכות באשר להזכרת שם השם.

בגמרא בברכות מ ע"ב מובאת מחלוקת בין רב לרבי יוחנן לגבי אמירת שם ומלכות בברכות:

אמר רב: כל ברכה שאין בה הזכרת השם - אינה ברכה. ורבי יוחנן אמר: כל ברכה שאין בה מלכות - אינה ברכה. 

כמקור למחלוקת זו מביאה הגמרא את פסוק מוידוי מעשר:

אמר אביי: כוותיה דרב מסתברא, דתניא: "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי" (דברים כו, יג). "לא עברתי" - מלברכך, "ולא שכחתי" - מלהזכיר שמך עליו. ואילו מלכות לא קתני. ורבי יוחנן תני: "ולא שכחתי" - מלהזכיר שמך ומלכותך עליו. 

לרב ור' יוחנן יש להזכיר שם השם בברכה. ר' יוחנן מוסיף שגם מלכות יש להזכיר. מקור זה נראה תמוה שהרי ברכות הם מדרבנן. רש"י בדברים שם מסביר: "ולא שכחתי - מלברך על הפרשת מעשרות", ונראה שפרשנותו מבוססת על הגמרא לעיל. הרא"ם שם מעיר על כך שהרי הברכה על הפרשת תרומות ומעשרות היא מדרבנן בעלמא, שזו תקנה של אנשי כנסת גדולה?

מלבד זאת יש לברר עוד:

א. האם הפסוק המובא מוידוי מעשר הוא אסמכתא בעלמא (כך מפרש המהרש"א בברכות שם), או שחז"ל למדו מוידוי מעשר עיקרון רחב וכולל לברכות?

ב. מהי נקודת המחלוקת בין רב לרבי יוחנן? נראה שלפנינו מחלוקת עקרונית ולא בדרשת הפסוק. ג. במשנה במעשר שני (ה, טו), נאמר שיוחנן כהן גדול ביטל את אמירת וידוי מעשר. נברר באיזה תקופה מדובר, ונקשור זאת למחלוקת רב ורבי יוחנן.

א. שם ומלכות בברכה

אביי מביא מקור לדברי רב מפסוק בוידוי מעשר, ממנו הוא לומד שמתוודה מברך את השם, ומזכיר אותו, ומכאן יש ראיה לרב שכל ברכה צריכה להיות עם הזכרת שם. לרבי יוחנן לא די בכך אלא יש צורך להזכיר גם את מלכות השם. 

להפרשת תרומות ומעשרות יש שני ייעודים. סיוע למשרתי השם - הכהנים והלויים, וכן סיוע לעניים. ניתן להגדירה כמצוה שבין אדם לחבירו או לחברתו. הייעוד השני, הוא קיום מצות ה', כשמטרתה החינוכית היא הכרת האדם שהוא מקבל את היבול מאת ה' ועל כן אין הוא לוקח את הכל לרשותו. ה' צווה שהתרומות והמעשרות יגיעו אל הכהן, אל הלוי ואל העני. מבחינה זו, מצות מעשר שני קשורה יותר למשמעות השניה כיוון שהאדם הוא זה שנהנה ממעשר שני בירושלים, ותוך כדי הנאתו הוא מודה לקב"ה על הטובה שגמל עמו.

בפסוקי התורה מופיעות שתי מטרות אלו: "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה'" (ויקרא כז, ל). וכן: "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים לנחלה, על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה" (במדבר יח, כד). קדש לה', וללוים נחלה. 

כך כותב ספר החינוך במצוה שצה :

משרשי המצוה, לפי ששבט הלוי בחר השם בתוך אחיו לעבודתו תמיד במקדשו, על כן היה מחסדו עליהם לתת להם מחיתם דרך כבוד, כי כן יאות למשרתי המלך שתהיה ארוחתם מזומנת להם על ידי אחרים שיכינוה להם ולא יצטרכו הם ליגע בדבר זולתי בעבודת המלך היקרה. ואף על פי שהם היו שנים עשר שבטים, ולפי חלוקה שוה היה ראוי שיטלו חלק אחד משנים עשר, גם זה היתרון להם לכבודם, כי מהיותם מבית המלך ראוי שתהיה חלקם יתרה על כולם. ויתרון גדול הוא שיבא להם חלק העשירי נקי מכל הוצאת הקרקע. והמחיה משרתי האל בממונו ברכת השם יתברך תנוח עליו בכל אשר יש לו, וזהו אומרם זכרונם לברכה [אבות פ"ג מי"ג], מעשרות סייג לעושר. גם אמרו זכרונם לברכה [תענית ט ע"א] שאסור לאדם לחשוב בלבבו ולומר אנסה אם ייטיב השם לי בהתעסקי במצותיו, ועל כיוצא בזה נאמר [דברים ו, טז] לא תנסו את ה' אלקיכם, זולתי במצוה זו שמותר לנסות אם יברכהו הא-ל בעשותו אותה ובהיות זריז עליה, ומפורש הוא על ידי הנביאים שנאמר [מלאכי ג, י], הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' ובחנוני נא בזאת אמר ה'. 

מטרת מעשר שני קרבת ה'. תרומה ומעשר ראשון מטרתם הטבה עם משרתי השם הכהנים והלויים, ואילו מעשר עני הטבה עם העני. תרומה ומעשר ראשון ניתן גם לקשרם לקרבת ה', שהרי מדובר על הטבה עם משרתי ה', אבל מעשר עני הוא חלק ממצות הצדקה. נראה שזו הסיבה שהתורה קבעה את וידוי המעשרות דווקא אחרי שנת מעשר עני, בשנה הרביעית והשביעית, על מנת להמחיש את העובדה שאפילו מעשר עני עיקרו הוא מצות ה'.

הברכה על המעשרות מבטאת את קרבת ה', כדברי הגמרא בבבא מציעא פה ע"ב: "על שלא ברכו בתורה תחילה". לא קישרו בין התורה לבין הקב"ה. ולכן הברכה הזו חייבת להיות עם הזכרת שם שמים. יתכן שקיים חיוב לברך עם הזכרת ה' מדאורייתא ללא נוסח מוגדר, ואילו חכמים תקנו נוסח קבוע בתחילת ימי בית שני.

רב סובר שוידוי מעשרות בא להמחיש את עיקר ענינה של המצוה שהיא לשם שמיים ולכן יש כאן צורך לברך בהזכרת ה', רבי יוחנן מוסיף שהקב"ה ציווה על מצוות אלו כיוון שהוא מלך העולם, ורצונו הוא שהעולם יתקיים, וקיום העולם תלוי בדאגה לבריותיו, ובמסגרת דאגה זו הוא צווה על הפרשת תרומות ומעשרות. נלע"ד שזו הסיבה שהמחבר בשו"ע או"ח סימן ריד, א, פסק כרבי יוחנן המחייב להזכיר "מלך העולם" ולא ניתן להסתפק במלך:

ואפי' לא דילג אלא תיבת העולם, לבד, צריך לחזור ולברך, דמלך לבד אינה מלכות. 

מחלוקתם של רב ורבי יוחנן נובעת מהגדרת מצוות תרומות ומעשרות, אבל היא מתרחבת להלכות ברכות באופן כללי.

הרמב"ם בהלכות ברכות א, ג-ד פוסק:

ג. וכשם שמברכין על ההנייה, כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה. וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד אע"פ שלא נהנה ולא עשה מצוה. 

ד. נמצאו כל הברכות כולן שלשה מינים, ברכות הנייה, וברכות מצות, וברכות הודאה שהן דרך שבח והודיה ובקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו. 

לדעת רב עיקרן של הברכות הוא "לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו" ולכן עיקר הברכה הוא הזכרת השם, ואילו לדעת רבי יוחנן יש להוסיף את מלכות השם, כיוון שהברכות תוקנו גם על הנאה מן העולם ועל המצוות האמורות להתקיים בעולם.

כך ניתן ללמוד מפרשנותו של הראי"ה קוק בעין אי"ה בברכות מ ע"ב:

הציר שעליו סובבים כל עניני ברכות הוא השלימות הנקנה על ידם בדיעות אמתיות כדברי הרמב"ם בה' ברכות, והדיעות מביאות לידי מעשים ישרים שהוא עשות הטוב והישר בעיני ד'. ראש כל הדיעות הטהורות היא הדעת את ד', וע"ז מורה שם השם ית'. אמנם הידיעה שגורמת לישר המעשים כולם היא ידיעת מלכות ד' ית', כי יתחייב מידיעת שמו ית' ההליכה בדרכים הטובים בעז משפט מלך. ופליגי איזה דבר הוא יותר עקרי. רב אמר שהעיקר היא הידיעה האמתית, וידיעת השם ית' פועלת להישיר ממילא המעשים כולם, והידיעה בעצמה היא תכלית הברכות. ורבי יוחנן אמר שאי אפשר שתהיה באדם הידיעה שם ד' ויעזוב ארחות יושר, ...על כן צריך דוקא הזכרת הידיעה הפרטית שיש לה יחש ישר לאורחות המוסר והצדק, שהיא ידיעת המלכות. כי העוזב ארחות משפט יענש בעז מלך, ויש קפידא גדולה בההנהגה שתהיה בדרך ישרה. 

לדעת הרב קוק המחלוקת היא האם ידיעת ה' היא העיקר או ההליכה בדרכיו היא העיקר והליכה זו היא בעולם הזה. על פי הסבר זה הקשר למצות תרומות ומעשרות הוא ברור, שהרי מצוה זו היא מצוה ככל המצוות שהיא עשיית רצון ה' והיא גם הליכה בדרכי ה' שבראשם גמילות החסדים.

במדרש תהלים מזמור טז מובאת מחלוקת רב ורבי יוחנן כמחלוקת בין רב לר' זעירא:

שויתי ה' לנגדי תמיד. אמר רב צריך אדם לומר בשעה שמברך ברוך אתה ה', וכל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, שנאמר: "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח). ר' זעירא ור' יהודה תרווייהון אמרי כל ברכה שאין בה מלכות שמים אינה ברכה, שנאמר "ארוממך אלוקי המלך" (תהילים קמה, א). 

ממדרש זה מוכח שהברכות הם ביטוי לקשר של האדם לקב"ה. נראה שבגמרא בברכות חז"ל מראים לנו שגם הפרשת תרומות ומעשרות, אם היא נעשית עם אזכור שם שמיים היא מבטאת קרבת ה' במעגלי החיים הרחבים בעולם המעשה.

ב. וידוי מעשר מחוץ למקדש

הראשונים נחלקו בשאלה אם מצות וידוי מעשר נוהגת גם שלא במקדש. הרמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי יא, ד פוסק:

ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות. ... ומצותו במקדש שנאמר לפני ה' ואם התודה בכל מקום יצא. 

הראב"ד חולק: 

א"א זה שיבוש שהוידוי אינו אלא לפני ה', ואין לפני ה' אלא בבית.

נושאי הכלים הביאו ראיות רבות לרמב"ם ולראב"ד מה המשמעות של "לפני ה'"? נראה להציע שמחלוקת הרמב"ם והראב"ד היא מחלוקת רב ורבי יוחנן. לדעת רב עיקר וידוי מעשר הוא הזכרת שם שמים, ומכאן שברור שיש מקום להקפיד שהזכרת שם שמים תהיה "לפני ה'" במקום המקדש, ובייחוד שהמטרה של וידוי מעשר היא העברת המסר שתרומות ומעשרות היא מצוה הנעשית בעיקר לשם שמים ולא למטרות חברתיות גרידא. ואילו לדעת רבי יוחנן להזכרת שם שמים מצטרפת הזכרת מלכותו, ומלכות ה' מתגלית בכל אתר שהרי הוא "מלך העולם" ולכן ניתן לומר וידוי מעשרות בכל מקום וגם כשהמקדש אינו קיים. הרמב"ם בהלכות ברכות א, ג פסק כרבי יוחנן וכן פסק כאן שוידוי יכול להיאמר בכל מקום.

ניתן להוסיף שהרמב"ם רואה את מצות הוידוי והביעור כיחידה אחת ולכן כיוון שהביעור מתבצע בכל מקום הוא הדין הוידוי, למרות שבמנין המצוות ובפרטי המצוות הגדיר את המצוה כמצוה להתוודות. הסיבה היא כיוון שמצות ביעור קשורה לעצם מצות ההפרשה והנתינה של התרומות ומעשרות. לעומתו הראב"ד רואה את מצות הוידוי כמצוה נפרדת מהביעור, ולכן למרות שהביעור נעשה בכל מקום הוידוי נעשה רק במקדש. 

יתכן להוסיף שהמחלוקת קשורה גם לסמיכות בין פרשת וידוי מעשרות לפרשת הביכורים, שהרי הביכורים חייבים להגיע למקדש ומקרא ביכורים גם הוא במקדש בדווקא, לדעת הראב"ד סמיכות זו מלמדת ש"לפני ה'" זה מעכב כמו בביכורים כך בוידוי מעשרות. ואילו לדעת הרמב"ם כיון שאת המעשרות אין צורך להביא בדוקא אל הכהן במקדש, כך גם הוידוי יכול להעשות בכל מקום, הוידוי צמוד לביעור כמו שמקרא ביכורים מחובר להבאתם.

 

למעבר לחלק ב'