חיוב נתינת מעשר עני מפירות היתר-מכירה

חיוב נתינת מעשר עני מפירות היתר-מכירה

מהו המעמד של מעשר עני בפירות היתר מכירה והאם יש חובה לתת אותו לעניים?

הרב אהוד אחיטוב | תשרי-מרחשוון תשס"ח

 

הצגת הבעיה:

כיום כשקונים פירות וירקות מיבול של היתר מכירה, ואין ידוע אם הופרשו תרו"מ מהתוצרת. נוהגים למעשה להפריש תרו"מ כדין פירות נכרים בשאר השנים שאם נגמרה מלאכתם בידי ישראל מפרישים מהם תרו"מ. כמו קוראים בפירות היתר מכירה המנהג למעשה לקרוא שם מעשר-עני ויש הסוברים שבנוסף לכך צריך לקרוא קודם לכן שם מעשר שני על הפירות ולפדותו בלא ברכה. השאלה היא מהו המעמד של מעשר עני זה והאם יש חובה לתת אותו לעניים?

 

א. גידולי היתר מכירה וגידולי עמון ומואב בשביעית

 

החיוב להפריש תרו"מ מפירות  היתר מכירה מבוסס דברי הכפתור ופרח (פרק מז) שפירות שגדלו בשביעית בשדה נכרים ונגמרה מלאכתם בידי ישראל חייבים בתרו"מ ומפרישים מעשר עני כדין עמון ומואב. בעקבותיו הלכו מרן רבנו  יוסף קארו (בית יוסף יו"ד סי' שלא), והרמ"א (שם סעי' יט), ועוד הרבה אחרונים. על בסיס זה נקטו הפוסקים שהוא הדין שיש לחייב הפרשת תרו"מ מגידולי היתר מכירה, כיון שמעמדם ההלכתי לענין שביעית הוא כפירות  נכרים[1].

השאלה היא האם יש חובת נתינה מיבול זה באותם מקרים בהם ברור שלא הפרישו תרו"מ, כדין מעשר עני בשאר שנים[2]. הנה מדברי הכפתור ופרח (שם) נראה לכאורה שיש חובת נתינה בפירות נכרים בשביעית שנגמרה מלאכתם בידי ישראל, וז"ל (כפתור ופרח הוצאת ביהמ"ד הגבוה להלכה בהתיישבות ח"ג עמ' קנו):

"ואם כן עכשיו בא"י שרוב פירותינו משל גויים הם, בדין הוא שיהיה נוהג בהם דין המתנות בשביעית, אלא שמעשר שני יהיה מעשר עני, לא שני[3], משום עניים, כטעם עמון ומואב. שאחר שפירות הגויים אין בהם דין שביעית הוה להו בשביעית כפירות עמון ומואב שמפרישין המתנות על הסדר".

דבריו מבוססים על דברי הגמ' (חגיגה ג ע"ב) ועל פי ביאור רש"י (שם). בגמ'  (שם) נאמר:

"מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני רבי אלעזר בלוד, אמר לו: מה חידוש היה בבית המדרש היום? - אמר ליה: נמנו וגמרו: עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית".

טעם לכך ביאר רש"י (חגיגה ג ע"ב ד"ה נימנו) ש"בשאר ארץ ישראל אין זריעה בשביעית, אבל עמון ומואב הניחו מלקדשן כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית בלקט שכחה ופאה ובמעשר עני, לכך תקנו להן שיהו מעשרין מעשר עני, וברשות החכמים היה להטיל עליהן איזה מעשר שירצו, לפי שאינן חייבין מן התורה".

כך הוא גם ביאר במס' יבמות (טז ע"א ד"ה עמון ומואב) שמדובר אודות גידולים של "ישראלים הדרים בארץ עמוןומואב שכיבש משה מסיחון ונתקדשו בקדושת א"י ועכשיו בבית שני בטלה קדושתה וזורעין בשביעית... ותקנו להן מעשר ראשון ומעשר עני בשביעית כדמפרש לקמן מפני פרנסת עניים שבא"י שאין להם מה לאכול בשביעית לפי שבטל לקט שכחה ופיאה והולכים שם ונוטלים לקט שכחה ופיאה ומעשר עני".

לעומת זאת יתכן שהשוואה זו אינה מתיישבת עם שיטת התוס' (יבמות שם ד"ה עמון ומואב) הסוברים שהאזור בעמון ומואב בו עסקה הגמ', לא נתקדש בקדושת א"י כלל, ומדובר על תרו"מ בשביעית מארצות הסמוכות לארץ-ישראל שדינם כחו"ל, ורק נהגו להפריש בהם תרו"מ[4]. לפיכך אין מקום לדעתם להשוות בין פירות נכרים שגדלו בארץ-ישראל ונתחייבו בתרו"מ בשביעית, ליבול ישראל שגדל בחו"ל בשביעית. כשהכפתור ופרח (פרק מז) שהשווה ביניהם נקט כנראה כשיטת רש"י שמדובר בחלק הצפוני-מזרחי שבעמון ומואב שנתקדש בקדושה ראשונה, ולפיכך הוא השווה בין גידולי ישראל שבעמון ומואב לגידולי נכרים בא"י בשביעית. יוצא מכך שאם מסתמכים על דעה בנוגע לקריאת שם מעשר עני, הרי שיש גם לתת אותו לעניים ובכלל זה מעשר-עני מפירות היתר מכירה.

 

ב. גידולי נכרים שנגמרה מלאכתם בידי ישראל

 

מאידך גיסא, אם אנו דנים במעמד העקרוני של פירות היתר מכירה, הוא דומה ממש למעמד פירות נכרים בכל ששת השנים אם נגמרה מלאכתם בידי ישראל. פירות אלו פטורים מנתינת מעשר ראשון ללויים בכל ששת השנים, ומנתינת מעשר עני לעניים בשנים ג, ו לשמיטה. זאת למרות שחייבים להפריש מהם תרו"מ מחמת איסור טבל, אך אין עליהם חובה ממונית כלפי הלויים והעניים, כפי שיתבאר.  כפי שפסקו הרמב"ם (תרומות פ"א הי"א) והשו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' ה) שפירות שגדלו בבעלות נכרי במשך כל עונת הגידול, וגמר המלאכה נעשה בידי ישראל, חייבים להפריש מהם תרו"מ, אך חובת הנתינה אינה קיימת אלא ביחס לתרומה גדולה. הלכה זו מבוססת על דרשת חז"ל לפסוק (במדבר י"ח): "ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר…". ודייקו חכמים: שרק "טבלים שאתה לוקח מבני ישראל - אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן", אבל "טבלים שאתה לוקח מן העובד כוכבים - אי אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן" (בכורות יא ע"א-ע"ב).

בנוסף לכך מבארת הגמ' (שם) שגם מחמת הסברא פטור הישראל מנתינת מעשר-ראשון ללוי בטענה ש"קאתינא מכח גברא דלאו בר חיובא", כשבסיס הטענה עומדת ההלכה שהזכות הממונית של הלויים במעשר נקבעת על פי זמן הגידול אצל הישראל. לפיכך אם במשך כל זמן הגידול היו הפירות בבעלות נכרי הפטור מדיני מעשרות, לפיכך אף אם ישראל בר-חיובא קנה את הפירות  וגמר את מלאכתן, פטור מנתינת המעשר ללוי[5].

אף שהגמ' (בכורות שם) ובעקבותיה הרמב"ם והשו"ע (שם), לא התייחסו לחיוב נתינת מעשר עני במצב כזה[6], כתב זאת הרש"ס (מהדורת מכון מוצל מאש דמאי פ"ג ה"ד סוף ד"ה ולענין הלכה) באופן פשוט ש"אם שנה שמחייבת מעשר עני יפריש מעשר עני והרי הוא לבעלים נמי דאמר ליה לעני קאתינא וכו'….".

מדבריו יוצא שהגמ' (שם) הביאה את נתינת המעשר-ראשון ללוי כדוגמא אך דין זה קיים גם במעשר-עני. לימדה אותנו את העיקרון של פטור מנתינת המעשרות במקרה זה, והיא הביאה דוגמא של מעשר ראשון ותרומת מעשר, ולא ראתה צורך להביא את אותו דין ביחס למעשר עני.

כך גם ניתן לדייק מלשון הרמב"ם בשו"ת (סי' טז) ש"בטבל הנקנה מן הגויים אם היה בארץ ישראל והיה המוכר גוי ובידו (ביד הישראל הקונה) נגמר, חייב כאילו יצא ביד ישראל, לבד שהמעשרות של בעלים וצריך שיתן תרומה גדולה לכהן וימכור ממנה תרומת מעשר שהיא לישראל בעוון מיתה...".

הדברים כמעט מפורשים "שהמעשרות לבעלים" חוץ מתרומה גדולה שיש גזירת הכתוב שצריך לתיתה לכהן, ו"תרומת מעשר" שהיא אמנם רכוש הישראל אך אסור לו לאכלה מחמת איסור אכילת תרומה.כך גם למד הגר"א (יו"ד סי' שלא ס"ק יב) את דברי השו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' ה). וכן כתב במפורש השל"ה (שער האותיות דף נו ע"ב ד"ה אחזור לגופא דדינא):

"אחזור לגופא דדינא הנה כדת מה לעשות במעשר עני לא הזכיר הרמב"ם וכן הטור, אמנם פשוט בעיני שהוא שווה לדין מעשר ראשון שאומר הישראל ללוי אני בא מכח איש שאין אתה יכול ליטול ממנו כלום גם ממני לא תיטול כן יאמר גם כן לעני דחד טעמא הוא…".

בדבריו הוא מסתמך גם על דברי ספר חרדים (דף נב), שיש השוואה בין מעשר עני למעשר ראשון לענין הפטור מנתינה כשמדובר על פירות נכרי שנגמרה מלאכתם בידי ישראל[7].

לפי זה היה צריך להיות הדין שפירות  שגדלו בשביעית בקרקע נכרי שישראל עשה בהם את גמר המלאכה, פטורים מנתינת המעשרות. קשה אם כן כיצד השווה זאת הכפתור ופרח לעמון ומואב, הרי בעמון ומואב מדובר על קרקעות שנמצאות שם בבעלות ישראל, וכיון שמותר להם לעבוד בהם בשביעית חייבום להפריש ולתת את המעשר לעניים. בעוד שפירות  נכרים בא"י שגם בשנות מעשר עני חיוב ההפרשה הוא דווקא כשישראל גמר מלאכתן, אך לא צריך להיות כלל חיוב נתינה כפי שנתבאר לעיל. 

המעדני ארץ (תרומות פ"א הי"א אות ד) הקשה מהכיוון השני, הרי בפירות  שביעית נקט הב"י כדעת הכפתור ופרח שיש חיוב נתינה של המעשר לעני, וכפי שכתב בתשובתו למבי"ט שגם לעניי ארץ ישראל תיקנו כמו לעניי ישראל שבעמון ומואב. כיצד הדין הוא שבשאר השנים פירות  נכרים שגמרן ישראל פטורים מנתינת מעשר עני ורק חייבים להפריש אין אינם נותנים. על קושיה זו אין המעדני ארץ (שם) עומד ונשאר בצריך עיון על אותם מפרשים שפטרו נתינת מעשר עני מפירות  אלו בשאר השנים.

המעדני ארץ (שם) העלה אמנם אפשרות שהיתה תקנה מיוחדת לתת מעשר עני מפירות  נכרים בשביעית ואילו בשאר השנים אין חיוב, אך הוא דחה זאת באופן מוחלט. ומחמת קושיה זו נקט הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שפרות שביעית שגדלו נכרי בשביעית חייבים להפריש מהם מעשר-שני[8]. אך עדיין כיצד יתרצו שאלה זו הכפתור ופרח והב"י ושאר הפוסקים שהלכו בעקבותיהם והשוו פירות נכרים שנגמרה מלאכתם בידי ישראל, ליבול של עמון ומואב בשביעית.

 

ב. נתינת מעשר עני בשביעית - תקנה מיוחדת?

 

לענ"ד נקודת המוצא לפתרון השאלה נעוץ בהבנה עד כמה התכוין הכפתור ופרח להשוות בין פירות  נכרים שגדלו בא"י בשביעית לגידולי עמון ומואב בשביעית. כאשר כתב: "אחר שפירות הגויים אין בהם דין שביעית הוה להו בשביעית כפירות עמון ומואב שמפרישין המתנות על הסדר". שהרי קיימים שני הבדלים עקרוניים ביניהם:

א.גידולי עמון ומואב שהפרישו מעשר עני בשביעית – הם גידולי קרקע שבבעלות ישראלים שהתגוררו באותם מקומות – כאשר גם בשאר ששת השנים הם הפרישו תרו"מ ונתנו אותם לכהנים ללווים ולעניים, כמבואר ברמב"ם (מתנו"ע פ"ו ה"ה). לעומת זאת פירות  נכרים בא"י שהן בשביעית והן בשאר השנים בהרבה מקרים הם פטורים באופן מוחלט מהפרשת תרו"מ. ואף באותם מקרים שהם חייבים בהפרשת תרו"מ כשישראל עשה את גמר המלאכה, עדיין הם פטורים מנתינת כלל המעשרות הן ללוי והן לעני, כפי שנתבאר לעיל.

ב.בעמון ומואב חיוב ההפרשה בשאר השנים הוא מכח התקנה, ויתכן שביסוד התקנה עמד בעיני חכמים הצורך של העניים בשנה השביעית. לעומת זאת בפירות  נכרים בא"י כאשר נוצרת מציאות של חיוב הפרשה, דהיינו אם ישראל גמר מלאכתן – החיוב הוא לא מכח תקנה אלא מעיקר דין תורה אם ייווצרו התנאים לכך.

לאור הבדלים אלו עולה השאלה על מה התבססו הכפתור ופרח (פרק מז) ובעקבותיו הב"י (יו"ד סי' שלא), להשוות פירות נכרים בשביעית שנגמרה מלאכתם בידי ישראל, לגידולי עמון ומואב בשביעית[9]?

ניתן לענ"ד לבאר את שיטת הכפתור ופרח בשני אופנים:

א.הכפתור ופרח ביאר שהרמב"ם סובר שאין צורך לנהוג קדושת שביעית בפירות  נכרים, ושממילא גם חל עליהם חיוב עקרוני של הפרשת תרו"מ[10]. משום כך כשעלתה השאלה מהו המעשר אותו יש להפריש בשביעית, שכידוע אינה נמנית במנין שנות המעשר. על כך כתב הכפתור ופרח שמסתבר שדעת חז"ל היא שכל פרי שגדל בשביעית ואין לו קדושה מכל סיבה שהיא יש להפריש ממנו מעשר עני ולא מעשר שני. אך באשר לשאלת הנתינה, יתכן שהוא פוטר לגמרי, ואף שהוא כתב (פרק מז שם) "אלא שמעשר שני יהיה מעשר עני…, לא שני, משום עניים, כטעם עמון ומואב…", אין כוונתו להצריך לתת לעניים מעשר עני מפירות  נכרים, אלא כוונתו שכיון שנוצר כאן מצב של חיוב מעשרות בשביעית, לכך יש להשוות את סוג המעשר למקרה דומה. כך גם משתמע מהמשך דבריו (שם) שכתב בסיום דבריו: "שאחר שפירות הגויים אין בהם דין שביעית הוה להו בשביעית כפירות עמון ומואב שמפרישין המתנות על הסדר". לפי זה יתכן שאף בשביעית לא התכווין הכפתור ופרח להשוות את פירות  נכרים בשביעית לפירות  עמון ומואב לגבי חיוב הנתינה אלא רק בסוג המעשר המופרש.

ב.גם אם נאמר שכוונת הכפתור ופרח להשוות לעמון ומואב גם לגבי חיוב הנתינה, פשוט שהתכוון לומר שכשם שחז"ל דאגו בשביעית לעניי א"י שיהיה להם פרנסה ממקורות שאין שם חיוב שביעית כמו עמון ומואב, כן תיקנו חז"ל על פירות  שגדלו בתוך תחומי א"י אלא שנפטרו מקדושת שביעית מחמת שגדלו בשדות נכרים. ואכן יש תקנה מיוחדת לנתינה לעניים דווקא בפירות אלו בשנה השביעית, אך אין להסיק מכך שאם יש חיוב נתינה של מעשר עני בשביעית מפירות  אלו, סימן שיש חיוב נתינה של מעשר עני מפירות  נכרים שגדלו בשנות מעשר עני (ג' ו').

 

כראיה להבנה הראשונה שאין כלל חיוב נתינת מעשר עני מפירות שביעית, נראה להביא מדברי שו"ת המבי"ט (ח"א סי' יא) שהקשה שאם כדברי הכפתור ופרח בדעת הרמב"ם שיש חיוב תרו"מ מפירות  נכרים בשביעית, מדוע המשנה במס' ידים (פ"ד מ"ג) הוזקקה להכריע רק עפ"י הלכה למשה מסיני שעמון ומואב מפרישין מעשר עני בשביעית, כשלא הצליחה להוכיח לא מדין מצרים בשביעית ולא מדין סוריא בשביעית, הרי יכולה היתה להביא ראיה מגידולי נכרים בא"י בשביעית, שמפרישים מעשר עני?!

השיב על כך בשו"ת אבקת רוכל (סי' כד) שבאותו זמן רוב הקרקעות בארץ היו בידי ישראל, ולא הייתה מציאות של יבול נכרים בשביעית, וממילא לא היה מנהג שיכול היה להוות ראיה לדין עמון ומואב, ולכך נזקקו להלכה למשה מסיני. נשאלת השאלה הרי אף שאם לא ניתן להביא ראיה מהמנהג השאלה במקומה עומדת שאם כדברי הכפו"פ מדוע אין מוכיחים מעצם הדין העקרוני שפירות נכרים בא"י בשביעית חייבים בתרו"מ?!

אלא ודאי שכוונת הב"י לומר שלא היתה כלל תקנה לגבי דין תרו"מ מפירות  נכרים בא"י. ולכך הכפתור ופרח נאלץ להשוות דין עמון ומואב בשביעית לדין פירות  נכרים בא"י, היות שחז"ל לא דנו לגביה ולא הכריעו כלל כיצד לנהוג בפירות  נכרים הגדלים בה[11]. ממילא לאחר שהכריעו שעמון ומואב מפרישים מעשר עני בשביעית, הסיק הכפתור ופרח שמן הסתם חכמינו ז"ל היו סוברים כן גם לגבי פירות  נכרים שגדלו בא"י בשביעית שחייבים בתרו"מ בשביעית, ומפרישים מעשר עני. שלא יהיה "יציבא בארעא, וגיורא בשמי שמיא".

 

לאור כל האמור לעין מסתבר שאין צורך לתת מעשר-עני מפירות היתר מכירה בצירוף של כמה ספקות עקרוניים:

א.יתכן שגם הכפתור ופרח סובר שיש לקרוא שם מעשר-עני בפירות נכרים שנגמרה מלאכתם בידי ישראל (היתר מכירה) אך אין חובה לתת את פירות המעשר לעני.

ב.יש הסוברים (גם לדעת השו"ע יו"ד סי' שלא סעי' יט שהשמיט דין זה מדבריו) שבאופן עקרוני אין כלל חיוב של תרו"מ בשנה השביעית, ואף שאין נוקטים כך למעשה, מ"מ ניתן לצרף זה בתור ספק לפטור מנתינת המעשר-עני.

ג.אף לסוברים שיתכן חיוב תרו"מ בפירות שביעית, מ"מ לחלק מהדעות פירות היתר מכירה צריכים להיות פטורים מתרו"מ כיוון שלדעתם הבעלות בשעת גמר המלאכה היא שקובעת אם לחייב או לפטור מתרו"מ. ובמציאות ימינו הבעלים של פירות היתר מכירה בשעת גמר המלאכה הם נכרים ולא יהודים.

ד.בחלק מהמקרים לא רק הבעלות היא של נכרים כי אם גם הפועלים המבצעים את גמר המלאכה הם נכרים, ולפיכך יש לפוטרם מנתינה מחמת הספק.

ה.יש הסוברים שפירות שגדלו אצל נכרים בשביעית ונגמרה מלאכתם בידי ישראל חייבים מעיקר הדין רק במעשר שני.

 

מסקנא:

המקבל פירות של היתר מכירה אף שברור לו שלא הפרישו מהם תרו"מ יש לו להפריש תרו"מ ולקרוא מספק גם שם מעשר שני ומעשר עני וכן לחלל מספק את המעשר-שני על המטבע המיועדת לכך. אך אין חובה לתת את המעשר עני לעניים.



[1] עי' במאמר תרו"מ בגידולי היתר מכירה ומצעים מנותקים (התורה והארץ ח"ו עמ' ....).

[2] במקרים שיש ספק חל הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", גם במעשר עני בחלק מהמקרים.

[3] קריאת שם מעשר שני היא דעה שהאריך בה הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה, וכך נוקטים למעשה ב"קטיף שביעית" (עמ' ...).

[4] עי' רמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"...) שנהגו להפריש תרו"מ מעמון ומואב וממצרים ושנער.

[5] יש מקום לדון בדברי הרמב"ם (תרומות פ"א הי"א) האם הוא מבין שהפטור מנתינת מעשר ראשון בפירות נכרים שנגמרה מלאכם בידי ישראל - הוא מסברא, וחידשה תורה לחייב נתינת תרומה גדולה לכהן, ולפטור נתינת מעשר ראשון ללוי. או שכל הפטור הוא מלימוד הפסוק, ואז השאלה העולה אם כך לשם מדה צריך סברא?! ואכמ"ל.

[6] אמנם היה מקום להסתפק שבמעשר עני יש חיוב נתינה במצב כזה בכדי לא להפסיד את העניים, כמשמעות הגמ' (חולין קלד ע"א) שבספק נתינת מעשר עני מחמירים. אך בפשטות אין הדבר דומה לסוגיה הנ"ל, היות שברור לגמ' (חולין שם) שבמקרה שהייתה חזקת פטור על הפירות אין מחייבים אותו לתת מעשר עני, וכאן הלא יש ודאות שהפירות גדלו אצל אדם שהוא אינו בר חיוב?!

[7] אמנם יש לעי' בדברי השל"ה (שם) שמדבריו משמע לכאורה שאף את התרומה גדולה שהוא נותן לכהן הוא יכול לתבוע את ההחזר הממוני על הפירות כמו בתרומת מעשר, וכל הלימוד מהפסוק הוא לענין איסור האכילה של פירות התרומה לישראל, ולפיכך הוא חייב למוכרם לכהן. דבר שעומד בסתירה לדברי הרמב"ם שבתרומה גדולה כתב "נותנה לכהן" ובתרומת מעשר "מוכרה לכהן".

[8] בדבריו הוא חולק על עצם ההשוואה בין פירות  נכרים  בשביעית בא"י שגמרה מלאכתם בידי ישראל, לגידולי ישראל בארץ עמון ומואב בשביעית  כשלדעתו אין כלל חיוב מעשר עני בשביעית וכמו שכתב במעדני ארץ (שם ד"ה גם אודה) ובשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' לז), יעויי"ש, אמנם למעשה אף הוא מודה שיש להזכיר שם מעשר-עני כיוון שאינו רוצה לחלוק על ראשונים.

[9] פשוט שמחמת זאת כתב המעדני ארץ (שביעית שם) ובמנחת שלמה (ח"א סי' לז ד"ה וכמו כן, וד"ה ולפי מה) שלדעתו אין כלל חיוב מעשר עני מפירות  נכרים בשביעית שנגמרה מלאכתם בידי ישראל אלא מעשר שני.

[10] לדעת הכפתור ופרח (שם) החיוב אינו תלוי במירוח ישראל ורק הב"י עצמו ס"ל כן כשיטתו בכס"מ (תרומות פ"א הי"א-יג).

[11]ועי' לדברי מו"ז בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז בהשמטות עמ' שט) שתירץ את קושיית המבי"ט באופן אחר, כאשר ביסוד דבריו עומד העיקרון שלא ניתן היה ללמוד מגידולי נכרים בשביעית לעמון ומואב, בשל העובדה שכאן חיוב ההפרשה הוא מעיקר הדין ולא יכול היה ללמד על עמון ומואב.