דרכי נתינת מעשר עני -חלק ד', מקבל המעשר

דרכי נתינת מעשר עני -חלק ד', מקבל המעשר

במסגרת מאמר זה, ננסה לסקור את הבעיות הקיימות בנתינת מעשר עני כיום, ולבחון את האפשרויות השונות להתמודד עם בעיות אלו.

הרב עזריאל אריאל | התורה והארץ ב'

ראשי פרקים:

       ו. מקבל המעשר

  1. מיהו עני
  2. פריעת חוב
  3. נתינה לבני המשפחה
  4. נתינה לילד קטן
  5. נתינה לבניו
  6. מקבלי קיצבאות ומילגות
  7. נתינה הדדית.

ו. מקבל המעשר

הקדמה אחת השאלות החשובות בנתינת מעשר עני היא, למי לתת את המעשר? שאלה זו נחלקת לשתים: א. מיהו העני, שמן הראוי לתת לו את המעשר לכתחילה.

ב. מיהו עני, שאפשר לתת לו את המעשר בשעת הדחק, באופן שיקל על החקלאי את הקושי הכלכלי שבנתינת המעשר.

  1. מיהו עני נאמר במשנה (פאה פ"ח מ"ח): " מי שיש לו מאתים זוז, לא יטול לקט, שיכחה ופאה ומעשר עני. היו לו מאתים זוז חסר דינר, אפילו אלף נותנין לו כאחת - הרי זה יטול..." ומפרש הרע"ב: "קים להו לרבנן שאלו מספיקים לשנה אחת לכסות ולמזונות".

הסמ"ק כותב בסי' רמ"ז: "וכן דין מי שאין לו מאתים זוז, אינו נוהג בינינו..." 8 עפ"י דבריו אלו פסק בשו"ע (יו"ד סי' רנ"ג סעי' ב'): "וי"א, שלא נאמרו השיעורים הללו אלא בימיהם, אבל בזה"ז, יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא וב"ב מהריוח. ודברים של טעם הם".

למעשה, הורו החזו"א, המנחת יצחק, הגרש"ז אויערבך

והגרש"ה ואזנר, שעני הוא כל מי שאין לו הכנסה קבועה בסכום המספק את צרכיו המינימאליים ללא מותרות. מתוך המשך הדיון, נברר נקודות נוספות בהגדרת "עני".

  1. פריעת חוב החקלאי משלם הון רב לאוצר המדינה באמצעות מיסים ישירים ועקיפים המוטלים עליו. חלק ניכר מסכומים אלו מופנה לצרכי צדקה באמצעות תקציבי הרווחה, הבריאות, קליטת העליה ועוד. נשאלת השאלה: האם אפשר להחשיב חלק זה כדמי מעשר עני? נאמר בתוספתא פאה פ"ד הט"ז(: "מעשר עני, אין גובין ממנו מלוה וחוב, ואין משלמין ממנו את התגמולין, ואין פודין בו שבויין, ואין עושין בו שושבינות, ואין נותנין הימנו דבר לצדקה..." בהסבר תוספתא זו ישנה מחלוקת בין המפרשים: לדעת המרדכי, הראבי"ה, הכפתור ופרח, ערוה"ש

וה"יד אפרים", הגבלות אלו חלות על העני, הבא להשתמש במעשר.

ולדעת הגהות מרדכי, רבינו שמחה0, הב"ח, הפרישה, הט"ז, הגר"א, פאת השלחן, המנ"ח

והחזו"א, הגבלות אלו נאמרו בבעל הבית, שלא יתן את המעשר בפרעון חובו שלו לעני. וכך נכתב בכרם ציון.

למעשה, אין מחלוקת על כך, שאסור לבעל הבית לפרוע את חובו לצרכי צדקה ממעשר עני ומעשר כספים. כך מפורש בגמרא (קידושין ל"ב ע"א) ומובא באחרונים, שאין להשתמש בכספי מעשר לשם תשלומים שאדם חייב בהם מצד הדין (ראה סעי' 3). מכאן עולה, שאין לסמוך על כך, שחלק מן המיסים שהמפריש משלם מופנה לצרכי צדקה, ולקזז את החלק הזה מדמי מעשר עני.

  1. נתינה לבני המשפחה אחת הדרכים שיש לשקול, כדי להקל על החקלאי את הקושי הכלכלי שבנתינת מעשר עני היא נתינת המעשר לבני משפחתו, הסמוכים על שלחנו. להלן נבדוק, אם הדרך הזאת מועילה עפ"י ההלכה.

באופן עקרוני, מותר לתת מעות מעשר עני לבני משפחה נזקקים. וכך נאמר בתוספתא (מעשר שני פ"ד ה"ו): "שני אחים... אב ובנו... - נותנים זה לזה מעשר עני".

ואף יש בכך עדיפות מדין "עניי עירך קודמים".

הגמרא בקידושין (ל"ב ע"א) מביאה את דברי התוספתא בקשר למחלוקת האמוראים, אם הבן חייב לזון את אביו משלו, ומקשה: "ואי אמרת משל בן, נמצא זה פורע חובו בשל עניים"! ומתרצת: "לא צריכה - להעדפה".

ומוסיפה הגמרא הסתייגות: "תבוא מארה למי שמאכיל את אביו מעשר עני".

להלכה נפסק, שהבן אינו חייב לזון את אביו משלו. לכן, מעיקר הדין, מותר לתת לו מעשר עני. בכל אופן למדנו מכאן, שאסור לאדם לפרנס ממעשר עני את מי שהוא חייב במזונותיו, אבל העדפה, שמעבר לחובה המינימאלית - מותרת. יש לברר, א"כ, אם מותר לאדם לפרנס את ילדיו ממעשר עני.

בגמרא (כתובות מ"ט ע"ב) מבואר, שעד גיל שש, אדם חייב בפרנסת ילדיו מן הדין. מכאן, שאסור לאדם להשתמש במעשר עני לפרנסת שמתחת לגיל שש, אפילו אם הוא והם עניים. זאת מפני ש"אין אדם פורע חובו ממעשר עני" (ראה סעי' 2). אך העדפה, מעבר למה שהאב חייב - מותרת. יש להוסיף, שבאופו עקרוני, מימון תלמוד תורה לבניו אינו מוגדר כ"העדפה", מפני שהאדם חייב מן הדין לשכור לבנו מלמד.

מגיל שש ואילך, משמע, שמותר לאב לזון את בניו ממעשר עני, שכן פרנסתם אינה מוטלת עליו כחובה גמורה, אלא מדין צדקה. וכמה מן האחרונים כתבו שאין להתיר זאת, אלא בשעת הדחק, כשאין לאב ממה לזון את ילדיו.

כיום, כאשר תקנת הרבנות הראשית מחייבת את האב לזון את ילדיו עד גיל חמש עשרה, וחוק המדינה מחייב אותו לפרנס אותם עד גיל שמונה עשרה, נחלקו האחרונים, אם מותר לעשות זאת מכספי מעשר: לדעת האגרות משה הדבר אסור, שכן גם זה בכלל "פורע חובו". אבל מותר להשתמש במעשר עני למימון הוצאות שהאב אינו חייב בהן, כמו אחזקה בפנימיה וכדו'.

ולדעת הגר"ע יוסף, הדבר מותר, שכן תקנה זו לא באה אלא לכפות את האב על קיום מצוות צדקה. אך יתכן, שבמעשר עני יודה הגר"ע יוסף שהדבר אסור.

אשתו של אדם אינה יכולה לקבל ממנו מעשר עני. מלבד זאת שיש בכך משום "פורע חובו", אי אפשר להגדיר אשה נשואה כעניה, כל זמן שבעלה מפרנס אותה. וכך נאמר בתוספתא (מעשר שני פ"ד ה"ח): "מודה רשב"א באשתו, שאעפ"י שפודה לו את המעשר - שאין נותנין לה מעשר עני".

ומסבירים המנחת ביכורים והחזון יחזקאל: "דמזונות על בעלה, ובעלה עשיר הוא".

מכאן, שאשה שבעלה עשיר, גם היא מוגדרת כעשירה, ואינה יכולה לקבל מעשר עני. וכן כתב הר"ן, שאשה, שבעלה מפרנס אותה, נחשבת לעשירה. אך אם אינה מתפרנסת ממנו, דינה כעניה, ויכולה לקבל מתנות עניים מאנשים אחרים.

  1. נתינה לילד קטן בסעיף הקודם ראינו, שבאופן עקרוני, מותר לאב לתת לבנו הקטן מעשר עני, לצורך דברים שאינו חייב בהם מן הדין. אך יש לשאול: מבחינה קניינית, כיצד יכול אדם להקנות את המעשר לילד קטן? לשם כך יש לברר קודם, אם קטן יכול, בכלל, לקבל מעשר עני (בסעיף הבא נברר את דינו של קטן הסמוך על שלחן אביו).

בתוספתא, (תרומות פ"י הי"ז) מבואר שאפשר לתת תרומה לילד קטן: "עשרה אין חולקין להם בבית הגרנות. אלו הן: חרש, שוטה וקטן... וכולן נותנין להם תרומה מתוך הבית".

מתוך תוספתא זו מוכיחים הפר"ח וערוה"ש שאכן אפשר לתת תרומה ודמי פדיון הבן לקטן.

דברי התוספתא מוקשים: כיצד יזכה הקטן במעשר, הרי אין לו "יד" לזכות בעצמו! מקור דין זה הוא במשנה (גיטין פ"ה מ"ח): "מציאת חרש שוטה וקטן, יש בהן משום גזל, (רק) מפני דרכי שלום".

המשנה עוסקת במציאה, כאשר אין דעת אחרת מקנה. שם אין לקטן יכולת לזכות, ולולא תקנת החכמים של דרכי שלום, לא היה איסור לקחת ממנו את מה שמצא. לעומת זאת, במתנה, כאשר יש דעת מקנה, ההלכה היא שהקטן קונה. וכך נאמר בגמרא (גיטין ס"ד ע"ב): " (קטן שנותנים לו) צרור וזורקו, אגוז ונוטלו - זוכה לעצמו..." מעשר עני הוא מצב מיוחד. מחד גיסא, הוא דומה למתנה, ומאידך גיסא - למציאה. המעשר אינו שייך לנותן. יש לו בו רק טובת הנאה, לתת אותו לכל מי שירצה. וקי"ל, דטובת הנאה אינה ממון. א"כ, מעשר עני דומה למציאה, שהבן זוכה בה מעצמו, מבלי שמאן דהו מקנה לו. וכך כותב מהר"ם מרוטנבורג בתשובה: "... כיון דלית להו לבעלים במעשר עני של כספים אלא טובת הנאה בעלמא, לא קא חשיב כדעת אחרת מקנה, אלא כמו מציאה הוי, דקי"ל בפ"ב דקידושין (נ"ח ע"ב), דטובת הנאה אינה ממון..." לדעת המהר"ם, בנתינת מעשרות אין דעת מקנה. מכאן עולה, שאי אפשר לתת תרומות ומעשרות לילד קטן, שכן קטן אינו יכול לקנות כשאין דעת מקנה. והואיל ובנתינת המעשר אין דעת מקנה, הרי שהקטן אינו יכול לזכות במתנה. וכך כתב המנ"ח, שאין לתת מעשר עני לקטן.

הקצות, הנתיבות וה"יד אפרים נוקטים כמהר"ם, ומתוך כך מתקשים בהבנת התוספתא. הם מתרצים, שבתרומות ומעשרות אין צורך בקנין גמור. אמנם לבעה"ב יש רק טובת הנאה, אבל זה נובע מכך, שבעצם, התרומה היא "ממון השבט". תפקידו של בעה"ב הוא רק לברר את המקבל מתוך בני השבט. לכן אין צורך בקנין גמור, כשם שמצאנו במכירי כהונה (ראה פרק ג' סעי' 4). וכ"כ בדרכי תשובה, שאפשר לתת מתנות כהונה לכהן קטן.

מן האמור עולה, שילד קטן יכול לקבל מעשר עני, למרות שבאופן עקרוני אין לו "יד" לזכות במעשר. אך הדבר מותנה בכך, שאביו לא ימנע את הקנין, כפי שיתבאר בהמשך.

  1. נתינה לבניו בסעיף הקודם ראינו, שאפשר להקנות מעשר עני לילד קטן. שם עסקנו, במי שאינו סמוך על שולחנו של אביו. כאשר מדובר בבן הסמוך על שלחנו של אביו, אף אם הוא גדול, יש בעיה נוספת. בשאלה זו דן מהר"ם מרוטנבורג בתשובה: "אשר שאלת, בראובן, שיש לו חצי מעשר (כספים)... אם יכול לתיתו לבניו ולבנותיו של שמעון קרובו, הסמוכים על שלחנו של שמעון, אעפ"י ששמעון אביהם יש לו, ואינו נוטל מן הצדקה.

נראה לי, דכל זמן שהם סמוכים על שלחנו, אינו יכול ליתן להם, אפילו הם גדולים. דקי"ל כר' יוחנן, דאמר: אפילו גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן... ופי' ר"ת, דה"ה בעלמא, בלא מציאה... וכיון דידם כידו, אסור ליתן להם מעשר עני, כיון דאביהם עשיר הוא... וכל זמן שסמוכים על שלחן אביהם, הוי כאילו אביהם זוכה מיד במעשר עני, ואביהם עשיר הוא".

לדעת מהר"מ מרוטנבורג, כל בן הסמוך על שלחנו של אביו העשיר ידו כיד אביו במה שהוא מקבל, ואין לו "יד" משלו. לכן אין הוא יכול לקבל מעשר עני לא מאביו ולא מאדם אחר. מקור דבריו הוא בגמרא (ב"מ י"ב ע"ב), העוסקת בקנין מציאה: "א"ר יוחנן: ...גדול וסמוך על שלחן אביו, זהו קטן".

דינו של קטן מופיע במשנה שם (ב"מ י"ב ע"א): "מציאת בנו ובתו הקטנים... - הרי אלו שלו" (של האב).

בטעם הדבר מסביר הסמ"ע (חו"מ סי' ע"ר ס"ק ב'): "שכך היה נראה ישר לחכמים, לשלם הטוב לעושה עמו טוב".

הב"י בהלכות עירובין (או"ח סי' שס"ו) מביא מחלוקת בין הראשונים בשאלה, אם דין זה נאמר גם בקבלת מתנה ובזכיית עירוב: לדעת ר"ת, מהר"ם מרוטנבורג וסיעתם, מציאה לאו דוקא. לדעה זו - בן גדול הסמוך על שלחן אביו אין לו "יד" לזכות לא במתנה ולא בעירוב.

ולדעת הרמב"ם וסיעתו, אפשר לתת מתנה לבן כזה ולזכות עירוב על ידו.

להלכה נוקטים הב"י והרמ"א כדעת הרמב"ם, שבן גדול זוכה במתנה לעצמו.

אך המהר"ם מעלה עוד בעיה, שכן מעשר אינו דומה למתנה, אלא למציאה, כפי שהזכרנו לעיל (סעי' 4). ואלו דבריו בהמשך התשובה: "ומטעם זה דפרישית, דבמעשר ליכא דעת אחרת מקנה, אפילו אם ראובן נתן מעשר לבניו של שמעון הסמוכים על שולחנו של שמעון במתנה ע"מ שאין לאביהם רשות בהן... - לא מהני תנאה מידי. כיון דטוה"נ אינו ממון, לא מצי מתני ובטל תנאי, כיון דידם כיד אביהם דמי".

דברים אלו הובאו להלכה ע"י הב"י והרמ"א.

לדעת המהר"ם, קבלת המעשר דומה למציאה ולא למתנה. לכן הוא אומר שאי אפשר לתת אותו לבן הסמוך על שלחן אביו, אף אם הוא גדול.

הפוסקים שדנו בהלכות צדקה (יו"ד סי' רמ"ט, רנ"א), באב המפרנס את בניו ממעשר כספים, לא העלו את הבעיה הזאת, שאין לבן "יד" לזכות, והכסף נשאר ברשות האב. ואכן נראה, שיש לחלק בין אב, הנותן לבניו, לבין אדם אחר. אדם מבחוץ אינו יכול לתת את המעשר לבניו של חבירו, מפני שאביהם זוכה בו מיד. אבל אם האב עצמו נותן לבנו את המעשר, הרי הוא מוחל על זכותו, שתקנו לו חכמים. הואיל והוא מגלה את דעתו, שאינו רוצה לזכות במעשר שהוא נותן לבניו, אינו זוכה בו בעל כרחו, והמעשר יוצא מרשותו וניתן לבניו. המקור לכך הוא בגמרא בכתובות (פ"ג ע"א): "נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר (שהוא זוכה בה מדרבנן) - אדם מתנה עליה שלא יירשנה... דאמר רבא: האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו - שומעין לו. (לכן יכולה אשה שתאמר לבעלה: איני ניזונית ואיני עושה)".

להלכה הורה לנו הגר"מ אליהו, שבשעת הדחק, יכול אדם לתת את מעשר העני לבנו הגדול, הלומד בישיבה.

  1. מקבלי קיצבאות ומילגות אנשים רבים אינם מתפרנסים מעבודתם, אלא מקבלים קיצבאות ממוסדות שונים. אם אין בקיצבה כדי לספק את צרכיהם, ודאי שהם עניים גמורים. אך מה הדין במי שהקיצבה מספיקה למחייתו? האם די בכך כדי להגדירו כעשיר, או שעשיר הוא רק מי שחי מיגיע כפיו או מנכסיו? בסעיפים הקודמים התייחסנו להגדרתם של אנשים שונים כעניים. ראינו, שאשתו של אדם נחשבת לעשירה, מפני שבעלה חייב בפרנסתה מן הדין (ראה סעי' 3).

לעומת זאת, בתשובת מהר"ם מרוטנבורג (ראה סעי' 5 ,4) ראינו שהוא נוקט כדבר פשוט, שבן גדול הסמוך על שלחן אביו מוגדר כעני ויכול לקבל צדקה. זאת, אעפ"י שאביו עשיר, ומספק את כל צרכיו. מכאן, שלא די בעצם העובדה שיש מי שמספק את כל צרכיו של אדם, כדי להגדיר אותו כעשיר.

מסתבר, א"כ, שיש להבחין בין שני סוגים של מקבלי קיצבאות: מי שמקבל את פרנסתו מן הדין, כמו אשה מבעלה, הרי הוא עשיר; ומי שמקבל את פרנסתו בחסד, כמו בן גדול מאביו, הרי הוא עני, אף אם פרנסתו מובטחת, למעשה. בטעם הדבר נראה, שכל זמן שאדם תלוי בחסדי זולתו, אינו יכול להחשב כעשיר.

בין שני מצבים אלו ישנם מצבי ביניים רבים, הטעונים הגדרה. דוגמא למצב גבולי כזה הוא בן קטן, למטה מגיל שש, שאביו חייב לפרנס אותו מתקנת חכמים. ואמנם הקהילות יעקב מסתפק בדינו. אך באחרונים, שדנו באב הרוצה לפרנס את ילדיו הקטנים ממעות מעשר לא הוזכר שילד כזה אינו עני, אלא שאסור לאב לפרוע את חובו ממעות צדקה.

מכאן, שדינם של מקבלי הקיצבאות השונות יהיה תלוי בהגדרה זו: אם הם מקבלים את קיצבתם בזכות שהיא זכות ממון גמורה, כגון: דמי ביטוח חיים, הרי שהם מוגדרים כעשירים. אך אם אין להם זכות ממון בקיצבה זו, ואינם יכולים לתבוע אותה בדין - הרי הם עניים.

דוגמא מצויה לכך היא תלמידי ישיבה. אמנם הישיבה והורי התלמידים מספקים ביחד את כל צרכיהם, אבל איש אינו חייב להם דבר, ופרנסה זו יכולה להיפסק בכל יום. למעשה, הורו פוסקי דורינו, שבחור ישיבה נחשב לעני, ואפשר לתת לו או לישיבה מעשר עני. והקהילות יעקב מעיר, שאף שתלמידי ישיבה מוגדרים כעניים ויכולים לקבל מעשר עני, מכל מקום אין חובה לתת להם צדקה, מפני שיש מי שדואג לכל צרכיהם.

מתוך כך יש לעיין בדינם של מקבלי קיצבאות הביטוח הלאומי: מחד גיסא הם מקבלים את קיצבתם מכוח החוק. מאידך גיסא ברור, שקיצבה זו מגיעה להם בחסד ולא בזכות, והמדינה רשאית לשלול מהם את מה שהם מקבלים.

למעשה, הורה הגרש"ז אויערבך, שמי שמקבל מילגה או קיצבת ביטוח לאומי, יש לו דין של עשיר, אם הקיצבה מספקת למחייתו.

  1. נתינה בין שני עניים עקב מצבה הקשה של החקלאות בארץ, ישנם חקלאים רבים השקועים בחובות כבדים, ואין ביכלתם לתת מעשר עני. חקלאים אלו אמנם מוגדרים כעניים, אך אף הם חייבים בנתינת מעשר עני לאחרים (ראה פרק ב' סעי' 6).

למצב כזה מצאנו דרך של "הערמה" כבר במשנה, (פאה פ"ה מ"ה): "שנים (שני עניים) שקבלו שדה באריסות - זה נותן חלקו לזה מעשר עני, וזה נותן לזה חלקו מעשר עני".

נראה שבמקרה הצורך אפשר לסמוך על תקנה זו. הדרך המוצעת לכך היא, שכל אחד מהם יתן הלוואה לחבירו על המעשר (ראה פרק ד'). כדי שהדבר יהיה אמיתי, תתבצענה שתי ההלוואות בשני זמנים שונים, ללא קיזוז הדדי. כמו כן, יוסכם בין הצדדים, ששני ההסכמים אינם מותנים זה בזה. אם לא כן, אסור לשני לתת את המעשר לראשון, שכן נמצא, שהוא פורע את חובו ממעשר עני.

 

 

 

למעבר לחלק ג'

למעבר לחלק ה'