שליח להפרשת תרו"מ מירקות שאינן בבעלות המפריש

שליח להפרשת תרו"מ מירקות שאינן בבעלות המפריש

ירקן מקבל ירקות מסיטונאי ומוכרם לציבור הרחב. יש הסכם כתוב בין הירקן לסיטונאי שאין לירקן אחריות על הירקות עד שהוא משלם לסיטונאי. הירקן אינו משלם מיד, אלא רק כעבור זמן. נמצא שהירקן אינו בעלים על הירקות ואינו יכול למנות שליח להפריש מהם תרו"מ. מה הפתרון לבעיה זו?

הרה"ג יעקב אריאל |

 שאלה 

ירקן מקבל ירקות מסיטונאי ומוכרם לציבור הרחב. יש הסכם כתוב  בין הירקן לסיטונאי שאין לירקן אחריות על הירקות עד שהוא משלם לסיטונאי. הירקן אינו משלם מיד, אלא רק כעבור זמן, פעמים רבות אחרי שכבר מכר את הירקות. נמצא שהירקן אינו בעלים על הירקות ואינו יכול למנות שליח להפריש מהם תרו"מ. מה הפתרון לבעיה זו?

 

 

תשובה

 

א. קיי"ל כר' יוחנן, שמהתורה מעות קונות אך רבנן תקנו שמשיכה קונה. א"כ בנ"ד מדרבנן הירקן הוא הבעלים. ויש לעיין, האם חכמים הפקיעו את קניין הכסף מכל וכל?

נחלקו בכך הראשונים. עיין רש"י (ב"מ מח ע"א, ד"ה קאי באבל) שכותב שגם לאחר התקנה שכסף לא קונה זהו רק מדרבנן, אך מדאורייתא כסף קונה, ונפ"מ לקידוש אישה בחפץ שנקנה בכסף. אך המאירי (שם) סובר שחכמים ביטלו את קניין הכסף לגמרי כי 'הפקר בי"ד הפקר'. אומנם גם לשיטת המאירי צ"ע, האם קניין דרבנן מועיל להפרשת תרו"מ. אומנם תרו"מ היום הם מדרבנן, אך לדעת ה'משנה למלך' (הל' תרומות, פ"ז הי"ז) תרומה בזמן הזה חמורה מכל מילי דרבנן, ולא אמרינן בספיקה 'ספק דרבנן לקולא'.

אך מרן הרב קוק (מבוא ל'שבת הארץ' פ"ט) הוכיח שלא כמותו ובתרומה דרבנן בזמן הזה יש להקל, ככל דיני דרבנן.

אולם גם אם נניח כ'משנה למלך', ונתייחס לתרומה בזה"ז כאילו היא מהתורה, צ"ע אם קניין דרבנן מועיל מהתורה, וכבר האריכו בזה האחרונים.[1] אולם גם אם היה קניין משיכה מועיל, כאן אין לסמוך על קניין המשיכה של הירקן. כי לא תמיד הוא מושך את הירקות, פעמים שפועל נוכרי שלו מושך, וצ"ע אם משיכתו מועילה.

ונחלקו בדבר ה'אבני מילואים' (בתשובותיו סי' כה) ו'נתיבות המשפט' (סי' קפח). לדעת ה'אבני מילואים' משיכה ע"י פועל נוכרי לא קונה וה'נתיבות' סובר שמשיכה ע"י גוי קונה.[2]

כמו"כ יייתכן שפועל של הסיטונאי הוא שהכניס את הירקות לרשותו של הירקן, ואז בודאי אינו קונה.

אולם אין צורך בכ"ז שהרי הירקות היו בחנותו של הירקן, וחצרו של אדם קונה לו אפילו שלא מדעתו.

אומנם גם אם נאמר שהיה כאן קניין גמור מהתורה, הרי לפי התנאי שביניהם האחריות מוטלת על הסיטונאי, כלומר מוסכם ביניהם שהקניין לא יחול עד התשלום, ויכול אדם להתנות שהקניין יחול לאחר זמן. וכך נאמר בכתובות פב ע"א:

אמר מר בר רב אשי, אע"ג דכי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: האומר לחבירו לך ומשוך פרה זו, ולא תהיה קנויה לך אלא לאחר שלשים יום - לאחר ל' יום קנה ואפי' עומדת באגם, התם בידו, הכי לאו בידו. והא כי אתא רבין א"ר יוחנן: לא קני! לא קשיא: הא דא"ל קני מעכשיו, הא דלא אמר ליה קני מעכשיו.

אומנם כאן לא נאמר 'מעכשיו', אולם הפרות נמצאים בחצרו וחצרו קונה בבוא העת.

 

ב. אך יש כאן סתירה פנימית. הקניין לא חל אלא כעבור זמן, רק לאחר התשלום, ובינתיים רשאי הירקן למכור את הירקות לאחרים.  אם הירקות אינם שלו, האיך הוא יכול למוכרם לאחרים, הרי אין אדם מוכר דבר שאינו שלו? זכות המכירה היא המבטאת יותר מכל את הבעלות, כדמשמע בנדרים (מח ע"א) אמרו חכמים: 'כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת - אינה מתנה'.

אומנם הירושלמי סובר שיכול אדם להקנות לחברו ולהתנות שלא יקדיש את הדבר הנקנה, ר"ל שהוא יכול להתנות על כך. אך אלמלא כן, זכות המכירה הינה חלק מהותי מהבעלות. ועיין רשב"א ור"ן (שם), שבמקום שיש בו הערמה, קנה המידה לכך שהקניין הוא קניין אמיתי הוא האפשרות להקנותו לאחרים. וא"כ האפשרות למכור לאחרים היא בודאי מוכיחה על בעלות. ואין לומר שהסיטונאי ממנה את הירקן רק לשלוחו. עובדה היא שכל הרווחים הם של הירקן ואין לסיטונאי חלק בהם. מוכח אפוא, שהירקות הם של הירקן ולא של הסיטונאי.

ע"כ צ"ל שאכן הירקות הם שלו מיד כשמשכן או מרגע שנכנסו לחצרו, ורק  שהאחריות אינה מוטלת עליו אלא על הסיטונאי. ויש להבחין בין בעלות לאחריות: מצינו אחריות גם ללא בעלות כגון בשואל, שוכר, שומר וגזלן. אומנם בכל אלו האחריות היא על מי שהממון ברשותו ואילו כאן הירקות ברשות הירקן והאחריות ביד הסיטונאי. וכן בקרבן, שיש לו אחריות עליו, הקרבן נמצא ברשותו. ואפילו בחמץ, ישראל המקבל עליו אחריות של חמץ הנמצא ברשות הגוי אינו עובר עליו ב'בל יראה ובל ימצא' ולכן מסתבר שהירקן הוא הבעלים של הירקות, למרות שאין לו אחריות עליהם.

 

ג. גם אם נניח שהירקן אינו נחשב לבעלים, מ"מ ראוי שיופרשו תרו"מ על ידו, ע"מ למנוע מכשול. ומצינו שאדם מפריש מעשרות משל חברו בלי דעת חברו משום שזכין לאדם שלא בפניו, ב'תרומת הדשן' (סימן קפח) והו"ד להלכה ע"י הרמ"א (יו"ד סי' שכח סעי' ג); וז"ל 'תרומת הדשן', שם:

 אם ידעינן דזכות הוא לבעל העיסה, כגון שהיתה העיסה מתקלקלת, מותר ליטול חלה בלא רשותו, דזכין לאדם שלא בפניו. וכן משרתת שבבית יכולה ליטול חלה בלא רשותו, כיון שרגילה היא לפעמים שבעלת הבית נותנת לה רשות.

אומנם יש מדייקים מלשונו של תרוה"ד, שרק כאשר יש חשש שהעיסה תתקלקל יכולה המשרתת להפריש את חלתה של בעלת הבית (עיין ט"ז). אולם גם בנ"ד יש קלקול חמור, שאנשים עלולים לאכול טבל, ובכדי למנוע קלקול זה יכול גם אחר לזכות את הבעלים ולהפריש במקומם.

אומנם 'קצות החושן' (סי' רמג ס"ק ח) חולק על תרוה"ד וסובר ש'זכין מאדם לא אמרינן' וכאן זכין ממנו את התרו"מ ואין זו זכיה; וז"ל: 

וא"כ בהאי דמשרתת דמפרשת חלה משל בעה"ב אין בזה משום זכות, דלא אמרינן זכין לאדם שלא בפניו אלא היכא דזוכה המקבל באיזו דבר כמו במזכה חפץ לפלוני, או במזכה גט לאשתו דזוכה האשה בגט, או במפריש משלו, אבל מפריש משל בעה"ב אין זה זכות אלא ניחותא איכא ושליחות לאו מתורת ניחותא הוא ובעינן לדעתכם דוקא.

אך הרבה אחרונים חלקו עליו והוכיחו שגם 'זכין מאדם'. עיין 'באר יצחק' לר' יצחק אלחנן (או"ח סי' א) ו'מעדני ארץ' (שביעית, קונטרס אחרון) ועוד.

וייתכן שגם ה'קצות' אולי יודה בנ"ד. אומנם הוא חולק גם על הסבורים שמותר למשרתת להפריש תרו"מ כאשר העיסה עלולה להתקלקל, אך יש מקרים שגם הוא יודה שאפשר לזכות מאדם שלא מדעתו, כגון שומר פירות העומדים להתקלקל (ב"מ לח ע"א ופסחים יג ע"א), שבמקרה זה מדין השבת אבדה, חייב השומר למכור את הפירות המתקלקלים ואת החמץ העומד להיאסר. לכן, מדין השבת אבדה, עליו למכור את החמץ גם ללא קבלת רשות מהבעלים. ולא דמי לחלה העלולה להתקלקל. וכך נימק זאת:

ומ"ש בתרומת הדשן דמשום קלקול עיסה חשיב זכות, לא הבנתי, דהא אחר שתאפה נמי תוכל להפריש, ואע"ג דמצותו בעיסה אבל כל דליתיה לבעה"ב בשעת לישה תוכל להפריש אחר אפיה.

ר"ל שאין שום חשש שהבצק יתקלקל, שהרי ניתן לאפותו לפני שיתקלקל ובעה"ב תפריש מהאפוי. ואפילו אם יתקלקל לגמרי ולא ייאפה, בלא"ה היא פטורה מחלה. אך בנ"ד יש חשש לתקלה שהלקוחות יאכלו טבל. ובפרט אם המוכר נראה כאדם יר"ש, אז גם שומרי מצוות עלולים לסמוך עליו, שהרי אין חבר מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו, וייכשלו באכילת טבל. תקלה רוחנית גם היא כאבדה, והצלה רוחנית דומה במידה מסוימת להשבת אבדה.

אומנם יש לחלק: ה'קצות' הרי סובר שזכין לאדם אמרינן, ולא זכין מאדם, ולכן רק במקום שרכושו עלול להיפסד הוא מודה שיזכו לו שלא בפניו. כי מצילים את רכושו ומזכים אותו בממון. והר"ז כזכין לאדם ולא לזכין מאדם. אך ב'השבת אבדה רוחנית' לא זכין לו שום דבר, אלא זכין ממנו רק כדי להציל אחרים. וגם אם נאמר שמזכין אותו, שלא יגרום מכשול, כלומר, נוטלים ממנו את ממונו ע"מ להציל את נשמתו, עדיין יש כאן זכין מאדם, אם כי למטרה נעלה אך לא זכין לאדם. וצ"ע.

 

ד. אך ה'קצות' עצמו במקום אחר, כותב שמפרישים לאדם תרו"מ שלא מדעתו במקום שיש צד מצווה, דהיינו זכייה רוחנית, ומתרץ בזה את שיטת הרמב"ם בסוגיית 'כלך לך אצל יפות' (ב"מ כב ע"א):

תא שמע: כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה? הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות, אם חושש משום גזל - אין תרומתו תרומה, ואם לאו - תרומתו תרומה. ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו? הרי שבא בעל הבית ומצאו, ואמר לו כלך אצל יפות, אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה, ואם לאו - אין תרומתו תרומה....תרגמה רבא אליבא דאביי: דשויה שליח.

משמע שרק ע"י מינוי שליחות מפורשת ניתן להפריש תרו"מ, וכבר הקשו על הרמב"ם שלא פסק כך בהלכות תרומות (פ"ד ה"ג):

התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם, אם בא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד, ואם לא היו שם יפות אין תרומתו תרומה שלא אמר לו אלא על דרך מיחוי, ואם בא בעל הבית וליקט והוסיף בין יש לו יפות מהן בין אין לו תרומתו תרומה.

מבואר בדבריו שגם ללא מינוי שליחות - מועילה הפרשה. ובתחילה תירץ 'קצות החושן' (סי' רסב) עפ"י הב"י והט"ז, שמצווה שאני, כמבואר בקידושין דף נ"ב (ע"ב) וממילא אידחיא הך סוגיא דריש פרק אלו מציאות, מכוח הסוגיא בקידושין. והוא אף חיזק את דבריהם:

וכן נראה לענ"ד מוכח מהא דאמרי' בעירובין דף ע"א (ע"א) בהא דפליגי בית שמאי ובית הלל בביטול רשות משחשיכה וסברי בית הלל דמהני, וטעמא דבית הלל אמרי שם דהו"ל כאומר כלך אצל יפות. ופירש רש"י (ד"ה כלך) כי היכי דאמרינן בכלך אצל יפות מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה, בביטול רשות נמי דמעיקרא ניחא ליה אלא דשכח ולא ידע ע"ש. ומבואר דכלך אצל יפות מהני אפילו בדלא שויה שליח, וע"כ משום ניחותא דמצוה שאני.

 וכן מוכח מהא דכתבו הפוסקים (או"ח סימן תרל"ז בט"ז סק"ד ובסימן תרמ"ט סעיף ה' בהג"ה) דמותר ליטול אתרוג של חברו או לישב בסוכת חברו שלא מדעתו, משום דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה... וא"כ היכי מותר ליטול אתרוג חברו בלי ידיעתו, ע"כ משום ניחותא דמצוה שאני דלא בעינן ידיעה וכמ"ש הב"י.

אלא שבאמת דעתו לא נוחה מתירוץ זה:

לא נהירא לענ"ד, דאפילו ליקט מתחלה כולו לשם תרומה כיון שתרם על פירות שלו ליתיה בזה משום ניחותא דמצוה כיון דלאו עליה רמיא, ואע"ג דאמרו ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה היינו היכא דלא עבדיה חסרון ממון אבל היכא דאיכא חסרון ממון לא, ומהאי טעמא כתבו הפוסקים (או"ח סימן י"ד סעיף ד') בספרים היכא דיש קלקול וחסרון ממון אסור לו להשתמש בלתי ידיעת בעלים.

ויש להעיר על דבריו, שהמשתמש בספרי חברו שלא מדעתו, גורם להם חסרון שבעה"ב לא מעוניין בו, כגון שהוא נוהג להשתמש בספר בצורה אחרת, ביתר זהירות, או רק לעתים רחוקות יותר. אך בעניין תרומה, הרי סו"ס גם בעה"ב חייב להפריש תרומה, אלא שיכול היה להפריש בעין רעה או בפרות פחות יפים. אולם בחלה אין שום נפ"מ בין המשרתת לבעלת הבית, חוץ מזכות המצווה. וא"כ גם בנ"ד, הרי אם הירקן לא היה מפריש, הסיטונאי חייב היה להפריש את אותה כמות מאותה איכות, ולכן י"ל שהירקן יכול לזכות את הסיטונאי בהפרשה.

 

 

ה. תירוץ הב"י על הרמב"ם ב'כלך אצל יפות' יוצא מנקודת הנחה שניחא ליה לאיניש לקיים מצוה בממוניה, ולכן זכין מאדם לצורך מצווה. דבר זה מותנה בכך שהבעלים שומרי מצוות וזכות היא להם שיפרישו תרו"מ מפרותיהם. אך אם הסיטונאי אינו שומר מצוות יש לומר שאינו רואה זכות בכך, אדרבה, מפסידים את פרותיו שלא מדעתו.

והדבר דומה למש"כ הרדב"ז (ח"א סי' שנא), שחזקה של 'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות' אמורה רק באדם מישראל הכשרים(כל' הרמב"ם הל' אישות סופ"ז). ולכן מי שגירש אשתו והמיר דתו, וחזר להיות איתה, אין חוששים שבעל לשם קידושין, שכן במומר ובפרוץ בעריות ובגויות אין חזקה זו של 'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות',. וכן אם התייחד עם גרושתו והיא בנידתה, אינה צריכה גט ממנו, שאם אינו חושש לאיסור כרת אינו חושש גם לבעילת זנות.

אך לדעת ה'אבני מלואים' (סי' לג בשם תשו' הרשב"א) אף בעובר על איסור תורה בביאה זו אומרים 'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות', שכל מה שיכול לעשות בהיתר עושה.. וצ"ע אם גם מי שאין לו שום מושג ביהדות, האם גם עליו נאמר שכל מה שיכול לעשות בהיתר עושה.

ואולי יש לומר שאפי' לדעת הרדב"ז נ"ד שאני. כדי להחיל על אדם חזקה שאינו בועל בע"ז, עליו להיות מוחזק בכשרות. חזקה זו היא סובייקטיבית ותלויה באישיותו. ומי שאינו נזהר במצוות, לא אכפת לו לבעול בעילת זנות ולכן הוא מופקע מהחזקה. אך באשר ל'זכין לאדם של"ב', הזכות היא אובייקטיבית. אם הדבר הוא זכות, בעצם גם אם הוא אישית לא איכפת לו, זכין לו שלא בפניו. כי בעיני התורה הוא זכות והתורה היא שקבעה שזכין לאדם שלא בפניו. אלא שחילוק זה, ותלוי בגדר 'זכין לאדם של"ב'. לדעת רש"י (גיטין ט ע"ב) ועוד ראשונים זכייה היא מטעם שליחות, כלומר, אנן סהדי דניח"ל שהזוכה יהיה שלוחו. לשיטה זו מי שאינו שומר מצווה, א"א לומר דניח"ל (אומנם יייתכן שאם לא איכפת לו, ג"כ מיקרי ניח"ל. וצ"ע).

אך לשיטת 'קצות החושן' (סי' קה), התורה היא שמינתה אותו לשליח וכל זכות בעיני התורה נחשבת לזכות ואין צורך שיהיה ניחא ליה באופן סובייקטיבי.

ולדעת הראשונים הסוברים שזכייה אינה מטעם שליחות, צ"ע האם צריך שיהיה ניחא ליה באופן סובייקטיבי או שדי בהגדרה אובייקטיבית.

ר' 'אבני מילואים' סימן א ס"ק ה שהסביר את המתירים לזכות גט למשומדת, משום שזכין לאדם שלא בפניו גם כשידוע לנו שאינו מעוניין בכך. כי מבחינת התורה זכות לה להתגרש כדי שלא תעבור על איסור אשת איש:

ואחר העיון מצאתי תקנת הגט אפי' במקום שמיחתה בפירוש, והוא לפמ"ש הרשב"א בחידושיו לקידושין פ"ק (דף כ"א) [כג, ב] גבי שחרור דזכין לאדם שלא בפניו וע"י אחרים בשטר וז"ל ואי לאו דמסתפינא אמינא דהכא אפילו בע"כ נמי, ומתנת ממון שאני דלאו זכות גמור הוא ואדרבה חוב מצד עצמו דכתיב ושונא מתנות יחיה אלא מיהו מצד שנפשו של אדם מחמדתן קרי לה זכות ואעפ"י שהוא מצד עצמו חוב זכין לו שלא בפניו, אבל גט שחרור דזכות גמור הוא דמתירו בבת חורין ומכניסו לכלל מצות ישראל מכל מקום ואפילו עומד וצווח בטלה דעתו אצל כל אדם,

הסברו של ה'אבני מילואים' בגדר 'זכין לאדם שלא בפניו' נמצא גם בספרו 'קצות החושן' (סי' קה ס"ק א), אלא ששם הוא כותב שרש"י ותוס' חולקים על הסברו ופירשו משום 'אנן סהדי' ולא משום שהתורה קבעה.

אומנם נהגו לסמוך על המקילים בגט משומדת, אולם סומכים עליהם רק בצירוף סברות נוספות וכמש"כ בשו"ת עין יצחק (חלק א, אבן העזר סימן א):

טו. סיומא דפסקא בקצרה דעתי כן והוא כי זכוי הגט לעוזבת דת אף דאומרת דאינה רוצית כלל בהגט עכ"ז יש לזכות עבורה את הגט לפי דיש לומר דבזכות גמור מהני הזכות אף באומרת שאינה חפיצה בזה וגם נ"ד הוי בשם זכות גמור כמו שנתבאר. וזולת זה הא נתבאר בשם המהרי"ק דהיכא דנאסרה עליו דאין זה בכלל נושא שתי נשים וכמו שכתב החמדת שלמה. וזכוי הגט אינו רק לרווחא דמילתא היכא דאפשר אבל אין זה לעיכובא. וגם נתבאר דיש לדון דעיקר מה שמצריכין לזכות הגט לה דזהו רק לטובתינו להצילנו מן הערבות. וע"כ יכול כת"ר לזכות עבורה הגט גם בנ"ד ולהתיר לבעלה לישא אשה אחרת אף בלא היתר מאה רבנים. וה' יהי' בעזרינו להצילנו מן עון ומכשול ושלום על ישראל.

ועוד, גם לדעתו של ה'קצות' זהו רק כשמזכה לה, אך כשנוטל ממנה אין זו זכייה, ר' מש"כ ב'קצות החושן' (סי' רמג ס"ק ה) שזכין לאדם אמרינן זכין מאדם לא אמרינן. וכאן זכין מאדם, נוטלים את רכושו שלא מדעתו ונותנים אותו רק לבתו היהודייה.

אומנם 'באר יצחק' (או"ח סי' א) מסיק שלא כדבריו, אלא גם זכין מאדם ולא רק זכין לאדם כגון שמוכרים את חמצו שלא מדעתו. אך גם הוא לא אמר כן אלא רק כאשר זו זכייה גמורה עבורו, כגון במכירת חמץ, שזכות לאדם שומר מצוות שחמצו נמכר. אך בזכייה כזו שהוא מתנגד לה ומבחינתו האישית אין היא זכייה אלא חוב, ורק בעיני התורה היא זכייה, לא אמרו זכין מאדם.

(וצ"ע אם אפשר למכור חמצו של אדם שאינו שומר מצוות שלא מדעתו, כי בעיניו זו חובה ולא זכות).

אומנם בספרו ('עין יצחק' אה"ע סי 'א) כתב' הר' יצחק אלחנן שזכין למומרת אע"פ שהיא צווחת. וגם הוא סובר שזכין מאדם. אך כפי שהבאנו בשמו לעיל, הוא התיר במומרת מסיבות נוספות.

 

 

ו. אולם יש דרך אחרת לתרץ את הרמב"ם הנ"ל בסוגיית 'כלך לך אצל יפות'. הרשב"א והגר"א תירצו שהרמב"ם לא גרס בגמ' 'אלא דשויה שליח', ובאמת גם ללא מינוי שליחות זכין לאדם שלא בפניו. ואפשר לומר שגם הם סוברים שזכין מאדם, לכן אין צורך בשליחות. אך אפשר גם לומר באופן אחר: שבתרומה אין צורך במינוי שליחות.

והיטיב אשר דיבר בזה הגרש"ז אויערבאך ב'מעדני ארץ' (תרומות שם, ובקונטרס אחרון, סוף 'מעדני ארץ', שביעית) שבתרומה א"צ במינוי מפורש של שליחות אלא די בניחותא בעלמא.

ויש להביא ראיה לכך מהר"ן (נדרים לו ע"ב ד"ה הכא נמי באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום):

וכי האי גוונא מהני לגבי תרומה דבגלוי דעת בלחוד דניחא ליה סגי ולגבי מודר הנאה לא חשיב מהנה כיון דלא משוי ליה אידך שליח בהדיא ומיהו דוקא באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אבל אי אמר כל השומע קולי יתרום שליחות מעליא הוי ואסור במודר הנאה דהא אמרינן בפ' המדיר (כתובות דף ע:) כל השומע קולי יזון שליחותיה קעביד ומפקינן לה מדתנן בפ' התקבל (גיטין דף סו) דגבי גט מהני אם אמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הלכך דוקא באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דלאו שליחות גמור הוא

ודוק בלשונו של הר"ן: 'וכי האי גוונא מהני לגבי תרומה דבגילוי דעת בלחוד דניחא ליה סגי'. למרות שבגט לא מועילה לשון של 'כל הרוצה', בתרומה היא מועילה משום שבתרומה די בניחותא וא"צ ברצון מפורש.

אלא שא"כ קשה מריש פ"ב דקידושין, שלמדו שליחות מתרומה, ולהנ"ל אין מקום ללמוד מתרומה כי שם אין צריך בשליחות אלא די בניחא ליה.

וי"ל למ"ד שזכייה מטעם שליחות, א"כ מצינו שמועילה שליחות בתרומה ולכן אפשר ללמוד מתרומה לדברים אחרים. אומנם בשליחות בתרומה אין צורך במינוי מפורש, אך לעצם גדרה של השליחות אין הבדל בין תרומה לגט.

וגם למ"ד שזכייה לאו מטעם שליחות, כתב הרב"ד בשם הגר"ח ב'ברכת שמואל' (קידושין סי' י)  דלכו"ע זכייה מטעם שליחות, אלא שבזכייה אין צורך במינוי ולכן אפשר לזכות גם לקטן, אך תוקף הזכייה הוא מדין שליחות. א"כ שפיר ילפינן דיני שליחות מתרומה.

והרמב"ם לשיטתו (שם פ"ד הי"ג):

הפועלים אין להן רשות לתרום שלא מדעת בע"ה, חוץ מן הדורכין בגת שאם ירצו לטמא את היין הרי הן מטמאים מיד, ולפי שמסר להן והאמינן על כן הרי הן כשלוחין ואם תרמו תרומתן תרומה.

אע"פ שלא מינה אותם במפורש, כיון שהאמינם על כך, רשאים להפריש.

 

 

ז. עוד י"ל, שאפי' אם נניח שהירקן גוזל את הסיטונאי בכך שנוטל ממנו תרו"מ ללא דעתו, בכ"ז ההפרשה חלה. זאת עפ"י מה שפסק הרמב"ם (הלכות תרומות פ"ד הי"א):

הגנב והגזלן והאנס תרומתן תרומה ואם היו הבעלים רודפין אחריהן אין תרומתן תרומה.

כלומר אם לא היו רודפין אחריהם, התייאשו, ואע"פ שיאוש כדי לא קני, צ"ל שכאן יש יאוש ושינוי השם. ועדיין קשה, אם יאוש לא קני איך מועיל שינוי השם, הרי אין אדם יכול להקדיש דבר שאינו שלו? ותירץ 'קצות החושן' (סי' רסב):

ולכן נראה לפי מ"ש הרמב"ן בספר המלחמות פרק (מרובה) [הגוזל ומאכיל] (ב"ק מא, א בדפי הרי"ף ד"ה ומה שכתב) בהא דאמרינן (שם קיד, א) הגנב והגזלן תרומתן תרומה והקדשן הקדש משום יאוש ושינוי השם, וכתב עלה דאין הטעם משום הצטרפות יאוש ושינוי השם, דכל היכא דהאי לחודיה לא מהני גם ע"י צירוף לא מהני, אלא דעיקר הקנין הוא בשינוי השם לחודיה דהוי קנין כמו בגנב טלה ונעשה איל, אלא הא דבעינן יאוש היינו כדי שיהיה מקום שיהיה חל עליו שינוי השם, דאי ליכא יאוש ליכא שינוי השם כלל כיון דהבעלים מרדפין אחריו והוי שינוי החוזר, וכל שנתייאשו הבעלים מצא מקום לחול שינוי שמו. ובטלה ונעשה איל דהשם חל ממילא לא בעי יאוש ע"ש. ועיין תוס' מרובה (שם) דף ס"ז (ע"א) ד"ה הא לאו הכי. וא"כ נראה דגבי תרומה והקדש סגי נמי ביאוש שלא מדעת, כיון דעיקר הקנין הוא שינוי השם אלא שלא יהיו בעלים מרדפין אחריו דכל זמן שרודפין אין מקום לשמו שקרא לו, וכיון דלכי מתיידע ליה ודאי מייאש ולא ירדוף אחריו וניחא ליה בשינוי שמו א"כ ממילא קני לה בשינוי שם,

אך הרשב"א בגטין (נה ע"ב) כתב שהקדשו וקניינו באין כאחד. ועיין 'קצות החושן' (סי' ר) שלא אמרינן 'באים כאחד' אלא בגט, שאין שם צורך בקניין, אך כדי שהקדש ותרומה יחולו על הפירות הם צריכים להיות שלו, כי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וללא יאוש ושינוי רשות, הפרות אינן שלו ואינו יכול להקדישם. לפי הסבר ה'קצות', דעת הרשב"א אינה מובנת.

אך בישיבות ידוע הסבר אחר ל'באין כאחד'. יש לחלק בין פעולה חיובית, כמו בקניין שטר שיש צורך שהשטר יימצא תחילה ברשותו של המוכר כדי שהקניין יחול, לבין פעולה שלילית של סילוק מונע. ובגט אין צורך ביצירת יד לקניין, אלא די בסילוק ידו של הבעל כדי שידה של האישה תוכל לקנות, וכן בעבד: יש לו בעצם יד משלו אלא שהיא משועבדת לרבו, לכן די בסילוק ידו של רבו (ר' 'בית האוצר' להר"י אנגל ערך באין כאחד). וצ"ל שגם בתרו"מ א"צ ברצון חיובי של הבעלים ע"מ שתחול ההפרשה, אלא די בניחותא של אי התנגדותו. כלומר לא הבעלות על הפירות מאפשרת הפרשה, אלא בעלות נגדית מונעת את חלות התרומה, וא"כ די בסילוק הבעלות הנגדית ולזה מועיל בא"כ. ולעיל הוכחנו שדי בניחותא.

אומנם הסבר זה מועיל רק בדיעבד. כי לכתחילה אסור לגזול כדי לקיים מצווה, וכשעושה כן הרי זו 'מצווה הבאה בעבירה'. אומנם בדיעבד התרומה חלה, כי מצהב"ע אינה מפקיעה חלות של קניין הקדש ותרומה. אך לכתחילה אסור לגזול גם לצורך מצווה.

אלא שכאן הוא לא גוזל ממש לעצמו, אלא רק נוטל שלא ברשות כדי לקיים מצווה ולזכות את הרבים ואת הבעלים. ועש"ך (סי' שפו ס"ק כ) שכתב שגם גזלה ע"מ לאבד שמה גזלה[3] אלא שספק אם יש כאן איסור גזלה מהתורה. אומנם גם אם נאמר שגזל כזה, שאין הגזלן מתכוון להנאתו, אינו גזל מהתורה, הוא אסור לפחות מדרבנן, דלא גרע מ'גונב ע"מ למיקט' או ע"מ להחזיר.

השתא דאתינא להכי, יש אולי מקום לומר שמכיון שאיסור גזל כאן אינו אלא מדרבנן, יייתכן שרבנן לא העמידו את דבריהם במקום הצלת רבים מאיסור, וכמו שמצינו באיסור מוקף בעירובין (לב ע"א): מוטב שייחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף, ולא יאכילו לעמי הארץ טבלים. ויש לצרף גם סברה זאת כסניף לסברות שכתבנו לעיל, שזכין לאדם גם לכתחילה שלא בפניו.

 

מסקנה

 

יש להתיר את ההפרשה על ידי שליח הירקן משני טעמים:

א. ייתכן שהירקן הוא הבעלים, למרות שהאחריות אינה עליו.

ב. אדם יכול לזכות את חברו בהפרשת תרו"מ שלא מדעתו, משום ניחותא של מצווה, בפרט במקום שיש חשש של הכשלת הרבים.

 

 

 

 



[1] עי' אב"מ סי' כח ס"ק לג, דב"א ח"א סי' א ועוד.

[2] עיין מש"כ 'באהלה של תורה', ח"ג, עמ' 39.

[3] ועיין חזו"א ב"ק סי' ב ס"ק יג, וקהילת יעקב, ב"ק סי' לג, ובאחרונים שציין שם ובאוצר מפרשי התלמוד לב"מ, ח ע"א, הע' 60.