אכל או הזיק מעשר עני

אכל או הזיק מעשר עני

אדם שהפריש מעשר עני אולם לאחר מכן אכלו ולא נתנו לעני, מה דינו?

הרב יהודה הלוי עמיחי | חשוון-כסליו תשס"ז

 

א. מתנות עניים כמתנות כהונה

לעניין מתנות כהונה (זרוע, לחיים וקיבה) אומרת הגמ' (חולין קל ע"ב):

אמר רב חסדא: המזיק מתנות כהונה או שאכלן - פטור מלשלם; מאי טעמא? איבעית אימא: דכתיב זה[1], ואיבעית אימא: משום דהו"ל ממון שאין לו תובעים;

לכאורה גם מתנות עניים הרי זה ממון שאין לו תובעים שהרי אין עני מיוחד שאנחנו חייבים לתת לו מעשר עני, וא"כ לכל עני יכול לדחותו.

הרי"ף (ב"ק לג ע"ב מדפי הרי"ף) הביא את לשון הגמ' (ב"ק צג ע"א):

שבר את כדי, קרע את כסותי - חייב. ורמינהי: +שמות כ"ב+ לשמור - ולא לאבד, לשמור - ולא לקרוע, לשמור - ולא לחלק לעניים! ... אמר רבה: הא והא דאתא לידיה, ולא קשיא: הא דאתא לידיה בתורת שמירה, הא דאתא לידיה בתורת קריעה.

ההוא ארנקא דצדקה דאתי לפומבדיתא, אפקדה רב יוסף גבי ההוא גברא, פשע בה, אתו גנבי גנבוה, חייביה רב יוסף. א"ל אביי, והתניא: לשמור - ולא לחלק לעניים! אמר ליה: עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו, ולשמור הוא.

מסביר הרמב"ן שאין כאן פטור מדין שומר אלא פטור עצמי על הקריעה של הבגד, שהרי הפטור מחיובי שמירה הוא בגלל שלא נתן לו לשמור אלא לחלק לעניים, אבל החידוש שאפילו על הקריעה ג"כ פטור, ומכאן שהנותן לחברו מתנות עניים לחלק, אפילו עמד וזרקו לנהר הרי זה פטור, ואין העניים יכולים לתבוע שהרי המפקיד הסיר את הבעלות מהממון, והעניים אינם יכולים לתבוע מכיון שלכל עני יכול לומר לאו בעל דברים דידי את. כך גם למד הנמו"י שם, וכן משמע מדברי התוס' (שבועות מב ע"ב ד"ה שומר) שהנותן מתנות עניים לחלק אפילו הפסידם אין מי שיכול לתבוע והרי זה פטור, וכן כתב המהרי"ט (יו"ד סי' טל).  וכן נראה שלמד גם הרשב"ץ (ח"ב סי' קלא) בתשובה לאדם שנדר בשעת צרה לתת צדקה וכשיצא לרווחה שכח נדרו, וענה על כך שכיוון שאמר בכל מה שארויח אתן עשר פרוטות לצדקה א"כ כבר הוי ממון עניים והוא אכלם, ועל כן הרי זה פטור מלשלם, ומשמע שפטור מלשלם מי שאכל ממון עניים (עיין קצות סי' ריג ס"ק ו שהסביר אחרת את הרשב"ץ וצ"ע).

מסקנת הדברים שסתם ממון עניים הוא ממון שאין לו תובעים.

 

ב. דעת הריטב"א

כנגד שיטות אלו כתב הריטב"א (חולין קל ע"ב) וז"ל:

ודוקא הא ודכוותיה, אבל המזיק הקדש עניים או שאכלו חייב לשלם דממונא גמור הוא, תדע דהתם אי לאו קרא דכתיב לשמור ולא לחלק לעניים הוי מיחייב בזה שומר כפקדון דעלמא כדאיתא בבבא קמא (צ"ג א'). ומי שיש בידו ממון עניים הרי גזבר שלהם יכול לתובעו ממנו, והוא הדין כל אחד מן העניים, דומיא דתרי דאית להו ממונא בהדי חד שאם דבר המתחלק הוא כל אחד תובע חלקו, ואם אינו דבר המתחלק נמי תובע הכל כדי להציל חלקו, וזה דבר ברור, והוצרכתי לכותבו מפני שטעו בו מקצת חכמים.

נראה להסביר שיש לחלק בין זרוע לחיים וקיבה שבהם אין קריאת שם אלא עצם הדבר הוא צריך להגיע לכהן, אבל מעולם לא זוכה לכהנים על ידי האדם, אבל מעשר עני חלות שמו הוא רק בגלל שאדם קרא לו שם של מעשר עני (עיין ביכורים פ"ט הי"ד), ועל כן הרי זה כאילו הקנה לעניים ויש יד לעניים לתבוע את הממון.

העולה שלכולי עלמא השומר מתנות עניים ונגנבו פטור, אבל נחלקו הראשונים מה דינו של המאבד או מקלקל מתנות עניים אלו, האם חל עליו חוב או שמא הרי זה כמתנות כהונה שהמזיקם פטור.

 

יש לעיין על שיטת הרמב"ן (לעיל אות א) מדוע מתנו"ע מוגדרים כממון שאין לו תובעים, הרי יש גזבר עניים שהוא יכול לתבוע בעבור העניים. אלא על כרחנו להסביר שדעת הרמב"ן היא שאין כאן גזבר עניים שזכה במתנות העניים וכן העניים עצמם לא זכו בממון, והגמ' (ב"ק צג ע"א) דנה במקרה שמסר בעל השדה את המתנות לשומר שהוא יחלקם, וא"כ המפקיד הסתלק מהמעות, והעניים לא זכו במתנות, אבל במקרה שהמפקיד רוצה לקבל את המתנות חזרה על מנת לחלקם הרי הוא יד עניים, וכן כתבו (המאירי, נמו"י), ועיין משנה למלך (מלוה ולוה פ"ד הי"ד ד"ה כתב הרשב"א) שהסביר שלמרות שיש חובה משעה שהבטיח את המעות לעניים מדין בפיך זו צדקה, אבל אין עדיין זכיה של העניים במתנות וכל זמן שלא יצאו מרשותו לא זכו בהם העניים, ואין כאן גבאי צדקה אא"כ המפקיד רוצה לחלק ואז יש לו גדר של יד עניים.

לדעת הריטב"א למרות שעדיין לא הגיע ליד עניים, בגלל החיוב לתת לעניים מדין "בפיך זו צדקה" הרי זה כבר נחשב שיש להם כבר בעלות, ולכן המזיק חייב, ואילו לרמב"ן מכיוון שעדיין לא הועבר לרשות העניים אין להם כאן אלא הבטחה שיקבלו ופטור מתשלומים אפילו שהזיקם, מכיוון שהוא ממון שאין לו תובעים (עיין חוו"ד סי' קס ס"ק י), אבל ברור שאם הגיע לידי הגזבר לכו"ע הוי ממון עניים שהמזיקו חייב.

 

ג. דעת הרמב"ם

הגמ' (חולין קלא ע"א) מסבירה שבמעשר עני המתחלק בגורן אין לבעלים טובת הנאה ואילו המתחלק בבית יש לבעלים טובת הנאה. מסביר תוס' (ד"ה יש) שהגדרת הדבר שאין בו טובת הנאה פירושו שאם בא עני ולקח אין מוציאין מידו, אבל אין העני יכול לכפות את בעל הבית לתת לו מעשר עני בגורן, שהרי אם היה אפשר לכפות את בעל הבית לתת בגורן היה מעשר עני נחשב ממון שיש לו תובעין. העולה שלדעת התוס' כל מקום שניתן לכפות את  בעה"ב לתת את מתנות העניים הרי זה ממון שיש לו תובעין.

הרמב"ם (הל' מתנו"ע פ"א ה"ח) כתב שכל מקום שאין טובת הנאה העניים באים ונוטלים בעל כרחם של בעלים, ועיין (מתנו"ע פ"ו ה"י) שחזר על דבריו שהעניים נוטלים בעל כרחם של בעלים. וא"כ לכאורה לפי הסבר התוס' עולה שכיוון והעניים נוטלים בעל כרחם של בעלים, א"כ מוכח שמעשר עני הוא דבר שיש לו תובעים. אולם נראה שאין דברי הרמב"ם מוכחים שמעשר עני הוא דבר שיש לו תובעים, מכיון שהרמב"ם דן שהעניים באים ולוקחים בעל כרחם של בעלים, ואילו תוס' דן במקרה שהעניים באים ומבקשים שהבעלים יתנו להם, ועל כך אמר שאינו חייב ליתן, שאם יתן הרי זה ממון שיש לו תובעים. הרמב"ם לא אמר שהבעלים נותנים את המתנות לעניים אלא שהם נוטלים בעל כרחם, כך שאין אפשרות להוכיח שהרמב"ם סובר שהעניים זוכים במתנותיהם מיד (עיין מים חיים מתנו"ע פ"א ה"ח). 

העולה שאין להביא ראיה מהי  דעת הרמב"ם במתנות עניים האם הם מוגדרים כממון עניים והמזיקם חייב או דינם כמתנות כהונה שהמזיקם פטור.

באבן האזל (הל' שאלה ופקדון פ"ה ה"א) כתב בדעת הרמב"ם שהמיעוט לשמור ולא לחלק הוא בעצם השמירה שאין כאן מי שנתן לשמור, אבל אין מיעוט לפטור את השומר אם אכל או הזיק ממון עניים. וזה שלא כדברי הרמב"ן שהמיעוט של לשמור ולא לחלק כולל שמותר לשומר אפילו להזיק את ממון העניים שאצלו.

 

ד. התכוון להוציא לחולין

אפילו לדעות שמתנות עניים הם כמתנות כהונה והמזיקם פטור, בכל אופן זהו דוקא כאשר ידע המזיק שיש כאן מתנות עניים ואכלם על מנת להוציאם מגדר מתנות כהונה, אבל כאשר לא ידע שיש כאן מתנות כהונה ולא התכוון להוציא ונהנה מהפירות (וגם הנאת אכילה הוי הנאה) א"כ הרי זה חייב, וכן כתב הר"ן (חולין מד ע"ב דפי הרי"ף, הובא במהר"י קורקוס (ביכורים פ"ט הי"ד), עיין קצות (סי' קז ס"ק ו) שכך גם פסק השו"ע (סי' סא סעי' לא). לפי יסוד זה צריך לדעת שאם המזיק או האוכל ידע שיש כאן מתנות עניים הרי זה פטור אבל אם לא ידע ולא התכוון להוציאו לחולין הרי זה חייב.

 

ה. לצאת ידי שמים

אפילו לדעות שמתנות עניים הם כמתנות כהונה והמזיקם פטור, יש להוסיף שנחלקו תוס' והר"ן האם במזיק מתנו"כ הרי זה חייב לצאת ידי שמים, ואפילו על ידי ב"ד, או שיש בכך משום מדת חסידות.לדעת התוס' חייב לצאת ידי שמים למרות שאינו יכול לתבוע בפועל, ואילו לר"ן אין כאן חובה לצאת ידי שמים אבל יש כאן משום מדת חסידות. והשו"ע (יו"ד סי' סא סעי' טו) הכריע כדעת התוס' שחייב לצאת ידי שמים, וא"כ ברור שבנידון דידן חייב לצאת ידי שמים.  (עיין דרכ"ת שכתב שדעת הר"ן היא דעת יחיד).

 

ו. סיכום

1.לדעת הריטב"א האוכל מעשר עני חייב מדינא להחזיר לעניים.

2.לדעת הרמב"ן ועוד ראשונים איננו חייב מדינא להשיב אלא חייב לצאת ידי שמים, וכל זה כשידע שהוא מזיק מתנות עניים אבל אם לא ידע כלל שהוא מוציא מתנות עניים לחולין הרי זה חייב לכו"ע מדינא להשיב לעניים את מתנותיהם שלקח ואפילו שכבר נאכלו.

 

›››למאמר אכל או הזיק מעשר עני-תגובה/הרב יעקב אפשטיין

 


[1]. "זה יהיה משפט הכהנים מאת העם" דברים יח,ג.