חיוב תשלומים כאשר לא נתן מעשר עני

חיוב תשלומים כאשר לא נתן מעשר עני

אדם שהפריש פירות ובשעת ההפרשה חשב שאינם טבל ודאי ולכן לא נתן את המעשר לעני; לאחר שאכלו את הפירות התברר שהיו טבל ודאי. נשאלת השאלה האם חייב לתת את הכסף לאחד העניים.

הרב יואל פרידמן | תשרי-חשוון תשנ"ז גליון 19

 

הקדמה

במצב של ספק טבל - פטורים מחובת נתינת מע"ע, לדעת הרמב"ם, ולשאר ראשונים פטורים רק כאשר אין חזקת חיוב (חולין קלד ע"ב, ועי' במאמר האדר"ת התורה והארץ ג עמ' 81, במש"כ הרב עזריאל אריאל, אמונת עתיך 12 עמ' 19, ובמאמרנו באמונת עיתך 13 עמ' 35). אך בנד"ד התברר שהפירות היו טבל וודאי, נמצא שהיה חייב בנתינת מע"ע.

כאשר מפרישים תרו"מ וקוראים שם מעשר עני על חלק מהפירות - מקנים אותם לכלל עניים, ובעת הנתינה מבררים מיהו העני הזוכה בפירות. בנד"ד הפרישו וקראו שם, אך במקום לתת את הפירות לעניים אכלו אותם, נמצא שבכך גזלו את העניים. לכאורה היה מקום להשוות זאת למקרה של לוקח ואינו יודע ממי לקח שמניח בפני התובעים המסופקים ומסתלק, כמבואר בגמ' (ב"ק קג ע"ב, ב"מ לז ע"א) וכן ברמב"ם (הל' מכירה פ"כ ה"ב).

 

א. חיוב מע"ע: נתינת הפירות ולא ממון

נראה שיש להבדיל בין המקרה  של הגוזל את העניים למקרה שלא נתן את מעשר העני משתי סיבות:

א. במקח יש מי שתובע אותו לעומת מתנ"ע שאין מי שתובע אותו.

ב. במקח חל עליו חיוב ממון, לעומת מע"ע שחלה חובת נתינה של הפירות, אך מי אומר שחל עליו חיוב ממון אם הפירות אינם בעין.

וכן מוכח לכאורה מדברי הרמב"ם (הל' מתנ"ע פ"א ה"ג):

אבד כל הקציר שקצר או נשרף קודם שיתן הפאה, הרי זה לוקה שהרי עבר על מצוות לא תעשה ואינו יכול לקיים עשה שבה שניתק לו.

וכן כתב הרמב"ם (שם ה"ד) בהקשר ללקט וכן בהקשר לפרט (שם ה"ה). נמצאנו למדים שלאחר שהפירות נאכלו או נשרפו אי אפשר להחזיר את שווים לעניים כיון שהמצוה חלה על הפירות ולכן לוקים; ונראה שה"ה במע"ע.

שאלה זו נידונה באריכות בתשובת המהר"י קורקוס (מובא בתשו' הרדב"ז ח"א סי' שמ) שהוכיח מכמה סוגיות בש"ס שבמתנות כהונה ומע"ע יש לתת דוקא את המתנות ולא את שווים. ואמנם הרדב"ז סבר שאמרי' "מה לי מה לי דמיהן" אך נראה שכתב כן רק כדי להצדיק את המנהג שהיה מקובל אצל כמה אנשים שנותנים כסף במקום המתנות; ועי' במאמרו של הרה"ג שלמה עמאר שליט"א (תנובות שדה 8 עמ' 6).

 

ב. חיוב תשלומים של האוכל פירות מע"ע

נאמר בגמ' (חולין קל ע"ב):

המזיק מתנות כהונה או אכלן פטור משלם. מאי טעמא: איבעית אימא דכתי' זה, ואיבעי אימא משום דה"ל ממון שאין לו תובעים.

הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ט הי"ד) וכן הרא"ש (חולין פ"י סי' ב) הביאו את הסברה של הלישנא בתרא, שמתנות כהונה הן ממון שאין לו תובעים ולכן פטור.

ולענין מתנ"ע כתב הרמב"ם (הל' מתנ"ע פ"א ה"ח) שאין בהן טובת הנאה לבעלים והעניים באים ונוטלים בע"כ של הבעלים; וגם בהקשר למע"ע המתחלק בגורן כתב הרמב"ם (שם פ"ו ה"י) שהעניים לוקחים בע"כ של הבעלים. ולפי"ז היה מקום לומר שמע"ע נחשב ממון שיש לו תובעים, ולכן המזיק או האוכל אותם יתחייב. ובאמת התוס' (חולין קלא ע"א ד"ה יש) וכן הר"ן חולקים על הרמב"ם וסוברים שאם העני בא ליטול - אין הבעלים מחוייבים לתת לו. הם מסבירים שכאשר יש לבעלים טובת הנאה (כגון במע"ע המתחלק בבית) - יכולים הם להוציא מיד העני אפילו לאחר שהעני נטל בלא רשות. כאשר אין טובת הנאה (כגון במע"ע המתחלק בגורן) - אין הבעלים יכולים להוציא מעני שתפש, אך כאמור, אם העני בא ליטול אין הבעלים מחוייבים לתת לו (וכן נקט רמ"א יו"ד סי' סא סעי' כח). ראייתם מהגמ' (חולין שם) שהשוותה בין מתנות כהונה לבין מתנות ענים ומע"ע לענין "הזיק ואכלן", וסיבת הפטור באלו היא שנחשבים ממון שאין לו תובעים. אך המהרש"ל (חולין פ"י סי' ח) דוחה ראייתם ומסביר שגם אליבא דהרמב"ם נחשב מע"ע ממון שאין לו תובעים, כי יכולים הבעלים לומר לעני התובע: "שמא היו עניים אחרים באים לפניך ולא היית ראשון" - נמצא שאין עני היכול לתבוע את הממון. ובאור שמח (הל' מתנ"ע פ"ו ה"י) דייק כן מלשון הרמב"ם (שם) שכתב: "מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע...". כעין זה כתב גם הפר"ח (מים חיים, מובא ברמב"ם הוצ' פרנקל ס' הליקוטים שם פ"א ה"ח) שאף שבמתנ"ע ומע"ע יכולים העניים ליטול מן הבעלים מ"מ דמי למתנות כהונה שהזיקן. הוא מסביר שאמנם כשהמתנ"ע ומע"ע בעין, אין הבעלים יכולים לדחות את העני שבא ראשון, אך כשהם אינם בעין החיוב שנשאר הוא כמו במתנות כהונה ולכן אם הזיק ואכלן באופן שאינם בעין - פטור.

ובנד"ד מדובר במע"ע שמתחלק בבית ובהא לכו"ע יש טובת הנאה לבעלים כדברי הרמב"ם (שם פ"ו ה"י) ובוודאי נחשב הוא ממון שאין לו תובעים.

 

ג. חובת תשלומים לצאת ידי שמים או מידת חסידות

כאמור נאמרו בגמ' שתי סיבות לפטור בהזיק מתנות כהונה:

א. מפני שנאמר בפסוק "זה".

ב. מפני שהוי ממון שאין לו תובעים.

ולכאורה הנפ"מ בין שני ההסברים היא בשאלה אם חייב לשלם כדי לצאת ידי שמים. לסברה ראשונה פטור שכן התורה לא חייבה אלא לתת את מתנות הכהונה עצמן; לסברה השניה חייב כי אינו פטור אלא שאי אפשר לתובעו בדיינים.

התוס' (חולין שם ד"ה תנא) והרא"ש (שם) הביאו את הנפ"מ הנ"ל שללישנא בתרא חייב לשלם כדי לצאת ידי שמים וכן נקט הרא"ש להלכה לחומרא. אך הר"ן (מד ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה גמ'), הרשב"א והמאירי (חולין שם) כתבו שאף מדיני שמים פטור, ורק מצד מידת חסידות אם רוצה לשלם יכול לעשות כן. הר"ן מקשה שגם כאשר מתנות הכהונה בעין גם כן אין להם תובעים! מה א"כ הרבותא בכך שהזיק ואכלן? אע"כ כיון שאינם בעין פקעה המצוה ולכן אינו מחוייב לשלם אף בדיני שמים. אך המהרש"ל (חולין שם סי' ב) דחה את דברי הר"ן משתי סיבות:

א. יש נפ"מ גדולה בין איתא בעין לליתא בעין שכן כשהפירות בעין והבעלים טוענים שיתנו לאחר - חייבים לתת לאחר או לתת לביה"ד שיתנו לאחר. ואם בי"ד רואים שאין הם נותנים - כופין אותו עד שתצא נפשו.

ב. המהרש"ל טוען שמתנו"ע ומע"ע אינם מוגדרים רק כמצוה אלא יש גם חיוב ממון, ולכן גם כשליתא בעין מחוייב לתת כדי לצאת ידי שמים.

בשו"ע (סי' סא סעי' טו) פוסק מרן כהרא"ש והתוס': "לא נתן המתנות לכהן אלא אכלן או הפסידן - פטור מדיני אדם אלא כדי לצאת ידי שמים צריך לפרוע דמיהם".

 

ד. חשב שהפירות פטורים מחובת נתינת מע"ע

נאמר בגמ' (חולין שם):

בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום, וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני - נוטל, ולכשיחזור ישלם דברי ר' אליעזר... וחכמים אומרים עני היה באותה שעה. טעמא דעני הא עשיר משלם! אמאי, להוי כמזיק מתנות כהונה או שאכלן?

התוס' (חולין שם ד"ה תנא) והרא"ש (שם) מבארים שחייבו לשלם כדי לצאת ידי שמים רק ב"עשיר" כיון שעשה באיסור, אך משמע בגמ' שב"עני" וודאי אינו משלם וכדעת רבנן. ולפי"ז יש מקום לומר שנד"ד דמי קצת לעני כיון שבזמן שהפירות היו אצלו חשב שפטור מנתינת מע"ע ורק לאחר מכן התברר שהפירות היו טבל ודאי, וממילא חייבים בנתינה. ונראה לדחות סברה זו כי משמע בגמ' שההבדל בין עני לעשיר נובע מכך שלעני מגיע לקבל מע"ע ולעשיר לא, כמבואר בדברי חכמים לגבי אדם שעבר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שיכחה ופאה וכו' - מותר לו ליטול, "כי עני היה באותה שעה".

בנוסף, מובאים בתוס' (שם) שני פירושים, ועי' בשו"ת הרמ"א (סי' קז) שביאר את הנפ"מ בין שני הפירושים. לדעה א' בתוס' דיני שמים ומידת חסידות הם תרי מילי; ולכן למסקנה בעני חייב ממידת חסידות. לפירוש ב' (ר"ת) דיני שמים ומידת חסידות חד מילי נינהו, ולכן פטור אף ממידת חסידות. ועי' בתוס' רע"א (פאה פ"ד מ"ז) שמקשה על הרמב"ם (פיה"מ שם) שעני חייב ממידת חסידות, והקשה רע"א שהוא לכאורה נגד הגמ' חולין (שם), שכן מסקנתה היא, שבכה"ג פטור לגמרי; אך להסבר הרמ"א אליבא דשיטה א' בתוס' אתי שפיר.

 

סיכום

היוצא מכל הנ"ל, שצריך לתת את השווי של מעשר העני לאחד העניים כדי לצאת ידי שמים, כי לקח את המע"ע לעצמו שלא כדין. גם אם נאמר שנד"ד דומה למקרה של "עני", כיון שעשה אז בהיתר, ולכן נימא שפטור מדיני שמים - מ"מ יכול לתת ממידת חסידות.