מעשר עני מהיבול שנותר בשדה

מעשר עני מהיבול שנותר בשדה

האם אפשר להיפטר מנתינת מעשר עני אם משאירים את ה"נשר" בשדה כאשר ידוע שאין מגיעים לשם עניים. ותחילה יש לדון בדבר בהשוואה למתנו"ע אחרות, היינו לקט, שכחה ופאה

הרב יואל פרידמן | סיון-תמוז תשנ"ז גליון 17

 

שאלה

ישנם מצבים רבים, בהם כדאי לחקלאי להשאיר בשדה 10% מן היבול לשם מעשר עני; אם זה כאשר המחירים נמוכים ואין כדאיות כלכלית לשווק את כל הפירות, או כאשר חלק מהפרי נפסל לשיווק מחמת ברד וכדו', או כאשר הקטיף מתבצע במיכון ואין מצליחים לאסוף את כל הפרי בדרך זו[1], כגון: שקדים, בטנים, בצל וכדו'. האם אפשר להיפטר מנתינת מעשר עני אם משאירים את ה"נשר" בשדה[2] כאשר ידוע שאין מגיעים לשם עניים. ותחילה יש לדון בדבר בהשוואה למתנו"ע אחרות, היינו לקט, שכחה ופאה.

 

א. הבדל בין תרומה ללשו"פ

הגמ' (חולין קלד ע"ב) קובעת שהבעלים יכולים לקחת לקט שאין עניים שלוקחים אותו, וז"ל הגמ':

לוי זרע בכישר ולא הוו עניים למשקל לקט. אתא לקמיה דרב ששת, אמר ליה: "לעני ולגר תעזוב אותם" - ולא לעורבים ולא לעטלפים.

ושואלת הגמ' מדוע בתרומה הדין שונה, שכן שנינו:

אין מביאין תרומה לא מגורן לעיר ולא ממדבר ליישוב, ואם אין שם כהן - שוכר פרה ומביאה, מפני הפסד תרומה...

מיישבת הגמ' שבמתנות כהונה ותרומה נאמר "נתינה", ולכן אינו יכול לקחת לעצמו, כי חובתו היא לדאוג לתת לכהן. לעומת זאת, בלשו"פ, שנאמר בהם "תעזוב", אם אין שם עניים - מופקעת המצוה ויכול לקחת לעצמו. ולפ"ז עלינו לבדוק לכאורה אם לגבי מעשר עני נזכרה חובת נתינה.

לעומת דברי הגמ' בחולין נאמר בירושלמי (דמאי פ"א ה"ב) שהחובה להביא את התרומה מן הגורן לעיר היא מפני השבת אבידה ולא מפני שנאמר בתרומה "נתינה"; ומכאן שחובת הנתינה בתרומה אינה מחייבת את התורם להביא את התרומה לידי הכהן. בנוסף, אין צורך לטרוח טירחה גדולה או להוציא הוצאות גדולות כדי להביא את התרומה מן העיר ליישוב, ומדיני השבת אבידה די בהוצאה מועטת.  וכלשון הירושלמי:

א"ר יוסי: מצוה הוא להשיב אבידה בדבר מועט, ואינו מצוה להשיב אבידה בדבר מרובה;

עם זאת, מהסיפא של התוספתא (סוף תרומות) נראה, שכאשר חיה גוררת את התרומה - חייב להוציא גם הוצאות גדולות, וזה כנראה מטעם בזיון קדשים, כמבואר בסוף התוספתא: "התקינו שיהא מביא ונוטל שכרו מכהן מפני חילול ה'..." בכל אופן נראה שהירושלמי אינו מסכים עם הבבלי שמושג "נתינה" מחייב הבאה לעיר, אלא יש כאן טעם אחר מפני השבת אבידה.

 

ב. דעת הרמב"ם: מפני חילול ה'

והנה הרמב"ם כתב (הל' תרומות פי"ב הי"ז):

אין ישראל חייבין להטפל בתרומה ולהביא אותה מן הגורן לעיר... אלא כהנים יוצאים לגרנות וישראל נותנים להם חלקם... ואם היתה חיה ובהמה אוכלתה... התקינו חכמים שיטפל ויביאנה לעיר ויטול שכר הבאתה מכהן שאם הפרישה והניחה לבהמה ולחיה, הרי זה חילול ה'...

בדעת הרמב"ם יש לברר מדוע לא הביא את הטעם המוזכר בתלמוד דידן שתרומה ומתנות כהונה - "נתינה כתיבא בהו", והעדיף את הטעם המובא בתוספתא שמביאה לעיר מפני חילול ה'. ועוד שהרמב"ם נוקט שהחובה "לטפל" היא מדרבנן, אף שמהגמ' בחולין משמע שחובה זו היא מדאורייתא, משום חובת הנתינה. ולגבי נד"ד אם עיקר הטעם הוא מפני חילול השם א"כ יש לומר שבמע"ע לא שייך חילול ה', כי אין בו קדושה.

ונראה שהרמב"ם הבין שהגמ' בחולין מציינת את חובת הנתינה בתרומה כדי לבאר מדוע אסור לבעלים לקחת את התרומה כשאין הכהן בא לקחתה, כמו שמותר לבעלים לקחת את הלשו"פ. ועל זה אמרה הגמרא ש"נתינה כתיבא". אולם אין זה טעם מספיק לחייב את הבעלים להביא את התרומה לעיר לפי שאין משמעות ה"נתינה" ללכת אל הכהן ולתת את התרומה בידיו, אלא על הכהן לטרוח ולהגיע אל התרומה; (וכ"כ חזו"א דמאי סי' ג ס"ק א ד"ה וגליון). לכן הסיבות שצריכים הבעלים להביא את התרומה לעיר הן השבת אבידה או חילול השם הנזכרת בירושלמי או חילול השם המוזכר בתוספתא וכפי שנקט הרמב"ם.

וכדברים האלו כתב הפר"ח (ס' מים חיים מובא בליקוטים לרמב"ם פרנקל הל' תרומות שם) בדעת הרמב"ם שחובת הנתינה אינה לתת להן בידיו אלא רשאי להשאיר בגורן והכהן יקחנה משם. ראיה לזה ממה שאמרו בגמרא (חולין שם) שיש להביא את התרומה לעיר מפני הפסד תרומה, משמע שאינו חייב להוציא הוצאות יותר מכדי שווי התרומה, ואילו היה כאן חיסרון בנתינה א"כ היה על הבעלים להוציא הוצאות אף ביותר מכדי שווי התרומה (וכ"כ האמרי בינה, דיני תרו"מ סי' ד).

 

ג. דעת המאירי

ולכאורה יש לומר שהגדרת "נתינה" במתנות כהונה תלויה במחלוקת ראשונים בדין "מקום שאין שם כהן". שבתוספתא המובאת בגמ' (חולין) שם נאמר: ואם אין שם כהן שוכר פרה ומביאה מפני הפסד תרומה, ולא נאמר ששוכר פרה ומביאה מפני שנא' "ונתן". משמע שגם אם לא הגיעו המתנות בפועל לידיו של כהן אין כאן חיסרון בנתינה אלא רק דאגה להפסד התרומה. ובאמת ברמב"ם (הל' בכורים פ"ט הט"ז) מובא כלשון הגמ': "מקום שאין בו כהן, מעלה המתנות בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן, ויתן הדמים לכל כהן שירצה".

מאידך גיסא, המאירי (חולין שם) קובע שהעלאת המתנות בדמים נצרכת כדי לצאת ידי חובת המצווה, שכך כתב:

ואם אין בה מקום המשתמר - שוכר... מפני הפסד תרומה, שהרי נאמרה בה נתינה, ונוטל שכרו מן הכהן. אף במתנות כהונה... אם אין שם כהן ורצה זה לצאת ידי חובה - צריך שישום דמי המתנות ויאכלם בתורת חוב שיהא נותן את דמיהם לכהן.

מתבאר לכאורה בדבריו שחובת הבעלים היא לשום את דמי המתנות או התרומה ולתת אותם אח"כ לכהן, שאל"כ לא יצאו ידי חובת נתינתם, וזוהי חובה מן התורה, שלא כפי שהוכחנו לעיל בדעת הרמב"ם. (ועי' יד אפרים יו"ד סי' סא).

 

ד. השמטת הרמב"ם טעם "השבת אבידה".

הזכרנו לעיל את הטעם המוזכר בירושלמי לחיוב הבאת התרומה לעיר, מפני "השבת אבידה". וא"כ יש להבין מדוע הרמב"ם נימק את חיוב הבאת התרומה בחילול ה', ולא כתב שחייב לעשות כן משום השבת אבידה, כמבואר בירושלמי (דמאי) ובבבלי (חולין שם). על כך כותב האמרי בינה (דיני תרו"מ סי' ד) שאין חיוב השבת אבידה בתרומה משום שאין לתרומה בעלים מיוחדים, ולכן אינה בכלל "אבידת אחיך" (ובנקודה זו מביא שיש מחלוקת הרשב"א והרא"ש, עי"ש). וכעין זה כתב הצפנת פענח (מכתבי תורה סי' רנו) והביא מח' ראשונים אם מיד בשעת ההפרשה זכה בהו השבט (תוס' בכורות יא), או שלא זכה השבט והוה נכסי שמים (רש"י פסחים מו ורמב"ם). והרמב"ם לטעמיה מבאר שחייב להביא לעיר מפני חילול ה' ולא מפני השבת אבידה. וכעין זה כתב החזו"א (דמאי סי' ג ס"ק א), והוכיח זאת מהירושלמי, שאילו היתה מצוות השבת אבידה מצוה גמורה בכה"ג, היו צריכים הבעלים להשיב לכהן או לעני בחינם, ואיך כתבה התוספתא שמביאה ונותן דמים? אלא ע"כ שמן הדין אין חובת השבת אבידה, והסיבה לכך היא שאין לתרומה או למתנות הכהונה בעלים, אלא חלה על בעה"ב חובת נתינה.

 

ה. הדין במעשר עני

מעתה נגש לברר האם יש חובה להביא מעשר עני מן העיר אל הבית? והאם כאשר נמצא המע"ע בבית צריכים הבעלים לחזר אחר העניים? הגמ' (שם פד ע"ב) מבחינה בין מעשר עני שבגורן למע"ע שבבית:

כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיבא ביה נתינה... כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות, כיון דכתי' ביה והנחת בשעריך...

ומצינו מחלוקת ראשונים בהסברת ההבדל שבין מעשר עני שבבית לבין מעשר עני שבגורן. התוס' על אתר (ד"ה במעשר) מסבירים שיש שני מצבים במעשר עני: מע"ע המתחלק בגורן שאין לבעלים טובת הנאה לבעלים שנא' "והנחתו" ומע"ע המתחלק בבית שיש לבעלים טובת הנאה שנא' בפסוק "ונתת".  התוס' אינם מסבירים כיצד הגיע המע"ע מהשדה לבית ואינם מציינים שישנה איזו חובה להביאו מהשדה לבית. וכן משמע מהרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ו ה"י). לעומת זאת, ר"ת (בתוס' שם) מביא את דברי הספרי שבימות החמה מניחו בגורן ובימות הגשמים מניחו בבית. כלומר שבימות הגשמים שאנו חוששים להפסד המעשר, הבעלים צריכים להביא אותו לבית. ובריטב"א (חולין קלא ע"ב ד"ה והאי) הוסיף שכדי שהבעלים יהיו זריזים להכניס את המעשר לבית ולא ייפסד נתנה לו התורה טובת הנאה. וכן משמע גם בפירוש רש"י (שם ד"ה במעשר).

הנפק"מ בין שני הפירושים היא: שלפירוש הראשון בתוס' (וכן משמע ברמב"ם הל' מתנות עניים פ"ו ה"י) לא למדנו בתורה שישנה חובה על הבעלים לדאוג למעשר, אך לפי ר"ת והריטב"א כשהתורה מוסיפה "ונתת" היא מוסיפה על הבעלים חובה נוספת, והיא לדאוג לכך שהמעשר לא ייפסד.

אלא שכאמור, יש לשאול שאלה נוספת: האם כאשר מעשר העני נמצא בבית חייבים הבעלים לחפש את העניים ולתת להם. ונראה שזה תלוי במחלוקת שהבאנו לעיל לגבי מתנות כהונה: לדעת המאירי שכל זמן שהמע"ע או התרומה לא הגיע לידי העני או הכהן לא יצא ידי חובת נתינה - פשיטא שאם מפריש בבית ולא הגיע המעשר לידי העניים לא יצא ידי חובת נתינה. אך אם אנו מגדירים שאין חובה כזו ודי בכך שמאפשרים לעניים לקחת את המעשר - וכמו שנראה מדעת הרמב"ם וכמ"ש הפר"ח (מים חיים), האמרי בינה, החזו"א והצפ"פ - אזי יצא ידי חובת הנתינה גם אם העניים לא לקחו בפועל את המעשר.

 

ו. ראיות הצפנת פענח

הצפנת פענח על הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ו ה"י) מוסיף שתי סיבות מדוע אין להשאיר את מעשר העני בשדה ויש להביאו לבית או לעניים.

א. הוא מוכיח מהתוספתא (מע"ש פ"ג הי"ב) שגם במע"ע שבגורן - שאין בו טובת הנאה ולא נאמר בו נתינה - חייב להביאו מן הגורן לעיר. וז"ל התוספתא:

המביא פירות מן הגורן לעיר... הפריש תרומה... מעשר עני ונתנו ללוי - אין מחשב עמהן דמי הבאה (כיון שלא הפריש, בשלו הוא מתעסק). אבל אם קרא להן שם בגורן - הרי"ז מחשב עמהם דמי הבאה.

הצפ"פ מבאר שהסיבה לחובה זו אינה מפני חילול ה', שכן אין זה שייך במעשר עני. וכנראה, הטעם לחובת ההבאה היא מפני השבת אבידה, כמבואר בירושלמי דמאי.

ב. בצפ"פ (הל' מתנ"ע פ"א ה"א טור 2, שו"ת ח"א סי' נד) מבאר את החילוק בין תחילת התוספתא (מע"ש שם) שאינו מקבל שכר ההבאה מהגורן לעיר, לבין הסיפא שמקבל שכר ההבאה. ברישא מדובר שהפריש כאשר לא היה שם כהן, וגם אין רגילות שיגיע לשם כהן, ולכן לא שייך שיזכה השבט נמצא שדמי למפריש לאיבוד. לעומת זאת, בסיפא יש רגילות שיגיע לשם כהן, ולכן מקבל את שכר ההבאה.

ואפשר לדחות את דברי הצפנת פענח:

א. לענ"ד לא התבאר בתוספתא שישנה חובה לכתחילה להביא מן הגורן לעיר, שכן נאמר בה: "המביא פירות מן הגורן לעיר..." - בתוספתא מובא רק שאם הבעלים הביאו את המע"ע מן הגורן לעיר, אם ההפרשה היתה בגורן - יכול לדרוש מן העני את דמי ההבאה.

ב. החיסרון של המפריש לאיבוד נובע משתי סיבות: או משום שהוה הפקר כדברי רש"י (ב"ק קטו ע"ב ד"ה לא אמר כלום) או משום שאינו יכול לקיים מתנות כהונה כדברי הש"ך (סי' שלא ס"ק נא). שתי סיבות אלו אינן שייכות בהקשר למצוות הנתינה של מעשר העני: (1) אין הבעלים מפקירים וגם אינם יכולים לעשות כן. (2) התוצרת שהוא משאיר בשדה מיועדת למעשר עני, ובמעשר עני שבגורן אין חובת נתינה; וכאמור, יש לכל היותר חובה לדאוג לכך שהמעשר לא ייפסד.

כמו כן לא מסתבר שיהיה בנד"ד חיסרון בהפרשה כדין מפריש לאיבוד, שכן נחלקו הפוסקים בדינו של המפריש ללא כוונת נתינה (עי' בתשובות הגרצ"פ פרנק הר צבי זרעים סי' מד); ובנד"ד, שרוצה לתת את מעשר העני, מהני לכו"ע.

 

לסיכום

למעשה נראה שאפשר להקל, שכן לדעת הרמב"ם אין חובה על הבעלים להביא את מעשר העני לבית. כמו כן לא שייכים הטעמים המובאים לגבי תרומה כגון חילול ה' והפסד תרומה. גם לא ברור שקיימת חובת השבת אבידה. ואמנם לדעת ר"ת וריטב"א למדנו לכאורה שהבעלים חייבים לדאוג שהמעשר לא ייפסד, אך גם לשיטתם החובה לדאוג להפסד המעשר היא דווקא כשידוע שהעניים יבואו לקחת, אך אם לא באו לקחת אין כאן חסרון בנתינה,  וכמ"ש הפר"ח, הצפ"פ והחזו"א. ואם ישנה הערכה שהעניים לא יקחו את המעשר בכלל, יתכן שפטורים לגמרי מהנתינה.

לכן למעשה, יש להשאיר את המעשר בשדה באופן שהענים יכולים לבוא לקחתו, ובזה יצא ידי חובת נתינת מעשר עני. הפירות שמיועדים למעשר עני צריכים להיות קטופים שאל"כ אי אפשר להפריש מן המחובר (שו"ע סי' שלא סעי' נה).

יש לציין שישאיר בשטח רק פירות שמיועדים למעשר עני, ואת התרומה והתרומת מעשר יקח ממקום אחר (ולגבי זה יכול להפריש מן הפסולת שכן אין חסרון של מפריש מן הרע על היפה). הסיבה לכך היא, שאם יפריש גם את התרומה והתרומת מעשר בשטח עלולים העניים לקחת מפירות שאסורים באכילה.

 

תגובה/הרב רפאל שוואב

חיוב השבת אבידה במעשר עני

בביאור ההבדל בין מעשר עני המתחלק בגרנות לבין מעשר עני המתחלק בבית, עשה מחלוקת בין תוס' לר"ת (תוד"ה במעשר, נדרים פד ע"ב). ואינו, כי מובן מדברי התוס' שאין ר"ת חולק על מה שכתוב לפני כן אלא רק מפרש את החילוק על פי הספרי, וכן מוכח מתוס' (ד"ה מעשר חולין קלא ע"א), ששם הוא בהמשך אחד ואין ר"ת מוזכר שם. אבל עי' תוס' (יבמות ק ע"א ד"ה מעשר) שמחלק בין שני סוגי המעשר באופן אחר, ומ"מ לדבריו מוכח עוד יותר שצריך להכניסו לבית שלא ייפסד. כמו כן מה שכותב בדעת הרמב"ם שאין חיוב על הבעלים לדאוג למעשר שבגרנות צריך עיון גדול, כי הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ו ה"י) כותב: "ומעשר עני המתחלק בגורן אין בו טובת הנייה לבעלים, אלא עניים באים ונוטלין על כרחו", שמזה מובן שלדעתו, מעשר עני הוא ממון שיש לו תובעין, דלא כשיטת התוס' (חולין קלא ע"א ד"ה יש; ועי' רדב"ז וספר המפתחות פרנקל הל' מתנו"ע פ"א ה"ח); ופשוט מזה שיש יותר חיוב השבת אבידה במעשר עני (שנחשב ממון שיש לו תובעין) ממה שיש חיוב כזה בתרומה. ואף לפי שיטת התוס', שמעשר עני הוא ממון שאין לו תובעין, מ"מ (כשהוא בגורן) יותר נחשב הוא של העניים, כי אין בו טובת הנאה לבעלים, מתרומה, שיש בה טובת הנאה לבעלים (ויש עוד להעיר מדעת הסוברים שכל ספק ממון עניים הוא לחומרא). ומזה מובן שאין הכרח להמציא מחלוקת בין תוס' ד"ה "מעשר" לתוס' ד"ה "יש" (הבא אחריו, חולין קלא ע"א). ולכן גם אם מעשר עני הוא ממון שאין לו תובעין, מכל מקום, צריך לדאוג שלא ייפסד. וכל שכן לדעת הרמב"ם שמעשר הוא ממון שיש לו תובעין. וכך דעת הרוגואצ'בי, אליבא דהרמב"ם, שלמרות שאין השבת אבידה בתרומה, יש השבת אבידה במעשר עני.

 



[1] פירות אלו אינם בהכרח מאיכות ירודה, ואם הם סוג ב' או ג' אין בכך בעיה של הפרשה מן הרע על היפה, עי' כר"צ (אוצר התרומות השלם עמ' רנו) והביא ראיה מגמ' ב"מ (כב ע"א). אך אם הפירות גרועים לגמרי אין להשאירם למעשר עני (שו"ע סי' שלא סעי' סג).

[2] לא התייחסנו במאמר זה לעובדה שהפרשה מן הנשר הוה כהפרשה מן האינו גמור על הגמור. ונראה שאפשר להקל מכמה סיבות: א. בדיעבד ההפרשה חלה, וכל שעת הדחק כדיעבד דמי (תורת חטאת כלל יז סעי' ד, שדי חמד מערכת הדל"ת אות סא ושם כללים כלל ל). ב. בש"ך (סי' שלא ס"ק פ) כתב שדין זה אינו אלא מדרבנן. ג. בשאג"א (סי' צז) כתב שאינו גמור זהו דווקא כשיש חסרון מעשה בתיקון הפרי אבל בנד"ד אין חסרון כזה, ועי' כר"צ (אוצר התרומות עמ' רנז), התורה והארץ ב' (הר' שמעון בירן הי"ד עמ' 289). ועי' במש"כ הגר"ש ישראלי זצ"ל (התורה והארץ ג' עמ' 133) והרה"ג יעקב אריאל שליט"א (אמונת עתיך 4 עמ' 13, 8 עמ' 12).