טובת הנאה בחלוקת מעשר עני

טובת הנאה בחלוקת מעשר עני

במאמר זה אנו מבקשים לברר באילו מקרים ותנאים כן יש לבעל השדה טובת הנאה במתנה זו. בדיוננו נראה כי הלך החשיבה של חז"ל בעניין, זהה למקובל בכלכלה המודרנית כאשר מבקשים לתמרץ מישהו להגדיל את השקעותיו/תרומותיו לגוף מסוים.

הרב דרור פיקסלר | ניסן-סיון תשס"ט

 

במאמרנו הקודם "העקרונות בנתינת מעשר עני"[1] עמדנו על ההבחנה שבין המתנה הניתנת לעני בשדה[2] לבין המעשר שמחולק בבית. אחד ההבדלים שבין שתי המתנות הוא שמעשר עני הניתן בבית יש טובת הנאה לבעלים, כלומר הוא יכול לקבוע למי מהעניים לתת את המעשר, ואילו במתנה המחולקת בשדה אין לבעלים טובת הנאה. המתנה המחולקת בשדה שווה לשאר מתנות עניים שבשדה – לקט שכחה ופאה.

במאמר זה אנו מבקשים לברר באילו מקרים ותנאים כן יש לבעל השדה טובת הנאה במתנה זו. בדיוננו נראה כי הלך החשיבה של חז"ל בעניין, זהה למקובל בכלכלה המודרנית כאשר מבקשים לתמרץ מישהו להגדיל את השקעותיו/תרומותיו לגוף מסוים.

 

טובת הנאה גם במתנה המחולקת לעני בשדה

הגמרא בחולין קלא, א מחלקת בין מתנות עניים שבשדה לאלו שבבית:

"ארבע מתנות עניים שבכרם: הפרט והעוללות והשכחה והפאה, ושלש שבתבואה: הלקט והשכחה והפאה, שנים שבאילן: השכחה והפאה, כולן אין בהם טובת הנאה לבעלים, ואפילו עני שבישראל מוציאין מידו; מעשר עני המתחלק בתוך ביתו יש בו טובת הנאה לבעלים, ואפי' עני שבישראל מוציאין אותו מידו".

הרא"ש והר"ן בנדרים פד, ב והתוס' בחולין קלא, א מביאים מקור נוסף להבחנה מדרשת הפסוקים בספרי[3]: "בספרי יליף לה מקראי. כתוב אחד אומר 'מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת' אלמא צריך להניחו בגורן ובאים עניים ונוטלין אותו. וכתוב אחד אומר 'כי תכלה לעשר... ונתת ללוי' וגו' אלמא בתוך ביתו מחלקו. מדכתיב 'ונתת' הא כיצד? עד הפסח שהוא זמן הגשמים ואם מניחו בחוץ נפסד - מחלקו בתוך ביתו; מכאן ואילך שהוא זמן הקיץ - מניחו בחוץ בגרנות ועניים באין ונוטלין אותו". על פי דרשה זו חידש ערוך השלחן העתיד (הלכות פאה יד, ו) שבמקרה שמיד הכניס את הפירות לבית ולא היה שהות לעניים לקחת את המתנה בשדה, אין לבעלים טובת הנאה אף במעשר המחולק בבית.

על פי הגמרא בחולין פסק הרמב"ם בהלכות מתנות עניים ו, י: "מעשר עני המתחלק בגורן - אין בו טובת הניה לבעלים, אלא העניים באים ונוטלין על כורחו; ואפילו עני שבישראל, מוציאין אותו מידו. אבל המתחלק בבית - יש בו טובת הניה לבעלים, ונותנו לכל עני שירצה".

למרות דברים אלו מצאנו משנה מפורשת הכותבת שיש דרך שבעל השדה כן יוכל לשלוט במתנות עניים הניתנות בשדה. במשנה פאה ח, ו למדנו: "היה מִצִּיל - נותן מחצה, ונוטל מחצה. היה לו דבר מועט - נותן לפניהם, והן מַחַלְּקִין ביניהם". והסביר הרמב"ם בפירושו למשנה זו: "אם רצה למעט מאותו המעשר שאצלו כדי לתת אותו לקרוביו ומכיריו, רשאי לקחת חצי מעשר עני שאצלו ונותנו לקרוביו העניים, ונותן החצי השני לעניים שעברו עליו, וזה הוא עניין אמרו היה מציל נוטל מחצה ונותן מחצה[4]". כלומר המשנה קובעת שעד חצי מהכמות הוא רשאי לתת לעני שהוא מכיר.

פירושו של דבר: כל כמות שהוא נותן למקורב, הוא חייב לתת את אותה הכמות לעני שעבר בשדה. מכיוון שכבר הראנו שאין שיעור שבעל השדה צריך לתת, אלא רק שיעור שהעני צריך לקבל, המשנה למעשה מתמרצת את בעל השדה לתת יותר מעשר עני, בכך שהיא מאפשרת לו לתת חלק ממעשר זה למקורביו, אך מבטיחה שכמות זהה תלך לעניים סתם.

מה הדין שאם ייתן חצי מהמעשר לא יישאר לעניים העובדים בשדה מספיק בכדי שיעור לכל אחד? על כך עונה הרמב"ם בהמשך פירושו: "ואם עברו עליו עניים מרובים והיה אצלו ממעשר עני מה שמספיק לתת לכל אחד מהם השיעור הקצוב. ואם ייקח חצי מה שיש אצלו יישאר החצי השני פחות מכדי שייקח כל אחד מהם השיעור הקצוב, רשאי לקחת החצי וישאיר החצי ביניהם והם מחלקים אותו בשווה, אף על פי שיגיע לכל אחד מהם פחות מהשיעור הקצוב, ולוקח אותו החצי כמו שביארנו".

נראה שאין בהלכה זו בכדי לשבור את העיקרון שאין לבעל השדה טובת הנאה במעשר עני. כל כמות שיש לו טובת הנאה (שיכול לקבוע למי היא הולכת) יש כמות מקבילה שהעניים לוקחים בעל כורחו.[5]

טובת הנאה זו פסק הרמב"ם בהלכות מתנות עניים ו, יא: "היה לו מעשר בגורן, ורצה ליתנו לעני קרובו או מיודעו - יש לו להפריש מחצה ליתנו לו; והחצי, מחלקו לכל עני שיעבור כשיעור שאמרנו".

 

הסבר הירושלמי למשנה לאור המקובל בכלכלה המודרנית

נחלקו האמוראים בירושלמי בהסבר המשנה (פאה ח, ו דף כא טור א):

"ר' יונה פתר מתניתין ביותר מכשיעור: היה מציל - נוטל מחצה, ונותן מחצה; אבל בכשיעור - הוא נותן לפניהן והן מחלקין ביניהן. רבי חזקיה פתר מתניתא בכשיעור: ביקש להציל - נוטל מחצה, ונותן מחצה, שמתוך שנוטל מחצה ונותן מחצה נעשה דבר מועט, הוא נותן לפניהן והן מחלקין ביניהן".

נראה כי ניתן להבין את המחלוקת בירושלמי באופן הבא: מטרת חז"ל לעודד את בעל השדה לתת יותר למעשר עני. הם עושים זאת בכך שהם מאפשרים לבעל השדה לתת מעשר עני לקרוביו. התנאי הוא שהכמות שהמקורבים מקבלים לא תהייה גדולה ממה שהעניים הרגילים מקבלים. העיקרון שמציגים חז"ל במשנה הוא עיקרון ה- matching המוכר בכלכלה המודרנית. כאשר גוף מעוניין לעודד גופים אחרים להשקיע, הוא מודיע כי ייתן דולר ($) מול כל דולר ($) שגופים אחרים ישקיעו.[6]

על פי הבנה זו נחלקו ר' יונה ור' חזקיה ממתי יש לבעל השדה טובת הנאה. לדעת ר' יונה רק אם יש מספיק כדי שביעה לכל העניים שבשדה רק אז רשאי לתת את היתרה לעניים שהוא מכיר. לדעת ר' חזקיה גם אם אין מספיק לעניים שבשדה, רשאי לתת לעניים שהם קרוביו. נראה כי ר' חזקיה מבקש לעודד את בעל השדה לתת יותר לעניים, ולכן הוא מוכן להקצות חלק גדול יותר לבעל השדה שיש בו טובת הנאה.[7]

לעומתו ר' יונה מסביר כי במשנה יש שתי פסקאות נפרדות. באחרונה מפורש שאם היה לו דבר מועט שאיננו מספיק כדי שיעור לכל עני אז הוא נותן לפניהם, והן מַחַלְּקִין ביניהם. לכן, מן ההכרח הוא שבמשפט המקדים שבמשנה מדובר שיש כדי שיעור לכולם. לדעת ר' חזקיה החלק האחרון שבמשנה משועבד למשפט שלפניו. רשאי בעל השדה לקחת עד מחצית ממעשר עני למקורביו, ואם דבר זה גרם לכך שחסר לכל עני לקבל כדי שביעה - נותן לפניהם, והן מַחַלְּקִין ביניהם.

ניתן דוגמה מספרית שתסביר את דעת ר' חזקיה ור' יונה, וכיצד כל אחד מהם מבקש לגרום לבעל השדה לתת יותר מעשר עני: נניח כי בעל השדה חשב לתת רק מנה אחת של כדי שביעה, ויש בשדה ג' עניים והוא מבקש לתת לעוד שני עניים שהם קרוביו. לדעת ר' יונה על מנת לאפשר לו לתת לשני העניים שלו הוא חייב לתת חמש פעמים כדי שביעה, ד' מנות יותר ממה שתתכנן שמתוכם ב' מנות שרוצה לתת לקרוביו וב' מנות לזרים. לדעת ר' חזקיה מספיק שייתן ארבע פעמים כדי שביעה, רק ג' מנות יותר ממה שתכנן שמתוכן ב' שממילא תכנן לתת למקורביו. הסיכוי שבעל השדה יסכים לתת עוד מנה אחת על מנת שתהייה לו הזכות לתת לקרוביו, גדולה יותר מאשר שנדרוש ממנו לתת עוד שתי מנות. אומנם על פי ר' חזקיה לא יהיה לכל עני כדי שביעה, אך ג' העניים שבשדה יקבלו הרבה יותר. אם יש בשדה עניים רבים יותר, אזי לדעת ר' יונה חייב בעל השדה להוסיף כמויות גדולות על מנת שיאפשרו לו לתת לקרוביו. לדעת ר' חזקיה כבר מהתחלה יכול לתת לקרוביו ובתנאי שיוסיף גם לעניים הרגילים באופן שווה.

 

פסק ההלכה

במשנה תורה הלכות מתנות עניים פרק ו פיצל הרמב"ם את שתי ההלכות. את הדין שיכול בעל השדה לתת למקורביו שכתוב ראשון במשנה פסק בהלכה יא: "היה לו מעשר בגורן, ורצה ליתנו לעני קרובו או מיודעו - יש לו להפריש מחצה ליתנו לו; והחצי, מחלקו לכל עני שיעבור כשיעור שאמרנו"; ואת ההלכה השנייה שבמשנה פסק קודם לכן בהלכה ט: "היה לו דבר מועט, והעניים מרובין ואין בו כדי ליתן לכל אחד ואחד כשיעור - נותן לפניהם, והן מחלקין ביניהם".

יש שטענו (ראה רדב"ז; ר"י קורקוס; ובמראה פנים על הירושלמי) כי הרמב"ם חזר בו מדבריו בפירוש המשנה[8], ששם פסק במפורש כר' חזקיה. אך דברים אלו קשים מכיוון שהפך את סדר ההלכות ממה שכתוב במשנה, ברור כי ממשיך לסבור כדעתו בפיהמ"ש שהלכה כר' חזקיה וגם אם אין כשיעור יכול לתת לקרוביו אם משאיר כמות זהה לשאר עניים. אם היה סבור שאסור לתת לקרוביו כל עוד אין כשיעור לעניים שבשדה, היה משאיר את סדר הדברים שבמשנה ומוסיף את ההתניה כר' יונה. מכך שהפריד בין ההלכות ושינה את סדרן ברור כי כל אחת מהן בפני עצמה ויכול לתת לקרוביו גם אם אין כשיעור לכל מי שבשדה.[9]

יש מהפוסקים שהכריעו שרק מעשר עני המתחלק בבית יש לבעלים טובת הנאה (ערוך השלחן העתיד הלכות פאה יד, יג), וגם אם יש לו טובת הנאה בשדה היא רק לקבוע לאיזה עני או קבוצת עניים לא לתת אך לא למי כן נותנים (שם סעיף יד).

 

סיכום

כאשר מפריש בעל השדה מעשר עני בבית- יש לו טובת הנאה ויכול לבחור לאיזה עניים הוא ייתן את המעשר. בשדה אין לבעלים טובת הנאה, ומה שהוא מפריש לוקחים העניים ומחלקים ביניהם ללא מעורבותו של בעל השדה. אם בכל זאת מבקש בעל השדה לתת לעני מסוים בשדה, הוא חייב להוסיף על המתנה לכלל העניים את השיעור שהוא נותן לעני שלו, ובכך נמצאו מתנות העניים מתרבות לטובת הכלל.

עיקרון זה, שניתן להשפיע על חלוקת המתנה, בתנאי שמגדילים אותה במקביל, מקובל גם בכלכלה המודרנית בשם "עיקרון ה- matching". כאשר מבקשים להגדיל השקעות או מתנות מגוף כלכלי, מבטיחים לו השלמה של הסכום המתקבל ובכך מעודדים את הנותן לתת יותר.

בצורה כזו יש השפעה של הנותן, אך עדין לא מדובר על טובת הנאה כמו המעשר הניתן בבית כי המתנה המקורית גדלה והעניים מחלקים אותה ביניהם ללא מעורבותו של בעל השדה.



[1] אמונת עתיך, גליון 80 טבת-אדר תשס"ט עמ' 34-22.

[2] אנו מקפידים להתנסח בלשון זו, ולא מכנים את המתנה כמעשר עני הניתן בשדה, מפני שאינו 'מעשר' אלא שיעורו המקסימאלי הוא עשירית, ראה במאמרנו הנזכר.

[3] דרשה זו לא נמצאת בפנינו אך גם הרדב"ז על הלכות מתנות עניים ו, י מביא אותה.

[4] בנוסח המשנה שציטטנו לעיל כתב הרמב"ם: "היה מִצִּיל - נותן מחצה, ונוטל מחצה", ואילו בפירוש כתב בסדר הפוך "נוטל מחצה ונותן מחצה". עדויות לשני הנוסחים ניתן למצוא בכתבי היד של המשנה, ראה במשנה פאה מכון הרב הרצוג, עמ' קס. הרמב"ם, כדרכו, שביקש לשמר את שני הנוסחים, קבע נוסח אחד במשנה ונוסח אחר בפירוש. מדבריו במשנה תורה משמע שגרס כדבריו בפירוש שהזכיר ראשון את מה שנוטל לעצמו על מנת לתת לקרובו, ואחר כך החצי שהעניים לוקחים ממנו בעל כורחו.

[5] ברור כי הלכה זו נאמרה רק על מעשר עני המתחלק בשדה, מפני שמעשר עני המתחלק בבית יש לו טובת הנאה על כל הכמות.

[6] דבר זה מקובל, לדוגמה, בקרנות המייעדות את כספן למחקר אקדמאי. מקובל כי האוניברסיטה מתחייבת להקציב סכום זהה לזה שיתקבל מהקרן החיצונית, ובכך למעשה להכפיל את סכום הכסף הניתן לחוקר.

[7] הב"י יו"ד סי' רנא בשם המרדכי כותב על פי התוספתא שאפילו יותר ממחצה יכול לתת לקרוביו, עי"ש.

[8] בנוסח הנדפס של פירוש המשנה הייתה טעות שכתבו "אם ירצה להקל מן המעשר שיש עליו אצלו בביתו", הרי שמשנתו עוסק במעשר עני שבבית. אך מדובר בטעות ולא בתיקון (השווה לתוספתא כפשוטה פאה עמ' 179 הערה 11), שהרי בכתב יד הרמב"ם אין כל זכר לתיקון במקום זה ראה במהדורתנו לפירוש הרמב"ם למשנה מסכת פאה (בדפוס). טעות זו גרמה למבוכה אצל האחרונים, ראה לדוגמה ערוך השלחן העתיד הלכות פאה יד, יג; הרב יוסף ליב ארנסט, מתנות עניים ומתנות כהונה, בית יצחק, ניו-יורק תשי"ז עמ' 25-23 ובהערה 6 שם; הרב אשר בוש, הערות בעניני מעשר עני, הפרדס שנה נח (תשמ"ד) חוברת ה סי' כח עמ' 19-17.

[9] לסיכום השיטות בעניין ראה הרב שניאור רווח, ביכורי שדה על הלכות מעשר עני, בית עוזיאל תשנ"ז פרק ב סעיף ח עמ' 36-33.