דרכי הקנינים במעשר עני - חלק א'

דרכי הקנינים במעשר עני - חלק א'

פירות שאנו מגדלים אצלנו במשק, חייבים הם בתרומות ומעשרות בוודאות, ולכן חייבים אנו לתת לעני את המעשר המגיע לו. אך באופן מעשי, קשה מאד לשלוח בכל פעם משאית שתחלק את המעשר לעניים. לכן עלינו למצוא דרכים מעשיות ופשוטות יותר לנתינת המעשר. בבירורן של דרכים אלו יעסוק מאמר זה.

הרב שמואל דוד | התורה והארץ ב'

ראשי פרקים:

א. נתינת מעשר עני

       ב. המלוה את העני

       ג. נתינה לגבאי צדקה

       ד. הלוואה לגבאי צדקה

       ה. קנין חצר וקנין "אגב"

       ו. חצר שאינה משתמרת

       ז. מסקנת ההלכה בחצר

       ח. חצר המשתמרת

       ט. קנין סודר

       י. סיכום דרכי הקניינים:

  1. הגבהה
  2. קנין "אגב"
  3. חליפין
  4. קנין חצר
  5. מכירי עניים
  6. עשו את שאינו זוכה כזוכה

* * *

א. נתינת מעשר עני נאמר בתורה בפרשת ראה (דברים י"ד כ"ח): "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך. ובא הלוי, כי אין לו חלק ונחלה עמך, והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך, ואכלו ושבעו, למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה".

ובפרשת כי תבוא (שם כ"ו י"ב): "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר, ונתת ללוי ולגר, ליתום ולאלמנה..." לגבי ההפרשה עצמה לימדנו הרמב"ם (מתנו"ע פ"ו ה"א-ד'): "מתנה אחרת, ששית, יש לעניים בזרע הארץ, והוא המעשר שנותנים לעניים, והוא הנקרא מעשר עני.

וזה סדר התרומות והמעשרות: אחר שקוצר זרע הארץ או אוסף פרי העץ ותגמר מלאכתו, מפריש ממנו אחד מן החמישים וזהו הנקרא תרומה גדולה, ונותנה לכהן... ואח"כ מפריש מן השאר אחד מעשרה וזהו הנקרא מעשר ראשון, ונותנו ללוי.

ואח"כ מפריש מן השאר אחד מעשרה והוא הנקרא מעשר שני..

...אבל בשלישית ובשישית מן השבוע, אחר שמפרישים מעשר ראשון, מפריש מן השאר מעשר אחר ונותנו לעניים, והוא הנקרא מעשר עני".

יש גם מעשרות שמפרישים ואין נותנים או שקוראים שם אך אין מפרישים בפועל. זהו דמאי, כמו שלימדנו הרמב"ם (מעשר פ"ט ה"א-ג'): "בימי יוחנן כהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק, שלחו בית דין הגדול ובדקו בכל גבול ישראל ומצאו שהכל זהירים בתרומה גדולה ומפרישים אותה. אבל מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני, היו עמי הארץ מישראל מקילים על עצמם ולא היו מפרישים אותם. לפיכך גזרו, שלא יהא נאמן על המעשרות, אלא אנשים נאמנים. אבל עמי הארץ, פירותיהם ספק, ואין נאמנים לומר מעושרים הם, וזהו הנקרא דמאי.

והתקינו, שלא יהא אדם מפריש מן הדמאי אלא תרומת מעשר, מפני שהוא עוון מיתה, ומעשר שני, שאין בזה הפסד, שהרי בעליו אוכלים אותו. אבל מעשר ראשון ומעשר עני, אין מפרישים מן הדמאי, מפני שהוא ספק, והמוציא מחברו עליו הראיה..

אע"פ שאין מפרישים מעשר עני מן הדמאי, צריך לקרות לו שם ואינו מפריש. ואומר: עישור מה שיש כאן מעשר עני, כדי לקבוע מעשר שני. שמעשר עני בשלישית ובשישית במקום מעשר שני של שאר שני השבוע".

במה דברים אלו נוגעים אלינו? בפירות שאנו קונים בשוק, שאין אנו יודעים אם הם מעושרים כבר. אז, מספק, יש להפריש תרומות ומעשרות, אבל אין חובה לתת את המעשר לעני 1.

לעומת זאת, פירות שאנו מגדלים אצלנו במשק, חייבים הם בתרומות ומעשרות בוודאות, ולכן חייבים אנו לתת לעני את המעשר המגיע לו. אך באופן מעשי, קשה מאד לשלוח בכל פעם משאית שתחלק את המעשר לעניים. לכן עלינו למצוא דרכים מעשיות ופשוטות יותר לנתינת המעשר. בבירורן של דרכים אלו יעסוק מאמר זה.

ב. המלוה את העני בגמרא מובאות דרכים, המקילות באופן מעשי על דרכי נתינת המעשר לעני. וכך שנינו במסכת גיטין (פ"ג מ"ז; דף ל' ע"א): " המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן, מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין, ואינו חושש שמא מת הכהן או הלוי או העשיר העני".

ופירש רש"י: "המלוה הזה, כשיפריש תרומותיו, ימכור התרומה ויעכב הדמים לעצמו בפרעון החוב זה בשביל הכהן, וכן מעשר ראשון בשביל לוי, ומעשר עני בשביל עני, והמעשרות יעכב ויאכל..." הגמרא שם מבררת כיצד ההסכם הזה מועיל, ושואלת: "ואע"ג דלא אתו לידיה?!" רש"י: "בתמיה. אע"פ שאינו נותנם לכהן ויחזירם לו, קתני מתניתין דיפריש עליהם. וכיוון דלא מטי לידיה, מאין זכי ליה להאי כהן הך תרומה, שיקבלנה זה בחובו, והיאך יצא ידי נתינה"?

ושלש תשובות בגמרא: "אמר רב: במכירי כהונה ולויה".

רש"י: "שהם מכיריו ואוהביו, דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה. הלכך, כיון דמילתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו, אסחי להו שאר כהני דעתייהו, והוי כמאן דמטו לידייהו דהני".

"ושמואל אמר: במזכה להם ע"י אחרים". רש"י: "כשהוא מפריש, מוסרו למעשרות ביד אוהבו ואומר: זכי במעשר זה לפלוני לוי, והוה ליה כמאן דמטא לידיה, וחוזר ומחזירן לו".

"עולא אמר: הא מני? ר' יוסי היא, דאמר: עשו את שאינו זוכה כזוכה".

הרמב"ם (מעשר פ"ז ה"ה-ו') פוסק כמשנה וכשתי התשובות הראשונות בגמרא: " המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש על אותן המעות מחלקו, מפריש עליהם בחזקת שהם קיימים, ואינו חושש שמא מתו הכהן או הלוי או העשיר העני.

כיצד מפריש עליהם? מפריש תרומה או מעשר ראשון או מעשר שני מפירותיו, ומזכה בהם ע"י אחר לאותו כהן או הלוי או העני שהלוום. ואם היו רגילים ליטול ממנו והוא רגיל שלא יתן אלא להם - אינו צריך לזכות ע"י אחר. ואחר שמפריש, מחשב כמה שווה זה שהפריש, ומנכה מן המלוה עד שיפרע כל חובו".

כך נראית גם מסקנת הירושלמי (גיטין פ"ג ה"ז), שאין אומרים "עשו את שאינו זוכה כזוכה". וכן כתבו מהר"י קורקוס 2 והחזו"א 3, ודלא כפי שעולה מדברי הש"ך 4 שהסביר בדעת הרמ"א, שפסק כר' יוסי 5.

ג. נתינה לגבאי צדקה במקרים רבים, אין קשר ישיר בין העני ובין המשק. קשר כזה, לא תמיד הוא רצוי, מפני שהוא מבייש את העני. לכן יש לבחון את האפשרות, לתת את כספי המעשר לגבאי צדקה מוכר, והוא יתן אותם לעניים. וכאן מתעוררת השאלה: האם נתינה לגבאי צדקה נחשבת נתינה לעני? המשנה במסכת מעשר שני (פ"ה מ"ט) מספרת: "מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באים בספינה. אמר רבן גמליאל: עישור, שאני עתיד למוד, נתון ליהושע (שהיה לוי), ומקומו מושכר לו. עישור אחר, שאני עתיד למוד, נתון לעקיבא בן יוסף, שיזכה בו לעניים (רש"י 6: ר' עקיבא היה פרנס של עניים), ומקומו מושכר לו..." משנה זו מובאת בגמרא (קידושין כ"ו ע"ב וב"מ י"א ע"א). ומפרש רש"י 7, שרבן גמליאל "נזכר שלא עישר מעשרותיו, והוקשה לו, ומיהר לעשרם באשר הוא שם". א"כ, מדובר בהפרשת מעשרות, והנתינה לידי גבאי הצדקה - מועילה.

התוספות 8 חולקים על רש"י, וסוברים, שאין מדובר בהפרשת מעשרות אלא בביעור מעשרות. על כן, לא היה די בקריאת שם, וגם רבן גמליאל לא פירש בכמה מעשר מדובר. גם לפיהם ברור, שנתינת מעשרות, בין בהפרשה ובין בשעת הביעור, ליד הגבאי - מועילה.

אמנם היה מקום לטעון, עפ"י מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה במעשר שני (שם): "ועשה כן רבן גמליאל, מפני שהגיעה שעת הביעור, וחייב, כמו שביארנו, למסור כל מתנה לבעליה... ואילו לא היה רבן גמליאל עם אלו שיכל לתת להם על הדרך שביאר, היה מספיק לו לקרוא שם למעשרות, ולייחד להם מקומות בצפון או בדרום".

בדעתו ניתן לומר, שאמנם מתנות אי אפשר לתת לגבאי, אלא כיון שאפשר להסתפק בקריאת שם בלבד, נתן לגבאי לרווחא דמילתא, גם אם מן הדין אין נתינה לגבאי נחשבת נתינה למעשרות.

ומ"מ, להלכה נראה, שמכיון שפשטות המעשה הוא, שנתינה לגבאי היא נתינה גמורה לעניין מעשר, הכי נקטינן. והכי נהוג 9, שהגבאי מקבל את המעשר עבור העניים.

ד. הלוואה לגבאי צדקה ראינו לעיל, שאפשר לתת מעשר עני לגבאי צדקה. כן ראינו, שאדם הרגיל לתת את מעשר העני שברשותו לאדם אחד בקביעות, אינו צריך להקנות לו את המעשר, והעני זוכה בו מיד, מדין "מכירי עני". וכאן מתעוררת שאלה מעשית: האם גבאי צדקה יכול להיחשב כ"מכירי עני", או שמושג זה נאמר רק בעני עצמו? מסתבר, שיש לחלק בין שני סוגים של גבאי צדקה: יש גבאי צדקה, הנותן באופן קבוע לעני אחד, או למספר עניים קבועים. הנותן לגבאי זה באופן קבוע, ודאי שיחשב כ"מכירי עני". ואף שאין המפריש יודע למי הוא נותן, סוף סוף כל שאר העניים מתייאשים מלקבל את המעשר 10. ויש גבאי צדקה הנותן לעניים מזדמנים. הנותן לגבאי זה לא יוכל להיות מ"מכירי עני", מפני ששאר העניים אינם מתייאשים מן המעשר. אמנם הם יודעים שהמפריש לא יתן להם כלום, אבל הם סומכים על כך שיוכלו לקבל את המעשר מן הגבאי.

לכן נראה, שאם הקיבוץ נותן את המעשר לגבאי צדקה המחלק לעניים מזדמנים, שיש לעשות מעשה קנין בכל פעם שיש מעשר ברשות המשק. אבל קיבוץ שנותן מעשר עני רק לעניים מסויימים או לגבאי צדקה הנותן לעניים קבועים, והדבר אושר במוסדות המוסמכים של המשק, נראה דנחשב כמכירי עני. דין זה חל אפילו אם נתנו לו רק פעם אחת 11 עד היום, כגון במשק צעיר שזוהי שנת מעשר עני הראשונה שלו, או שעד היום לא הקפידו על נתינת המעשר לעני.

מאחר שראינו, שגבאי צדקה יכול להיחשב כ"מכירי עני", יש לשאול: האם ניתן גם להלוות לגבאי בשביל העני 12? האם הגבאי מוסמך להתחייב בשם העני, ולהסכים על "שער הזול" 13? נראה, דכיון שהעניים סומכים על גבאי זה שמחלק להם את הכסף (וכ"ש אם כל מחייתם באה רק ממנו), הם מייפים את כוחו שיעשה הכל כך שהם יקבלו את המגיע להם ולא יפסידו. ואם הדרך לכך היא באמצעות הלוואה וכשער הזול, הרי שהם מייפים את כוחו לכך 14. עוד אפשר לומר, שהרי אדם פרטי שהוא עני, ספק רב אם המשק היה יודע עליו, ורק מחמת גבאי הצדקה הוא מקבל את המעשר. לכן נראה, שיש לגבאי סמכות להסכים בשם העני. ויד הגבאי עצמו כיד העניים 15.

לסיכום: נראה, כי משק בו רגילים לתת את כל כספי הצדקה שלהם לגבאי צדקה מסויים, המחלק אותו לעניים קבועים, נחשבים הם כ"מכירי עני", ואינם צריכים קנין בפירות. לכן, יכולים הם להלוות סכום כסף לגבאי בתחילת העונה, ולהחזיר את הפירות לרשותם מיד, חלף החוב. וה"ה, אם את כספי הצדקה מחלקים בצורה אחרת 16, אבל את מעשר העני רגילים לתת למוסד צדקה מסויים או לגבאי אחד, נחשבים אלה כמכירי עני.

ה. קנין חצר וקנין "אגב" ישנם משקים, שברשותם כמויות גדולות מאד של פירות, והם מעדיפים לחלק את המעשר למספר מוסדות, כך שאין דינם כמכירי עני. יש לשאול איפוא, מה יעשו משקים שאינם יכולים להסתמך על דין "מכירי עני"? במשנה במסכת מעשר שני (פ"ה מ"ט) שהבאנו לעיל, ראינו, שרבן גמליאל הקנה לר' עקיבא את מעשר העני, ואמר שמקומו מושכר לו. ומסביר רש"י 17: "וכל כך למה? כדי לקנות מעשר, שתהא חצרו קונה לו. לפי שמטלטלים אין קונים אלא או במשיכה או חצרו קונה לו".

ועל כך מבררת הגמרא בבבא מציעא (דף י"א ע"ב): "וכי ר' יהושע ור' עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדים? ...אמר ליה ההוא מרבנן: רבן גמליאל, מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם". רש"י: "ולאו משום דתקני להו מקומם בתורת חצר, שאפילו הקנה להם חצר אחרת, שאינם בתוכה, קנו נמי, כדתנן: נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות בכסף. - משנתן הכסף בשביל הקרקע והמטלטלין, או אפילו קרקע במכר ומטלטלין במתנה, נקנים המטלטלין בקנין הקרקע בלא משיכה..." "רבי זירא קיבלה. ר' אבא לא קיבלה. אמר רבא: שפיר עביד דלא קיבלה, וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין?! ...ולא היא! מתנות כהונה, נתינה כתיבא בהו: חליפין - דרך מקח וממכר הוא . מקרקעין אגב קרקע - נתינה אלימתא היא.

רב פפא אמר: דעת אחרת מקנה אותן שאני".

רש"י: "לעולם בתורת חצר קנאו, ואפילו הכי לא תקשי לעולא, דהא דלא בעינן הכא עומד בצד השדה, משום דדעת אחרת מקנה אותם, שר"ג הקנה להם מטלטלים שהיו לו בחצר שלהם, ולא מהפקירא קנו. ונוחה מתנה זו לקנות, ואע"ג דאין עומד בצד השדה".

אם כן, שתי דרכי קנין נוספות מוזכרות בגמרא: להשכיר לעני או לגבאי הצדקה את הקרקע שהפירות עליה, ואז חצרו תקנה לו, או להשכיר לו את אותה קרקע או אפילו כל קרקע אחרת 18, ויקנה את הפירות אגב הקרקע.

ו. חצר שאינה משתמרת ראינו, שניתן להקנות את המעשר בקנין חצר. פעמים רבות, בשעת הפרשת המעשרות, הפירות נמצאים בחצר שאינה משתמרת. יש לברר, א"כ, אם אפשר להשתמש בקנין חצר במקרה כזה. שאלה זו שנויה במחלוקת בין הראשונים, כפי שנראה לקמן.

בתחילת הסוגיא שהבאנו לעיל (ב"מ י"א ע"ב), נאמר: "ראה אותן רצין אחר המציאה, אחר צבי שבור... ואמר זכתה לי שדי - זכתה לו. אמר רב יהודה, אמר שמואל: והוא, שעומד בצד שדהו. ותקני שדהו, דאמר ר' יוסי בר' חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו? - ה"מ בחצר המשתמרת. אבל חצר שאינה משתמרת, אי עומד בצידה - אין, אי לא - לא".

בהמשך הסוגיא נאמר: "רב פפא אמר: דעת אחרת מקנה אותן - שאני".

וכן פסק הרי"ף (דף ה' ע"ב) להלכה, שיש לחלק בין מציאה למתנה. ומוסיף הנמוקי יוסף: "וכן דעת הרי"ף... דאפילו במתנה, בשדה שאינה משתמרת - בעינן שיהא עומד בצדה".

וכן כתב הרמב"ם 19: "וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. אעפ"י שאינו עומד שם, כיון שהגיע המתנה לחצרו - כאילו זכה בה אחר. במה דברים אמורים? בחצר המשתמרת. אבל בחצר שאינה משתמרת, כגון שדהו וחורבתו - עד שיהיה עומד בצידה, ויאמר: זכתה לי שדי".

יוצא אם כן, לדעת הרי"ף והרמב"ם, שאי אפשר לקנות מתנה בחצר שאינה משתמרת, אא"כ המקבל עומד בצידה.

לעומת זאת, כתב הרא"ש (פרק א' סי' ל"א): "גבי מתנה, דזכות הוא לו, זכין לאדם שלא בפניו, הלכך מועיל במציאה ובמתנה חצר המשתמרת, אפילו אין עומד בצד חצרו, דזכין לאדם שלא בפניו מטעם שליחות. אבל חצר שאין משתמרת, אם אין עומד בצדה, במציאה - לא קני, דאי אפשר להיות מטעם שליחות, דאנן סהדי שאין אדם רוצה שיהיו חפציו ביד שליח שאין משתמר בידו. הלכך מטעם יד קנה, הלכך בעינן דומיא דיד, בסמוכה לה. אבל במתנה, מסכמת דעת המקבל, בכל מקום שיתנהו הנותן, שיזכה לו המקום, ושמירת הנותן חשובה לו כשמירתו. הלכך קני אפילו אין עומד שם 20".

נמצא, שבנידוננו, כיון שמעשר עני זו מתנה 21, לדעת הרא"ש אינו צריך לעמוד בצד שדהו, אף בחצר שאינה משתמרת.

כדברי הרא"ש כתב גם בתוספות רבינו פרץ (ב"מ שם ד"ה האי חצר): "נראה למורי ה"ר פרץ ז"ל, דבכל דוכתא בעינן חצר המשתמרת, גם במתנה. ותדע, דהא מטעם שליחות הוא דמהני, כדקאמר זכות הוא לו. וכל שליח משתמר הוא לשולחו, דהא שליח בר דעת בעינן. אמנם יש לומר, דבמתנה מועיל גם באינה משתמרת, משום דבמתנה אינה משתמרת כמשתמרת דמי, דלעולם היא משתמרת למקבל. אף כי החצר אינה משתמרת, כיון דדעת אחרת מקנה, כדקאמר תלמודא, הרי אין שום אדם יכול לקנות בה, כי אם מדעת המקנה, והוא נותנה ומקנה אותה למקבל. נמצא, שהמתנה משתמרת למקבל, אף כי אינה משתמרת לשאר בני האדם 22".

וכך כתב המאירי (ב"מ שם ד"ה אע"פ): "אע"פ שבחצר שאינה משתמרת אנו מצריכים להיות עומד בצד שדהו, במתנה, הואיל ודעת אחרת מקנה אותן, אינו צריך להיות עומד בצד שדהו".

 

למעבר לחלק ב'