דרכי נתינת מעשר עני -חלק ג', המלוה את העני והוזלת המחיר לחקלאי

דרכי נתינת מעשר עני -חלק ג', המלוה את העני והוזלת המחיר לחקלאי

במסגרת מאמר זה, ננסה לסקור את הבעיות הקיימות בנתינת מעשר עני כיום, ולבחון את האפשרויות השונות להתמודד עם בעיות אלו.

הרב עזריאל אריאל | התורה והארץ ב'

ראשי פרקים:

       ד. המלוה את העני

       הקדמה

  1. ההלוואה
  2. עיקר הדין או תקנה
  3. תנאי ההלוואה
  4. הלוואות מיוחדות
  5. שינוי תנאי ההלוואה.

       ה. הוזלת המחיר לחקלאי

       הקדמה

  1. פירות מסוג ב'
  2. פרי הנשאר בשטח
  3. נתינת סכום סימלי
  4. שער הזול
  5. השתתפות העני בהוצאות
  6. ערך המעשר לעני
  7. מעשר עני ומעשר כספים.

ד. המלוה את העני

הקדמה עד כה עסקנו בדרכי העברת המעשר לבעלותו של העני. בדרך כלל, אין העני מעוניין לבוא ולקחת את המעשר בעצמו, והוא מעדיף למכור אותו בחזרה למפריש. באופן פשוט, הדרך לכך היא, ליצור קשר עם העני, שהוא הבעלים על המעשר באותו זמן, ולהציע לו שימכור את המעשר בחזרה. דרכים אלו מבוארות באופנים שונים בהוראות שפרסם המכון לחקר החקלאות עפ"י התורה, ואכמ"ל.

במקרים רבים, דרך זו איננה מעשית. לחקלאי, העובד בקטיף ובשיווק, אין פנאי ואמצעים ליצירת קשר כזה. לעיתים, הזמן העובר בין הפרשת המעשרות ובין שליחתם לסיטונאים הוא קצר ביותר. גם כאשר מדובר בצרכן, ישנה בדרך זו הכבדה רבה, שעלולה לגרום למכשולים שונים.

  1. ההלוואה נראה, שעדיף ללכת בדרך אחרת, שהיא קלה בהרבה לביצוע, ומקורה

במשנה (גיטין פ"ג מ"ז): " המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן, מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין".

למדנו מהמשנה, שהמפריש נותן לעני הלוואה מראש. מוסכם ביניהם, שפירעון ההלוואה יהיה מפירות מעשר עני שיגיעו מן המפריש לעני במשך הזמן. וכך נפסק להלכה, שאפשר לתת הלוואה לעני על סמך המעשרות. בשעת ההפרשה, המפריש מזכה את המעשר לעני. אח"כ הוא לוקח את המעשר בחזרה, ומקזז את מחירו מן החוב. את ההלוואה אפשר לתת גם למוסד של צדקה. וכך נאמר בירושלמי: "אילין דרב נחמיה, אשאלון לציבורא פריטין. אתא עובדא קומי רבנין (כאשר כמה מן העניים התעשרו). אמרין ליה: לית ציבור כוליה עתר. לית ציבור כוליה מיעני".

ומפרש הפני משה: "אלו של בית נחמיה, הלוו מעות לציבור להפריש עליהן מעשר עני בשביל חלק העניים שבתוכן".

מתן ההלוואה אינו מחייב קשר ישיר בין הנותן לבין העני או מוסד הצדקה. ניתן לשלוח שיק בדואר, בצירוף חוזה הלוואה, כאשר פירעון השיק הוא מעשה הקנין על ההתחייבויות שבהסכם ההלוואה. כמו כן, יכול המלוה לבחור את העני כ"מכירי עניים" שלו (ראה פרק ג' סעי' 4, 5), ואז לא יזדקק למעשה קנין בשעת ההפרשה.

  1. עיקר הדין או תקנה בסוגיא זו, של "המלוה מעות את הכהן, הלוי והעני", יש לשאול שאלה יסודית: האם הלכה זו היא תקנת חכמים, או שהדבר מועיל מעיקר הדין? לשאלה זו יש משמעות רבה לדרכים שונות, החורגות מתנאי ההלוואה המופיעים בגמרא (ראה סעי' 5). הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, הר"ן0 ומהר"י קורקוס כתבו, שהלכה זו היא תקנה שחכמים תיקנו לטובת מקבלי המתנות, ואינה מועילה מעיקר הדין. כן כתבו גם היש"ש, החזו"א, המחנה אפרים והגרי"ץ הלוי. ולא מצאנו מי שיחלוק על כך בפירוש.
  1. תנאי ההלוואה תנאי ההסכם בין המפריש - המלוה לבין המקבל - הלווה, מופיעים בתוספתא בגיטין (פ"ג ה"א-ג'): "המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני ומת - צריך ליטול רשות מן היורשין..

המלוה מעות את העני והעשיר - אין מפרישין (עליו), שאין מפרישין על האבוד. זכה העני במה שבידו".

המלוה מעות את הכהן... - מפריש עליהן כשער הזול, ואין שמיטה משמטתו. אם רצה לחזור, לא יחזור. אם נתייאשו מהן - אין מפרישים עליו, שאין מפרישין על האבוד".

מכאן למדנו הלכה יסודית: הלוואה זו מיוחדת בכך, שחובת הפירעון מוגבלת לפירות המעשר בלבד. ואין חובה על הלווה לפרוע אותה בכסף, כשאין אפשרות להחזיר את החוב מן המעשר. מעיקרון זה נובעות כמה הלכות נוספות:

א. אם הלווה נפטר - המלוה מפסיד את חובו, אלא אם כן היתה זו הלוואה בבי"ד או שהלווה הוריש קרקע.

ב. אם הלווה העני מתעשר, אינו צריך לפרוע את החוב.

ג. חישוב ערכם של פירות המעשר יעשה בשער הזול, ואין בזה משום ריבית, מפני שאין כל ודאות שהחוב יגיע למימוש.

ד. הלוואה זו אינה נשמטת בשביעית.

ה. המלוה אינו יכול לחזור בו מן ההסכם ולדרוש את פירעון החוב במזומן. והגמרא מוסיפה, שהלווה רשאי לחזור בו, אם הדבר נוח לו.

ו. אם לא יהיה למלוה יבול בכמות הצפויה - הוא מפסיד את חובו.

ז. אם יתברר למלוה, שלא יהיה יבול בשדותיו ולא יהיו לו מעשרות, ומתוך כך הוא יתייאש מן החוב, לא יוכל לדרוש פירעון במזומן. בהסברן של הלכות אלו ישנם שני פירושים עיקריים בראשונים: א. הלוואה זו היא ככל הלוואה באפותיקי מפורש, שהלווה קובע שרק ממנו יפרע את החוב. ואף שהחפץ המשועבד אינו בעולם, הרי אדם משעבד דבר שלא בא לעולם. מהגדרה זו נובעים כל הדינים המיוחדים, שכן המלוה אינו יכול לגבות את חובו משום דבר, מלבד המעשר שיתן ללווה. לעומת זאת, ההלכה באפותיקי היא, שהלווה זכאי לפרוע את החוב במזומן, אם רצונו בכך, והוא הדין כאן.

ב. מכל ההלכות הללו אנו רואים, שאין זו הלוואה רגילה, אלא דין מיוחד, שנאמר בהלוואה על המעשרות. הסכם זה הוא, למעשה, יותר מתנה מאשר הלוואה, ותנאיו נקבעו בתקנת חכמים. דבר נוסף למדנו משתי ההלכות האחרונות, שהערכת היבול והמחיר נעשים בשעת מתן ההלוואה, ולא בשעת הפרשת המעשר.

  1. הלווות מיוחדות האם ניתן לעשות הסכם כזה בהקשר להלוואה קיימת, או שהדבר ניתן רק כאשר ההלוואה ניתנת מראש על סמך המעשר? שאלה זו נידונה בירושלמי (גיטין פ"ג ה"ז): "אתא עובדא קומי ר' אימי: כהן (או) לוי שהיה חייב לישראל מעות ואמר לו, הפרש עליהן מחלקי. אמר ליה: ולא תנינן אלא המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקו - בשהלווהו על מנת כן? הא לא הלווהו על מנת כן - לא.

ר' זעירא אמר: אפילו לא הלווהו על מנת כן. חיליה דר' זעירא מן הדא: וכן בן לוי שהיה חייב לישראל מעות, אמר לו: הפרש עליהן מחלקי - לא יהיה גובה ומפריש, שאין לוי עושה לוי. שלא אמר אלא לא יהא גובה ומפריש. הא משלו - מפריש".

להלכה נפסק כדעת ר' זעירא, שניתן לעשות הסכם כזה גם לפירעון חוב קודם. המשנה מדברת על הלוואה ישירה, שנותן המפריש לעני. מה דינה של הלוואה שאדם שלישי נתן לעני? האם העני רשאי להסמיך אותו לגבות את חובו מפירות המעשר שבידי המפריש? שאלה זו נידונה בתוספתא (דמאי פ"ז הי"א): "וכן בן לוי שהיה חייב מעות לישראל, לא יהא (המלוה) גובה מאחרים ומפריש עליו, שאין לוי עושה לוי".

למדנו מכאן, שהלוי לא יכול להרשות לבעל חובו לקחת את המעשר מן המפריש לפירעון החוב. וכך כתב הרמב"ם להלכה. אך מצאנו דוגמא הפוכה בגמרא (חולין קל"ג ע"א): "אמר רב יוסף: האי כהנא, דאית ליה צורבא מרבנן בשיבבותיה, ודחיקא ליה מילתא - ליזכי ליה מתנתא. ואף על גב דלא אתי לידיה - במכרי כהונה".

בסוגיא זו רואים, שכהן, שהוא ממכירי כהונה, יכול למנות אדם אחר שיקח את מתנות הכהונה במקומו, אף ללא הלוואה מראש. וכן נפסק להלכה. אך בהמשך הגמרא אומר רב יוסף: "כי אמרי אנא, למאן דלא אפשר ליה..." הראשונים מסבירים, שהלכה זו היא תקנה מיוחדת שתקנו חכמים למען העניים. אבל באופן עקרוני, אין כהן עושה כהן ואין לוי עושה לוי. האחרונים נחלקו בשאלה דומה: האם ישראל שהלוה לכהן רשאי לגבות את חובו ממתנות כהונה שיתנו לו אחרים? ה"פרי תואר" כותב, שהנותן מתנות כהונה לבעל חובו של הכהן, יצא ידי נתינה, אעפ"י שלא נתן את המתנות לכהן עצמו. הוא מביא ראיה לכך מההלכה, המתירה לתת מתנות כהונה לבעלה של כהנת. ולדעת ה"יד אפרים" באופן עקרוני, הנותן אינו יוצא בכך ידי חובת נתינה. אבל במכירי כהונה, כאשר הכהן זוכה במתנות ובעל חובו גובה מכוחו, הדבר מותר. לענין מעשר עני, מוסיף ה"יד אפרים", שאסור לעשות כן, מפני שאין משלמים חוב ממעשר עני (ראה פרק ו' סעי' 2) . בנקודה האחרונה חולקים עליו רבים מן האחרונים ואומרים שאיסור פריעת חוב ממעשר עני חל רק על המפריש, שאסור לו לגבות את חובו שלו ממעשר עני. אבל העני רשאי לנהוג במעשר כרצונו ואף לפרוע את חובותיו. לדעה זו, יהיה מותר לבעל חובו של העני לגבות את החוב מן המעשר הנמצא ביד מכיריו של אותו עני.

  1. שינוי תנאי ההלוואה בין תנאי ההלוואה, המופיעים בתוספתא, ישנם תנאים שהם קשים מאד לנותני המעשר כיום. לא קל לדרוש מהחקלאי לתת מעשר עני. קשה יותר לדרוש ממנו שיתן את דמי המעשר עוד לפני הקטיף, כאשר הוא מקבל את הפדיון זמן רב אחר כך. וקשה עוד יותר, להסתכן בכך שלא יהיה יבול או שהעני יתעשר, וכל סכום ההלוואה ירד לטמיון. כן יש לשאול שאלה עקרונית: האם מותר לשנות מתנאי ההלוואה המופיעים בסוגיא זו? בערוך השלחן נאמר, שמותר לסכם עם הלווה, שיפרע את החוב גם אם לא יהיו למלוה פירות מעשר. הוא מוסיף, שאז אין לקבוע את מחיר הפירות בשער הזול, וגם אין החוב נשמט בשביעית, דהא בהא תליא. וכך מובא בכרם ציון. כמו כן ראינו (סעי' 4)

דוגמאות להלוואות מיוחדות, שהן מועילות למרות שהן חורגות ממה שנאמר בגמרא. מכאן יש מקום ללמוד, שאפשר לשנות מתנאי ההלוואה. לעומת זאת, אומר מהר"י קורקוס בתשובה, שאם המפריש אינו נותן ללווה את המחיר המלא המגיע לו, לא יצא ידי חובתו. בטעם הדבר הוא אומר: "דעשו מפני תקנה, אבל לקלקל לא עשו". כן ראינו בסעיפים הקודמים, שההלוואה על המעשרות היא תקנת חכמים. ויתכן, שאף תנאי ההלוואה הם תקנה, שאינה נובעת מעיקר הדין. מכאן, שקשה להקל בשינוי מתנאי ההלוואה. להלכה נראה, שניתן להקל בשעת הדחק, בהסתמך על דברי ערוה"ש, כל עוד נותנים את המחיר המלא ללא הערמה (ראה פרק ה' סעי' 3). כן ניתן, בשעת הדחק, לשקול דרכים אחרות לצמצם את הסיכונים שהחקלאי נוטל על עצמו: א. לבקש מן העני הבטחה בע"פ, שינהג לפנים משורת הדין, ויחזיר את ההלוואה אם יתעשר או אם לא יהיה למלוה יבול בכמות ובמחיר המשוערים.

ב. לתת את ההלוואה למוסד צדקה, שאף אם חלק מהעניים המטופלים על ידו יתעשרו במשך הזמן, הרי שתמיד ישארו חלק מהם בעניים.

ג. לתת את ההלוואה זמן קצר לפני הקטיף, כאשר הערכת הכמויות והמחירים הרבה יותר ברורה. לצורך הענין אפשר לשלוח שיק דחוי, שמועד פירעונו הוא מספר ימים לפני מועד הקטיף. כאשר הקטיף נמשך זמן ארוך, אפשר לחלק את ההלוואה למספר חלקים, כל אחד במועד אחר.

 

ה. הוזלת המחיר לחקלאי

הקדמה בניגוד למצב בימי קדם, כאשר בעל הבית היה מעבד את האדמה בעצמו, תוך השקעה כספית מינימאלית, היום המצב הוא שונה בתכלית. החקלאות כיום היא עתירת הון. כלומר, החקלאי משקיע הון רב במהלך הגידול, במטרה לקבל יבול רב באיכות גבוהה. כתוצאה מכך, רוב הפדיון שמקבל החקלאי תמורת היבול, הולך לכיסוי ההוצאות, ורק מיעוט ממנו נשאר כריווח למגדל. לכן יוצא, שנתינת 9

מהיבול לעניים היא דבר שאין ציבור החקלאים יכול לעמוד בו. לדוגמא: חקלאי המשקיע 900 שקל בגידול, ומקבל תמורת היבול 1000 שקל, יצטרך לתת סך 90 שקל כמעשר עני, כאשר סכום זה הוא 90

מן הריוח. זאת, עוד לפני ששילם את כל ההיטלים, האגרות והמיסים המוטלים עליו. להלן נבחן דרכים שונות לנתינת מעשר עני, באופן שלא יהיה כרוך במחיר כבד לחקלאי.

  1. נתינת פירות מסוג ב' האם מותר להפריש כמעשר עני פירות מסוג ב', שהם זולים בהרבה מפירות סוג א'? הפרשת תרומות ומעשרות מן הרע על היפה אסורה, באופן עקרוני, מן התורה. כפי שנאמר (במדבר י"ח ל"ב): "ולא תשאו עליו חטא, בהרימכם את חלבו ממנו". אמנם דין זה נאמר בתרומה גדולה, אבל הוא נוהג בכל המעשרות. בזמן הזה, אף שאין חובה להפריש את התרומה מן היפה, נשארה חובה זו במעשר ראשון ובמעשר עני. הגדרת "מובחר" כוללת, לא רק את טעמו של הפרי, אלא אף את גדלו ושלימותו.

עם זאת, יתכן למצוא פירות כאלה, שמן הבחינה ההלכתית הם מוגדרים כ"יפה", אך מן הבחינה המסחרית הם מוגדרים בתור סוג ב', ואותם לתת לעניים.

דוגמא מצויה לכך היא אתרוגים. באתרוגים דרושה הקפדה מיוחדת על נתינת מעשר עני, שאם לא כן, יש באתרוג בעיה של "לכם". במקרה זה מותר לכתחילה לקחת אתרוגים פסולים, שהם גדולים, שלמים וטובים לאכילה, ואותם לתת לעני. להלכה, הורו הגר"מ אליהו והגרי"ש אלישיב, שבשעת הדחק, מותר לתת גם פירות סוג ב' גמורים כמעשר עני. עוד שמעתי בשם הגרי"ש אלישיב, שדרך זו עדיפה על נתינת פירות סוג א' וקנייתם מהעני במחיר סימלי (לקמן סעי' 3).

  1. פרי הנשאר בשטח לפעמים נשארת בשדה כמות גדולה של פירות לאחר הקטיף. פירות אלה, הם טובים לאכילה, אך לא משתלם לחקלאי לשכור פועלים במיוחד בשביל לאספם. האם מותר להפריש את אותם הפירות כמעשר עני, ולהזמין עניים שיבואו לקחתם? אם ידוע, שהעניים יבואו ויקחו את הפירות הללו, ודאי שהדבר מותר. במקרה זה, יהיה למעשר דין מעשר עני בגורן (ראה פרק א' סעי' 3), שאין לבעלים רשות לבחור את העני שיקבל את המעשר. דרך זו מותרת רק אם ידוע שהעניים יבואו ויקחו את המעשר. אך אם ידוע שלא כדאי לעניים לבוא ולקחת, הרי שיש חובה לאסוף את היבול ולהביאו אליהם (ראה פרק א' סעי' 4 ,3). כמו כן, אם הפרי נשאר בשטח, יש לפקח על כך שרק עניים יבואו ויקחו (ראה שם).

בכל אופן, אין להפריש כמעשר עני פרי שידוע שירקב בשטח או פרי היוצא להשמדה.

  1. נתינת סכום סימלי דרך אחרת היא, להקנות לעני את המעשר, והוא ימכור את הפירות בחזרה לנותן, תמורת מחיר סימלי, שיוסכם ביניהם. בהצעה זו קיימות מספר בעיות: א. כאשר מדובר בתרומה, דרך זו אסורה, משום "כהן המסייע בבית הגרנות", כפי שנאמר בגמרא, קידושין ו' ע"ב: "הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי... בתרומה - יצא ידי נתינה. ואסור לעשות כן, מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות".

מפרש רש"י, שבזאת הוא גורם לכך, שהנותן יעדיף תמיד לתת לו את התרומה. מהר"י קורקוס, המחנה אפרים, הפני יהושע

והחזו"א מוסיפים, שה"ה בנתינת מתנות כהונה לכהן על דעת שיחזור וימכור אותן בפחות משוויין.

ב. במעשר עני, יתכן שאין איסור "מסייע בבית הגרנות". לפיכך יתכן, שיהיה מותר להסתפק במחיר סימלי. אבל, על כל פנים, דבר זה הוא הערמה גלויה.

בתשובת מהר"י קורקוס 9 ישנה הסתייגות חריפה מהוזלה כזאת של המחיר בנתינת הזרוע, הלחיים והקיבה לכהן, ואלו דבריו: " תו איכא טעמא לאיסורא במנהג זה (של נתינת פרוטה לכהן תמורת מתנותיו), דאתו לזלזולי במתנות כהונה...

כ"ש שלפי מנהג זה יש לחוש שמא ישתכח זרוע לחיים וקיבה, ויחשבו באורך הזמן שאין המצווה, רק לתת פרוטה או שתי פרוטות על כל בהמה לכהן... כ"ש בעוונותינו שרבו שמצות כהונה נשאר בידינו מעט מהרבה, כי ראוי ומחוייב להזהיר ולכפות לקיים אותן כהלכתן וכתקנן, שלא תשתכח תורת כהונה ומתנותיה מישראל".

ונראה שיש ללמוד מדבריו אלה אף למעשר עני.

ג. אם מוזילים את המחיר בדרך זו, ומבצעים את הקנין בדרך של הלוואה מראש, ישנה בעיה נוספת: הראשונים במסכת גיטין אומרים, שאי אפשר לתת את המעשר לעני ולקבל אותו בחזרה במתנה, בהסתמך על תקנת "המלוה את הכהן..." המופיעה במשנה. תקנה זו נאמרה רק בהלוואה גמורה מראש. ואלו דברי הרמב"ן: "בכהן שאמר: הפרש עלי והן שלך במתנה - אינו מפריש עליו. שלא שנינו אלא המלוה מעות. לפי שלא עשו שאינו זוכה כזוכה, לא במכרין ולא במזכה ע"י אחרים, אלא מפני תקנת כהן, ודווקא במלוה".

וכן דעת הרשב"א והר"ן. כן יש לומר גם כאשר נותנים לעני סכום סימלי ומסתמכים על תקנת "המלוה את העני", שהדבר אינו מועיל כלל. הלכה זו היא תקנה, שתקנו חכמים לטובת המקבלים, ולכן, אי אפשר להשתמש בה באופן שפוגע בהם. וכך כתב מהר"י קורקוס בתשובה: "דעשו מפני תקנה, אבל לקלקל לא עשו".

וכתב החזו"א: "מיהו, אם ילוונו דבר מועט, שאין דעתו של כהן על המעות, אלא לטובת ישראל, ולוקח מעות משום שלא תהא מתנה - ודאי אסור. ויש בזה משום כהן מסייע, וגם לא קיים מצוות נתינה אף במכירי כהונה, וכדין נותן לו במתנה, שכתבו הרמב"ן והרשב"א..." למעשה, התירו פוסקי דורינו בשעת הדחק, ללכת בדרך של הערמה ניכרת, ע"י מכירת הפירות בחזרה למגדל במחיר נמוך, בגלל מצבם הקשה של החקלאים. אך היתר זה לא נאמר כאשר מסתמכים על תקנת ההלוואה מראש.

  1. שער הזול בדין "המלוה את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן", נאמר בתוספתא בגיטין (פ"ג ה"ב): " ופוסק עימו כשער הזול, ואין בו משום ריבית".

בטעם הדבר, אומרת הגמרא (גיטין ל' ע"א): "מאי טעמא? כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה, כי אית ליה נמי אין בו משום ריבית".

נחלקו הראשונים בשאלה, אם אלו שתי הלכות או הלכה אחת: לדעת רש"י, הראב"ד והמאירי, זוהי הלכה אחת, שמותר ללכת אחר המחיר הזול הקיים בשוק בתקופת ההלוואה או ההפרשה, ואין בכך משום ריבית. לדעה זו, לא ניתן להוזיל את המחיר מעבר לשער הזול ביותר הקיים באותה תקופה, וכן אין כל היתר לקחת ריבית גמורה. וכנראה, זוהי גם דעת הרמב"ם.

לדעת התוס', הרא"ש, הרשב"א והריטב"א, אלו שתי הלכות נפרדות: הלכה אחת קובעת, שמחיר המעשר, מסתמא, הוא כשער הזול. הלכה שניה מתירה לקבוע שער זול, אפילו הרבה פחות מהמחיר המקובל, ואין בכך משום ריבית.

מדברי החזו"א נראה, שהוא פוסק כדעת בעלי התוספות וסיעתם, ומתיר לקבוע מחיר זול בהרבה ממחיר השוק, ובלבד שהוזלה זו תהיה כדאית לעני משום הקדמת המעות. וכך התקבל להלכה. לאור הכרעה זו, ניתן להוזיל את מחיר המעשר, כאשר מביאים בחשבון את השפעת האינפלציה, את שער הריבית המקובל במשק, ואת העובדה שהעני אינו צריך להציג בטחונות

ולהחתים ערבים, ואף אינו מסתכן בכך שלא יהיה לו ממה לשלם. כמו כן, מסתבר, שניתן לקחת בחשבון את הסיכונים שהמגדל לוקח על עצמו למקרה בו לא יהיה לו מעשר עני בערך המשוער, וכן את הסיכון שהעני יתעשר או ימות.

מאידך, קשה להקל בהוזלת המחיר באמצעות איום על העני, שאם לא יסכים לקבל את המעשר במחיר זה, יתן את המעשר לעני אחר. כאשר מדובר במתנות כהונה ולויה - הדבר אסור מן הדין, מפני שהוא כ"כהן המסייע בבית הגרנות". גם במעשר עני, הדבר אינו רצוי משום שהוא "הערמה", וכפי שכתבנו לעיל בשם מהר"י קורקוס. ומכל מקום, אין להסתמך במקרה כזה על תקנת "המלוה את העני", כפי שכתבנו לעיל סעי' 3. יש להדגיש, שאין לקבוע שיעור הוזלה אחיד, והדבר משתנה לפי צרכיו של העני. יתכן מצב, בו אין לעני עדיפות מיוחדת לקבל את דמי המעשר מראש, ולא כדאי לו לשלם ריבית כלשהי תמורת הקדמת המעות. במצב זה, ודאי שאין לקבוע שיעור ריבית גבוה, מלבד מה שמתחייב מן הסיכונים שהחקלאי לוקח על עצמו. החזו"א

מוסיף, עם זאת, שמותר לבחור עני הדחוק לכסף ששוה לו לשלם ריבית גבוהה בשביל לקבל את הכסף מיד.

  1. השתתפות העני בהוצאות אלו הוצאות, שהחקלאי משקיע בטיפול בפירות, ניתן לזקוף על חשבונו של העני? נאמר בירושלמי (דמאי פ"א ה"ב) : "...היתה (התרומה) במקום שחיה גוררתה - מביאה, ונוטל דמים מן השבט".

למדנו מדברי הירושלמי, שאף שהמפריש חייב להביא את התרומה לכהן, צריך הכהן לשלם לו את שכר ההבאה. תשלום זה כולל, לא רק הוצאות הובלה ושכר בטלה, אלא גם שכר עבודה. וכך נפסק להלכה.

כן נאמר בתוספתא (מע"ש פ"ג הי"א): "המביא פירות מן הגורן לעיר: הפריש תרומה ונתנה לכהן, מעשר ראשון ונתנו ללוי, מעשר עני ונתנו לעני - אין מחשב עמהן דמי הבאה. אבל אם קרא להן שם בגורן - הרי זה מחשב עמהן דמי הבאה".

ומפרש ה"מנחת ביכורים": "אין מחשב - לנכות מן התרומה ומעשר דמי הבאה לעיר, שבשעה שהביא, טבל הביא. ואינו חל ההוצאה על תרומה ומעשר".

ומכאן, שניתן לחייב את העני רק בהוצאות הטיפול שלאחר ההפרשה. מבחינה זו, ישנה משמעות רבה לשלב בו מתבצעת ההפרשה. ככל שההפרשה תהיה בשלב יותר מוקדם, יתחייב העני לשלם יותר בעד הטיפול בפרי. אך לכתחילה, יש להפריש את המעשר לאחר גמר המלאכה, כפי שנאמר במשנה (תרומות פ"א מ"י): "אין תורמין... מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו. ואם תרמו - תרומתן תרומה".

למעשה נראה שניתן, בשעת הדחק, להפריש את המעשרות לאחר גמר המלאכה בשדה, אף לפני המיון והאריזה, ולחייב את העני בתשלום דמי הטיפול משלב זה ואילך. (בענין הפרשה לפני גמר מלאכה, והגדרת גמר מלאכה ראה באריכות במאמריו של הרב שמעון בירן בספר זה.)

  1. ערך המעשר לעני למעשה נראה, שהמוצא לבעיית המחיר הוא פשוט בהרבה. הדבר תלוי בשאלה יסודית אחת: מה קובע את מחיר הפרי? האם ישנו מחיר מוחלט -אובייקטיבי לפירות? האם נקבע את המחיר לפי ערכו למפריש? עפ"י ערכו לעני? לקביעת שער הריבית בהקדמת מעות המעשר, הבאנו לעיל (סוף סעי' 4) את דברי החזו"א, שהדבר תלוי בעני עצמו. ואם כדאי לו לשלם ריבית גבוהה תמורת ההלוואה, הרי שזה הוא המחיר. מסתבר, שהוא הדין כאן. מחיר המעשר ייקבע על פי היחס שבין האפשרויות העומדות בפני שני הצדדים השותפים לעיסקה. לענין זה נביא בחשבון רק אפשרויות המותרות עפ"י ההלכה (ראה סעי' 4).

יש להדגיש, שמערכת השיווק כיום היא קשה וסבוכה מאד. לשם שיווק הפרי יש צורך בהשקעות כספיות ניכרות במיון, אריזה, הובלה וקירור; בטיפוח קשרים מתאימים, בטירחה מרובה, בנסיון ובהכרת המערכת. כיום, השוק מוצף בשפע פרי, וקיימת תחרות קשה בין המשווקים על מכירתו. גם קיים תמיד הסיכון, שהפרי ירקב מחוסר ביקוש, וכל ההשקעה והמאמץ ירדו לטמיון. מסיבה זו, קשה מאד לאדם, שאינו עוסק בנושא זה באופן קבוע, להפיק תועלת של ממש משיווק פירות המעשר שיקבל. במיוחד אמורים הדברים באדם שמקבל כמויות קטנות, יחסית. אנו מניחים, שאם העני ירצה לשווק את הפירות בעצמו, יצטרך לשכור משאית ופועלים, להצטייד בתעודת משלוח, לעבור דרך השוק הסיטונאי, לנהל ספרים, ואולי אף לשלם מס הכנסה. תהליך זה כרוך בהוצאה כספית גדולה ובטירחה מרובה, כאשר העני צריך להביא בחשבון את הסיכון, שלא יצליח למכור את הפירות, ויפסיד את השקעתו. לכן נראה, שהעני יעדיף להסתפק בחלק קטן מהכסף, תמורת זה שהחקלאי יקח על עצמו את כל הטיפול בפירות. בשביל העני, טובה ציפור אחת ביד מאשר עשר על העץ. מתוך שיחות רבות שקיימנו עם אנשי שטח וכלכלה, עם גבאי צדקה, עם מנהלי מוסדות

ועם עניים, הגענו להערכה, שבמקרים רבים ערך פירות המעשר לעני עומד על כ-10

ממחירם של הפירות לסיטונאי. מכאן, שמחירו של המעשר העני יכול להגיע לכ-1

מן הפדיון, ברוטו.

הערכה זו היא הערכה כללית ממוצעת. קיימים משתנים רבים המשפיעים על חישוב זה, וכל חקלאי צריך להביא אותם בחשבון. הדבר תלוי בסוג הפרי, באיכותו, ביחס שבין ההיצע לביקוש, באיזור, ביכלתו של העני ועוד. אעפ"כ, נראה שזהו ממוצע סביר. להלכה הורה הגר"מ אליהו, שניתן לקבוע כל מחיר המקובל על העני באופן אמיתי, שלא מתוך רצון לעשות טובה למגדל.

  1. מעשר עני ומעשר כספים חקלאים רבים, הרוצים לתת מעשר עני, מקפידים בכל השנים על נתינת מעשר כספים מכל הכנסותיהם. נשאלת השאלה: האם חקלאים אלו חייבים להמשיך לתת מעשר כספים גם בשנת מעשר עני, וגם מאותם גידולים, מהם נתנו מעשר עני? או שמא, אפשר לקזז את שני המעשרות זה בזה? מקורה של מצוות מעשר כספים הוא הפסוק (דברים י"ד כ"ב): "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה".

פסוק זה עוסק במעשר המופרש מן התוצרת החקלאית. התוס' (תענית ט' ע"א ד"ה עשר) מביאים דרשה מן הספרי, הלומדת מכאן את דין מעשר כספים: "אין לי אלא תבואת זרעך, שחייב במעשר. ריבית (מגוי) ופרקמטיא וכל שאר רווחים, מנין? ת"ל: את כל".

בספרי שלפנינו, דרשה זו איננה מופיעה. אך דרשה דומה מופיעה במדרש תנחומא (פרשת ראה אות י"ח): "עשר תעשר... - רמז למפרשי ימים, להפריש אחד מעשרה לעמלי תורה".

עוד נאמר במדרש תנחומא (פרשת כי תבא אות ד'): "מה ת"ל ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה? - אם באת לידך מצוה בעיר, אל תאמר: לא נצטויתי אלא בשדה להוציא תרו"מ בחוץ. אמר הקב"ה: אף בעיר פתח ידך. ד"א: לא יאמר אדם, אילו נתן לי הקב"ה שדה הייתי מוציא מעשרות מתוכה. עכשיו שאין לי שדה, אינני מוציא כלום. אמר הקב"ה: ראה מה כתבתי בתורתי: ברוך אתה בעיר - לאלה שיושבין בעיר, וברוך אתה בשדה - לאלו שיש להן שדות".

מכאן יש מקום להסיק, שמעשר כספים הוא תחליף למעשר דגן, ונועד למגזר העירוני, שאינו חייב בהפרשת תרומות ומעשרות. מכאן, שחקלאי הנותן מעשר עני, אינו חייב לתת מעשר כספים על רווחיו מאותו גידול. וכך הורה לנו הגר"ש ישראלי, שחקלאי, הנותן מעשר עני ממה שהוא מגדל, יפריש מעשר כספים רק מרווחים שיש לו מענפים אחרים.

הגר"מ אליהו הורה לנו, שלכתחילה, אין לקשור מעשר כספים למעשר עני, ויש לתת את שניהם. אבל בשעת הדחק, מותר לקזז את דמי מעשר העני ממעשר הכספים.

 

למעבר לחלק ב'

למעבר לחלק ד'