שימושי מעשר עני המותרים והאסורים

שימושי מעשר עני המותרים והאסורים

מה מותר לעני לעשות בפירות ובמעות, שמקבלם בתור מעשר עני? ומה ההשלכה מהלכות מעשר עני לגבי מעשר כספים?

הרב יעקב אפשטיין |

שאלות

 

א. מה מותר לעני לעשות בפירות ובמעות, שמקבלם בתור מעשר עני?

ב. מה ההשלכה מהלכות מעשר עני  לגבי מעשר כספים?

 

א. מה מותר לעשות במעשר עני

 

נאמר בתוספתא, פאה (פ"ד הט"ז):

מעשר (שני) [עני] אין גובין ממנו מלוה וחוב ואין משלמין ממנו את הגמולין ואין פודין בו שבויין ואין עושין בו שושבינות ואין נותנין הימנו דבר לצדקה אבל משלחין הימנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיע ונותנין אותו לחבר עיר בטובה.

בנוסח המודפס של הברייתא, נושא הברייתא הוא מעשר שני, וכן הובא בתוספתא, שביעית (פ"ז ה"ט):

אחד שביעית ואחד מעשר שני[1] אין פורעין מהן מלוה וחוב ואין משלמין מהן גמולין ואין פודין בהן שבויין ואין עושין בהן שושבינות ואין פוסקין מהן צדקה אבל משלחין מהן דבר של גמילות חסדים וצריכין להודיע ונותנין אותן לחבר עיר בטובה.

אולם ברור שהגרסא בפאה משובשת מצד מקומה - במסכת העוסקת במתנות עניים, וכן הראשונים גרסו בברייתא: מעשר עני[2].

על פי הברייתא פסק הרמב"ם (הל' מתנות עניים, פ"ו הי"ז):

מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה, ואין משלמין ממנו את התגמולין, אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיעו שהוא מעשר עני, ואין פודין בו שבויים, ואין עושין בו שושבינות, ואין נותנין ממנו דבר לצדקה, ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה, ואין מוציאין אותו מהארץ לחוץ לארץ שנאמר והנחת בשעריך ונאמר ואכלו בשעריך ושבעו.

הראשונים נחלקו בדיני צדקה, האם בעל חוב של העני יכול לגבות ממנו צדקה שנתנו לעני לפרנסתו, ובדיונם עסקו בברייתא זו והשוו בין צדקה למעשר עני.

כתב הראבי"ה (תשובות וביאורי סוגיות, סי' אלף ג):

ראובן היה חייב לשמעון ממון ונתברר שלא היה לשלם. לאחר זמן יצא נודד מקינו וקיבץ מה שההנוהו גומלי חסדים בין רב למעט. וכשחזר לביתו תבעו שמעון לדין כי ראה שיש היכולת בידו. וראובן השיב לא אתן לך ממה שקיבצתי ממתנות אביונים כי יש לי ולביתי להתפרנס בו. ושמעון השיב אין המשפט שתתפרנס אתה וביתך ואני לא אגבה את שלי. ועוד כי נראה לעינים שיש לך עתה יותר מכדי סיפוקך.

השיב הראבי"ה:

דעתי נוטהשהדין עם ראובןדתניא בפרק בתרא דפיאה (בתוספתא הט"ז) מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב אין משלמין הימנו גמולין אין פודין בו שבויין ואין עושין ממנו שושבינות ואין פוסקין ממנו צדקה אבל משלחין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריכין להודיע ונותנין אותו לחבר עיר בטובה.

ונראה בעיני הטעם משום דאדעתא דהכי לא איתיהיב ליהכדתניא בפרק השוכר את האומנין (עח ע"ב) מגבת פורים לפורים מגבת העיר לאותה העיר וכו' עד ואין העני רשאי ליקח (בו חלק לא יקח בהן טלית) מהן רצועות לסנדלין אלא א"כ התנה במעמד אנשי העיר. ותו תניא התם הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק לא יקח בו טלית, טלית לא יקח בו חלוק, ואסיקנא התם משום דכל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן. והא דאמרינן בפ"ק דערכין (ו ע"א) האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה, היינו הנודר עצמו ואין משנה מדעת בעל הבית, ומכל מקום יש לו לפורעם לצדקה...

ואף על פי שיש לו טפי מסיפוקו השתא שנתנו לו, הא תנן בסוף פיאה (פ"ח מ"ח) מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היה לו מאתים חסר דינר אחת אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול היו ממושכנין בכתובת אשתו או לבעל חובו הרי זה יטול אין מחייבין אותו למכור ביתו ואת כלי תשמישו מי שיש לו חמישים זוז ונושא ונותן עמם הרי זה לא יטול. שמעינן מהתם אפילו אלף דין מעשר עני עליו כיון שהוא עני בשעה שקיבל...

מתבאר מדברי הראבי"ה, שכיוון שהצדקה לא ניתנה לו על מנת לשלם חובות, אין בעל החוב יכול לגבותה מהעני. כן הוא מבין לגבי מעשר עני: אף על פי שהוא חולין ומתנה שניתנה לעני לכל צרכיו, ואין בה טובת הנאה לנותן, וממילא אין הוא יכול לקבוע את ייעוד הממון כשהוא ביד העני, בכל זאת אין עושים ממעות המעשר את כל הדברים המנויים בברייתא (מלווה, חוב, גמולין, פדיון שבויים, שושבינות, צדקה). ואף על פי שבברייתא מתוספתא שביעית, מנויים אותם איסורים לגבי פירות שביעית ומעשר שני, שם הסיבה היא מצד קדושתם של פירות אלו, ואילו במעשר עני סיבת האיסורים היא כוונת התורה לגבי ייעודו של מעשר העני.

שאלה זו הובאה ב'אור זרוע' (ח"א, הל' צדקה סי' יא), והוא מביא את דעת החולקים על הראבי"ה בדין הברייתא בפאה ובהבנתה. וזו לשונו:

...ומורי רבינו שמחה זצ"ל חייב אותו שצדקה אינה אלא כמתנה בעלמא לעשיר לגבות ממנה חוב, וכיון דנכסוהי דאינש אינון ערבין בי' [חייב]אם לא שיתנה הנותן על מנת שלא יהא רשות לפלוני בעל חובך בהם ולאו כל כמיני' להפקיעו מידי שיעבוד. ודמי לאין קנין לאשה בלא בעלה בפ"ק דקידושין למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' והא דתניא בתוספתא דמגילה ר' אלעזר בר"ש משום ר"מ הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק לא יקח בו טלית רבנן פליגי עליה פ' השוכר את האומנין ופ' המקבל דלית להו המשנה מדעת בעה"ב נקרא גזלן ולאו דוקא בצדקה דקתני רישא הלוה מעות לחבירו ליקח בהם פירות ולקח בהם כלים אסור מפני שגונב דעתו של בעה"ב והא דגרסי' בירוש' פ"ק דמגילה אהא דמגבת פורים אין משנין במעות פורים הא בשאר מעות משנין [אלא] כל המעות עד שלא ניתנו לגזברין רשאי לשנותן משניתנו לגזברין אי אתה רשאי לשנותן ואי' נמי פ"ק דערכין ובתוספ' דמגילה כולהו מיירי שאין הבעלים או הגזברין רשאין לשנותם אבל משבאו ליד עניים הרי הן כשאר נכסים הואיל ויצא הנודר כבר ידי נדרו ותנן בפ' כל הגט המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש מחלקן עליהם [מפריש עליהם] בחזקת שהם קיימין ופריך בגמ' ואף על גב דלא אתו לידי'מכלל דאי אתא לידי' דעני מגבי לי' שפיר בחובודהכי שפיר טפי ושמואל דמוקי לה נמי במזכה לו ע"י אחר איכא למימר דחוזר המלוה וגובה מאותו אחר מדר' נתן, ואף על גב דבמעשר עני כתי' ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שבעו אלא אף על גב דעיקרו לא ניתן אלא לאכילה וכדתניא בספרי אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטין וכו' שיעור מזון שתי סעודות כדאי' פ' בכל מערביןואפי' הכי בע"ח גובה אותו בחובוולא תימא דוקא כשהלוון על מנת כן להפריש עליה' מחלקן אבל הלווהו סתם לא דגרסי' התם בירושלמי אתא עובדא קומי ר' אמי בבן לוי שהי' חייב לישראל מעות ואמר לי' הפרש עליהו מחלקי אמר לי' לא תנינן אלא המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש כשהלוון ע"מ כן הא לא הלוון ע"מ כן לא אמר ר' זעירא אפי' לא הלוון ע"מ כן חיילי' דר' זעירא מן הדא (אמר ר' זירא מן הדא) וכן בן לוי שהי' חייב לישראל מעות וכו' שנוי' בתוספתא דדמאי. וההיא דתוספתא דפאה דתניא מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב פי' מורי רבינו שמחה זצ"ל דמייריבבעה"ב קודם שבא לידו של עני משום דכתיב ביה נתינה ואפי' אם דעתו של עני לפרוע לא יצא בעה"ב ידי נתינה אא"כ תבוא ליד העני תחלהוהיינו דקא מתמה בפ' כל הגט ואף על גב דלא מטא לידי' לא עדיף משאר ממונו.

שיטת רבנו שמחה (משפיירא) לגבי מעשר עני, היא שכל האיסורים הם דווקא כאשר המעשר ביד בעל הביתקודם נתינתו,וטעם האיסורים הוא משום שבעל הבית לא יצא ידי חובת נתינה, אבל לאחר שבא המעשר ליד העני, מותר לגבות חוב שהעני חייב ממנו, וכן צדקה שלא הותנה עליה במפורש שלא תהיה לגביית חובות, מותר לגבות ממנה, ואין היא מוגבלת כלל. והמלווה מעות לעני, גובה ממעשר עני שביד בעל הבית אפילו לא הגיע עדיין לידי העני, ולא הותנה על הפירעון ממעשר העני בשעת ההלוואה. עוד מביא האו"ז:

והרב ר' דוד ממינצבורק זצ"ל הכריע כדברי מורי הרב ר' שמחה זצ"ל שהרי תרומה ובכורים קדישי טפי ממעשר שני ואמרי' בפרק הזרוע דנכסי כהן בעל חוב נוטלן בחובו ואשה בכתובתה ואמר שלהי מס' בכורים ושלהי מס' פאה ר' יעקב בר אידי ור' יצחק בר נחמני הוו פרנסין והוו יהבין לר' חמא אבוה דר' אושעיא חד דינר והוא הוה יהיב לחורנא אלמא דרשאי ליתן מתנה לאחרים וה"ה לבעל חובו מיהו ההוא איכא למדחי דכיון דדעת הנותן לעניים היה מה לי עני זה מה לי עני אחר אבל לעשיר אימא לא.

הר"ד ממינצבורק מסכים עם רבנו שמחה, ומביא ראיה בדרך 'קל וחומר' מתרומה וביכורים. האו"ז עצמו אף הוא חיווה דעתו:

ולי אני המחבר אף על פי שאיני כדאי להכניס ראשי בין הרים גדולים נראה בעיני כדברי מורי רבי' אבי העזרי זצ"ל שאין יכול לפרוע חובו ממעות צדקה שקיבל מאחרים דהא ודאי אנן סהדי דאדעתא דהכי דיהיב מעותיו לעשירים לא הוה יהיב לי' ואי הוה ידע האי הנותן שהנושה יגבה ממנו לא הוה יהיב דאומדן דעת גדול הוא זה שהרי אין העשיר חייב לפרוע חובותיו של עני ותו דכי היכי דהאי הנותן חייב לזכות בו בהאי עני נמי ההוא הנושה העשיר חייב לזכות בו כיון דעני הוא האי הלוה וכש"כ היכי דגלי' דאדעתא דאשתו ובניו נמי יהבו לי' שגם הם יתפרנסו מזו הצדקה כגון אותם שמוליכים כתבים ומראים בכל מקום שבאים וכתוב בהם שצריך לפרנס' ביתו דתלו בי' טפלי שאפי' אם יכול לשנות וליתן לבעל חובו ורוצה ליתן לו יכולין אשתו ובניו למחות בידו כיון שהם לא לוו ממנו ואין חייבין לו כלום שהרי כשקבל זו הצדקה אדעתא דאשתו ובניו קבל וזכו בהם בקבלתו ולאו כל כמיני' ליתן ממונם לבעל חובו ולא דמי למעשר ותרומה וביכורים שהם מתנה משלחן גבוה ולא תליא בדעת הנותן ולא זכו בהם נמי אשתו ובניו.

דברי האו"ז הם דווקא לגבי צדקה, ולגבי מעשר עני לא ביאר דעתו, וייתכן שמשמע משתיקתו, שמסכים לחולקים על הראבי"ה, וכן כתב בשו"ת רדב"ז (ח"ד סי' קנט), שלגבי מעשר עני מסכים לרבנו שמחה וסיעתו.

עולה מן הדברים, שמחלוקת ראשונים היא, האם לפרש את הברייתא לגבי מעשר, דווקא קודם שבא ליד עני, ואז איןלמפרישלשלם בהם חובותיו של העני, או אף כשהם בידהעני. דברי הרמב"ם (הו"ד לעיל) מסייעים לראבי"ה, כיוון שלא חילק בין המעשר קודם שבא ליד עני לבין המעשר לאחר שבא לידיו. ויש להעיר, שאם מדובר שהמעשר ביד המפריש, קודם שבא ליד העני, טעם האיסורים הוא משוםחובת הנתינה- לתת את המעשר לעני ולא להשתמש בו לפירעון חובות ממוניים ומחוייבויות חברתיות. אם הפירות או הממון כבר ביד העני, אזי הגדר שונה משביעית ומעשר שני, שם, על גוף הפירות קדושה, ולכן יש להם ייעוד מסוים, אבל מעשר עני הוא חולין, והטעם שאסור להשתמש בו לדברים אחרים הוא מחמת שניתן לעני לצרכיו הבסיסיים, הישירים ביותר - אכילה שתייה וכסות, ולא לכיסוי חובות ממוניות וחברתיות.

ויש להוסיף שה'כפתור ופרח' (פרק מד) מפרש את הברייתא כמו הראבי"ה, אבל מבאר שקודם שבא המעשר ליד העני, מותר לגבות ממנו חובות וכד'. וזו לשונו:

תוספתא (פ"ד הט"ז) מעשר עני אין פורעין הימנו מלוה וחוב ואין משלמין הימנו את הגומלין ואין פודין בו שבויים ואין עושין בו שושבינות,זהו במעשר עני שהגיע לידו, אבלבשלא הגיעהא אמרינן לעיל המלוה העני מפריש עליהן מחלקן.

מחלוקת ראשוני אשכנז הובאה אף בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (ח"ד [דפוס פראג] סי' תשנג); ב'ריקאנטי' (סי' נז) וב'מרדכי' (ב"ב פ"א רמז תצז).

 

ב. מה אסור לעשות במעשר עני

 

הברייתא מנתה את הדברים שאסור לעשותם במעשר עני: מלווה, חוב, גמולין, פדיון שבויים, שושבינות וצדקה, והתירה: משלוח גמילות חסדים ונתינה לחבר עיר בטובה.

צריך לבאר מה מבדיל בין הדברים המותרים לדברים האסורים.

הרדב"ז (הל' מתנ"ע, פ"ו הי"ז) מבאר:

תגמולין כגון שהלוהו פעם אחת ואח"כ הוצרך ללוות ממנו לא ילוהו ממעות מעשר עני ואם יזמן אותו פעם או שתים לא יזמן אותו גם הוא פעם אחרת ממעות מעשר עני וכן כל כיוצא בזה, אבל אם גמל עמו חסד כגון ששלח לו הבראה בימי אבלו אם אירע לחבירו אבל יכול להברותו ממעשר עני...

החילוק הוא בין נורמה שנובעת מיחסים חברתיים וממחויבות חברתית, לבין מעשה חד פעמי של גמילות חסדים. לגבי חבר עיר כתב: 'דכיון שהוא חבר עיר ומחזיק טובה אין זה כנותן לצדקה ומותר'. אין זה ברור מדברי הרדב"ז, האם האיסור הוא על המפריש או על המקבל.

ה'לבוש' (יו"ד, סי' שלא סעיף קמו) ביאר יותר, וזו לשונו:

ולפי שאמרה תורה [שם כט] ובא הלוי והגר וגו' ואכלו וגו' משמעשיאכלו בחנםכי הוא שלהם, לפיכך אמרו ז"ל [תוספתא פאה פ"ה הט"ז] אין פורעין בו המלוה, ולא משלמין בו את התגמולין, כגון שחבירו עשה עמו חסד וזה בא לשלם לו גמולו אל ישלם לו ממעשר עני שהוא כמו פורע בו חובו. ולא פודין בו את השבויים,שזה גם כן מוטל עליו לעשותו בלא מצות המעשר עני והוי כמו פורע חובו. ולא עושין בו שושבינות. ואין נותנין ממנו צדקה, כגון שפסקו עליו בני העיר צדקה לא יתן אותם ממעשר עני שנמצא פורע חובו במעשר עני. אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים של מצוה, וצריך להודיעו שהוא מעשר עני. כיצד כגון אם נטל חבירו עמו חסד באבל שאירעו, ואחר כך אירע אבל לחבירו לזה מותר לשלם לו גמול חסדו ממעשר עני כדי שלא יתבטל מלגמול חסד של מצוה, וצריך להודיע לחבירו שהוא מעשר עני, כדי שלא יחשוב זה שפורע לו חובו שקדם לו הגמול והו"ל זה פורע חובו במעשר עני. ומה שאמרנו למעלה שאין משלמין בו את התגמולין, היינו לשלם תגמולין של דבר הרשות לא התירו לו אע"פ שהוא מודיעו שהוא מעשר עני. ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה, פירוש חכם המתעסק בצרכי צבור ומפרנסים אותו מחמת טובה שעושה להם שמתעסק בצרכיהם נותנין לו מעשר עני בטובה, ושולחין לו מחמת דורון וכבוד אע"ג דאין שולחין לו צדקה מן הכיס כדאיתא לעיל בהלכות צדקה, היינו משום דגנאי הוא לו וגם לבני העיר לפרנס חכם המתעסק בצרכיהם מן הצדקה,אבל מעשר עני ששולחין לו מן הגורן לא מנכרא דמעשר עני הוא, אלא מיחזי כמנחה ודורון דרך כבוד. ואין מוציאין אותו מארץ ישראל לחוצה לארץ, דכתיב [שם כח] והנחת בשעריך. וכתיב [שם כו, יב] ואכלו בשעריך ושבעו.

 הש"ך (יו"ד, סי' שלא ס"ק קסו) העתיק את דברי ה'לבוש', והסכים עימם.

מדברי ה'לבוש' מתבאר הדין יותר. אין האיסור חל על העני המקבל ואינו חל על הגבאי, אלא האיסור חל על המפריש את מעשר העני. עליו נאסר לפרוע חובות ממעשר עני (אפילו הוא נצרך מצד עניותו), אף על פי שפורע לעני! בכל זאת התורה נתנה להם 'שיאכלו בחינם כי הוא שלהם'. ולכן אסור לנותן המעשרות לתת מעשר עני, ובאותה נתינה לפרוע חובות, אולם מותר לפרוע גמילות חסד של מצווה, ועליו להודיע שאינו פורע חוב אלא רק מקיים בו מצווה. ומשמע שמותר, אפילו המקבל אינו עני, כגון לסעודת הבראה של חברו האבל. וכן מותר לפרנס את חכם העיר ממעשר עני, בדרך כבוד שנשלח לו מן הגורן, גם אם חכם העיר אינו עני[3]. נראה, איפה, לפי ה'לבוש' והש"ך שהאיסורים הללו חלים על המפריש, אף שיש לו בפירות טובת הנאה, בכל זאת נאסר עליו להשתמש לצורך מחויבויות חברתיות. אולם משמע מדבריהם, שעל העני המקבל אין הגבלות, ויכול להשתמש במעות לצרכיו. ואולי הם אף מודים לדעת הראבי"ה, שהעני אינו מחויב לשלם בפירות או במעות שקיבל את חובותיו, ואין המלווים יכולים לכפותו על כך. 

מתוך דברי ה'לבוש', ניתן להבין את המגבלות שהטילו האחרונים על 'מעשר כספים'. כיוון שדומה למעשר עני בכך שהוא ניתן מרווחיו של האדם (ולא אך מגידולי שדותיו), ובעיקר בכך שניתן בממון, הטילו עליו את אותן מגבלות של מעשר עני,שהנותןלא יפרע במעשר הכספים חובות המוטלים עליו.

 

ג. שימושי מעשר כספים

 

שו"ת 'תשובה מאהבה' (ח"א סי' פז) דן בהרחבה בעניין מעשר כספים[4].

השאלה שנשאל עליה היא: במקום שישנה תקנה שהחתן מחזיר את הנדוניה שקיבל לחתונתו ממשפחת אשתו, אם מתה אשתו של אדם, האם הוא צריך להשיב אף את מעשר הכספים שחילק מנדונייתו. וז"ל:

ובעיקר המעשרהעניים משלחן גבוה קא זכוואין לבעלים כי אם טובת הנאה כמו מעשר עני המתחלק בתוך ביתו שמוציאין מידו וטובת הנאה לבעלים כמבואר בטור י"ד סימן של"א ומבואר בארוכה (חולין קל"א א') ובתוס' שם והעתיקו האחרונים ללמוד ממנו דין צדקה ומעשר ממון הנוהג בזה"ז כמבואר בעט"ז ובש"ך ס"ס הנ"ל וכבר כתב הטור שם לעיל מיניה לפסק הלכה אם לקח הכהן תרומה שלא מדעת ב"ה זכה בהן שאין לבעלים אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון, וא"כ איך ס"ד שיתבעו היורשים את החתן לדין להוציא ממנו המעשר אשר נתן כבר בשעת החופה ולא הי' בו כי אם טובת הנאה ולא ניתן לתבוע להוציא בדיינים ואינו דומה למה שזכר הרמ"א שיורשי האשה יכולין למחות שלא למכור תוך שנתים דבשלמא התם עדיין שיעבודם חל על הנכסים ויכולן למחות שלא להפקיע שיעבודם לאפוקי מעשר ממון גבוה הוא וכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא דמשעה שבאה הנדונייתא ליד החתן גם ממון גבוה בא לידו וגזא דרחמנא גבי' איתא ואינו של צדדים כלל כי אם קדשי שמים וא"א שיתקנו חכמי דורות להוציא ממון גבוה לחולין דהיינו בחזרתו ליד יורשי אשה.

אם כך, מעשר כספים לפי דעתו הוא ממש כמעשר עני, והחתן שמחזיק את הנדוניה, מחזיק ממון שאינו שלו ושייך לעניים, ולכן נותנו ואינו צריך להשיבו, אפילו אם הנדוניה חוזרת למשפחת אשתו לפי התקנה.

ושוב מביא בתשובתו:

וכופין אותו לקיים המצוה מיד ושלא להחמיצה כמ"ש הט"ז סימן של"א בי"ד ס"ק ל"ב וז"ל: ומזה נראה לי סמך למה שנוהגין לכוף החתן בשעת קבלת נדוניה שלו ליתן מעשר כדאשכחן כאן שמוציאין מידו אלא שמחלקים את המעשר לקרובי החתן והכלה שהם קודמין לשאר עניים בזה דגם במעשר עני מצינו כן כמ"ש הב"י סימן רנ"א בשם המרדכי דיש זכות לקרוביו בזה".

הוא נושא ונותן בהמשך דבריו ומאריך בשיטות השונות, האם מעשר כספים מן התורה, כפי שמובא בתוספות תענית (ט ע"א), או מדרבנן או ממנהג, כפי שנראה מתשובת מהר"ם (פראג, סי' עד).

 

מסקנות

 

א. נחלקו הראשונים האם מותר לעני לפרוע חובותיו במעשר עני, ולגבי המפריש, אינו יכול לשלם את חובותיו הממוניים ומחויבויותיו החברתיות במעשר עני.

ב. המפריש מעשר כספים אסור לו לשלם במעות אלו חובות ממוניים או מחויבויות חברתיות אשר חייב בהן.

 



[1] לגבי שביעית, כתב הרמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"ו ה"י: 'דמי שביעית אין פורעין מהם את החוב, ואין עושין בהן שושבינות, ואין משלמין מהן תגמולין, ואין פוסקין מהן צדקה לעניים בבית הכנסת, אבל משלחין מהן דברים של גמילות חסדים וצריך להודיע...'

ולגבי מעשר שני, פסק הרמב"ם הל' מע"ש ונ"ר, פ"ג הכ"א: 'ואין פורעין מהם את המלוה, אין עושין מהן שושבינות ואין משלמין מהן הגמולין, ואין פוסקין מהם צדקה בב"ה אבל משלמין מהן דברים שהן גמילות חסדים וצריך להודיע'.

ונראה ששתי ההלכות הן מפאת קדושת שביעית ומעשר שני, ואין הבדל ביד מי נמצאים הפירות או המעות שחללו עליהן את הפירות. אמנם השאלה עולה לגבי מעשר עני ועי' בדיון להלן.

[2] כך גרסו בברייתא: רמב"ם, הל' מתנ"ע פ"ו הי"ז; סמ"ג, עשין קסא; ראבי"ה, תשובות וביאורי סוגיות סי' אלף ג; או"ז הל' צדקה סי' יא, כפו"פ פמ"ד; שו"ת מהר"ם מרוטנברג, חלק ד [דפוס פראג] סי' תשנג; ריקאנטי, סי' נז; מרדכי פ"ק דב"ב רמז תצז. אך בהגה"מ הל' מלוה ולווה, פ"ב ה"א, כתבו מעשר שני.

[3] הערת עורך: י.פ: איך יכול להיות שייתן לעשיר, הלא אינו יוצא ידי חובת נתינה? נוסף על כך, מניין שהחכם אינו עני? אדרבה, מוכח מה'לבוש' שם, שמדובר בעני, שכן כתב שאין נותנים לו מן הקופה כי גנאי הוא לו, משמע שהוא עני והיו יכולים לתת לו!

תשובת המחבר: ה'לבוש' לא סייג זאת לחכם בגלל עניותו. ואם הוא עני אין צריך לומר שבגלל רבנותו נותנים לו. אלא משמע שזה כעין דורון לחכם. לגבי יציאה י"ח  של מעשר עני, נראה לי שיש כוח ביד חכמים להגדיר זאת, ועל כן קבעו שזהו חלק מנתינת מעשר עני.

[4] עי' עוד תשובות מהרי"ל, סי' נו.