איבוד פירות שחיללו עליהם מעשר-שני

איבוד פירות שחיללו עליהם מעשר-שני

כאשר מחללים מע"ש על פירות, כיצד יש לנהוג באותם פירות שנתקדשו לאחר החילול?

הרב אהוד אחיטוב | סיון-תמוז תשנ"ט גליון 29

 

הצגת הבעיה

כאשר מחללים מע"ש על פירות, כיצד יש לנהוג באותם פירות שנתקדשו לאחר החילול?

ראשית יש לציין שהיכולת לחלל מע"ש על פירות מבוססת על דעת הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"ב ה"ג) שניתן לחלל מע"ש על פירות חולין אחרים כפי שניתן לחלל מע"ש על כסף, וז"ל (שם):

"וכן אם חילל מעשר שוה מנה על שוה פרוטה מפירות אחרות הרי זה מחולל...".

הראב"ד (שם) השיג עליו שאף בדיעבד אין תפישה כשמחלל מע"ש על פירות כיון שחילול מע"ש הוא רק על הכסף. השו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' קלג) פסק כדעת הרמב"ם.

יש שדייקו מלשון הרמב"ם שכתב: "וכן אם חילל מעשר שני שוה מנה על שוה פרוטה מפירות אחרים...", שרק בדיעבד זה מחולל אך אין לעשות כן לכתחילה (עי' בהרחבה המעשר והתרומה פ"א הע' נו), אולם הגר"א (שם ס"ק רא) נקט שלדעת הרמב"ם והשו"ע הדבר מותר לכתחילה. אך גם לדעת הראב"ד כאשר נתמלאה המטבע יש לחלל אותה על פירות.

 

א. השוואת מעשר-שני לתרומה

הרמב"ם פסק (שם ה"ג) שלאחר החילול יש לשרוף את הפירות שאליהם עברה קדושת המע"ש, וז"ל:

"...ושורף את הפירות שחילל עליהם כדי שלא יהיו תקלה לאחרים כפדיון נטע רבעי בזמן הזה כמו שביארנו בהל' איסורי מאכלות".

הקושי בדבריו הוא כיצד ניתן לאבד פירות אלו שחלה עליהם קדושת מע"ש?!    ואכן לדעת הגר"א (שם ס"ק רב) שריפת הפירות שחיללו עליהם מע"ש, אפשרית דווקא אם הפירות נטמאו, כפי שמותר לשרוף תרומה רק אם נטמאה, וז"ל:

"ושורף וכו' אם נטמאו כמו תרומה טמאה".

הגר"א הסיק זאת מכך שמע"ש הוא קדוש לפחות כמו תרומה, שכן מצאנו השוואה בין תרומה לבין מע"ש לענין איסור הפסד (רמב"ם שם פי"ב ה"א, מע"ש ונט"ר פ"ג ה"ט) ולפי זה הוא הדין שאין לשרוף את הפירות שחיללו עליהם מע"ש.  

אמנם מצאנו שההשוואה בין מע"ש לתרומה שנויה במחלוקת, כפי שמתבאר מתוך פירוש המשנה (שביעית פ"ח מ"ב). במשנה (שם) מובא הכלל מהו  אופן השימוש המותר בפירות שביעית, והשוואתו לתרומה ומעשר שני, וז"ל:

"שביעית ניתנה לאכילה ולשתייה ולסיכה, לאכול דבר שדרכו לאכול... וכן בתרומה ובמעשר (שני)... קל מהן שביעית שניתנה להדלקת הנר".

והקשה הר"ש (שביעית פ"ח מ"ב ד"ה להדלקת הנר) מדוע הותרה הדלקת הנר רק בשביעית, הלא מצאנו היתר הדלקה גם בתרומה טמאה וגם במע"ש טהור, וז"ל:

"...ומיהו מעשר שני טהור מותר להדליקו מדאמר רחמנא (דברים כו) לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי וגו' ולא בערתי ממנו בטמא - ש"מ דטהור מותר...".

לכן פירש הר"ש שבשביעית מותר להדליק בין בטהרה ובין בטומאה. לעומת זאת, בתרומה מותר להדליק רק לאחר טומאה ובמע"ש - רק בטהרה, וכך נקט בפשטות גם הרע"ב (שם).

בתוס' רבי עקיבא איגר (שם) תמה על כך שלא מצאנו מקור נוסף בדברי הראשונים שמותר להדליק בשמן טהור של מע"ש. לדעתו הפסוק  "לא ביערתי ממנו בטמא" האמור במע"ש, אינו בא להקל בהדלקת נר בשמן של מע"ש טהור, אלא מלמד שהדלקת הנר אסורה במע"ש שנטמא. זאת, בניגוד לשמן של תרומה שהותרה הדלקה בו לאחר שנטמא.

היוצא מדבריו שאסור להדליק בשמן טהור של מע"ש כמו בתרומה (רמב"ם פי"א ה"א). 

בדעת הר"ש צריך לבאר, שהוא הבין שהפסוק "לא ביערתי ממנו בטמא" מלמד אותנו שקיים הבדל בדיני הדלקת הנר בין מע"ש לתרומה. ואף שקיים איסור מן התורה להדליק בשמן של מע"ש טמא, ובכל זאת בשמן של תרומה טמאה הדבר מותר (והוא אף מצוה לדעת חלק מן הראשונים, עי' "המעשר והתרומה" - פרק א' בית האוצר ס"ק לא, ופרק י' ס"ק כד, כו). כך להיפך, התורה התירה הדלקת הנר בשמן טהור של מע"ש, אף שאסרה כן בתרומה.

 

לסיכום:

לדעת הר"ש אסורה הדלקת הנר במע"ש טמא, ובמע"ש טהור מותרת, לדעת הרעק"א אסורה הדלקת הנר בין במע"ש טהור ובין במע"ש טמא.

בדברי הרמב"ם משמע שלא כדברי הר"ש, שכן פסק (מע"ש ונט"ר פ"ג ה"י): "מע"ש ניתן לאכילה ושתיה שנאמר ואכלת לפני ה' אלוקיך, וסיכה כשתייה. ואסור להוציאו בשאר צרכיו"; משמע שסובר שרק אכילה שתייה וסיכה מותרות, אך לא הדלקת הנר. שאילו היה הרמב"ם סובר שמותר להדליק נר בשמן של מע"ש טהור, הוא היה כותב כן במפורש, כפי שציין לגבי הדלקת נר בשמן של שביעית (רמב"ם הל' שמטו"י פ"ה ה"א).

אולם כל המחלוקת בין הר"ש לשאר המפרשים היא רק בנוגע להדלקת נר בשמן של מע"ש וההנאה ממנו, אך הפסד פירות מע"ש טהור אסורה לכו"ע, כמבואר במשנה (דמאי פ"א מ"ב) ונפסק ברמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"ג ה"ט): "מע"ש אסור לאבד אפילו מיעוטו בדרכים...".

לאור כל האמור לכאורה מובנת דעת הגר"א שאסור לשרוף ולאבד את הפירות שחיללו עליהם מע"ש אא"כ הם נטמאו כמו בתרומה.

 

ב. ביעור מעשר-שני טמא

דעת המרדכי (הל' א"י מהדורת ירושלים תשלח עמ' 34) שאסור לשרוף מע"ש טמא, כיון שלדעתו מצוותו בקבורה ובמשנה (תמורה פ"ז מ"ו) נאמר: "הנקברים לא ישרפו...". לדעתו, הפתרון היחיד למנוע הפסד מע"ש טמא הוא רק לפדותו, וז"ל:

"ומעשר שני שנטמא פסק רידב"ץ שאין לו תקנה אלא קבורה, ושרפו (אולי צ"ל לשרפו) אינו רשאי כדתנן במסכת תמורה הנקברין (לא) ישרפו. ואם לפדותו רשאי ומחללו על שוה פרוטה...".

וביאר הדרך אמונה (פ"ב ציון הלכה אות מח) שאין להקשות מהמשנה הנ"ל על דעת הגר"א שכן הכלל ש"הנקברין לא ישרפו" נאמר רק במקרה שהאפר נאסר בהנאה, דבר שאינו שייך במע"ש טמא. חילוק זה כמעט מפורש גם בלשון הרמב"ם בפיהמ"ש (תמורה פ"ז מ"ו ד"ה אינו רשאי).

אמנם בספר עשר תעשר (שם עמ' תרכג ד"ה שורף) הקשה על הגר"א הרי בפסוק נאמר: "לא ביערתי ממנו בטמא" - משמע שאסור לשרוף פירות מע"ש גם לאחר טומאה, וכיצד כתב הגר"א ששריפת הפירות שחיללו עליהם מע"ש אפשרית לאחר טומאה?!!

 ותירץ בספר מעשר והתרומה (פ"א סעי' מא ושם הע' נז) שהאיסור "לא ביערתי ממנו בטמא" הוא רק ביחס לביעור מע"ש טמא כשמטרתו ליהנות מהביעור. אבל מותר לאבד מע"ש טמא על ידי שריפה בלא ליהנות מהביעור, וכ"כ כרם ציון (ערלה הלכות פסוקות עמ' קז הע' טז).

חילוק זה מבוסס על דברי המשנ"ר (מע"ש פ"ג מ"י ד"ה ר"י אומר) שכתב:

"דנהי דלבערו אסור, הא בכל דוכתא משמע דוקא כשנהנה ממנו בשעת ביעורו אסור כהדלקת הנר וכיוצא בו אבל לשורפו דרך השחתה לא אשכחן".

ואכן הגמ' (שבת כה ע"א-ע"ב) הביאה פסוק זה להוכיח ששריפת תרומה טמאה מותרת אף באופן שיש לו הנאה של כילוי  בעת השריפה: "ממנו אי אתה מבעיר - אבל אתה מבעיר שמן קדש שנטמא", משמע שגם איסור הביעור במע"ש טמא הוא רק כשנהנים הנאה בשעת הביעור, אך ביעור של הפסד אינו בכלל האיסור.

 

ג. שיטת הרמב"ם

כאמור, הגר"א סובר שמותר להפסיד פירות מע"ש רק אם נטמאו. אך נלענ"ד שהגר"א לא התכוון לומר שזו גם דעת הרמב"ם, כיון שמלשון הרמב"ם (שם פ"ב ה"ג) משמע שבכל מצב מותר לשרוף או לאבד את הפירות שחילל עליהם את המע"ש. וצריך לומר שהוא סובר שיש קולות מיוחדות בנוגע לחילול מע"ש בזה"ז מהטעם שיתבאר, ולכך הדגיש באותה הלכה (שם פ"ב ה"ג) שהמדובר על חילול מע"ש בזה"ז, וכלשונו (שם): "והורו הגאונים בזה"ז...". חידוש זה מדוייק מדברי השאילתות דרב אחאי גאון (ויקרא פרשה ק, הוצאת מוסד הרב קוק עמ' רב-רה), בנידון חילול כרם רבעי בזה"ז, וז"ל (שם):

"והיכי פריק להו? מייתי חמשה אשכולות מאותו הכרם ארבע מארבע פינותיו ואחד מאמצעיתו, ומביא חיטים או שעורים זה כנגד זה ומברך על פדיון הכרם, ואומר: תחול קדושתיה דהאי פרדסא על הלין חטי או שערי ושדי להו דפרדיסא כי היכי דמברך".

והביא הנצי"ב (העמק שאלה שם אות יז) את דברי הראב"ד (תמים דעים סי' קלב)  שלאחר המשפט "תחול קדושתיה דהאי פרדיסא..." המובא בשאילתות, הוסיף ר"י גאון, וז"ל:

"...וקלי להון להנך חטי או שערי ושדי להו במשקינא דפרדיסא כי היכי דנבריך".

בדברי הגאונים נאמר במפורש שמותר לאבד בשריפה את הפירות שחיללו עליהם נט"ר שדינו כמע"ש. קשה לומר שהתירו לעשות כן רק בפירות טמאים, כשלא ציינו זאת במפורש, בעוד שהאריכו בפרטים שנועדו לסימן ברכה בעלמא, כמבואר בנצי"ב (שם).

לאור זאת פסק הרמב"ם שאף שיש איסור לאבד מע"ש בזמן הבית, אבל בזה"ז הדבר מותר בכדי למנוע תקלה.

דין זה מבוסס על הגמ' (יומא סו ע"א) לגבי הקדש בזה"ז, שכן דין מע"ש דומה לדין הקדש בהרבה דברים, וכפי שפסק הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"ג הי"ז) ש"מעשר שני ממון גבוה", וז"ל הגמ' (שם):

"...אלא אמר רבא משום תקלה, דתניא: אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש או העריך או החרים, בהמה תיעקר, פירות כסות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכות - יוליך הנאה לים המלח".

וס"ל לרמב"ם שהוא הדין במע"ש בזמן הזה, שהרי גם מע"ש לא ניתן לאכלו בזמן שאין ביהמ"ק (רמב"ם הל' מע"ש ונט"ר פ"ב ה"א), ולכך כתב הרמב"ם (שם ה"ב-ג) שאם פדה מע"ש בזה"ז על מטבע יש לשחוק או להשליך לים המלח, ואם חילל על פירות - בין אם טמאים ובין אם הם טהורים - יש לשורפם "שלא יהיו תקלה לאחרים". 

אלא שקשה  הרי הגמ' (שם) התירה מחשש תקלה רק גרם הפסד בידים, וכן פסק הרמב"ם (הל' ערכין וחרמין פ"ח ה"ח): "...ואם היו פירות... מניחן עד שיירקבו...", וכיצד במע"ש הוא התיר מחשש תקלה, אף לאבד בידים?!. 

וצריך לומר שהרמב"ם הבין בדעת הגאונים שבמע"ש בזה"ז היקלו יותר מהקדש, משום שבמע"ש תיתכן מציאות של איבוד הפירות בזמן הביעור. וכלשון המשנה (ביכורים פ"ב מ"א): "ויש במעשר וביכורים מה שאין כן בתרומה... ומעשר יש לו ביעור...".

כוונת המשנה שתרומה תרומת מעשר ומעשר ראשון ניתנים לכהנים וללויים, עד סוף זמן הביעור, וביעורם הוא נתינם. לעומת זאת פירות מע"ש או אוכל אחר הנקנה בכסף פדיונם, המצווה היא לסיים את אכילתם עד מועד הביעור, ואם לא עשה כן חייב לשורפו, כמבואר באריכות ברמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פי"א).

וביאר החזו"א (דמאי סי' ב ס"ק ז ד"ה נראה) שהמצוה לאכול את פירות המע"ש בהקדם, וזמן הביעור הוא רק מועד האכילה האחרון, ולא מצוה בפני עצמה, וז"ל:

"... ולא מסתבר שאם נותן לכהן תרומה בזמן ביעור יהיה יותר רצוי מאילו נתנו קודם, אדרבה יש בזה מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה וממדת הזריזות להקדים... אלא שהוא לאו הבא מכלל עשה שלא יעכב מלבער, והלכך לא חשבוהו הראשונים ז"ל במנין המצוות".

לפי זה ניתן לומר שהרמב"ם סובר שניתן להפסיד מע"ש בזה"ז על ידי שריפה, כיון שכל ההמתנה עד ערב פסח של ג' או ז' היא לאפשר לבעלים לאוכלם בירושלים, ובזה"ז שאין הדבר אפשרי מקדימים את הביעור בשריפה מיד לאחר הפדיון. ואף שיש סברה להמתין שהרי "מהרה יבנה בית המקדש" וניתן יהיה לאוכלו בטהרה, מכל מקום סובר הרמב"ם שכאשר קיים חשש לתקלה אין ממתינים עד זמן הביעור. 

 

ד. המנהגים באופן חילול מע"ש בזמן הזה

מתוך עיון בספרי הפוסקים על אופן חילול מע"ש בזה"ז, ניתן לומר שהטיפול בפירות שחיללו עליהם מע"ש אכן שנוי במחלוקת.

בתשובת הר' יוסף אשכנזי (נדפסה בשו"ת הר"ב אשכנזי סי' ב) הוזכר שהמנהג בצפת לחלל מע"ש על קמח ולהפריחו באויר, אך הוא עצמו חלק על כך משני טעמים: 

א. לדעתו יש לנקוט כדעת הראב"ד שאין אפשרות לחלל פירות מע"ש על פירות אחרים, אלא יש לחללם על מטבע ורק את המטבע ניתן לחלל על פירות אחרים, לפי הצורך.

ב. כאשר מחללים מטבע של מע"ש על פירות, אין לחללה על פירות טמאים שאינם ראויים לאכילה בירושלים, כדברי התוספתא (מעשר שני פ"א  הט"ו).

לעומתו בשו"ת הלכות קטנות (סי' קלט) כתב להיפך, שעדיף לחלל אותה על פירות טמאים כיון שניתן לאבדם אח"כ בידים.

בכרם ציון (פרק מא גידולי ציון אות ה) מבואר שכך סובר גם הגר"א, שאם לא כן כיצד כתב שניתן לשרוף את פירות המע"ש אם נטמאו - הרי אסור לחלל על פירות טמאים. אולם בספר דרך אמונה (מע"ש פ"ב ציון הלכה אות מה) כתב שלדעת הגר"א אין לחלל מע"ש על פירות טמאים, ומה שהתיר לשרוף "אם נטמאו" הכוונה שנטמאו בטעות לאחר הפדיון.

בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רלח) הסתפק בשאלה זו של שריפת מע"ש טהור בזמן הזה אך לא הכריע בדבר. אולם בספר ארץ ישראל (פרק ה) להרה"ג יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי זצ"ל  כתב שהיו מגדולי ירושלים שהורו להקל בדבר, וז"ל:

"שמעתי שהיו מגדולי ירושלים שהורו להקל לחלל מע"ש גם על חתיכת סוכר בשווי פרוטה דגם סוכר הוא פרי ולמסס את הסוכר במים ולשפכם".

וכן כתב הגרצ"פ פרנק זצ"ל (כרם ציון פרק מא גאון צבי אות ח) בשם הגר"ש סלנט זצ"ל. וביאר הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (כרם ציון הלכות פסוקות פרק מא גידולי ציון אות ה, בשם הרה"ג דוד בהר"ן זצ"ל) שהם סברו שיש לחלל דוקא על פרי טהור, והעדיפו לחלל על סוכר שכן ודאי שלא הוכשר לקבל טומאה, שאם כן היה נמס. ומכאן שגם הגר"ש סלנט זצ"ל העדיף איבוד מע"ש טהור ששוויו מועט, מאשר להקל בחילול מע"ש על פרי טמא שלדעות מסויימות אינו תופס.

אמנם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל העיר שלא מסתבר שהם המיסו אותו אח"כ במים, כיון שעל ידי שהם ממיסים אותו בידיהם במים נמצא שהם מטמאים את המע"ש בידים, וזה דבר שאין בו צורך. אולם יתכן שאותם שנהגו לחלל על סוכר, הקפידו להניחו בכלי ורק לאחר מכן לשפוך עליו מים ולהמיסו, באופן שהם לא נגעו בו וטימאוהו אחר שהוכשר לקבל טומאה, וכך פסק למעשה הגר"מ אליהו שליט"א (פסקי הגר"מ אליהו הל' זרעים - הוצאת המכון עמ' 21). גם לדעת הרה"ג יוסף צבי הלוי זצ"ל (עשר תעשר הלכה רנב-רנג) ניתן לאבד בשריפה פרי טהור שחיללו עליו מע"ש. זאת למרות שהיקל לחלל על פרי שהוכשר לקבל טומאה.

מאידך דעת החזו"א (דמאי סי' ג ס"ק י ד"ה והנה) היא שיש לחוש לכל השיטות, לדעתו אין לחלל מע"ש תחילה על פירות כי אם על מטבע, ולאחר שנתמלאה המטבע לחלל אותה דוקא על פרי טהור, ואת הפרי הטהור יש לקבור באדמה כדין תרומה טהורה בזה"ז.

 

סיכום

א. ניתן לחלל לכתחילה בזמן הזה מע"ש על שוה פרוטה מפירות אפילו ממין אחר, והעושה כן על פירות שלו יש להוסיף חומש. יש שחשו לדעת המחמירים לחלל את פירות המע"ש על כסף, ורק כשנתמלא הכסף מחללים אותו על פרי.

ב. כשמחללים את המע"ש על פירות רצוי לחלל אותו על פרי שידוע בוודאות שלא הוכשר לקבל טומאה.

ג. פירות אלו שחילל עליהם את המע"ש יש הסוברים שיש להתנהג בהם כמו בתרומה טהורה ולהניחם בשקית סגורה בפח, או לקוברם שלא בדרך ביזיון. ויש חולקים וסוברים שבזמן הזה שמע"ש אינו ניתן לאכילה ויש חשש לתקלה, ניתן לאבדם בכל צורה שהיא אף שהם טהורים.