הפרשת תרומות ומעשרות בעגבניות לזרע - חלק ב'

הפרשת תרומות ומעשרות בעגבניות לזרע - חלק ב'

אחד הזנים היקרים של העגבניה הוא הזן המיועד להפקת זרעים. זהו זן יקר מאד, המפותח באמצעות תהליכי האבקה והפרייה מיוחדים, וגדל בדרך כלל בחממה. מכיון שטבל אסור לא רק באכילה, אלא גם בזריעה, מתעוררת השאלה ביחס לגידול זה, האם הוא חייב בתרומות ומעשרות.

הרב עודד ישראלי | התורה והארץ ב'

במקום אחר, מציג החזו"א 12 גישה שונה בהבנת סוגיא זו 13. שם הוא מסביר, שלדעת רבב"מ, ההבדל בין "הנוטע לסייג" ובין "כרוב שזרעו לזרע" נעוץ בכך שעל מנת שתתקיים מחשבת הזריעה בכרוב, על הזורע לשמר גם את הירק, ואין הוא יכול לאכלו. נמצא שאין כאן מחשבה גרידא, אלא גם ביטוי ממשי למחשבה זו. הנוטע לסייג, לעומתו, איננו חייב להימנע מאכילת הפירות כדי שתתקיים מחשבתו, ולכן אין כוונה כזו, שאין לה ביטוי ממשי-עכשווי, מבטלת את השמוש הטבעי בפירות - לאכילה 14.

גם על פי גישה זו, עגבניות הנזרעות למטרת זרע, לכל הדעות אינן מתחייבות בתרומות ומעשרות, שהרי גידול למטרת זרע דורש טיפול מיוחד ומכוון, ואם כן, אין כאן "מחשבה גרידא", כלשונו של החזו"א.

גם הגרצ"פ פרנק 15 עוסק, אגב ענין אחר, בסוגייתנו, ובשאלות שהועלו לעיל. בדבריו הוא מצמצם מאד את גבולות המחלוקת בין ר' הילא לרבב"מ. המחלוקת מתייחסת, לדעתו, לסיטואציה הלכתית מיוחדת שבאה לידי ביטוי באילן שנטעו לסייג. אין הסוגיא עוסקת בשאלה הכללית של חיוב הפרשת תרומות ומעשרות בדבר ששונה מיעודו המקובל. נקודת המוצא שלה היא, שאמנם כל דבר נידון על פי כוונת הזורע, ושאכן, באופן כזה נפטר הפרי מתרומות וומעשרות. השאלה שעולה כאן היא, מה דינו של פרי כזה, אם בשעת גמר מלאכתו חזר המלקט והתכוון להשתמש בו בשמוש המקובל, והיינו, בדרך כלל - לאכילה. השאלה הזו היא שאלה שיכולה להישאל ביחס לכל דבר, אך היא נשאלת באופן טבעי ומתבקש מאליו ביחס לאילן שנטעו לסייג, משום שכאן ברור שאם שאלת חיוב הפירות עלתה, ודאי שכבר נגמרה מלאכתם, ואם כבר נעשתה בהם מלאכת איסוף, מן הסתם היה הדבר למטרת אכילה. הווי אומר: בעל האילן חזר בו מכוונתו החריגה, ועתה כוונתו לאכול את הפרי. בדיוק במקרה כזה, לדעת הרצ"פ, נחלקו רבב"מ ור' הילא.

המסקנות העולות מהסבר כזה של המחלוקת הן: א. עקרונית, פרי שיועד בשעת זריעתו לזרע, ולא שונה יעודו עד לאחר גמר מלאכתו, נפטר, לכל הדעות, מתרומות ומעשרות 16. לכן, גם בנד"ד, עגבניות שיועדו מלכתחילה לזריעה, ולא שונה ייעודן - אינן נחשבות לאוכל, ולכן אינן חייבות בתרו"מ.

ב. הפרי הנ"ל, אם בזמן גמר מלאכתו שונה ייעודו, והוא מיועד עתה לאכילה, לדעת רבב"מ חייב. לכן, אם בזמן לקיטת העגבניות התכוון המלקט לאכלן - חייב הוא להפריש מהן תרומות ומעשרות 17.

ג. סיכום:

נראה שעל סמך כל האמור לעיל, יש מקום רב לפטור את העגבניות המיועדות לזרע מחיוב הפרשת תרו"מ, וזאת מהסיבות הבאות: א. יתכן להגדיר את הזן הנדון של העגבניות כסוג מיוחד של פרי שאיננו זהה לעגבניה למאכל, ובכך להגדירו מראש כדבר שאינו אוכל.

ב. לכוונתו זו של הזורע עגבניה לזרע, קשה מאד להתייחס בביטול, ולקבוע ביחס אליה ש"בטלה דעתו אצל כל אדם", משום שכוונה זו, למרות, היא הגיונית וסבירה ביותר.

ג. מתוך הסוגיא הנ"ל בירושלמי ערלה, ומתוך הסברי החזו"א והרב פרנק עולה, שניתן לשנות יעודו של פרי מאכל למטרת זרע (ואולי זרע בלבד), ובכך לפטרו מהפרשת תרומות ומעשרות.

ההסתיגות היחידה שעולה מתוך דברי הרב פרנק היא, שאם בשעת לקיטת העגבניות שונתה כוונת המלקט, והוא מייעד את הפרי עתה למאכל, יש לחשוש לדעת רבב"מ. לכן אם קורה ומלקטים כמות מסויימת של עגבניות כאלו לשם אכילה, יש להפריש תרו"מ (בלי ברכה).

בשולי המאמר הערת העורך (י.פ.)

בעל המאמר מניח כהנחה פשוטה שההגדרה של "אוכל" היא הגדרה סובייקטיבית, דהיינו מה שהאדם רוצה לאכול. לכן, בעיקרון אם אדם מגדל דבר למטרה שאינה אכילה - פטור מתרו"מ ואינו בכלל ההגדרה של "אוכל" המובאת ברמב"ם: "כל שהוא אוכל ונשמר וכו' חייב במעשרות". כל המאמר דן א"כ, מהי מטרה מקובלת של גידול שלא נאמר לגבה "בטלה דעתו אצל כל אדם", ובאלו תנאים אנו פוטרים מתרו"מ.

אך לע"ד הנחה זו אינה פשוטה כלל ועיקר! לגבי ערלה הירושלמי בריש ערלה לומד מגזרת הכתוב מיוחדת שאם נטע לסייג - אינו אילן מאכל, אך בשאר דינים מהיכי תיתי שאם מיעדים פרי ליעוד אחר מלבד אכילה נפקע דין אוכל מהפרי? ויעויין בהר צבי המוזכר וכן בחזו"א ערלה (שם) שהם מתקשים בהבנת שאלת הגמ': המשמר פירותיו לעצים - מהו למעשרות? (והחזו"א מציין שם שאף אם משמר פירותיו לעצים פטור ממעשרות נוטע לסייג חייב.)

לע"ד יש לדון על נושא גידול העגבניות משני כיוונים: א. אם דבר שהוא אוכל באופן אובקיטיבי מופקע מתורת אוכל בגלל מחשבתו של אדם בדומה לנטיעה לסייג שבערלה. אם אכן קיים פטור כזה באלו תנאים מופקע ממנו דין אוכל.

ב. אף אם לא מיעדים את הפרי לאכילה ולא נפקע בכך תורת אוכל מהפרי פטור מהתורה מתרו"מ לחלק מהפוסקים כיון שהוא אינו מתכוון לאכילה. דין זה נלמד מהפס': "עשר תעשר את כל תבואת זרעך... ואכלת". העובדה שאין מתכוונים לאכילה אינו מפקיע את הפרי מתורת אוכל, אלא זהו דין פרטי בתרו"מ שחיוב ההפרשה הוא כעין הכשר אכילה.

הנ"מ בין שתי ההגדרות היא שלפי הראשונה, דהיינו שנפקע מהפרי תורת אוכל, יש לכך השלכות נוספות מלבד הפרשת תרו"מ.

החזו"א מסביר את הירושלמי והמחלוקת בין ר' הילא לבין רבב"מ לאור ההגדרה הראשונה. כאמור לעיל, החזו"א כותב שכיון שבתרו"מ אין גזירת הכתוב ממנה אנו לומדים שיעוד צדדי מפקיע דין אוכל, גריעא דין תרו"מ מערלה, ולכן פשיטא שאם יעוד צדדי לא יפקיע דין אוכל בערלה כן יהיה גם בתרו"מ.

נכון אמנם, שהגמ' רוצה להביא ראיה מהדין של מליאה של כרוב לדין של משמר פירותיו לעצים, ששם הפירות אינם מתקלקלים לאחר מכן, אך נד"ד גריעא אף ממשמר פירותיו לעצים. הירושלמי שם דן מה הדין של נוטע אתרוג למצוה לענין ערלה. ומסקנת הגמ' שם היא, שאף שהמשמר פירותיו לעצים פטור מערלה מפני שמחשבה זו היא מחשבת פטור, בנוטע אתרוג למצוה אף שאינו רוצה את הפרי לאכילתו אין זו מחשבת פטור. הירושלמי אומר שם שהחילוק הוא שבמשמר פירותיו לעצים הוא אינו רוצה כלל את הפירות, ומבחינתו אפשר לקחת את העצים יחד עם הפירות להסקה, מה שאין כן בנוטע למצוה הוא רוצה את הפרי. ואמנם הוא אינו רוצה את הפרי לאכילתו, אך כיון שהוא רוצה את הפרי מחשבה זו אינה מפקיע דין אוכל מהפרי. במשמר פירותיו לעצים שאין הוא רוצה כלל את הפירות - מופקע דין אוכל ע"י מחשבתו.

ואין לומר שבעגבניות עושה מעשה ואינה מחשבה בלבד וע"כ מופקע דין אוכל גם בכה"ג, שהרי בנוטע לסייג לדעת רוב הראשונים, וכך נפסק להלכה, לא מספיק לחשוב לסייג אלא יש לעשות מעשה, המורה ע"כ שהעצים מיועדים לסייג. ובמקביל לסייג כך הוא גם בנוטע למצוה, ועי' בחזו"א (ערלה א' ג' ד"ה וא"ת) ששואל איזה מעשה שייך בנטעו למצוותו.

לסיכום שיטת החזו"א בנד"ד שמגדל את העגבניה לזרעים דמי לנוטע אתרוג למצווה, ואין מחשבה זו מפקיעה מדין אוכל, ולכן חייב בתרו"מ.

לגבי ההגדרה השניה נחלקו הפוסקים אליבא דהרמב"ם. המהרשד"ם (יו"ד סי' קצ"ב) מבין מהרמב"ם (הל' מעשר פ"ב ה"א): "אינו חייב להפריש אלא הגומר פירותיו לאוכלן" שבא לאפוקי כל גידול שאינו למטרת אכילה, ולדעתו בכה"ג חייב בתרו"מ מדרבנן. הכפות תמרים (סוכה ל"ד ע"ב) סובר שהרמב"ם אינו ממעט אלא הגומר פירותיו לשם מכירה, ועי' מקורות נוספים בספר המפתח לרמב"ם פרנקל על הרמב"ם הנ"ל.

לאור הקושיה שהבאנו לעיל שיעוד צדדי מפקיעה דין אוכל מהפרי רק בערלה, הגרצ"פ פרנק מסביר את הירושלמי בצורה שונה לגמרי. גם ר' הילא שפוטר, אינו פוטר בגלל שמחשבה מפקיעה מדין אוכל, אלא בגלל דין פרטי בתרו"מ של: "עשר תעשר ואכלת". ואף למהרשד"ם שפוטר כשהתכוון לצורך אחר מלבד אכילה זה כאשר ממרח את הפרי לצורך הנ"ל, אך המחלוקת בין ר' הילא לרבב"מ היא כאשר משמר לעצים בעת עונת המעשרות. לר' הילא בכה"ג פטור לגמרי מפני שלא התחיל חיוב של תרו"מ. לרבב"מ חייב כי בשעת קצירה התברר שהוא רוצה את הפירות ומחשבה של עונת המעשרות אינה פוטרת. אך אליבא דכו"ע (ר' הילא ורבב"מ) קיי"ל כהמהרשד"ם שאם מירח לשם צורך אחר מלבד אכילה - פטור.

לדעת הגרצ"פ פרנק מסתבר שכיון שהגידול כולו (אף לפני עונת המעשרות) היה לשם זריעה - פטור מתרו"מ.

יש לציין שזריעה היא חמורה יותר מיעודים צדדיים אחרים שהרי זריעה היא הנאה של כילוי וזו אסורה לחלק מהראשונים מדאורייתא הן בטבל ואף בתרומה. עי' שבת כ"ו ע"א ורמב"ם הל' תרומות פ"ב הי"ד ועי' משנה למלך שם ומקורות נוספים בספר המפתח לרמב"ם פרנקל על הרמב"ם שם. ועי' חזו"א דמאי ד' ב' ושביעית א' ה' שנוקט כהמהרשד"ם ולכן אם הוא גומר את הפירות לשם זריעה - פטור. דברי הראשונים שחייב מדאורייתא בהנאה של כילוי מתייחסים לגומר לאכילה. בנד"ד שכל הגידול היה לזריעה אין בעיה של הנאה של כילוי. (ועי' בתורת הארץ פ"ב אות י"ז שמסתפק אם זריעה נחשבת הנאה של כילוי.)

היוצא מכל הנ"ל: לפי הסבר הגרצ"פ פרנק בירושלמי - פטור מתרו"מ. לפי החזו"א מחשבת זריעה אינה מפקיעה דין אוכל מהפרי כיון שהוא רוצה את הפרי, ולכן חייב בתרו"מ מדרבנן עפ"י המהרשד"ם, ולע"ד כך יש לנהוג למעשה בפרט שהרמב"ם כלל לא הביא את הדיון שבירושלמי להלכה, (כאמור לעיל נד"ד שמגדל עגבניה שראויה לאכילה לשם זריעה אינו קשור להגדרה הבסיסית של הרמב"ם: "כל שאינו אוכל וכו'").

 

<<4>>

 

1).תוספתא שביעית פ"ב, עפ"י גירסאות הרמב"ם בהלכה והגר"א.

2).שם בהלכה ז'.

3).עיין שם בהלכה ב', בענין "סאה אזוב וקורנית", ומקורו בבבלי נדה נ"א ע"א. כמו כן עיין בהלכות ד' וה' שם, ומקורן במשניות פ"ד דמעשרות.

4).חזון איש מעשרות א' י'.

5).נראה שזוהי אכן דעתו של החזו"א, למרות שממקום אחר (שם סי' ב' ס"ק ב') הוא מערער מעט (על סמך דברי הרמב"ן בע"ז מ"א) את יסוד הדברים.

6).בבעיה זו יש לדון גם מהיבטיה השונים האחרים (כמו למשל עובדת ומשמעות טפילותן של הקליפות לפרי), ואכמ"ל.

7).בשאלה קרובה לשאלה זו דנה סוגיית הגמרא במסכת שבת צ"ב, ע"א וע"ב.

8).עיין עוד בתוס' שבת (צ"ב ע"ב, ד"ה "אם תמצי לומר"), שדן באותה שאלה עקרונית ביחס להגדרת "דרך מלאכה", ומלאכה בשינוי", ונוקט גם הוא בגישה דומה.

9).יש לשים לב שהזריעה "לזרע" שמדובר עליה כאן, היא זריעה לשם אכילת הזרע, ולא לשם זריעתו (בניגוד לכוונת אותו ביטוי עצמו המופיע בברייתא הבאה: "המקיים מליאה של כרוב לזרע")

10).חזו"א מעשרות ב' א' - ב'.

11).הבחנה זו מסתברת מאד, שהרי מחשבת זרע היא מחשבה מקובלת במידה זו או אחרת לגבי כל סוג וזן שיש ענין בהמשך קיומם.

12).חזו"א ערלה א' ה'.

13).בקריאה שטחית יכול להתקבל הרושם שסברתו כאן זהה לסברתו בהל' מעשרות - ולא היא.

14).כאן אין הוא מתייחס לשאלה הראשונה דלעיל, ויתכן שעמדתו זהה כאן לעמדתו בהלכות מעשרות.

15).הר צבי או"ח ח"ב סי' ק"ט.

16).גם כאן לא ניתנת תשובה לשאלת היחס שבין מסקנה זו, למקורות אחרים שאינם רואים כאפשרות את ביטולה של הגדרת הפרי כ"מאכל אדם". יתכן שגם לדעתו יש להבחין בין כוונת זרע לכוונה אחרת.

17).מכיון שההפרשה באה כאן רק כדי לצאת ידי כל דעות האמוראים, מסתבר שאין למפריש לברך עליה.  

 

 למעבר לחלק א'