נתינת מעשר-עני לעניים

נתינת מעשר-עני לעניים

האם ניתן לקיים מעשר עני בנתינת שווי הפירות לעניים או לקופות צדקה הדואגות לעניים – במקום לתת את הפירות עצמם?

הרב אהוד אחיטוב | מנחם אב-אלול תשס"ג

 

שאלה:

מצוות נתינת מעשר עני מיוחדת בכך שקשורה היא למתנות כהונה ולויה מחד, ומאידך הרי היא כמצוות צדקה רגילה של נתינת עשירית מהפירות לעניים[1]. עקב זאת עולה השאלה, האם ניתן לקיים מעשר עני בנתינת שווי הפירות לעניים או לקופות צדקה הדואגות לעניים – במקום לתת את הפירות עצמם?

 

א. מעות במקום פירות מעשר-ראשון או מעשר-עני

1. הלוואה מראש לעני לפני ההפרשה 

האפשרות לתת מעות במקום מעשר-ראשון  או מעשר-עני נידונה בפוסקים ביחס לתקנת הלוואה שהובאה במשנה (גיטין ל ע"א), וז"ל:

"המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן, מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא מת הכהן או הלוי או העשיר העני...".

משמעות תקנה זו ביחס לפירות מעשר-ראשון ומעשר-עני, שהבעלים יכולים לאכול פירות אלו לאחר ההפרשה, משום שהפירות הם חולין ומותרים באכילה בהסכמת הלוי או העני[2]. אולם כפי שנתבאר בגמ' (שם) אין תועלת בהלוואה זו ללא החיוב הבסיסי של קיום מצוות נתינת המעשרות. לפיכך מיד בראשית הדיון שאלה הגמ', האם מועילה הלוואה זו בכל מקרה: "ואף על גב דלא אתו לידיה?"

על כך הביאה הגמ' שלוש דעות:

"אמר רב: במכרי כהונה ולויה; ושמואל אמר: במזכה להם ע"י אחרים; עולא אמר: הא מני? ר' יוסי היא, דאמר: עשו את שאינו זוכה כזוכה. כולהו כרב לא אמרי, במכרי לא קתני; כשמואל לא קאמרי, במזכה לא קתני; כעולא נמי לא אמרי, כיחידאה לא מוקמינן".

רב ושמואל מעמידים את המשנה במציאות כזו שהלויים או העניים אכן זכו בפירות: לדעת רב מדובר במכרי כהונה ולויה[3], ואילו לדעת שמואל מדובר שהבעלים הקנו להם את הפירות אחר ההפרשה על ידי אדם שלישי שזכה בפירות בעבורם. 

לעומת זאת לדעת עולא יש כאן חידוש עקרוני, כיוון שחכמים החשיבו את הכהנים הלויים או העניים כמי שזכו בפירות – אף שלא נעשה כאן שום מעשה קנין.

הראשונים נחלקו האם הלכה כעולא או כרב ושמואל; כשההשלכה המעשית היא האם ניתן ליישם תקנה זו של הלוואה מראש בלא שום הקנאה של פירות המעשר.

 

2. דעת הסוברים שהלכה כעולא

התוס' (גיטין ל ע"א ד"ה כיחידאה) פוסקים כדעת עולא. כראיה לשיטתם הם מביאים מכך ששמואל אינו חולק על עולא, שהרי שמואל עצמו פסק במקום אחר (ב"מ יב ע"א) כדעת רבי יוסי ש"עשו את שאינו זוכה כזוכה", וכך נאמר בגמ':

"השוכר את הפועל - ילקט בנו אחריו, למחצה לשליש ולרביע - לא ילקט בנו אחריו. רבי יוסי אומר: בין כך ובין כך ילקט בנו ואשתו אחריו. ואמר שמואל: הלכה כרבי יוסי".

בגמ' מבואר שפועל הקוצר שדה יכול להביא את בנו הקטן על מנת שיטול מתנות עניים באותה שדה, בזמן שהוא עצמו עובד בקציר. כפי שביאר רש"י (שם) מחלוקת ת"ק ור' יוסי האם גם אדם שקיבל שדה באריסות, יכול להביא את בנו ללקוט שהרי הוא כבעל השדה שאסור לו ללקוט משדה זו. לדעת ת"ק גם בנו אסור בלקט כיוון שאביו זוכה בלקיטתו, ולדעת ר' יוסי הבן זוכה לעצמו בתקנת חכמים ש"עשו את שאינו זוכה כזוכה". זאת משום שכל העניים מעוניינים באפשרות להביא את בניהם ללקט מתנות עניים מהשדות שקבלו באריסות. באותה סוגיה שמואל פסק במפורש כר' יוסי.

ראיה נוספת הביאו התוס' מדין ספק בכור, שאף אינו חייב לתת את כולו לכהן כבכור גמור, אך חייב לתת ממנו מתנות כהונה (זרוע לחיים וקיבה) – חיוב שקיים גם אם זו בהמת חולין. דין זה קיים אף אם נולדו לישראל שתי בהמות שכל אחת מהן ספק בכורה. אולם אם הוא נתן אחת מהן לכהן מרצונו, נאמר במשנה (בכורות פ"ב מ"ו): "כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות", וביארה הגמ' (בכורות יח ע"ב) שדין זה הוא בשיטת ר' יוסי הסובר ש"עשו את שאינו זוכה כזוכה". כלומר, חכמים זיכו לכהן את המתנות כאילו הגיעו לידו והחזירם לישראל – אף שלא היה כלל מעשה קנין. דייקו מכך התוס' שאם באותם שני מקרים פוסקים כרבי יוסי "עשו את שאינו זוכה כזוכה", אין שום סיבה שלא לומר "עשו את שאינו זוכה כזוכה" גם במקרה של תקנת ההלואה. לדעתם, הסיבה שהגמ' העדיפה להעמיד את המשנה שלא כעולא היא רק משום משום שהוא מעמיד כדעת יחיד, אך אין זה שולל את העובדה שהלכה כאותה דעה.

 

3. הסוברים שאין הלכה כעולא

התוס' (ב"מ יב ע"א ד"ה ואמר שמואל) ביארו שדעת שמואל ש"עשו את שאינו זוכה כזוכה" זהו דוקא במקרה של מתנות עניים כיוון שמסתמא הדבר נוח לכל העניים כמו שנתבאר לעיל, אך במקרה של תקנת הלוואה שמואל חולק על עולא. גם הרשב"א (גיטין ל ע"א ד"ה הא) בסוף דבריו (שם) ביאר שאין הלכה כעולא, היות שיתכן מאוד שגם ר' יוסי אינו אומר ש"עשו את שאינו זוכה כזוכה" במקרה זה. טעם החילוק הוא עפ"י דברי הירושלמי (גיטין פ"ה ה"ז) שאף ר' יוסי סובר כן, רק במקרה שהחפץ הגיע לידי האדם. כגון במקרה שבנו של הפועל לקט – זיכו אותו במה שהגיע לידו, אף שבסתמא אין לו כח זכייה. כמו כן במקרה של ספק בכורות עשו את הכהן כזוכה במתנות, כיוון שאחד מהספקות נמצא בידי הכהן. לעומת זאת במקרה של תקנת הלוואה, הפירות לא הגיעו ללוי או לעני, בכדי שניתן לומר "עשו את שאינו זוכה כזוכה". כן כתב המאירי (גיטין ל ע"א ד"ה ומשנתינו) ש"רוב הפוסקים פסקו בזו כרב ושמואל".

 

4. שיטת הרמב"ם

בדעת הרמב"ם נחלקו המפרשים, משום שבהל' בכורים (פ"ט ה"ג) פסק כר' יוסי, וז"ל:

"ספק בכור חייב במתנות מכל צד, שאם בכור הוא כולו לכהן ואם אינו בכור מתנותיו לכהן, ואם נסתפק בשנים ולקח הכהן האחד מספק הרי השני פטור מן המתנות, עשאוהו כמי שזכה בו הכהן ונתנו במומו לבעליו".

וכן בנוגע לפועל שנשכר לעבוד בשדה פסק הרמב"ם (הל' מתנו"ע פ"ד הי"א) כרבי יוסי, וז"ל:

"ויש לפועל להביא אשתו ובניו ללקט אחריו, ואפילו שכרו ליטול חצי הקציר או שלישו או רביעו בשכרו".

אולם בתקנת ההלוואה (הל' מעשר פ"ז ה"ה-ה"ו) לא הביא את דעת עולא אלא רק את האוקימתות של רב ושמואל וז"ל:

"המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש על אותן המעות מחלקו מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין... כיצד מפריש עליהן מפריש תרומה או מעשר-ראשון או מעשר-שני מפירותיו ומזכה בהן על ידי אחר לאותו כהן או הלוי או העני שהלוום, ואם היו רגילין ליטול ממנו והוא רגיל שלא יתן אלא להן אינו צריך לזכות על ידי אחר, ואחר שמפריש מחשב כמה שוה זה שהפריש ומנכה מן המלוה עד שיפרע כל חובו ומוכר התרומה לכל כהן שירצה ואוכל המעשרות".

המהר"י קורקוס (הל' בכורים שם, ד"ה אבל) והכס"מ (ד"ה נסתפק) הבינו בתחילת דבריהם שהרמב"ם סובר שאמרינן "עשו את שאינו זוכה כזוכה" גם בנידון שלנו, וכן למד היש"ש (גיטין פ"ג סי' יט) בדעת הרמב"ם[4].

אולם המהר"י קורקוס (בכורים פ"ט ה"ג שם) נקט בסופו של דבר כפי חילוקו של הרשב"א, בין מציאת קטן וחליפין של ספק בכור, לבין תקנת הלוואה, וכן כתב מרן בכס"מ (שם) בקיצור לשון. מתוך דבריהם נראה שדעתם נוטה להבנה זו; הן משום שכתבו כן בסיום דבריהם, והן משום שכך נקטו שניהם בשאלה דומה, בנוגע לתשלום כסף לכהן במקום בשר הזרוע הלחיים והקיבה עצמם. בשאלה זו דן הרדב"ז (ח"א סי' שמ) וכתב שהדבר אפשרי על סמך הסברא "מה לי הן מה לי דמיהן"[5]. כלומר כיוון שאין בשר המתנות נאסר לישראל, רשאי הוא לתת מלכתחילה את שוויים. אולם המהר"י קורקוס דחה את חידושו של הרדב"ז, וכתב שתחילה יש להקנות את המתנות לכהן כפי שציוותה התורה ורק אח"כ ניתן לקנותם ממנו בכסף[6]. מוכח שנקט להלכה כפי פירושו השני בדעת הרמב"ם.

 

5. שיטות השו"ע והרמ"א

בדרך זו פסק מרן בשו"ע (יו"ד סי' סא סעי' י) כפי שכתב הוא עצמו בסוף דבריו בכס"מ, והתיר לנהוג כדעת הרדב"ז רק כשאין שם כהן שניתן לזכות לו מתנות אלו[7], וז"ל השו"ע:

"אם אין שם כהן, ישום המתנות בדמים ואוכלם ונותן הדמים לכהן".

מוכח שנקט למעשה כהסבר השני בדעת הרמב"ם (שם) שלא אומרים "עשו את שאינו זוכה" בתקנת ההלוואה – מהטעם שהובא לעיל. כך גם פסק הפרי חדש (יו"ד סי' סא ס"ק טז) לענין מתנות כהונה, וז"ל:

"אבל אם יש שם כהן מלתא דפשיטא שצריך ליתן לו המתנות בעצמם ולא דמיהן. והאידנא לעולם שמים אותם בדמים ונותנים הדמים לכהנים והכהן מתרצה בעל כרחו כדי שיהיו רגילים ליתן לו המתנות, וכל זה הוא מנהג משובש וראוי לבטלו".

על כך הוסיף החיד"א במחזיק ברכה (יו"ד סי' סא ס"ק יט) שאכן מנהג זה התבטל, וז"ל:

"והן היום בעיר עוז לנו ציון קרית מועדינו זו ירושלים ת"ו, ובעיה"ק חברון ת"ו, נתבטל המנהג הזה ואדרבה משתדלים לקנות גדיים כדי לקיים המצוה לא זולת…".

אולם מלשון הרמ"א בהל' צדקה (יו"ד סי' רנז סעי' ה) משמע שלא כדעת מרן, שהרי פסק בסתמא:

"מי שמפריש מעשרותיו והלוה לעני משלו, מפריש מעשר שלו ומחשב על זה שהלוה לעני, ומעכב לעצמו מה שהפריש".

הרמ"א לא ציין שיש להקנות תחילה לעני את פירות המעשר, ודייק מכך הש"ך (שם ס"ק יג) שהרמ"א פסק כעולא, וז"ל הש"ך (שם):

"...ואע"ג דקאמר התם כולהו כעולא לא קאמרי כיחידאה לא מוקמינן היינו כמ"ש התוס' שם דמסתברא ליה לאוקמי מתניתין אפילו כרבנן אבל להלכתא קי"ל כר' יוסי כדפסיק שמואל גופיה בפ' קמא דב"מ (דף י"ב) ואפשר שזה דעת הרב שכתב בסתם שיכול להפריש עליו ולא ביאר שצריך לזכות ע"י אחר".

אך מתוך דברי הש"ך משמע שנוקט כדעת הפוסקים שאין לומר במקרה זה "עשו את שאינו זוכה כזוכה". אמנם, בשו"ת נודע ביהודה (מהדורא קמא יו"ד סי' עג) כתב שהרמ"א היקל רק במעשר כספים שחיובו הוא מדרבנן. כגון: אדם שהלווה מראש כסף לעני על חשבון מעשר כספים שעתיד להפריש במשך השנה, אך בתרו"מ מודה הרמ"א שאין להקל כדעת עולא כיוון שחיוב נתינתם הוא מן התורה[8]. מדבריו יוצא שגם הרמ"א מסכים לדעת השו"ע (סי' סא סעי' י) שיש להקנות תחילה את פירות המעשר לעני או לגבאי צדקה, בדרכים השונות לפני שנותנים לו את תמורתו. וכן נקטו למעשה בכף החיים (סי' סא ס"ק נג), וכן נראה דעת החזו"א (מעשרות סי' ח ס"ק ה ד"ה ורדב"ז), וכן פסק המעשר והתרומה (פרק א סעי' יא). כמה מתאימים לכאן דברי החיד"א במחזיק ברכה (שם):

"וכן ראוי לחזר לקיים מצוותו יתברך כהלכתה… ביראה ואהבה ושמחה רבה".

אמנם, כאשר אין אפשרות לאדם לזכות לגבאי צדקה את המעשר-עני בשעת ההפרשה, הוא רשאי להפריש תרו"מ ולהעריך את דמי המעשר-עני על מנת לתיתם לעניים לאחר מכן, כפי שפסק השו"ע (סי' סא סעי' י) לענין מתנו"כ[9].

 

ב. נתינת מעשר-עני על ידי התחייבות

נתינת פירות מעשר עני גופם לעניים או לגבאי צדקה היא הדרך הכי פשוטה אך יש בה כמה מניעות מבחינה מעשית. כיוון שהיא דורשת לעשות מעשה קנין אחר כל הפרשה. במצב זה, עלול להיווצר מצב בו אנשים לא יקיימו את מצוות הנתינה[10].

לאור זאת הורו לנו לפני יותר מעשר שנים הגר"א שפירא שליט"א והגר"מ אליהו שליט"א, בתקופת כהונתם כרבנים הראשיים לישראל – להשתמש בתקנת ההלוואה מראש דרך גבאי צדקה. בעל הפירות שהוא המלווה, חותם על חוזה הלוואה מראש, דרך בית האוצר, ומתחייב לתת במשך אותה שנה את פירות המעשר עני רק ל"קרן מעשר עני" של "בית האוצר". להתחייבות זו יש עפ"י שיטת התוס' (גיטין שם) דין מכרי עניים[11]. באופן זה כל פעם שמנוי בקרן המעשרות מפריש מעשר עני זוכים בהם גבאי הקרן שהם "יד עניים"[12], והם דואגים לחלקם לאנשים נזקקים באיזורים שונים בארץ. באופן זה אדם מקיים מצוות נתינת מעשר עני בכל פעם שהוא מפריש תרו"מ – בלא פעולת קנין כלשהיא.

 

 



[1]  בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן נג אות ב) כתב: "נראה שאף שתרו"מ בזה"ז רק מדרבנן, מ"מ לאחר שכבר הפריש וקרא שם מעשר עני הרי זה חשיב כמפריש צדקה לעניים ונעשה ממש ממון עניים מדאורייתא, דאע"ג שאינו מפריש אותו מרצונו הטוב מפני שהוא רוצה ליתן צדקה לעניים אלא רק מחמת חיוב שהטילו עליו חכמים, מ"מ לאחר שכבר קרא שם שפיר זכו בהם העניים מדאורייתא".

[2] רש"י (גיטין ל ע"א, ד"ה להיות מפריש עליהן מחלקן) התייחס גם לתועלת שבהלוואה לכהן – אלא שפירות תרומה אסורים לישראל – גם כשהוסרה הבעיה של גזל השבט.

[3] ראה הערות 10, ו- 11 לקמן.

[4] יתכן שכתבו כן בתחילת דבריהם כפי מה שכתב היש"ש (גיטין פ"ג סי' יט) מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש (בכורות שם) שקיים דמיון גדול בין המקרה של בכורות למקרה של מלוה מעות עבור הפרשת תרו"מ עתידיים, בשונה מהמקרה של השוכר את הפועל שלוקט בנו על ידו, וכפי דעת התוס' (ב"מ יב ע"א ד"ה ואמר שמואל).

[5] בדבריו (שם) הוא מסתמך על שיטת הבה"ג שניתן לתת לכהן חלקים אחרים מהבהמה במקום הזרוע לחיים והקיבה, ונביא את לשונו: "אבל מוטל עלי לקיים המנהג ואומר, דסמכו להם על בעל הלכות שכתב וז"ל, ואי ניחא לכהן למשקל בישרא חלופי מתנות הרשות בידו עכ"ל. ומינה נמי דאי ניחא ליה למשקל דמייהו הרשות בידו דמה לי הן ומה לי דמיהן" (בעקבות זאת חידש הרדב"ז (שם) שאם מחילים את הכלל "מה לי הן מה לי דמיהן" ממילא גם יכולים לקבוע מראש את השווי הכספי שיקבל הכהן – שהרי לדעתו אין חיוב להקנות לו את בשר הזרוע הלחיים והקיבה עצמם, אלא את דמיהם בלבד – וזו כבר שאלה כמה שווה לכהן לקבל במעות זמינות במקום בשר שלא תמיד יש לו בו צורך).

[6] דברי המהר"י קורקוס ביחס למנהג לתת את דמי מתנות "זרוע לחיים וקיבה" לכהן עוד לפני השחיטה: המהר"י קורקוס שלל מנהג זה בכמה ראיות, ובסיום דבריו הוא כותב: "אעפ"י שדברים אלו שכתבתי פשוטים הם בעיני - להיות כי ידעתי כי יש מפקפקים בדבר בטענות חלושות לענ"ד - וגם כי מנהג זה כפי הנראה הנהיגו אותו על פי חכם או חכמים לכך כתבתי וביררתי הדברים...".

[7] לכאורה צריך לדון מדוע שלא יזכה על ידי אחר את הבשר ואח"כ יחפש את הכהן כפי מה שפסק הרמב"ם לגבי תקנת ההלוואה – ויתכן שמזקיקים אותו לזכות לכהן את המתנות על ידי אדם אחר, רק אם יכול הכהן לקבלם באופן ממשי.

[8] ועי' בהמעשר והתרומה (פ"א הע' כ) שהנוב"י ס"ל כן גם בתרו"מ בזה"ז שהם מדרבנן, כיוון שיש חיוב נתינה באופן ודאי, אך יש להקל כשעצם חיוב הנתינה הוא בספק.

[9] ועי' בשו"ת ישכיל עבדי למו"ז (ח"ה יו"ד סי' כז אות ה), שהסתמך במצב מסויים על נתינת דמי מעשר עני בלא הקנאת פירות המעשר מראש.

[10] ראה מאמרו המקיף של הרב עזריאל אריאל שליט"א (התורה והארץ ח"ב עמ' 65 ואילך) הדן בכל ההיבטים השונים של נתינת מעשר עני.

[11] מדין מתנה מועטת שהרי אין לבעלים בפירות המעשר אלא טובת הנאה הנחשב שווי מועט שדי בהתחייבות, בכדי להחשיבה כנתינה. וכן כתב היש"ש (גיטין פ"ג סי' יט) עפ"י המרדכי.

[12] עפ"י המעשה המובא במס' מעשר-שני (פ"ה מ"ט) בו זיכה רבן גמליאל את המעשר עני על ידי רבי עקיבא שהיה גבאי צדקה.