מעשרות ואיסור קצירה בשבת מגידולי מצע מנותק

מעשרות ואיסור קצירה בשבת מגידולי מצע מנותק

האם אפשר לשווק ירקות מזרעים מונבטים שגדלו במצע מנותק בבית ללא מעשרות, האם יש כאן מכירת טבל, וכמו כן האם מותר לקצור את הנבטים הללו בשבת וחג?

הרב יהודה הלוי עמיחי | ניסן-אייר תשס"ח

 

שאלה:

מוצר הנקרא "מיקרו ירקות" אלו זרעים המונבטים על גבי צמר גפן לח בתוך קופסאות קטנות, הגידול נעשה במצע מנותק ובתוך בית, כל אורך הגידול. הזרעים המונבטים משווקים לצרכנים כשהם בשני שליש גידולם, ויכולים עוד להוסיף כשליש גידול, סה"כ בערך כ 12 ס"מ.

נשאלת השאלה האם אפשר לשווק ירקות אלו ללא מעשרות, האם יש כאן מכירת טבל, וכמו כן האם מותר לקצור את הנבטים הללו בשבת וחג?

 

תרומות ומעשרות בבית

נחלקו הראשונים האם חל חיוב תרו"מ בבית, הרמב"ם (הל' מעשר פ"א ה"י) כתב:

אילן שנטעו בתוך הבית פטור ממעשרות שנאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה, ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם שהרי תאנה העומדת בחצר חייב לעשר פירותיה אם אספן כאחת.

הרמב"ם חייב תאנה הגדלה בבית בתרו"מ מדרבנן, בסברא ללא ראיה. הראב"ד בהשגותיו חולק על הרמב"ם וס"ל שאין חיוב כלל להפריש תרו"מ בבית. וז"ל:

אילן שנטעו בתוך הבית וכו' עד אם אספן כאחת. א"א לא נראה כן בגמרא דמעשרות, שנחלקו ר"ע וחכמים בתבואה שהביאה שליש ביד עכו"ם בסוריא ומכרה לישראל והוסיפה דר"ע אזיל בתר שליש ראשון וחכמים בתר שליש אחרון, עיין באותה שמועה. והראיה שהביא מחצר אינה כלום דחצר שנטעה או שזרעה היינו שדה ולא עוד אלא מקבע נמי קבעה.+

לדעת הראב"ד אין להשוות דין חצר לדין בית, שהרי בחצר הוא מקום גידול ולכן חכמים חייבו מדרבנן אבל בית שאיננו מקום גידול כלל הרי זה פטור מתרו"מ.

ראיית הראב"ד שבית פטור ממעשרות היא מדברי הירושלמי (מעשרות פ"ה ה"ד) ששאל לעניין הזורע בחורבה והביאה התבואה שליש ולאחר מכן סיכך על החורבה, האם הגדל לאחר הסיכוך חייב בתרו"מ מכיוון שהשליש הראשון חייב בתרו"מ או שמא התוספת פטורה מתרו"מ שהרי היא גדלה בבית. הירושלמי אמר שנחלקו בשאלה זו ר"ע וחכמים לעניין תבואה שגדלה בסוריא, השליש הראשון גדל ביד גוי והוא מכרה לישראל. דעת ר"ע שהולכים לפי שליש ראשון ולכן התוספת פטורה. ולדעת חכמים הולכים לפי הסוף ולכן התבואה חייבת. אנו רואים שלר"ע השליש הראשון הוא הקובע ולדעת חכמים שאר הגידול גם כן מחייב. וא"כ גם לעניין החורבה שסוככה, לדעת ר"ע כיוון שהשליש הראשון חייב גם התוספת חייבת, ואילו לדעת חכמים כיוון שהולכים לפי סוף הגידול א"כ הרי זה כגדל בבית ופטור מתרו"מ.  משמע שכל הדיון הוא לעניין אם הולכים לפי השליש הראשון או לא, אבל ברור שבית פטור לגמרי ולא חייב אפילו מדבריהם, וכיצד הרמב"ם כתב שיש חובה מדבריהם.

המהר"י קורקוס כתב  שני תירוצים.

א.הירושלמי דן בדאורייתא, ולכן פטור בבית לגמרי, אבל מדרבנן מתחייב בבית (וכן כתבו הכס"מ, הרדב"ז, מרכבת המשנה, מראה הפנים מעשרות פ"ה ה"ד ד"ה זרע חורבה).

ב.החיוב של הרמב"ם בבית הוא מדבריהם באילן דומיא דתאנה, אבל בירקות גם הרמב"ם מודה שהגדל בבית פטור. לפי הסבר זה הירושלמי הוא כפשטותו פטור לגמרי, והרמב"ם חייב רק באילנות. 

המהר"י קורקוס הזקיק שני תרוצים מכיוון שהתרוץ הראשון שיש חיוב מדבריהם  בבית הוא קצת מוקשה, שהרי הירושלמי למד את דין סיכוך החורבה מדין תבואה שגדלה בגינה של גוי בסוריא וקנאה יהודי. ברור שבדין שדה גוי בסוריא המילא פטור משמעותה פטור לגמרי, וכך אמנם פסק הרמב"ם (תרומות פ"א הט"ז) . ועל כן קשה לקבל את התרוץ הסובר שבבית המושג פטור הוא רק מדרבנן ולא מדאורייתא. משום כך נאלץ המהרי"ק להביא תרוץ שני המחלק בין אילנות שבו יש חיוב מדבריהם ואילו בזרעים אין כל חיוב לגדל בבית.

לאותם האחרונים (לעיל אות א) שמסבירים את הרמב"ם שבבית חייב מדבריהם, צ"ל שהירושלמי הפוטר בסוריא לגמרי הוא חלוק מדין הבית, שלעניין סוריא אמנם פטור לגמרי מכיוון שהמקום מצד עצמו לא חל בו חיובי תרו"מ, אלא שחכמים תקנו, ועל כן אם הגיע לעונת מעשרות ביד נכרי, גם התוספת פטורה, אבל בבית בארץ ישראל אין פטור מצד המקום, ועל כן יש חיוב על התוספת מדבריהם.

העולה שבפנינו מחלוקת האם חייבים בהפרשת תרו"מ מדרבנן בירקות הגדלים בבית, כאשר לדעת המהרי"ק (בתרוץ השני) אין חיוב כלל, ואילו להרבה אחרונים יש חיוב מדרבנן.

 

*. הגדל בבית מעצמו

המשנה (מעשרות פ"ה מ"ב) אומרת:

בצלים משהשרישו בעליה טהרו מלטמא, נפלה עליהם מפולת והם מגולים הרי אלו כנטועים בשדה:

בתוספתא (מעשרות פ"ג ה"ט) דינים אלו מפורטים לא רק לעניין טמאה וטהרה אלא גם לעניין מעשרות שביעית ושבת, כמו כן הוסיפה התוספתא גם דין של קופות. וזה לשון התוספתא:

א. בצלים שהשרישו זה בזה בקופות הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית, אם היו טמאין לא עלה ידי טומאתן, ומותר לתלוש מהן בשבת.

ב. השרישו זה בזה בקרקע עלייה הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית, ואם היו טמאין עלו ידי טומאתן, ואסור לתלוש מהן בשבת ואם תלש פטור.

ג. נפלה עליהן מפולת והן מגולין הרי אלו כנטועין בשדה, אסורין בשביעית וחייבין במעשרות.

המקרה השני בתוספתא, כשההשרשה היא בקרקע העלייה לעניין מעשרות ושביעית הרי אלו פטורים כשהיו, ואין התוספת חייבת במעשרות או ספיחי שביעית, ואילו לעניין שבת וטומאה נחשבים כמחוברים לקרקע. הירושלמי מסביר שלעניין טומאה התורה ריבתה בטהרת זרעים, ולכן אפילו השרשה בקרקע העלייה נחשבת זריעה. כמו כן משום חומרת שבת אסור לתלוש מהם, אבל אם תלש פטור. אבל לעניין מעשרות ושביעית אין השרשה בגג העלייה מחייבת.

 

החילוק בין תרו"מ ושביעית לדיני טומאה וטהרה הובא להלכה ברמב"ם. לעניין מעשר (הל' מעשר פ"א ה"י) כתב:

בצלים שהשרישו זה בצד זה אפילו השרישו בקרקע עלייה פטורין מן המעשרות, נפלה עליהן מפולת והרי הן מגולין  - הרי אלו כנטועין בשדה וחייבין במעשרות.

ואילו לעניין טומאת אוכלין (הל' טומאת אוכלין פ"ב הי"ט) כתב:

זרעים טמאים שזרעם הרי הצומח מהן טהור, ואפילו בדבר שאין זרעו כלה, והוא שהשרישו, אבל קודם השרשה הרי הן בטומאתן אפילו בדבר שזרעו כלה.

משמע שכל השרשה פוטרת והזרעים נחשבים להיות מחוברים אפילו אם השרישו בעלייה.

 

האור שמח הסביר מדוע הרמב"ם פטר את הגדל בעלייה ממעשרות (מקרה ב), וכתב "נראה דפטורים ממעשר משום דהא הם בעלייה והוי כנטועים בבית, ובזה דמן התורה פטור ורק מדבריהם חייבין (מעשר פ"א ה"י), לכן לא חייבו חכמים כאן כיון דאינו רוצה בהשרשתן, ולכן בנפלה מפולת אפילו בעליה והן מגולין הרי הם כנטועין בשדה וחייבים, ופשוט".

העמדת התוספתא שהשרישו בעלייה כשהיא מכוסה היא גם שיטת הרא"ש (כלל ב, ד). הרא"ש נשאל האם דין הזורע על הגג הוא כדין הזורע בעציץ שאינו נקוב. והרא"ש השיב שהנוטע בראש הגג מכיוון שהגג מחובר לקרקע אין לדמותו לעציץ שאינו נקוב, ואדרבא בגג הרי זה כשדה. ראייתו היא מהתוספתא שאם נפלה העלייה הרי זה כשדה לכל דבר, דהיינו התוספתא דנה תחילה בהשרישו הבצלים בעפר העלייה שהיא מכוסה בגג, ולאחר מכן נפל הגג ולכן דינה כשדה גמור. המקרה של השרישו בעלייה הדיון הוא במקום מכוסה שהחיוב רק מדרבנן. (עיין גר"א רצ"ד ס"ק סג, שביאר שהדין של נפלה המפולת איננה העלייה, אלא מקרה שנפלה בארץ).

 

לפי ביאור זה, התוספתא הועמדה במציאות שיש עלייה ומסוככת בגג, והזרעים העולים מעצמם בגג העלייה פטורים ממעשרות כיון שעלו מעצמם, אבל הרוצה בגדילתם הרי זה חייב במעשרות מדבריהם.

 

*. עציץ שאינו נקוב בבית

נשאלת השאלה מה דין הגדל בעציץ שאינו נקוב בבית. כל חיוב תרו"מ בעציץ שאינו נקוב הוא מדרבנן (הל' תרומות פ"ה הט"ו). על פי מה שבארנו עד כאן, הרמב"ם  הבין שהתוספתא מתעסקת במקרה שקרקע העלייה הוא בתוך בית, אולם בתוספתא יש עוד מקרה, שהגידול הוא בתוך קופות (א), במקרה זה הגדל פטור מתרו"מ וכן איננו נחשב להיות מחובר לעניין טומאה וטהרה.

הרע"ב (מעשרות פ"ה מ"ב) הסביר שהבצלים שהשרישו בעליה,  "דוקא השרישו בעליה שיש תחתיהן עפר המעזיבה, אבל השרישו בקופה כתלושים דמו אף לעניין טומאה" וקצת משמע מדבריו שבקופה אין בה עפר כלל, אולם כבר העיר בעל משנה ראשונה (ד"ה בעלייה) שקופה ג"כ יש בה עפר, וסתם עציץ יש בו עפר, וכתב:

ונראה דקופה שאינה נקובה אפילו יש בה עפר קאמר הר"ב דכתלוש לגמרי דמי, והכי קאמר, דוקא בעלייה מהני עפר המעזיבה ובקופה לא מהני, והטעם דעלייה שמחובר לקרקע כקרקע דמי"

כפי שכתב הרש"ס )מעשרות פ"ה ה"ב) שמה שהשריש בקופה לא נחשב לחיבור אפילו לעניין טומאה וטהרה, מכיוון שהם מטלטלים ולכן אינם דומים לזריעה כלל. העולה שהקופה היא מלאת עפר ואין בה נקב אין הגדל בה חייב בתרו"מ.

נראה שיש לבאר את התוספתא כולה במקרה שהגידול בבית, אלא שהחלק הראשון של התוספתא (א) הוא בקופה שאיננה נקובה  הנמצאת בבית, ואילו החלק השני הוא בזרעים הנמצאים בקרקע העלייה.  

ההבדל בין החלק הראשון והשני בתוספתא הוא רק לעניין טומאה וטהרה, האם כלי מטלטל נחשב להיות מחובר ופוטר מטומאה, אבל לעניין תרו"מ הרי הדין במקרה הראשון והשני זהה, שאין הגדל בהם חייב בתרו"מ, לעניין קופה מכיוון שהוא לא מחובר לקרקע ודינו כמטלטל, ובדין של קרקע עלייה מכיוון שאיננו רוצה בהשרשתו.

על פי יסוד זה נראה שהגדל בעציץ מנותק מהקרקע וגם בבית לכו"ע פטור מתרו"מ (אפילו מדרבנן), ואפילו אם רוצה בהשרשתו, ורק הגדל בקרקע עלייה שרוצה בהשרשתו הרי זה חייב.

 

*. גידולי מים

הגידול כאן הוא בצמ"ג, וכבר דנו האחרונים בדין גדולי מים האם חייבים בתרו"מ (עיין באהלה של תורה ח"ד, זרעים ב, סי' מז), אולם כאן אין זה גדולי מים אלא בצמ"ג, ונראה שכיוון שזאת היא דרך הגידול הרי שהכל יודו שיש כאן חיוב מצד המצע המגדל, ואין להחשיבו כגדולי מים, שהרי במים אין דרך זריעה כלל, אבל צמ"ג יכול לשמש כמצע גידול, והזרע מרקיב בתוכו, מפתח מערכת שורשים בתוכו, ושם הוא נאחז וגדל, ועל כן נראה שקשה להתיר כאן בגלל שאין כאן עפר.

  

*. הפרשה מראש

אפילו אם נחשוש לשיטות שהגדל בבית ובחממה חייב בתרו"מ מדרבנן, הרי שאפשר לעשות הפרשה מראש, דהיינו על פי הנוסח שהיו הצנועים עושים הפרשה מראש, וכמבואר בגמ' (ב"ק סט ע"א) וברמב"ם (מעש"ש פ"ט ה"ז). ואף על פי הרע"א (תוס' רע"א מעש"ש פ"ה מ"א) ס"ל שדין הצנועין הוא רק לגבי שמיטה שהלוקט זוכה מההפקר ולכן גם הבעלים יכולים לחלל עבור הלוקט, אבל בשאר השנים משמע שלא מועיל שיעשה חילול עבור חברו, וכמו כן הרשב"א והרמב"ן כנראה חלוקים וסוברים שאין לעשות תקנת הצנועים של הפרשה מראש. (עיין עוד אמרי יושר סי' לו). אולם המהרי"ק והכס"מ (מעש"ש פ"ט ה"ז) ס”ל שאדם יכול לחלל גם בשביל חברו ואפילו שאינו ברשותו כדין זכין לאדם.

בכל אופן כיוון שהעלנו שאין חיוב תרו"מ בגדל במצע מנותק בבית, א"כ רק כדי לחוש לדעות שמחייבות תרו"מ, נראה שאפשר להפריש מראש (כדעת המהרי"ק וכס"מ), דהיינו שיאמרו נוסח שכל הנלקט בעתיד יהיה תרו"מ, כפי הנוסח הכתוב במשפט כהן (סי' קמט).

 

*. קצירה בשבת

לעניין שבת התוספתא כתבה שהגדל בקופות אפשר לתלוש ממנו בשבת ורק בגדל בקרקע עלייה אסור. אולם המעיין בגר"א (יו"ד סי' רצד ס"ק ס"ג) שכתב על דברי התוספתא (מקרה ב) שהתולש מקרקע העלייה בשבת חייב, וכפי שמופיע בירושלמי (מעשרות פ"ג ה"ה) שהייתה גירסא חייב ומשמע מדין תורה,  וא"כ במקרה של הקופות (א) ממילא הדין הוא שפטור אבל אסור, ואכן בשו"ע (או"ח סי' שלו סעי' ז) כתב שאין לתלוש אפילו מעציץ שאינו נקוב, ועיין בבאור הלכה (ד"ה אפילו) שהעלה סברא שיש להקל בעציץ שאינו נקוב, אבל לדינא נראה שיש להחמיר כפי שנפסק בשו"ע שאין לתלוש בשבת.

 

*. סיכום

נראה שגידולי "מיקרו ירקות" הגדלים במצעים מנותקים, אין צורך להפריש מהם תרו"מ,  אבל המהדרין יכולים להפריש מראש על כל הנלקט ברשות הקונים.

יש לציין שיש לקטוף את הנבטים בערב שבת, ואין לקטוף בשבת.