דרכי נתינת מעשר עני -חלק א', מצוות הנתינה

דרכי נתינת מעשר עני -חלק א', מצוות הנתינה

במסגרת מאמר זה, ננסה לסקור את הבעיות הקיימות בנתינת מעשר עני כיום, ולבחון את האפשרויות השונות להתמודד עם בעיות אלו.

הרב עזריאל אריאל | התורה והארץ ב'

ראשי פרקים:

הקדמה

       א. מצוות הנתינה

  1. הפרשה ונתינה
  2. ברכת הנתינה
  3. נתינת המעשר בבית ובגורן
  4. הבאת המעשר לעני
  5. נתינת דמי המעשר.

הקדמה

השנה שעברה, שנת תש"ן, היתה שנת מעשר עני. שנים רבות, עת היינו בגלות, לא יכולנו לקיים מצווה זו אפילו בבחינת "הציבי לך ציונים". עם חידוש ההתיישבות, שבנו לקיים את המצוות התלויות בארץ, ועימן את מצוות הפרשת תרומות ומעשרות. אך דא עקא, שמצווה חשובה זו, של נתינת מעשר עני, לא זכתה להיות מקויימת בציבור רחב. גרמו לכך מספר סיבות:

א. המחיר הכלכלי הכבד של קיום המצוה.

ב. הקושי למצוא עניים אמיתיים.

ג. הקושי המעשי לשלוח את המעשר אל העני בכל פעם או להקנות לו את המעשר ולקנותו בחזרה.

בגלל קשיים אלו, נוצר מצב שבו רבים מפרישים מעשר עני מבלי להבין שהם גוזלים אותו מן העניים, ורבים אחרים מקיימים את המצוה באופן סימלי, ע"י נתינת מתנה מועטת לעניים. גדולי ישראל בדורות הקודמים התריעו על מצב זה, בו המצוה אינה מקויימת כמאמרה, וקראו להשבת עטרה ליושנה ביישוב היהודי המתחדש בארץ. וכך כתב ה"חכמת אדם" (שערי צדק, שער מצוות הארץ פרק י' סעי' י"ז): "ואמנם בני חו"ל, שמסכנים בעצמם לבוא באה"ק, עליהם ודאי חוב גמור להחמיר בכל מצוות התלויות בארץ, כדין המחמירים".

את הקשיים הכלכליים שבקיום המצוה הכירו כבר חז"ל, והבטיחו, שהמקפיד על קיום מצוה זו לא ייפגע. וכך נאמר בגמרא (תענית ט' ע"א): "אשכחיה ר' יוחנן לינוקא דריש לקיש. אמר ליה: אימא לי פסוקיך. א"ל: עשר תעשר. א"ל (ינוקא): מאי עשר תעשר? א"ל (ר' יוחנן): עשר בשביל שתתעשר. א"ל: מנא לך הא? א"ל: זיל נסי. א"ל (ינוקא): ומי שרי לנסייה להקב"ה? והכתיב, לא תנסו את ה'! א"ל (ר' יוחנן): הכי אמר רב הושעיא: חוץ מזו, שנאמר (מלאכי ג', י'): הביאו את המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת, אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די".

וכך כתב השל"ה (שער האותיות דף נ"ב): "מי שיש בו יראת שמים, יעשה המצוה כתיקונה, ויודה לה' על שזיכהו לקיים מצוה זו. ולא יבקש טצדקי למיפטר נפשיה, כי לא יעני מזה. אדרבה! יתברך, כמו שאמרו בפרק במה מדליקין (שבת ל"ב ע"ב): בעוון ביטול תרומה ומעשרות שמים נעצרים... ואם נותנים - מתברכין, שנאמר: הביאו את המעשר אל בית האוצר..." ובדורנו כתב הגרח"ז זרוסברג, בספרו "המעשר והתרומה" (עמ' ט"ו סוף ס"ק ל'): "ומ"מ, הירא דבר ה' וחרד על דברו, יזהר לקיים מצוות נתינה ללוי ולעני כמאמרה, ולא יחפש אמתלאות וצדדי היתר לפטור עצמו, ויאמין בה' ובעבדיו הנביאים, ככתוב במלאכי..." במסגרת מאמר זה, ננסה לסקור את הבעיות הקיימות בנתינת מעשר עני כיום, ולבחון את האפשרויות השונות להתמודד עם בעיות אלו. מאמר זה התגבש תוך התייעצות עם הרבנים הראשיים לישראל שליט"א, עם הגר"ש ישראלי שליט"א ועם רבנים נוספים מן ההתיישבות החקלאית. בהיבטים הכלכליים של הנושא התייעצנו עם אנשי שטח וכלכלה. תודתנו נתונה לכולם. בסוף המאמר יופיעו תקציר הלכתי והצעות מעשיות למצבים שונים.

תקוותנו, שיהיה בירור זה שלב נוסף בתקומתה של תורת ארץ ישראל.

 א. מצוות הנתינה

  1. הפרשה ונתינה מצוות מעשר עני נוהגת בשנה השלישית והשישית לשמיטה. מצוה זו נחלקת לשני חלקים: הפרשת המעשר ונתינתו לעני. נחלקו מוני המצוות ביחס שבין שני חלקים אלו: לדעת הרמב"ם, הסמ"ג והחינוך, מצוות נתינת המעשר היא חלק ממצוות ההפרשה, ואינה נמנית למצוה בפני עצמה.

ולדעת הרמב"ן, הנתינה נמנית למצוה בפני עצמה. ה"מגילת אסתר" מסיק מדברי הרמב"ם, שהמפריש תרו"מ ואינו נותן אותם לבעליהם, לא יצא ידי חובתו 6, מפני שהנתינה היא חלק בלתי נפרד מן ההפרשה.

הגרצ"פ פראנק דן באריכות בשאלה זאת, של הפרשת תרו"מ על דעת שלא לתת, ומסיק שהדבר אינו מעכב. וכך סוברים גם החזו"א, הגרב"צ עוזיאל, הציץ אליעזר והגרש"ז אויערבך. מלבד מצוות העשה של הנתינה, יש גם איסור עשה ואיסור לאו מן התורה למי שמשהה את מעשרותיו, משום "והבאתם שמה" ומשום "בל תאחר". וכך נאמר בגמרא (ראש השנה ד' ע"א): "חייבי הדמין והערכין... צדקות ומעשרות... לקט, שיכחה ופאה, כיון שעברו עליהם שלושה רגלים - עובר בבל תאחר".

וכתב הרמב"ם (מעשה הקרבנות פי"ד הי"ג): "...מעשרות ומתנות עניים, מצוות עשה מן התורה, שיביא הכל ברגל שפגע בו תחילה, שנאמר: ובאת שמה - והבאתם שמה וגו'. כלומר, בעת שבא לחוג - תביא כל מה שאתה חייב בו... הגיע הרגל ולא הביא - הרי זה ביטל מצות עשה. עברו עליו ג' רגלים ולא הביא... - הרי זה עבר בלא תעשה".

במעשר עני ושאר מתנות עניים הדין חמור יותר. וכך נאמר בתוס' (ד"ה לקט): "דדווקא היכא דליכא עניים, אין עובר בבל תאחר אלא ברגלים. אבל היכא דקיימי עניים, קא עבר לאלתר, כמו צדקה.

  1. ברכה על הנתינה נחלקו הפוסקים, אם יש לברך על נתינת תרומות ומעשרות: לדעת התוס' הרשב"א בתשובה ור"י אבן פלט, אין מברכים על נתינת מתנות כהונה. שני נימוקים נאמרו לכך: א. שמא הכהן לא ירצה לקבל. ב. בעל הבית אינו נותן משלו, אלא הוא כמחזיר פקדון, שהוא "ממון השבט".

לדעת הרוקח, יש לברך על הנתינה. כך נכתב להלכה גם בפאת השלחן, והוסיף שכן נהג הגר"א.

מסקנת ההלכה היא, שלא לברך על נתינת מתנות כהונה. במעשר עני, מודה הרוקח שאין לברך. לדעתו, אין לברך על מצוות שכליות. והראב"ד מסביר, שאין לברך על מצוה הנובעת מקלקלתו של הזולת. עכ"פ, יש מקום לברך ללא הזכרת שם ומלכות.

  1. נתינת מעשר עני בבית ובגורן בנתינת המעשר יש הבדל בין מעשר עני בבית לבין מעשר עני בגורן או בשדה. הזכות להחליט מיהו העני שיקבל את המעשר נתונה רק במעשר עני הנמצא בבית. אבל אם המעשר נמצא בשדה או בגורן, חייב המפריש לתת אותו למי שיבוא ראשון. וכך נאמר בגמרא (נדרים פ"ד ע"ב): "כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית, דכתיבא ביה נתינה - "ונתת ללוי, לגר וגו'", מש"ה אסור ליה (למודר הנאה)

לאיתהנויי. כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות, כיון דכתיב ביה "והנחת בשעריך" (והוא הפקר לכל העניים) - שרי ליה לאיתהנויי".

הראשונים מביאים את מקורו של הבדל זה מן הספרי, וכך נאמר בתוס' שם (ד"ה במעשר): "כתוב אחד אומר "ונתת", וכתוב אחד אומר "והנחת". בימות החמה יניחנו בגורן, אבל בימות הגשמים יניחנו בבית... ואז יש בו טובת הנאה לבעלים".

וכך פסק הרמב"ם (מתנ"ע פ"ו ה"י): "ומעשר עני המתחלק בגורן, אין בו טובת הנייה לבעלים, אלא העניים באים ונוטלין על כרחו... אבל המתחלק בבית - יש בו טובת הנייה לבעלים, ונותנו לכל עני שירצה". סדרם של שני שלבים אלו שנוי במחלוקת בין הראשונים: לדעת התוס' והרא"ש בנדרים, ולדעת הכפתור ופרח, מעשר עני בגורן קודם למעשר עני בבית, כפי שהבאנו לעיל.

לדעת התוס' בחולין וביבמות, מעשר עני בבית קודם למעשר עני בגורן, ואלו דבריהם (חולין קל"א ע"א תוד"ה מעשר): "הא כיצד? עד הפסח, שהוא זמן הגשמים, ואם מניחו בחוץ, נפסד - מחלקו בתוך ביתו, וזה מעשר עני המתחלק בתוך הבית. מכאן ואילך, שהוא ימי הקיץ, מניחו בחוץ, בגרנות, ועניים באים ונוטלין אותו".

וכך נקטו גם הרדב"ז והמבי"ט על הרמב"ם, וכן נכתב בכרם ציון ובערוה"ש.

והר"ן והרשב"א הסתפקו בשאלה זו. הרוגאצ'ובי מחדש, שמכיון שאין לבעלים טובת הנאה במעשר עני המתחלק בגורן, גם אין בו מצוות נתינה. לדעתו, יש מצוות נתינה רק במעשר עני המתחלק בתוך הבית. בימינו, כותב החזו"א: "ובלא"ה, מיקרי אין כאן עניים, שאין עני שיטריח ללכת לפרדס ליקח פירות אחדות... ובודאי צריך ליקח לבית ולחלקן... וכ"ש במקום דשכיחי גנבי".

  1. הבאת המעשר לעני אם פירות המעשר משתמרים בשדה והעני יכול לקחתם משם בעצמו, רשאי בעה"ב להסתפק בהנחת המעשר בשדה, ולהמתין שהעניים יבואו לקחתו. נשאלת השאלה, מה הדין במקרה שהפירות הולכים לאיבוד? האם גם אז רשאי הוא להשאירם בשדה? שאלה זו נידונה בגמרא (חולין קל"ד ע"ב): "לוי זרע בכישר, ולא הוו עניים למשקל לקט. אתא לקמיה דרב ששת. אמר ליה: לעני ולגר תעזוב אותם - ולא לעורבים, ולא לעטלפים" (לכן, במקרה זה, מותר לבעה"ב לקחת את הלקט לעצמו).

על כך מקשה שם הגמרא: "מיתיבי: אין מביאין תרומה, לא מגורן לעיר, ולא ממדבר לישוב. ואם אין שם כהן - שוכר פרה ומביאה, מפני הפסד תרומה".

מברייתא זו למדנו, שיש חובה להביא את התרומה אל הכהן, אם הכהן לא מגיע לקחת. ומדוע הקל רב ששת בלקט? על כך עונה הגמרא: "שאני מתנות כהונה, דנתינה כתיבא ביה" (משא"כ בלקט, שיכחה ופאה, בהן נאמר: תעזוב).

וכך פוסק הרמב"ם (תרומות פי"ב הי"ז): "אין ישראל חייבין להטפל בתרומה ולהביאה מן הגורן לעיר ומן המדבר לישוב. אלא כהנים יוצאים לגרנות וישראל נותנים להם חלקן שם. ואם לא יצאו, ה"ז מפריש ומניחה בגורן. ואם היתה חיה או בהמה אוכלתה שם ואינה משתמרת שם מהם - התקינו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר... שאם הפרישה והניחה לבהמה ולחיה, הרי זה חילול השם".

הברייתא שהובאה בגמרא עוסקת בתרומה. בטעם הדבר נאמר שם: "מפני הפסד תרומה", נימוק הנוגע רק לתרומה, שיש בה קדושה מיוחדת. וכך גם כתב הרמב"ם. אך מתוך הסוגיא ברור, שהנימוק העקרי הוא מצוות הנתינה. ואכן הב"ח מגיה את לשון הברייתא ואומר "מפני הפסד כהן". דינו של מעשר עני תלוי בטעמים השונים שנאמרו להלכה זו.

סוגיא מקבילה נמצאת בירושלמי (דמאי פ"א ה"ב): "אין מביאין תרומה מן הגורן לעיר, ולא מן המדבר לישוב, אא"כ היתה במקום שחיה גוררתה, מביאה ונוטל דמים מן השבט".

על כך מקשים בירושלמי: "ואינו מצוה להשיב אבידה?!" מסבירים מפרשי הירושלמי, שהנימוק העיקרי לחובת הבאת התרומה לעיר הוא משום השבת אבידה. לסיכום, ישנם שלושה נימוקים לחובה זו, של הבאת התרומה אל הכהן: א. הגמרא בחולין: מצוות נתינה.

ב. הירושלמי בדמאי: השבת אבידה.

ג. הרמב"ם: חילול השם, הנובע מהפסד התרומה.

שני הנימוקים הראשונים, שייכים, באופו פשוט, אף בשאר המעשרות. הרדב"ז אומר, שדין זה אמור בכל המתנות שבהן נאמרה נתינה. מכאן יוצא, שהוא הדין לכל המעשרות, ד"נתינה כתיבא בהו". הרוגאצ'ובי מעיר, שבמעשר עני המתחלק בגורן אין מצוות נתינה, אלא השבת אבידה בלבד.

אחריותו של בעל הבית על המעשר כוללת, לדעת חלק מן הראשונים לכה"פ, גם אחריות לשמירתו. כך מוכח מן הראשונים המסבירים, שמעשר עני בבית קודם למעשר עני בגורן (ראה סעי' 3). לדעה זו, בימות הגשמים, כאשר המעשר אינו משתמר בשדה, חייב בעה"ב לשמרו בביתו ולחלקו שם. רק בקיץ, כאשר התבואה משתמרת בשדה, הוא רשאי להוציא את מה שנותר, ולהניח לפני העניים שיקחו.

  1. נתינת דמי המעשר לכתחילה, יש לתת לעני את המעשר עצמו, ולא די בנתינת כסף תמורתו. וכך נאמר בתוספתא בדמאי (פ"ז הי"ב): "מפריש ישראל ברשות לוי וברשות עני, ועושה חשבון באחרונה. דברי ר' מאיר. ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרים, אלא אם נתן לו עישור (גירסת הגר"א: מעות בראשונה)".

לדעת ר' מאיר, אדם יכול להפריש את המעשר, לקחת אותו לעצמו, ולתת לעני כסף תמורתו. אך זאת, רק אם קיבל מראש את הסכמתו לכך. לדעת החולקים עליו, הדבר אסור. והלכה כרבים, שהדרך להחלפת המעשר בכסף היא באמצעות הלוואה מראש (ראה פרק ד' סעי' 1). אבל בלאו הכי, יש לתת את המעשר עצמו.

כך נאמר גם בתוספתא בתרומות (פ"א הי"ד): "לא יתרום בעה"ב את המעשר ויטול רשות מלוי, ולא הזרוע, הלחיים והקיבה ויטול רשות מכהן... "

אעפי"כ, נהגו במקומות רבים להקל בנתינת הזרוע, הלחיים והקיבה לכהן, ולתת דמים תמורתם. ונחלקו הפוסקים ביחס למנהג זה: לדעת הרדב"ז, מותר לסמוך על מנהג זה, אם הכהן מסכים מראש לכך, ולתת כסף במקום המתנות ד"מה לי הן, מה לי דמיהן". וכן דעת ה"מחנה אפרים" והפר"ח.

ולדעת מהר"י קורקוס, יש להקפיד על נתינת המתנות עצמן. וכן דעת ה"דרכי תשובה" ו"כף החיים". לענין מעשר, הורו החזו"א והגרי"ש אלישיב, שיש להקפיד על נתינת המעשר עצמו דווקא. הגר"מ אליהו הורה, שניתן, בשעת הדחק, לסמוך על דעת הרדב"ז, ולתת את דמי המעשר (ראה מכתבו של הרב שלמה רוזנפלד, בנספח למאמר זה). ומסתבר, שהדברים אמורים רק בהסכמה מראש של העני המקבל את דמי המעשר. הגר"ח קנייבסקי הוסיף, שבמכירי עניים, ניתן לתת את הדמים במקום המעשר, אם העני מסכים לכך מראש. אם המעשר הולך לאיבוד, ואין אפשרות להביא אותו אל המקבל - יש להקדים ולתת את דמיו. וכך נאמר בתוספתא בתרומות שהבאנו לעיל: "ודברים האובדים מותר (לקחתם ולתת את דמיהם), מפני שכמשיב אבידה הוא ".

כך נאמר גם בגמרא (חולין קל"ד ע"ב), העוסקת בנתינת הזרוע, הלחיים והקיבה לכהן: "מקום שאין בו כהן, מעלה את המתנות בדמים ואוכלן, מפני הפסד כהן".

וכך נפסק להלכה ברמב"ם ובשו"ע בהלכות מתנות כהונה. בשו"ת מנחת יצחק הוסיף, שיש לנהוג כך גם במעשר עני שעלול ללכת לאיבוד. ויתכן, שה"ה לחקלאי היודע, שמפאת ריחוק המקום וקשיי ההובלה, העניים אינם יכולים לבוא ולקחת את המעשר.

 

למעבר לחלק ב'