גדר "עני" למעשר עני

גדר "עני" למעשר עני

מדברי המשנה מתבאר לכאורה שישנם רמות שונות של עוני, ולכל רמה דין משלה. מה הגדר של 'עני' עבור מעשר עני?

הרב מרדכי אליהו זצ"ל | התורה והארץ ב'

 

ראשי פרקים:

א. מי שיש לו מאתיים זוז

       ב. מאתיים זוז בזמננו

       ג. חובת הצדקה: "די מחסורו"

       ד. "די מחסורו" ממעשר עני

       ה. סיכום    

* * *

א. מי שיש לו מאתים זוז נאמר במשנה (פאה פ"ח מ"ז): "מי שיש לו מזון שתי סעודות - לא יטול מן התמחוי. מזון ארבע עשרה סעודות - לא יטול מן הקופה..." ובמשנה ח' נאמר: "מי שיש לו מאתים זוז - לא יטול לקט, שכחה ופאה ומעשר עני".

מדברי המשנה מתבאר לכאורה שישנם רמות שונות של עוני, ולכל רמה דין משלה. למשל, עני שיש לו מזון שתי סעודות לא יקח את ההקצבה היומית של שתי סעודות מן התמחוי אך מותר לו לקחת מבני העיר את ההקצבה השבועית של ארבע עשרה סעודות.

לפי זה, מי שיש לו מאתים זוז אמנם אסור לו ליטול לקט, שכחה, פאה ומעשר עני, אך יתכן שיהא מותר לו ליטול צדקה 1, שהרי במשנה לא מוזכר איסור נטילת צדקה ברמה זו של עוני.

ה"תפארת ישראל" כותב בפירושו למשנה זו: "נקט הני שהן הפקר ואפשר שלא יטלם עני, ומכ"ש צדקה". מדבריו מתבאר, שגם צדקה אינו נוטל 2, וכך היא דעת "המשנה ראשונה".

הטור 3 גם הוא שינה מלשון המשנה וכתב: "יש לו מאתים זוז לא יטול מן הצדקה כלל". ומכאן, שדין צדקה שוה לשאר מתנות העניים. וכתב הב"י 4: "ואע"פ שבמשנה לא אמרו אלא לא יטול לשו"פ ומ"ע, כתב רבינו לא יטול צדקה כלל משום דמשמע דכל שאינו נוטל את אלו אינו נוטל שום צדקה".

וכך פסק מרן גם בשו"ע 5, שדין "מאתים זוז" נאמר גם בצדקה.

ב. מאתים זוז בזמננו התבאר, שמי שיש לו מאתים זוז מופקע לגמרי מגדר עני. הוא אינו נוטל צדקה, לקט, שכחה ופאה, וכן שאר מתנות העניים, לפי דירוג העניות שהבאנו לעיל. מהו הבסיס להגדרה זו? אומר הר"ש 6: "שיערו חכמים, שזהו שיעור הוצאתו במזונות ובמלבושיו לשנה".

נמצא שהגדרה זו אינה קבועה ובלתי משתנית, אלא הערכה של הצרכים הקיומיים לפי המקום והזמן. סברה דומה מצאנו בתשובת הרשב"א 7 כאשר הוא נשאל אם אדם שיש לו מאתים זוז מותר לו ליטול מן הצדקה. הרשב"א השיב על כך: "אומר אני הכל לפי פרנסתו 8".

בעקבותיהם הלכו הטור והשו"ע 9 ופסקו כן להלכה וכך נאמר בשו"ע: "ויש אומרים, שלא נאמרו שיעורים הללו אלא בימיהם. אבל בזמן הזה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס הוא ובני ביתו מהריוח, ודברים של טעם הם".

מה שנאמר בשו"ע בשם יש אומרים: "עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס" מתאים לסברה שאמרנו לעיל, שההגדרה הבסיסית של עני היא חוסר האפשרות שלו להתפרנס, ואז יטול מן הצדקה. אם אין לו אפשרות כזו יכול ליטול. לכן השו"ע אינו נוקט "מאתים זוז" כקריטריון לנטילת צדקה בזה"ז, אלא "עד שיהיה לו קרן להתפרנס". יותר מכך אף נאמר במשנה: "מי שיש לו חמישים זוז והוא נושא ונותן בהם - הרי זה לא יטול" 10 .

נמצאנו למדים ממשנה זו ש"מאתים זוז" אינם קריטריון אובייקטיבי, אלא סימן לאפשרות של האדם להתקיים.

ג. חובת הצדקה: "די מחסורו" עד כמה אנו מחוייבים לספק את צרכיו של העני? בתורה 11 נאמר, שיש לתת לעני "די מחסורו אשר יחסר לו". הגמ' בכתובות (ס"ז ע"ב) מפרטת מהם אותם צרכים שנכללים בהגדרה זו של התורה ודורשת: "די מחסורו - אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו". שם בגמרא מובאים כמה מקרים בהם התחבטו האמוראים: "ההוא דאתא לקמיה דר' נחמיה. אמר ליה: במה אתה סועד? א"ל: בבשר שמן ויין ישן. רצונך שתגלגל עמי בעדשים? גלגל עמו בעדשים, ומת. אמר: אוי לו לזה שהרגו נחמיה. אדרבא, אוי לו לנחמיה שהרגו לזה מיבעי ליה! - אלא איהו הוא דלא בעי לפנוקי נפשיה כולי האי"צ.

מכאן משמע, שאין לתת לעני כל מה שהוא זקוק לו באופן סובייקטיבי. מסקנת הגמ' שם היא, שאותו עני לא היה צריך לפנק את עצמו בבשר שמן ויין ישן, אלא להסתפק בעדשים. אך בהמשך הסוגיא, מובא מקרה הפוך: "ההוא דקאי קמיה דרבא. אמר לו: במה אתה סועד? א"ל: בתרנגולת פטומה ויין ישן. אמר ליה: ולא חישת לדוחקא דציבורא? א"ל אטו מדידהו קאכילנא?! מדרחמנא קאכילנא... אדהכי, אתאי אחתיה דרבא דלא חזיא ליה תליסרי שני, ואתיא ליה תרנגולת פטומה ויין ישן... אמר: נעניתי לך. קום אכול!" מגמ' זו משמע שמן הדין מגיע לו תרנגולת פטומה ויין ישן.

ליישוב הסתירה בין המקרים אומר המהרש"א 12, שהזכאים לרמת חיים כה גבוהה מן הצדקה אלו עניים בני טובים, עשירים שירדו מנכסיהם. כיון שהם ובני משפחותיהם התרגלו לרמת חיים גבוהה, חובת הצדקה היא לספק להם את הצרכים הבסיסיים שלהם מנקודת ראותם. אך ההגדרה היא סובייקטיבית. לכן ברור, שעני, שתמיד היה עני, ומעולם לא חי ברמה זו - לא יעלה ברמתו עקב לקיחה מקופת הצדקה. ה"די מחסורו" שלו הוא מה שהורגל קודם, וודאי שהוא לא יקבל סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, אלא צריך לפרנסו ברמה רגילה.

לפי זה מיישב המהרש"א את הסתירות בין המקרים השונים המובאים בגמרא. במעשה של ר' נחמיה נאמר: "איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה". אותו עני לא היה צריך להתפנק ולהרגיל את עצמו באוכל מיוחד. היה עליו לאכול מה שר' נחמיה נתן לו. לעומת זאת, במקרה של רבא, מדובר בעני שהיה לו צורך אובייקטיבי במזון משובח. צורך זה נבע מבעיה בריאותית מיוחדת או מהרגלים קודמים, מזמן שהיה עשיר. עניים כאלה, יש לספק להם את כל צרכיהם 13.

ד. "די מחסורו" ממעשר עני בפרק הקודם למדנו שישנם שני חיובים בצדקה: א. "די מחסורו" לעני בן טובים - ואפילו סוס לרכב עליו וכו'.

ב. פרנסתו ופרנסת בני ביתו של עני רגיל, (מקביל להגדרת מאתים זוז שהבאנו לעיל).

ברור איפוא, שעני כזה שאין לו כדי פרנסתו ופרנסת בני ביתו, אפשר לתת לו מעשר עני, שהרי זהו דין המשנה שהבאנו לעיל: "מי שיש לו מאתים זוז לא יטול... ומעשר עני". השאלה הנשאלת היא מהו הדין בעני שאנו מחוייבים לספק לו די מחסורו? האם ניתן לעשות זאת ממעשר עני? השאלה נובעת מכך, שמ"ע בעיקרו ניתן לאכילה 14, שנאמר: "ונתת... לגר, ליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך ושבעו 15. ייתכן א"כ, שכל דין "די מחסורו אשר יחסר לו" נאמר רק לגבי צדקה ולא במ"ע 16.

על שאלה זו ניתן להשיב עפ"י התוספתא בפאה 17: "מעשר עני - אין פורעין ממנו מלוה וחוב, ואין משלמין ממנו את הגמולים, ואין פודים בו שבויים, ואין עושים בו שושבינות, ואין נותנים ממנו דבר לצדקה אבל משלחים ממנו דבר של גמילות חסדים, וצריך להודיע, ונותנים אותו לחבר עיר - בטובה".

נחלקו הפוסקים 17 על מי נאמר דין התוספתא, האם על בעה"ב המפריש את המעשר, או - על העני? דעת הראבי"ה היא, שהתוספתא מדברת על העני. ולכן פסק, שעני שקיבל צדקה, אין בעלי חובו יכולים לגבות ממנו את החוב שחייב להם. לעומתו, דעת רבינו שמחה היא, שהעני חייב לפרוע את החוב ממ"ע שקיבל.

דברי הראבי"ה ורבינו שמחה הובאו במרדכי 18. ובהגהות מרדכי כתב בהמשך לדברי רבינו שמחה: "וההיא בתוספתא בפאה דאין פורעין וכו', מיירי שהם ביד בעה"ב. ולי נראה כדעת ראבי"ה 19.

ממחלוקת זו יש נ"מ לענייננו. שהרי אם נאמר שהתוספתא מדברת על בעה"ב כדעת ר' שמחה, התוספתא תתפרש כך: בעה"ב אינו רשאי לפרוע מלוה וחוב במ"ע, ולא לפדות בו שבויים, ולא לתת אותו לשום דבר שבצדקה, ולא לשלם תגמולים, אבל מותר לתת את המעשר עני למטרות של גמילות חסדים.

ההבדל בין פדיון שבויים, תשלום צדקה וכו' לבין גמילות חסדים הוא שאלו הם בגדר פריעת חוב, לעומת זאת גמילות חסדים היא בהתנדבות ולמטרות צדקה, ולכן היא מותרת. המדובר במקום בו מקובל לגבות מס לצרכי צדקה. את אותו מס אסור היה לפרוע ממעות מעשר עני, מפני שהוא חובה על האדם בין כך ובין כך. מס זה היה מיועד, באופן פשוט לסיפוק צרכים מינימאליים של העניים. "גמילות חסדים", לעומת זאת, לא נגבתה כמס מן הציבור, והיא באה לספק גם צרכים שמעבר להכרח, צרכים שבכלל "די מחסורו אשר יחסר לו". לדעה זו, למדנו מן התוספתא, שניתן לתת מעשר עני לצרכים אלו.

לעומת זאת, לדעת הראבי"ה, התוספתא אינה מציינת לאלו מטרות צדקה מותר לבעל הבית לתת את מעשר העני שברשותו, אלא מגבילה את העני המקבל את המעשר. הוא אינו יכול לפרוע את חובותיו מן המעשר, אך מותר לו לתת מעשר עני עבור דברים שאינם חובה כמו גמילות חסדים. לפי הסבר זה בתוספתא, לא נוכל ללמוד את הדין האמור לגבי בעה"ב.

הב"י (יו"ד סי' רנ"ג) מביא את דברי המרדכי וההגהות מרדכי, שפסקו כראבי"ה, אך בסימן של"א מביא הב"י את דברי התוספתא ומסביר את כל הפרטים בה ביחס לבעה"ב 20.

בשו"ע, בהקשר לדין מעשר עני, מרן אינו מביא כלל את דין התוספתא ופרטי ההלכות העולים מתוכה. לעומת זאת בסימן רנ"ג הוא פוסק כדעת הראבי"ה וז"ל: "מי שצריך לבריות ושט אחר פרנסתו, ונתנו לו צדקה - אין בעלי חובות יכולים להפרע ממנו ממה שגבה בצדקה 21".

הרמב"ם כתב את התוספתא כלשונה, ופשטות דבריו מורה שההתייחסות היא לבעה"ב 22. וכן נראה עיקר להלכה 23.

ה. סיכום C4_א.אם נותנים את מעשר העני ישירות לעני, צריך לתת אותו לעני כזה שעונה על הקריטריונים שהבאנו, קרי: שאין לו הכנסה חודשית קבועה בסכום המספק את צרכיו.

ב. אם לא נמצא עני כזה, לא פוקעת חובת הנתינה, וישנה אפשרות לתת את המ"ע לגבאי צדקה. במקרה זה, הם יכולים לתת את מעשר העני גם שלא עפ"י הקריטריונים שדברנו עליהם. גם עני שיש לו הכנסה חודשית מועטת, אך הוא מקבל קיצבה משלימה מהגמ"ח וגבאי הצדקה כדי שזו תספיק ל"די מחסורו" יוכל לקבל אותה ממעשר עני.

 

 

*).שכתוב משיעור שנאמר ביום העיון ב"היכל שלמה" ה' שבט תש"ן. עריכהומקורות הרב אפרים סולימאן.

1).וסברה יש בדבר, שהרי חיוב צדקה היא "די מחסורו" ובשאר מתנו"ע אינו כן. וי"ל שדווקא בהם קבעו חכמים שיעור "מאתים זוז" כדי שיתפרנסו מהם גם שאר עניים, משא"כ בצדקה. אלא שמקופה ותמחוי אינו יכול ליטול שהרי יש לו מזון ארבע עשרה סעודות, ועיין פרישה יו"ד סי' רנ"ג ס"ק ג'. ועיין מהר"ם שיף כתובות ס"ז ע"ב ד"ה אתא אמר ליה, שיש לחלק בין צדקה מקופה של צדקה ובין צדקה מיחידים. ועיין תחומין ב' עמ' 436 הערה 21.

2).ב"אור זרוע" הלכות צדקה אות י"ד (הובא בב"י בשם המרדכי) כתב ששאלה זו נשאל ר' אפרים בר' יצחק, במי שיש לו מאתים זוז, האם יטול צדקה. והשיב שדין צדקה ודין מתנ"ע שווה. והביא האור זרוע ראיה לדבריו מהירושלמי פאה פ"ח ה"ז. ודבריו צריכים עיון שהרי מדובר שם במ"ע ולא בצדקה, ושמא היתה לו גירסא שונה בירושלמי.

3).יורה דעה סימן רנ"ג.

4).שם ד"ה מי שיש לו.

5).יו"ד סימן רנ"ג סעי' א'. דעת הרמב"ם בשאלה זו צ"ע מפני שהוא העתיק את לשון המשנה ויתכן שהוא סובר שאפילו צדקה לא יטול, אך יתכן שרק מתנו"ע לא יטול וצדקה יכול ליטול וכנ"ל. ועיין פירוש המשניות לרמב"ם פאה פ"ח מ"ט שכתב אסור לו ליקח מתנו"ע.

6).על המשנה בפאה שם. וכן ברע"ב שם ובאו"ז ח"א הל' צדקה אות י"ד.

7).חלק א' סימן תתע"ב. תשובה זו הובאה במרדכי ובאור זרוע הנ"ל ואינה מיוחסת לרשב"א.

8).עיין שם שהביא ראיה מהגמ' בכתובות ס"ז ע"ב במעשה דמר עוקבא שמצאו לעני שהיו מזלפין לו יין ישן וכפל לו את הסכום שחשב לתת לו בתחילה, וצ"ע שהרי הגמ' שם דנה בחיוב "די מחסורו" ולא בדין מאתים זוז! ומפני שהיה נותן לו משלו ולא מקופה של צדקה נתן לו "די מחסורו" (עיין הערה 2). אך קשה לאמר כן מפני שברמ"א ביו"ד סי' ר"ן סעי' א' משמע שנחלקו הפוסקים אם יחיד חייב ב"די מחסורו" או שאף הציבור חייב. ועדיין יש ליישב ולומר שמקופה של צדקה לא יתנו אלא יאספו מהציבור למטרה זו כדי להשלים לעני זה די מחסורו. וצ"ע.

9).סימן רנ"ג סעי' ב'.

10).עי' טור סימן רנ"ג.

11).דברים ט"ו ח'.

12).כתובות שם. ועיין בשיטה מקובצת שם שחילק בין עני שהתפרסם בעניות ובין עני בן טובים שלא התפרסם בעניות.

13).וקצת קשה, שגם הרמב"ם וגם השו"ע והנו"כ לא הזכירו חילוק זה, ולא חילקו בין החיוב של "די מחסורו" לבין דין עני שאין לו מאתים זוז אלא הביאו את שתי הלכות יחד. וברמב"ם נוכל לאמר כמו שכתבנו לעיל, שדין מאתים זוז לא נאמר בצדקה אלא במתנות עניים. אבל השו"ע, שכלל את דין מאתים זוז יחד עם "די מחסורו" גם לגבי צדקה - צ"ע.

14).דברים כ"ו י"ב.

15).אור זרוע ח"א הל' צדקה סי' י"ח; ערוה"ש זרעים סי' י"ד סעי' כ', יו"ד סי' רנ"ג סעי' כ'.

16).ונתינה למי שאין לו מאתים זוז נחשבת נתינה לאכילה ואעפ"י שמאתים זוז כוללים כסות ומזונות לשנה, דהיינו צרכי קיום מינימליים, אפשר לאמר שכל זה נחשב בגדר אכילה. ואע"פ שהעני לאחר שקיבל מ"ע יכול לעשות ממנו מה שרוצה, הנותן צריך לתת לעני כזה שעונה על הקריטריונים שהבאנו.

17).פ"ד הט"ז.

18).בבא בתרא פ"א סימן תצ"ז.

19).עיין אור זרוע הלכות צדקה אות י"א שהביא מחלוקת ראבי"ה ורבינו שמחה. בדעת רבינו שמחה מבואר שם, שמכיון שיש עליו חיוב נתינה נאסר עליו לפרוע חוב, והעני עצמו אפשר לו לשנות למה שירצה ומה שכתב בהגהות ול"נ כדעת ראבי"ה - דברי האור זרוע הם. ועי' בביאור הגר"א סי' רנ"ג ס"ק י"ח שהברייתא על בעה"ב קאי.

20).ומה שכתוב בתוספתא ואין נותנים ממנו לצדקה הסביר הב"י שהכוונה אם פסקו עליו צדקה, אסור לפרוע לכיס של צדקה ממ"ע שבידו, אך הב"ח שם חלק עליו וכתב שאפילו בהתנדבות אסור לתת לכיס של צדקה.

21).בדעת המחבר אפשר לומר שלא פסק כאן כדעת ראבי"ה שהתוספתא מדברת על העני, אלא כדעת האור זרוע כפי שמובא בהגהות מרדכי שהסיבה שבעלי חובות לא יכולים לגבות מהעני הוא מפני ש"אנן סהדי שזה לא נתן לו אדעתא שיפרע חובותיו שחייב לעשירים, דאדעתא דאשתו ובניו שהם עניים נתון לו שיתפרנסו בה". ובזה יתורץ מדוע לא הביא המחבר כל פרטי ההלכות העולים מהתוספתא כי באמת לא פסק כאן את דין התוספתא, וניחא גם מדוע הביא מרן דין זה בהלכות צדקה אף שהתוספתא איירי במ"ע. ועיין ערוך השולחן יו"ד סימן רנ"ג סעי' כ' וכ"א, שהבין שהמקור לדברי המחבר הוא התוספתא, ופסקה על העני, ונזקק לקושייתנו, וצ"ע בדבריו.

22).עיין פרישה סימן של"א ס"ק ל"ה שהבין כך בדעת הרמב"ם ונשאר בצ"ע על המרדכי.

23).כן מבואר בט"ז סי' של"א ס"ק ל"ב ובש"ך שם ס"ק קס"ו, וכן הוא בגר"א סי' רנ"ג ס"ק י"ח ובשו"ת חכם צבי הנוספות סימן י"ג ועיין שו"ת בשמים ראש סימן צ"ג ובכסא דהרסנא שם והובאו דבריהם בהגהות יד שאול לר' שאול נתנזון סימן רנ"ג ס"ק י"ב ו"בציון ירושלים" ירושלמי דמאי פ"ג ה"א