חיוב הפרשת תרו"מ במאכלים הנאכלים על ידי הדחק - חלק ב'

חיוב הפרשת תרו"מ במאכלים הנאכלים על ידי הדחק - חלק ב'

האם ניתן להפריש תרומות ומעשרות מחלק של הירק הראוי לאכילה אך מכיוון שלא משווק בדרך כלל, לא נהוג לאוכלו?

הרב אהוד אחיטוב | התורה והארץ ד'

 

ראשי פרקים:  

       ו. הטעם לחיוב תלתן בתרו"מ

       ז. המשוים כרשינים לשאר המינים הנאכלים על ידי הדחק

       ח. חיוב כרשינים בתרו"מ - דאורייתא או דרבנן

       ט. חיוב מאכל דחק - דאורייתא או דרבנן

       י. הפרשת תרו"מ מהקליפות והעלים על הפרי

       יא. דין הגבעול התחתון של הברוקולי

 

ו. הטעם לחיוב תרו"מ בתלתן

אלא שעדיין יש לשאול מדוע תלתן חייב בתרו"מ אף ללא שייעדוהו הבעלים למאכל אדם, הרי בפועל הוא מאכל בהמה?  

הרע"ב (מע"ש פ"ב מ"ג) נימק את הטעם לחייב תלתן בתרו"מ על אף שבפועל הוא מאכל בהמה:  

"לפי שנאכל לקצת בני אדם...". משמע שלדעתו תילתן הוא אחד מהמינים המוגדרים כנאכלים על ידי הדחק.

אולם מדברי הרמב"ם עולה שחיובו של התלתן בתרומות ומעשרות נובע מכך שבטרם שהוא מתקשה הוא ראוי למאכל אדם בשופי. וכלשון הרמב"ם (הל' תרומות פ"ב ה"ט):

"הואיל ורוב האדם אוכלין אותן בתחילתן הרי הן חייבין בתרומה ומעשרות".  

הרמב"ם והרע"ב לא נחלקו במציאות כיון שהרע"ב עצמו (מע"ש פ"ב מ"ג ד"ה תאכל) ביאר את דין המשנה (שם): "תלתן של מעשר שני תיאכל צמחונין", שהכוונה שמותר לאכלם "כשהן ירקות לחין ולא יניחם עד שיגדלו ולא יהיו ראויות לאכילה...". ולגבי תרומה כתב: "אבל בתרומה תיאכל בין צמחונין בין יבישים", משמע שהתלתן נאכל כשהוא יבש, רק שאז הוא נאכל ל"קצת בני אדם".

מוכח שגם הרע"ב מודה שבפועל בתחילתו הוא ראוי לאכילה בשופי לרוב בני האדם. רק שהמחלוקת היא על סמך מה חייבו את התלתן בתרו"מ. לדעת הרע"ב הדגש הוא על כך שאף כשנהפך למאכל בהמה הוא נאכל לקצת בני אדם. ואילו לדעת הרמב"ם הטעם שחייבו אותו בתרו"מ הוא משום שבתחילתו הוא נאכל "לרוב בני אדם". על פי דבריו מובן מדוע גם ר"ש מודה שתלתן מטמא טומאת אוכלין כמבואר בתוספתא (עוקצין שם).

נמצינו למדים שתלתן אינו יכול להוות דוגמא לחיוב תרו"מ בשאר המינים הנאכלים על ידי הדחק.

לאור זאת מסיק הגר"ש ישראלי (עמוד הימיני סי' כט) ששאר המינים הנאכלים על ידי הדחק, פטורים מתרו"מ אם לא זרעם לשם מאכל אדם. כיון שבכרשינים חיוב תרו"מ הוא רק מחמת הגזירה; ובתלתן לעומת זאת, חיוב התרו"מ הוא רק משום שבתחילתו הוא אוכל גמור.

אמנם גם לשיטה זו יש מינים שאף שהם ראויים למאכל על ידי הדחק דרגת חשיבותם פחותה יותר, וגם אם חישב עליהם לאכילה פטורים מתרו"מ כיון שהם אינם נאכלים ובטלה דעתו אצל כל אדם. בכלל זה: האסטיס והפאה (רמב"ם הל' מתנו"ע פ"ב ה"ב). יתכן שהנימוק לפטור אותם לגמרי הוא לא רק בגלל שאין רגילים לאכלם, אלא משום שמשתמשים בהם לצורך צביעה ולענין תרו"מ ופאה דבר זה הוא סיבה לפטור לגמרי.

ז. המשוים כרשינים לשאר המינים הנאכלים על ידי הדחק

ישנם אחרונים שמגדירים שהכרשינים הם דוגמא לכל מאכל הנאכל ע"י הדחק, וכ"כ ערוה"ש (זרעים סי' נד סעי' ז-ח); וז"ל (שם סעי' ז):  

"כל דבר שהוא מאכל אדם אפילו על ידי הדחק כמו בשני רעבון כהמין כרשינין שהיה בזמן הש"ס דעיקרו הוא לבהמה אך בשעת רעבון אוכלים אותו בני אדם חייב בתרומה ומעשרות...".

באשר לשאלה מדוע לגבי סאה איזוב וקורנית ס"ל לרמב"ם שהדבר תלוי בכוונת הזריעה, מבאר ערוה"ש, שגידולים שמגדלים אותם בסתם ומשתמשים בהם לעתים לאדם ולעתים לבהמה אין צריך כוונה מיוחדת לאכילת אדם. לעומת זאת, הסאה האיזוב והקורנית הם גידולים כאלה שכאשר רוצים אותם לאדם מגדלים אותם באופן שונה מגידול לבהמה. בגידולים כאלה צריך מחשבה ויעוד הגידול לאדם כדי לחייבם בתרו"מ.

בשו"ת ציץ אליעזר (ח"א סי' א ס"ק ד) מבאר שגזירת כרשינים מלמדת על שאר מאכלים הנאכלים על ידי הדחק שחייבים להפריש מהם תרו"מ, ובאשר לקושיה מכך שהרמב"ם לא הגדיר זאת כאוכל לענין טומאה, כתב הציץ אליעזר שיש חילוק בין טומאת אוכלין לתרו"מ ביחס למינים הנאכלים על ידי הדחק.

כראיה לכך הוא מביא את המשנה (דמאי פ"ג מ"ב):

"הרוצה לחזום עלי ירק להקל ממשאו לא ישליך עד שיעשר", כשכוונת המשנה שלא ישליך אדם את עלי הירק ממשאו בעודם טבל, קודם שיעשר.

דבריו מבוססים על דברי ר"י בן מלכי צדק (שם), הרש"ס (שם) הביאו גם המלאכ"ש (שם ד"ה לחזום), והון עשיר (שם), שהמשנה מחדשת שאף דברים הראויים לאכילה על ידי הדחק חייבים בתרו"מ.

וכן נקטו בשו"ת ישועת משה (זרעים סי' ל), מעדני ארץ (תרומות פ"ב ה"ב אות ב ד"ה והיה נראה וד"ה ומיהו). גם הגרצ"פ (שו"ת הר-צבי זרעים ח"א סי' סח) ביאר בדרך זו אלא שהוסיף שההדגשה בגזירה על הכרשינים היתה משום שביסודם הם עומדים למאכל בהמה לכך יש חידוש מיוחד שהם חייבים בתרו"מ, אף שבמהותם הם פחותים משאר מאכלי דחק אחרים. אך כשגזרו לחייבים בתרו"מ פשוט שבכלל זה גם שאר המינים הנאכלים על ידי הדחק.

ח. חיוב כרשינים בתרו"מ - דאורייתא או דרבנן

ערוה"ש (זרעים סי' נז סעי' ז) לומד מגזירת כרשינין בימי דוד (ירושלמי חלה פ"ד ה"ד) שחיובם בתרו"מ הינו מדרבנן, ז"ל:

"ויראה לי דחיובו מדרבנן דהכי משמע בירושלמי חלה (פ"ד סוף ה"ד) שאומר אימתי גזרו על הכרשינין בימי רעבון בימי דוד ע"ש. הרי שאומר דדוד גזר על זה ולא מן התורה...".

כלומר פשוט לו שחיוב הכרשינים בתרו"מ הוא רק מדרבנן ולא מן התורה כיון שזו רק גזירה שאף שנלמד ממנה לדעתו על שאר הדברים הנאכלים על ידי הדחק, אך הבסיס לחיוב הוא מדרבנן. החזון יחזקאל (תרומות פ"י ה"ה) לעומת זאת, הבין שחיובם הוא מדין תורה, וראייתו מהשוואת התוספתא בין קטניות לבין כרשינים; וז"ל התוספתא (תרומות פ"י ה"ה):

"קטניות של תרומה אין עושין אותו טחינין ר' שמעון מתיר בכרשינין".  

משמע שלת"ק גם כרשיני תרומה אסור לעשותם טחינין כשאר קטניות, ולדעת הרמב"ם (הל' תרומות פ"ב ה"ו) הקטניות חייבות בתרו"מ מן התורה כמו שאר תבואה, ורק בירקות החיוב בתרו"מ הוא מדרבנן.

אולם אין להקשות על דעה זו כיצד גזירה יוצרת חיוב תורה? כיון שכל הגזירה היתה בהגדרת המציאות של הכרשינים, שמתוך שאכלו אותם בשני רעבון נמצא שבפועל הם נאכלים לרוב בני אדם בשנים אלו - משום כך חל עליהם גדר של מאכל אדם.

ויתכן לדייק כן בדברי הרמב"ם, שלאחר קביעת ההלכה הבסיסית (הל' תרומות פ"ב ה"א) ש"כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה.... שנאמר דגנך...".

הביא הרמב"ם (שם ה"ב) את דין הכרשינין ז"ל: "הכרשנין אע"פ שאינם מאכל אדם הואיל ואוכלין אותן בשני רעבון חייבין בתרומה ומעשרות...".

הרמב"ם לא הזכיר את המלה "גזירה" בדבריו ולא הזכיר שיש כאן חיוב מדרבנן כמו שהזכיר בירקות (שם ה"ו). ונראה שבשל כך פשיטא למבי"ט בספרו קרית ספר (הל' תרומות פ"ב) שמאכל שנאכל בשני רעבון חייב בתרו"מ מן התורה.

הצפנת פענח (הל' תרומות פ"א) מחדש שחיוב תרו"מ בכרשינין אינו מן התורה אולם לאחר שהפריש וקרא עליהם שם תרומה חלים עליהם דיני קדושת תרומה מן התורה.  

מדברי המעדנ"א (פ"ב ה"ב אות ב ד"ה ומיהו) עולה שאין חיוב תרו"מ בכרשינים מן התורה אף לדעת הרמב"ם שחיוב הקטניות הוא מן התורה. החידוש בכרשינים הוא שאילולא הגזירה לא היה חיוב כלל עליהם אף אם חשב בשעת זריעתם שיהיו לצורך מאכל אדם .

ונראה שאף הסוברים שכרשינים חייבים בתרו"מ לאחר הגזירה מן התורה - אין ראיה שיסברו כן לגבי שאר מינים הנאכלים על ידי הדחק.

ט. מאכל דחק בתרו"מ - דאורייתא או דרבנן

הרמב"ם (מעשר פ"ב ה"ח) כתב ביחס לחרובי צלמונה:  

"החרובין אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהם".

ופירש הכס"מ שכוונתו דוקא לחרובי שיטה וצלמונה שהואיל ואינן נאכלים לרוב האדם כי אם למיעוט בני אדם, הם חייבים מדרבנן. שאם לא היו מאכל כלל היו פטורים לגמרי.

ניתן ללמוד מדברי הכס"מ שקיימים שלוש דרגות בהגדרת ראוי למאכל לענין חיוב תרו"מ:

  1. נאכל לרוב בני אדם - חייב מן התורה. 2. נאכל למיעוט בני אדם - חייב מדרבנן. 3. אינו נאכל כלל - פטור לגמרי. ברור שלשיטתו דבר שאינו נאכל לרוב בני אדם, אין עליו חיוב תרו"מ מן התורה גם אם מדובר בתבואה או בפירות האילן, שחיובם בתרו"מ הוא מדאורייתא.

אמנם לגבי התלתן שהוא מין תבואה יש מקום להסתפק, כיון שמצד אחד, לפי האמור, היה צריך להיות חייב מן התורה, שהרי כתב הרמב"ם (פ"ב ה"ח) שטעם החיוב שלו הוא: "הואיל ורוב האדם אוכלין אותן בתחילתן". ואם כן לא איכפת לי שאחר כך נהפך למאכל בהמה, שכן כבר התחייב לפני כן בתרו"מ.

מאידך יתכן שהכל הולך לפי שעת סוף הגידול שאז הוא כבר ראוי למאכל בהמה, ולפי זה גם חיוב תרו"מ של התלתן הוא מדרבנן.

גם מדברי הרע"ב (מע"ש פ"ב מ"ג) שכתב שהתלתן חייב בתרו"מ בגלל "שנאכל לקצת בני אדם", אין ראיה שכוונתו לומר שהוא חייב מן התורה, אלא כוונתו לנמק מה הטעם שתלתן חייב בתרו"מ מדרבנן ואינו נפטר לגמרי בשל היותו רק מאכל דחק.

י. הפרשת תרו"מ מקליפות או עלים על הפרי

הבעיה מתעוררת בהפרשה מקליפות על פרי, שאם חיובן של הקליפות הוא רק מדרבנן אסור להפריש ממנה על הפרי, היות שחיוב הפירות בתרו"מ הוא מן התורה לדעת הרמב"ם (הל' מעשרות פ"ב ה"א). וכבר נאמר במשנה (תרומות פ"א מ"ה) שהמפריש מן הפטור על החייב אין תרומתו תרומה, ופסק הרמב"ם (פ"ה הי"ג) שגם הפרשה מן החייב מדרבנן על החייב מדאורייתא, אף שחל שם תרומה על מה שהפריש אין ההפרשה מתקנת את הפירות וצריך לחזור ולהפריש, וכלשונו:

"אין תורמין מדבר שהוא חייב בתרומה מן התורה על דבר שהוא חייב מדבריהן ולא מן החייב מדבריהן על החייב מן התורה ואם תרם תרומה ויחזור ויתרום".

האחרונים נחלקו בענין הפרשת תרו"מ מקליפות התפוזים וכן מעלי צנון על הצנון וכדו'.

הדיון מבוסס על דברי המג"א (או"ח סי' רב ס"ק יז) הסובר שקליפות תפו"ז (מראנצי"ן) ברכתם בורא פרי העץ. המג"א התבסס על כך שגם הגרעינים שהם פחות ראויים לאכילה מכל מקום הם נחשבים כגוף הפרי לענין ערלה.

על כך חלק החזו"א (מעשרות סי' א ס"ק ל ד"ה ולענין) וז"ל:

"ולענין קליפי התפוז, נראה שאינן אוכל כלל מצד עצמן והאוכלן בטלה דעתו ואין ראוי לחייבן במעשר מצד עצמן אלא שיש לדון משום שמטגנים אותם. והנה דבר שרובו עומד לכך ודאי חשיב אוכל כמו כל המינים שאינן ראויין חיים, אבל דבר שרובו לאיבוד רק מיעוטו משתמש בו לטיגון הוי כקורא, דאע"ג דראוי לאחר שליקה מכל מקום לא חשיב אוכל".

החזו"א מבסס את דעתו על כך שאם רוב השימוש של אותם קליפות היה לאכילה הרי שאין זה משנה אם יש צורך לבשל אותם טרם אכילתם או שהם נאכלים כמות שהם. כיון שייעודם העיקרי הוא לאכילה הרי שזה נחשב אוכל. אולם דבר שרובו נאבד ואת המיעוט אוכלים על ידי בישול או טיגון וכדו' אינו חשיב כלל אוכל, רק אם אותו המיעוט נאכל כמות שהוא חי.

כמובן שלדעתו אין להפריש תרו"מ מהקליפות על התפוזים.

אמנם בשו"ת שארית ישראל (יו"ד סי' סה) מחמיר מטעם אחר. הוא סובר שהקליפות והתפוז נחשבות כמין בשאינו מינו, ורק בעלי ירק מותר להפריש על הירק כי שניהם נחשבים ירק.

בשו"ת ציץ אליעזר (ח"א סי' א) סובר שניתן להפריש מקליפות על הפרי. ראייתו מדברי המשנה (פ"ג מ"ב):

"הלוקח ירק מן השוק ונמלך להחזיר לא יחזיר עד שיעשר".

ולכאורה כיצד התירו לו להפריש בלא לשלם, אלא ודאי שמפריש מעלי הירק על הקלח, ובכך אין כלל הפסד למוכר. מכאן דייק הציץ אליעזר (שם) שניתן להפריש מהעלים על עיקר הפרי . בספר עשר תעשר (הלכה קיא), ובספר המעשר והתרומה (פרק ג אות לח).

אמנם כל זה אינו ראיה מספקת להפרשה מקליפות פרי על פרי, כיון שכאשר הדיון הוא מעלי ירק על ירק אין בכך בעיה של הפרשה מן הפטור על החיוב, היות שחיוב ההפרשה של הירק עצמו הוא גם מדרבנן, כפי שפסק הרמב"ם (תרומות פ"ב ה"ו). לא כן הדבר בהפרשה מקליפת פירות האילן כתפוז על הפרי. ואף שבזה"ז כל חיוב תרו"מ הוא מדרבנן לדעת הרמב"ם (תרומות פ"א הכ"ב) מכל מקום בודאי שאין מפרישין לכתחילה מדבר שעיקרו מן התורה על דבר שעיקרו מדרבנן.

ואף שבספר עשר תעשר (שם) וכן המעשר והתרומה (שם) הביאו ראיה לשיטתם מן התוספתא (תרומות פ"י ה"ב-ה"ג) שיש איסור טבל על קליפי אתרוגים, אך אין בכך עדיין ראיה שניתן לפטור את הפרי בהפרשה מן הקליפה עליו, ויתכן שחייבים להפריש על הקליפה בפני עצמה ועל הפרי בפני עצמו.

וצריך לומר שקליפות תפוזים עדיפים מכרשינים, כיון שהכרשינים הם ביסודם מאכל בהמה, אף שראויים לאכילה על ידי הדחק. לעומת זאת, קליפות התפוז הינן חלק מהתפוז ולכן לא פוקע ממנו חיוב הפרשת תרו"מ שחל על הפרי.

בספר משפטי ארץ (תרו"מ עמ' 130 הע' מב) כתב סברה דומה בהקשר לחלק הלבן שבקליפת התפוז. לדעתו אף החזו"א שפטר מתרו"מ דבר הנאכל על ידי הדחק אם הוא צריך בישול או טיגון, יודה שאפשר לצרף את הלבן להפרשה בתפוזים כיון שמקצת בני אדם אוכלים אותו בלא שום תיקון.

על האמור לעיל יש להוסיף שהגרצ"פ פרנק זצ"ל (שו"ת הר-צבי זרעים ח"א סי' סח) מגדיר ש"ראוי למאכל" לחיוב תרו"מ אינו מותנה רק בשימוש בפועל, אלא במקרים מסויימים בהתייחסות לגופם של דברים האם הדבר יכול להיאכל. וז"ל (שם ד"ה ובר מן דין):

"ובר מן דין מאן מפיס דעלי הצנון אינם ראוין לאכילה בכל שנה, הרי יש לנו הרבה דברים שאינם נאכלים בשנות השובע מפני שאינם רוצים לטפל במין זה, ומפני דוחק המצב נתחדשו כמה מאכלים חדשים הנאכלים לתיאבון. ותרי גווני אכילה על ידי הדחק נינהו, יש דחק התלוי במאכל שבאמת אינו ראוי למאכל כגון כרשינין, ויש שהמאכל עצמו נוח וטוב למאכל ומ"מ אינו נאכל אלא כשהאדם דחוק שאינו מוצא מאכלים טובים מאלה".

משמע מדבריו שכל הדיון על אכילת הדחק היא רק ביחס לדברים שהדוחק לאכלם הוא אובייקטיבי. אך דבר שכאשר אוכלים אותם הם טעימים וערבים לחך אינם מוגדרים כמאכל דחק אף שרוב בני אדם אינם אוכלים אותם בפועל, וממילא אין הפחתה ברמת חיוב ההפרשה שלהם. כמובן שבדרך זו אפשר להפריש מחלקי פרי שאינם נאכלים מחמת ההרגל. וכ"כ בספר המעשר והתרומה (פרק ג ס"ק לח) שדבר שאינו נאכל מחמת הפינוק אינו נחשב מאכל דחק.

אך עדיין הדבר צריך עיון כיון שלכאורה דבר שאינו נאכל מחמת הפינוק הוא לכאורה נהפך למאכל דחק, וממילא חוזרת השאלה אם חיוב תרו"מ בדברים הנאכלים על ידי הדחק הוא לא מן התורה, כיצד ניתן להפריש מן הקליפה על הפרי לדעות הנ"ל.

אמנם פשוט לכו"ע שהפרשה זו היא הפרשה מן הרע על היפה ולכתחילה יש להפריש מן היפה כפי שנאמר: "בהרימכם את חלבו ממנו". מכל מקום כבר פסק השו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' נב):

"אין תורמין מן היפה ונראה לי דהשתא דלאיבוד אזלא מפני הטומאה אין להקפיד בכך...".

וכן הובא להלכה בכרם ציון (הלכות פסוקות פ"כ סעי' ט, פרק לח סעי' טו) שכיון שבזה"ז ניתן להפריש מן הרע על היפה, ניתן להפריש מקליפות ומכל שאר דברים שהם ראויים למאכל אדם על ידי הדחק, אף שעומדים למאכל בהמה.

י"א, דין הגבעול התחתון של הברוקולי

לפי האמור נראה שלכו"ע ניתן להפריש מחלקו התחתון של הברוקולי על הגבעול העליון עם הפרחים. מהטעמים המובאים להלן:

א. בפועל גבעול זה ראוי לאכילה, במקרים מסויימים ללא קילוף במקרים אחרים הוא יכול להיאכל לאחר קילוף. הרי שגם לדעת החזו"א הסובר שדבר שנאכל בפועל למיעוט בני אדם יש עליו חיוב תרו"מ רק אם הוא נאכל ללא תיקון של בישול וכדו'.

ב. כיון שמדובר על חלק של אותו הגבעול הרי פשוט שהפרשה כזו תיחשב כהפרשה "ממין על מינו" גם לסוברים שהפרשה מקליפה על הפרי נחשבת כהפרשה ממין על שאינו מינו.

ג. גם אם היה מקום להחמיר מסברא שלא להפריש מהקליפה על הפרי שהיא הפרשה מדרבנן על דאורייתא מחמת שראוי לאכילה על ידי הדחק נחשב כחיוב דרבנן, מכל מקום כאן שני הדברים חייבים מדרבנן.

עם זאת אין להחשיב את הקליפה של החלק התחתון של הגבעול בחישוב שיעור האחד ממאה (1) כיון שהקליפה של החלק התחתון של הגבעול אינה ראויה לאכילה ללא בישול (חזו"א).

סיכום

א. ניתן להפריש תרו"מ מהחלק התחתון של הברוקולי על החלק המשווק.

ב. הכמות של הגבעולים המיועדים לתרומת מעשר הנדרשת להפרשה זו היא תהיה יותר מ-3 מהגבעולים המשווקים. מתוך חישוב שבחלק הראוי לאכילה שבתוך הגבעול יש קצת יותר מ-1 מכלל התוצרת המשווקת.