מעשר שני שאין בו שוה פרוטה

מעשר שני שאין בו שוה פרוטה

ישנם מקרים שפדיון המע"ש הוא מסובך מבחינה הלכתית, כגון שערך הפרי הוא שוה-פרוטה אך במעשר-שני שבו אין כדי שוה-פרוטה. במאמר זה נעמוד על השיטות השונות שנידונו על מקרים מעין אלו, ועל ההשלכות ההלכתיות הנובעות מכך.

הרב אהוד אחיטוב | אלול תשע"ד

ראשי פרקים:

הקדמה

א. הסוברים שפחות משו"פ אינו נפדה בפני עצמו

ב. התועלת שבחילול על "מעות הראשונות"

ג. הסוברים שפחות משו"פ נפדה בפנ"ע ופטור מחומש

   1. שיטת הירושלמי

   2. מע"ש שאין דמיו ידועים

   3. שיטת הרמב"ם

ד. חילול פחות משו"פ - דאורייתא או דרבנן

ה. הפוסקים שהשמיטו את דין "מעות ראשונות"

ו. דין "מעות-ראשונות" בזמן הזה

ז. הצורך ב"פרוטה-חמורה"

ח. סיכום

ט. נספחים

 

הקדמה:

לעתים אדם מקבל פרי שאינו מעושר, ומפריש עליו תרו"מ ובשנת מע"ש הוא צריך לחלל את המע"ש שבפרי. אך ישנם מקרים שפדיון המע"ש הוא מסובך מבחינה הלכתית, כגון שערך הפרי הוא שוה-פרוטה אך במעשר-שני שבו אין כדי שוה-פרוטה. במאמר זה נעמוד על השיטות השונות שנידונו על מקרים מעין אלו, ועל ההשלכות ההלכתיות הנובעות מכך.

 

א. הסוברים שמעשר-שני שאינו שוה-פרוטה אינו בר-פדיון

בפסוק המלמד על הוספת חומש בעת חילול מע"ש נאמר (ויקרא כז, לא):

"ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו".

ולמדה הגמ' (ב"מ נג ע"ב) מהמלה "ממעשרו" שלמע"ש אשר אין בו שוה פרוטה, יש דין מיוחד, וז"ל:

"ת"ר אם גאל יגאל איש ממעשרו וכו', ממעשרו - ולא כל מעשרו. פרט למע"ש שאין בו שוה פרוטה. איתמר רב אמי אמר אין בו רב אסי אמר אין בחומשו. רבי יוחנן אמר אין בו רבי שמעון בן לקיש אמר אין בחומשו. מיתיבי מעשר שני שאין בו שוה פרוטה דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות, בשלמא למ"ד "אין בחומשו היינו דקתני דיו דאע"ג דבדידיה אית ביה כיון דבחומשיה ליכא שפיר, אלא למ"ד אין בו מאי דיו קשיא".

פשוט שהאמוראים נחלקו האם החיסרון של "אין בו שו"פ" שנתמעט מהפסוק הנ"ל הוא דווקא כאשר בקרן של המע"ש אין כדי שו"פ (להלן:"אין בו") או שהמיעוט הוא אף ביחס למקרה שבמע"ש עצמו יש בו שו"פ אך בחומשו אין שו"פ (להלן: "אין בחומשו").

השאלה היא מה המשמעות של המיעוט "פרט למע"ש שאין בו שו"פ" - האם הוא ממעט את החיוב להוסיף חומש, או שהוא ממעט את עצם יכולת הפדיון. רש"י פירש שמהפסוק הנ"ל למדים שמעשר שאין בו ש"פ או שאין בחומשו ש"פ, אינו יכול להיפדות, וכלשונו (שם מד"ה פרט): "פרט לשאין בו ש"פ שאינו בכלל גאולה ולימדך שאינה תופסת פרוטה...".

התוס' (שם ד"ה אין בו) העלו אמנם אפשרות שהפדיון חל גם כשאין בו שו"פ והמיעוט הוא מהצורך להוספת חומש, אך דחו זאת בנימוק: "דסברא לאוקמא מיעוטא בגופה ולא בחומש, דפחות מש"פ לא חשיב ממון לתפוס פדיון...".

ובמסקנא נוקטים כדעת רש"י שמע"ש הפחות משו"פ לא ניתן לפדותו בפני עצמו 1.

 

ב. התועלת שבחילול על "מעות הראשונות"

בגמ' (שם נב ע"ב) מובאת דעת חזקיה שניתן לפדות מע"ש שאין בו שו"פ, על ידי שיחלל את המע"ש על מטבע שכבר חיללו עליה מע"ש רגיל, וז"ל:

"אמר חזקיה: מע"ש שאין בו ש"פ אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו...".

רש"י (שם ד"ה שאי אפשר) ביאר עפ"י פשט הגמ' שאדם המחלל מע"ש אינו מדייק בהערכת המחיר של המע"ש, ובכדי לא להכנס לחשש אכילת פירות מע"ש בלא פדיון, הוא מחלל מראש על מטבע ששוויה רב יותר מערך המעשר. על אותו עודף מתחלל לדעת חזקיה המע"ש שאינו שו"פ, וכן ביאר הריטב"א (שם).

אפשרות זו מבוססת על דעת רבי יוחנן המובאת בירושלמי (מע"ש פ"ד ה"ב) וז"ל הירושלמי (שם):

 "...אמר רבי יוחנן הקדש שפדייו יותר על דמיו תפס את הכל מע"ש שפדייו יותר על דמיו לא תפס את הכל. מה בין הקדש מה בין מעשר שני. אמר רבי אימי שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדשו".

ופירש הפנ"מ (שם ד"ה תפס) שמעשר אינו תופס יותר משוויו כשפודהו על מטבע הגדולה מכדי שוויו, והמותר נשאר חולין. וטעם הדבר שאין כוונת האדם להרבות יותר מהשווי של המעשר ואילו בהקדש כוונתו להוסיף.

וכך פסק הרמב"ם (מע"ש פ"ה ה"ו):

"והפודה מעשר ביותר על דמיו לא נתפסה התוספת למעשר" 2.

על סמך זה קבע חזקיה שניתן לחלל את הפחות משו"פ על החלק שנותר מהמטבע שחיללו עליה מע"ש. ויש לשאול כיצד מועיל אותו חילול על "מעות הראשונות", הרי כרגע הוא מחלל פחות משו"פ, ואת זה הגמ' מיעטה במפורש מהפסוק?

ואמנם הרמב"ן (ב"מ נב ע"ב דלא פריק) ביאר שהתועלת בחילול על "מעות הראשונות" היא בכך שאנו מאחדים את החילול הקודם של המע"ש יחד עם החילול הנוכחי של הפחות משו"פ בו זמנית, נמצא שנעשה כאן "חילול ארוך" של מע"ש בשווי פרוטה, וז"ל הרמב"ן (שם):

"...ולי נראה דחזקיה מילי טובי קמ"ל שאין דרך אדם לצמצם מעותיו, ושאותו מותר שבמעות אין דעתו של אדם להתפיסו במעשר אלא חולין הוא בידו ויכול לחלל עליו, ושמעשר חצי פרוטה מצטרף ואפילו על מה שנתחלל...".

הרמב"ן מבין ששני חידושים חידש חזקיה:

1. שהפודה מע"ש על יותר מדמיו לא נתפסה התוספת למעשר.

2. שאין כאן חילול בפני עצמו, כי אם צירוף של המע"ש הפחות משו"פ עם המע"ש שו"פ שנתחלל זה מכבר.

ועל כך יש עדיין לשאול כיצד ניתן לצרף את החילול של המע"ש ששוויו פחות מפרוטה שעדיין קדוש, עם חילול של פירות שכבר נתחללו ונאכלו בהיתר כפירות גמורים?

וניתן לבאר את הדברים יותר עפ"י דברי הרא"ש (תוס' הרא"ש ב"מ נב ע"ב ד"ה הוא וחומשו) שגם למד כדעת הרמב"ן שנעשית כאן פעולת צירוף אך בהבדל אחד, לדעתו הצירוף הוא רק במטבע עצמה, וז"ל הרא"ש (שם):

"....ש"מ שהכל תלוי בכסף דשום מטבע לא יהא נתפס בקדושת מעשר אם לא יתקדש ממנו פרוטה אחת, אבל אם כבר קדוש מקצתו יכול לחלל עליו אפילו פחות משוה פרוטה".

פירוש דבריו הוא שכל המיעוט שמיעטה הגמ': "פרט למע"ש שאין בו שו"פ...", הוא מחמת שאין תפיסה לפחות משו"פ במטבע של חולין בפני עצמו, אך יכולה להיות לו תפיסה על מטבע שכבר קדושה בקדושת מע"ש באופן שהפחות משו"פ מצטרף לאותו חלק במטבע הקדוש בקדושת מע"ש.

כראיה להבנה זו בדברי חזקיה ניתן להביא מהמשך הגמ' (שם נג ע"א).

הגמ' הביאה ברייתא הסוברת שמע"ש שאין בו שו"פ שנתערב בטל ברוב, כיון שלא ניתן לחללו בפני עצמו. שאלה הגמ' והרי לשיטת חזקיה ניתן לחלל מע"ש כזה על "מעות הראשונות", ומדוע נסתמך על ביטול ברוב כאשר יש דרך אחרת להתיר את הדבר, הרי קיי"ל ש"דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל"? תירצה הגמ' שמדובר שאין בידיו "מעות הראשונות". על כך הקשתה הגמ': "...וניתי מעשר דאית ליה ונצטרפינהו?", ותירצה: "דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי!...".

הקשה הריטב"א (שם נג ע"א ד"ה וליתי) הרי שאלה זו ניתן לשאול ללא קשר לדברי חזקיה, שכן יש תקנה למע"ש הפחות משו"פ שנתערב בצירוף עם מע"ש בעין, הפחות משו"פ? ותירץ הריטב"א, ז"ל:

"...וי"ל דלדידן מעשר שאין בו שוה פרוטה אינו בר פדיון כלל ואפילו על ידי צירוף. אבל לחזקיה דאמר שיש לו פדיון וחייב לעשות כן על מעות הראשונות, כ"ש שיש לו לפדותו בצירוף מעשרותיו וה"ל דשיל"מ".

ראיה מפורשת מדברי הגמ' שהחידוש בדברי חזקיה הוא גם עצם יכולת הצירוף שבין המע"ש שפחות משו"פ ל"מעות הראשונות".

מתוך מסקנת הגמ' נראה שנוקטת כדעת חזקיה זאת מתוך שהביאה ברייתא הנוקטת כדבריו, כראיה למ"ד "אין בחומשו", וז"ל:

"מתיבי: מעשר שני שאין בו שוה פרוטה דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות, בשלמא למ"ד אין בחומשו היינו דקתני דיו, דאע"ג דבדידיה אית ביה כיון דבחומשיה ליכא שפיר. אלא למ"ד אין בו, מאי דיו, קשיא".

פשוט שהיא לא היתה מביאה ראיה להכריע כמ"ד אחד, מברייתא שאין הגמ' מכריעה כמותה.

לסיכום סוגיית הגמ' בב"מ ניתן לדייק:

א. שהחיסרון בפחות משו"פ הוא על עצם יכולת החילול 3. ב. הלכה כחזקיה שניתן לחלל מע"ש פחות משו"פ על "מעות הראשנות" 4. ג. הסוברים שפחות משו"פ פטור מחומש

1. שיטת הירושלמי בירושלמי (ב"מ פ"ד ה"ה) מובאת אותה הדרשה "ממעשרו ולא כל מעשר - פרט למע"ש שאין בו שו"פ", בתור מיעוט הבא לפטור את תוספת החומש הנצרכת בדרך כלל בפדיון מע"ש של עצמו, וז"ל הירושלמי (שם):

"יעקב בר זבדי, ר' יוחנן בשם ר' סימון וכל מעשר שני שאין בקרנו שוה-פרוטה אין מוסיף חומש, ר' יוחנן בשם ר' ינאי כל מע"ש שאין בחומשו ש"פ אין מוסיף חומש. אית מתני' מסייעא לדין ואית מתני' מסייעא לדין. דתני ממעשרו פרט לפחות מש"פ הדא אמרה עד שיהא בקרנו ש"פ. תניי חורן, תני ממעשרו חמישיתו, - פרט לפחות מש"פ".

באופן דומה הובאה סוגיה זו בירושלמי מע"ש (פ"ד ה"ב ושם ה"ג) בשם אמוראים אחרים.

משמע מדברי הירושלמי שניתן לחלל באופן הרגיל גם מע"ש ש"אין בו" או ש"אין בחומשו" שו"פ, ללא הצורך לחלל על "מעות הראשונות".

לאור זאת נקט הגר"א (שנו"א מע"ש פ"ד מ"ב ד"ה את של סלע) שיש מחלוקת בין הבבלי והירושלמי לגבי חילול מע"ש הפחות משו"פ, וז"ל:

"אבל בגמ' בבלי (נג ע"ב) ...פרט למע"ש שאין בו ש"פ (פי' שאינו תופס פדיונה כלל ולאו בר פדייה הוא) ...והירושלמי סבר שפחות מש"פ ג"כ בר פדייה ולא פליגי אלא בחומש".

הגר"א הבין כדעת רש"י והתוס' (ב"מ נג ע"ב) שהזכרנו לעיל (אות א) בהבנת מחלוקת האמוראים "אין בו" "אין בחומשו" ובשל כך ביאר שהירושלמי חולק על הבבלי. אמנם במראה"פ (ב"מ שם ד"ה כל מעשר) ביאר שגם בתלמוד הבבלי (ב"מ נג ע"ב) המחלוקת בין מ"ד "אין בו" לבין מ"ד "אין בחומשו" היא רק ביחס להוספת החומש. זאת שלא כדעת התוס' (שם ד"ה אין בו) שהזכרנו לעיל (אות א).

2. מעשר שאין דמיו ידועים אף שהירושלמי (מע"ש שם ה"ב) לא הזכיר בדבריו את הצורך לחלל פחות משו"פ על "מעות הראשונות", הוא כתב כן כאשר אדם מחלל מע"ש ששוויו אינו ידוע, וז"ל הירושלמי (שם):

"...מע"ש שאין דמיו ידועין דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על הסלע הזה, רבי יוסי בשם ר' קריספא ר' יונה בשם ר' זעירא בסלע של מע"ש היא מתניתא, אי אפשר שלא יהא שם חולין כל שהן...".

הגר"א (בשנו"א בפי' הארוך שם מ"ב) ביאר את דברי הירושלמי כהמשך לדברים שכתב לעיל, ולפיה אכן אין צורך ב"מעות הראשונות" בסתם פדיון פחות משו"פ כי אם דוקא כשפודה מע"ש שאין דמיו ידועים, וז"ל (שם):

"...והירושלמי סבר שפחות מש"פ ג"כ בר פדייה הוא ולא פליגי אלא בחומש, ולכן אמרו בברייתא שאין דמיו ידועים וכנ"ל".

ויש לשאול אם לדעת הירושלמי מע"ש שאין בחומשו שו"פ ניתן לחללו באופן הרגיל מדוע לא ניתן לעשות כן כאשר אין ידוע לו ערך המעשר?

מבאר בבית רידב"ז (שם ד"ה ועוד מן הדא) שכאשר מחלל מע"ש שאין דמיו ידועים מן הסתם כוונתו שזה לפחות שו"פ, ואם יתברר שזה פחות משו"פ הרי שהוא פדה רק על חלק פחות מפרוטה במטבע הואיל ואין אדם עשוי להרבות מעשרותיו 5. באופן כזה כמובן שהפדיון לא יחול, היות וחילל על כסף ששוויו פחות מפרוטה. לכך העצה שיפדה על מטבע של מע"ש שפדו עליו כבר וניתן לפדות עליו כמה פעמים ללא קשר לשווי של המעשר 6.

3. שיטת הרמב"ם הרמב"ם (מע"ש ונט"ר פ"ה ה"ד-ה"ו) פסק כמ"ד "אין בחומשו" ושהמיעוט "ממעשרו" הוא רק בצורך להוסיף חומש, והביא להלכה גם את דברי הירושלמי אודות מע"ש שאין דמיו ידועים, וז"ל (שם):

"מע"ש שאין בחומשו ש"פ אינו מוסיף עליו חומש, וכן מעשר שאין דמיו ידועין דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על הסלע הזו.

הפודה מעשר שני והיה לו מעשר שני אחר שלא נפדה אם אין בחומשו שוה פרוטה דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות. לפי שאי אפשר לאדם לצמצם את מעותיו. והפודה מעשר ביותר על דמיו לא נתפסה התוספת למעשר".

לאור הדברים שהבאנו לעיל פשוט שהרמב"ם ביסס את שיטתו על דברי הירושלמי. זאת מתוך שהביא להלכה את דין "מעשר שני שאין דמיו ידועים", וכן את הנימוק שהובא בירושלמי (שם ה"ב) שמע"ש אינו נתפס ביותר על דמיו, ומתוך שהביא לבסוף (שם ה"ו) את דין הירושלמי שלא ניתן לפדות מע"ש ביותר על דמיו.

מתוך דברי הגר"א (שנו"א מע"ש פ"ד מ"ב) עולה שמקור דברי הרמב"ם הוא הירושלמי. אולם הכס"מ (מע"ש ונט"ר שם) כתב שהרמב"ם התבסס גם על התלמוד הבבלי (שם נג ע"ב) שהמיעוט "ממעשרו" נאמר ביחס לצורך להוסיף חומש, וז"ל הכס"מ (שם):

"בפרק הזהב וכו'....ואסיקנא דאין בחומשו שוה פרוטה. ופירש רבינו דמיעוטא היינו לענין שאינו מוסיף חומש. ורש"י פירש דהיינו לענין שאינו בר פדיון".

נראה שהכס"מ הוכרח לומר שהרמב"ם כתב כן גם עפ"י התלמוד הבבלי, שהרי הוא הביא להלכה את דין חילול מע"ש שאין בחומשו שו"פ שניתן לחללו על "מעות הראשונות", דין שלא הוזכר בירושלמי ביחס למע"ש שאין בחומשו שו"פ.

מתוך כך הקשו המפרשים על הרמב"ם הרי לא בכדי השמיט הירושלמי את דברי חזקיה ביחס לחילול על "מעות הראשונות", היות ולשיטתו פחות משו"פ ניתן לחלל באופן הרגיל. ואם הרמב"ם ס"ל כירושלמי שמע"ש שאין בחומשו שו"פ ניתן לחללו באופן הרגיל, לשם מה הביא להלכה את החילול על "מעות הראשונות"?

המהר"י קורקוס (שם ה"ה) ביאר שהרמב"ם רצה לומר שהפטור מהוספת חומש כשמחלל מע"ש שאין בחומשו שו"פ הוא דוקא כאשר החילול נעשה על מטבע שלא חיללו עליה עד כה. אולם אם החילול הוא על מטבע שכבר חיללו עליה מע"ש רגיל חייב לומר "הוא וחומשו" אף שאין בחומשו שו"פ. הטעם לכך הוא שאין לו הפסד להזכיר את הוספת החומש על שארית החולין שבמטבע, שכן אין לו כוונה להשתמש בה לחילול נוסף, וכלשונו של המהר"י קורקוס (שם):

"...אבל כאן שפודהו על מעות הראשונות מזכיר החומש דאינו מוסיף שום דבר בשבילו".

כדברי מהר"י קורקוס למד גם ערוה"ש (זרעים סי' קכז סעי' יא).

 

ד. מע"ש שאין בו שו"פ - דאורייתא או דרבנן

הראשונים נחלקו בגדרי חיוב מע"ש שאין בו שו"פ האם חיובו ופרטי הדין שלו הם מדאורייתא או מדרבנן.

לדעת רש"י (שם ד"ה דאורייתא ודרבנן) מע"ש שאין בו שו"פ הוא קדוש כמע"ש רגיל, וניתן להוכיח זאת מתוך פירושו לדברי הגמ' (נג ע"א): "...וניתי מעשר דאית ליה ונצטרפינהו? דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי".

רש"י פירש שהמע"ש המעורב הוא ה"דרבנן" כיון שמן התורה הוא כבר בטל ברוב, ואילו המע"ש הפחות משו"פ שעומד בנפרד הוא ה"דאורייתא".

כך גם סובר הריטב"א (נב ע"ב ד"ה גופא) אף שהוסיף שאין חיוב להעלותו ולאכלו בתוך ירושלים או לפדותו כי אם להניחו עד שירקב.

לעומת זאת דעת הראב"ד (הובאה בשטמ"ק ב"מ נג ע"א ד"ה דאורייתא) שמע"ש כזה מותר לאכלו מן התורה בכל מקום ללא פדיון וחיוב הפדיון הוא מדרבנן. לכן הוא מפרש שהתשובה: "דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי" מתפרש באופן שהפחות משו"פ שבעין הוא הדרבנן, וז"ל הראב"ד (שם):

"דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי, פירוש מע"ש שאין בו שו"פ מן התורה אינו צריך פדיון ויכול לאכול חוץ לחומה לפי שאין לו כסף וכתיב וצרת הכסף".

הראב"ד מגביל את הפטור מן התורה למע"ש שחיובו נוצר בפחות משו"פ (כגון שקיבל פרי בודד והפריש עליו) אולם פירות מע"ש ששוויים רב ולקחו מהם פרי אחד, במקרה כזה גם החלק הפחות משו"פ חיוב פדיונו מן התורה כמע"ש רגיל, ועי' על כך חזו"א (דמאי סי' ג אות יג ד"ה ב"מ).

וכך נראה מדברי הרמב"ם שהרי הביא להלכה את דין הגמ' (נג ע"ב) שמדרבנן לא ניתן לפדות מע"ש לאחר שקלטוהו מחיצות ירושלים לפנים מן החומה, אף אם יוציאוהו חזרה. והדגיש שדין זה חל גם על מע"ש שאין בחומשו שו"פ שכל חיובו מדרבנן, וז"ל הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"ב ה"ט):

"וקליטת מחיצות מדבריהם אפילו מעשר שאין בחומשו שו"פ שהוא מדבריהם, מחיצות קולטות אותו...".

ואם באין בחומשו שו"פ ס"ל לרמב"ם שחילולו מדרבנן אף שבו עצמו יש שו"פ, כ"ש שסובר כן כשבמע"ש עצמו אין שו"פ 7.

יתכן לומר על פי זה, שתתבאר סתימתו של הרמב"ם האם ניתן לחלל מע"ש שאין בו עצמו שו"פ. שהרי פסק כמ"ד "אין בחומשו" כפי המבואר לעיל, אך לא דן כלל על יכולת תפישת החילול כאשר במע"ש עצמו אין שו"פ.

ויתכן שהבין מפשט הירושלמי שאין כל מיגבלה על עצם פידיון מע"ש שאין בו שו"פ, כיון שמהירושלמי יוצא שכל המחלוקת "אין בו" או "אין בחומשו" היא כמה ממעט הפסוק "ממעשרו" את חיוב הוספת החומש בפדיון מע"ש. ולא מצינו שום מיעוט מהפסוק הנ"ל שאם אין במע"ש או בחומשו שו"פ שלא ניתן לפדותו בפני עצמו אף שמצד הסברא היה מקום לומר שפחות משו"פ אינו תופס פדיונו, אולם הרמב"ם הבין שהירושלמי מיקל בדבר כיון שלדעתו מע"ש שאין בו שו"פ חיוב פדיונו הוא מדרבנן 8.

אולם מתוך דברי המפרשים שדנו בנושא משמע שהרמב"ם מודה שמע"ש שאין בו שו"פ אינו יכול להתחלל בפני עצמו, וכך כתב המשנ"ר (מע"ש פ"ד מ"ח ד"ב ומאחר):

"...ואין לומר דהרמב"ם מפרש בין מ"ד אין בו ובין מ"ד אין בחומשו תרוייהו לענין תוספת חומש איירי. אבל בעיקר שפדיונו אפילו פחות מש"פ תפיס. כיון דלרש"י ותוס' פשיטא להו בהיפך, דלתרוייהו פחות מש"פ לאו בר פדיון הוא אין לנו להפליג מחלוקת כ"כ... ".

וכן כתבו בשו"ת זית רענן (ח"ב יו"ד סי' כה), ארץ חיים (סתהון יו"ד סי' שלא סעי' קלח ד"ה וכתב בתשובת זית רענן), משנת רבי עקיבה (סי' ח), מנחת שלמה (סוף סי' סו ד"ה המורם, וסי' סז ס"ק יא ד"ה סוף דבר). וכן ניתן גם לדייק מדברי הרדב"ז (מע"ש ונט"ר פ"ה ה"ה) ועי' משפט כהן (סי' נד).

 

ה. הפוסקים שהשמיטו דין "מעות הראשונות"

יש מן הראשונים שפסקו עפ"י הסוגיה בב"מ (נג ע"ב) שלא ניתן לחלל מע"ש השווה פחות מפרוטה, אך כלל לא הזכירו את האפשרות לחלל פחות משו"פ על "מעות הראשונות". הם כתבו שימתין עד שיהיה לו מע"ש נוסף ויצרפנו יחד לשו"פ על מנת לחללם בבת אחת. וז"ל ספר התרומה (הל' א"י סג ע"א):

"...ואם אין לו מע"ש שוה פרוטה, דהשתא אין תופס פדיון יצניע מה שהיה לו עד ש(י)היה לו ש"פ בודאי ויפדנו כמשפט הזה". וכן הם דברי הטור (יו"ד סי' שלא דף רעג).

גם הכפתור ופרח (פרק מ מהדורת לונץ עמ' תקנא) השמיט את דין "מעות הראשונות" מדבריו:

"מע"ש שאין בו ש"פ אינו תופס בו פדיון אם כן יצניעהו עד שיהיה בו ש"פ בודאי ואז יפדהו כדין".

ואף שהמהדיר (שם) הגיה להוסיף אחר המלה "פדיון" את המלים "כדחזקיה", אך הגהה זאת לכאורה היא שלא כפשט דברי הכפתור ופרח.

ולכאורה קשה לשם מה צריך להמתין עד שיהיה לו עוד פירות הרי יכול לחלל את הפחות משו"פ על "מעות הראשונות"?

הדבר בולט בדברי הסמ"ג (עשין מצוה קלו) שלענין אין בחומשו שו"פ, פסק שניתן לפדות בפני עצמו כדעת הרמב"ם (ד"ה הפודה), וז"ל:

"...אמרינן בפרק הזהב (ב"מ נג ע"ב) מע"ש שאין בחומשו ש"פ אינו מוסיף עליו חומש וכן מעשר שאין דמיו ידועים דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על הסלע הזה...".

לעומת זאת אם המע"ש עצמו אינו שו"פ ס"ל שלא ניתן לחללו בפני עצמו גם לא על "מעות הראשונות", וז"ל (שם ד"ה א"ר אלעזר):

"...ואם אין המעשר ש"פ שאינו תופס פדיונו יניחנו במקום המוצנע עד שיצטרף לו מע"ש יותר".

וכן מדברי הב"י (יו"ד סי' שלא שם) אף שהביא אחר דברי הטור את הכרעת הגמ' כמ"ד "אין בחומשו", לא הזכיר את דינו של חזקיה ואת דעת הרמב"ם.

מתוך שהשמיטו זאת מוכח שס"ל שאין הלכה כחזקיה, ויש לשאול כיצד מתיישב הדבר עם פשט דברי הגמ' שקיבלה את דברי חזקיה להלכה?

 

ו. דין "מעות הראשונות"

בזמן הזה יש לבאר את שיטת הראשונים הנ"ל עפ"י הדיון ביכולת חילול על "מעות הראשונות" בזה"ז.

בשאילתות (ויקרא אות ק) נאמר שבזה"ז ניתן לכתחילה לחלל נטע-רבעי שוה מנה על שוה פרוטה. כיון שאין אפשרות לאכלו בזה"ז אפילו בירושלים, ובין כך ילכו דמיו לאיבוד. והסיק מכך הרמב"ם (מע"ש ונט"ר פ"ב ה"ב-ה"ג) שהוא הדין גם בנוגע לחילול מע"ש בזה"ז, כיון שקיימת השוואה בין מע"ש לנט"ר עפ"י גזירה שווה "קדש קדש (רמב"ם מע"ש ונט"ר פ"ט ה"א). וכך גם פסק השו"ע (סי' שלא סעי' קלג), וז"ל:

"בזמן הזה אם רצה לפדות מע"ש שוה מנה בפרוטה לכתחילה פודה ומשליך הפרוטה לים הגדול אבל לשאר נהרות צריך לשחקה תחילה וכן אם חילל מעשר שוה מנה על ש"פ מפירות אחרות הרי זה מחולל ושורף את הפירות שחילל עליהם כדי שלא יהיו תקלה לאחרים".

דבר זה עורר דיון האם ניתן לחלל גם בזמנינו מע"ש פחות משו"פ על "מעות הראשונות".

הגרא"י קרליץ זצ"ל בעל החזו"א שאל בעת עלותו ארצה את הגרא"י קוק זצ"ל לפשר השמועה שלא נוהגים בזמנינו חילול על "מעות הראשונות" (ראה נספח).

בתשובה כתב לו הרב קוק זצ"ל (שו"ת משפט כהן סי' נג - ראה נספח) שכיום שמחללים שוה מנה על שו"פ, לא ניתן להקל בחילול על "מעות הראשונות". כיון שחילול על "מעות הראשונות" מבוסס על כך שהחלק החולין שנותר במטבע נחשב כנספח לשאר המטבע הקדושה בקדושת מע"ש, ועל אותו נספח מחללים את הפחות משו"פ. על כן ניתן לומר שהוא מצטרף לחילול הקודם שהיה בו שו"פ. אולם כיום כשמחללים על מטבע בעלת ערך אנו מחשבים מראש שהחילול ייתפס בחלק אחד שבמטבע שהוא שוה פרוטה, ושאר החלקים יהיו מיועדים לחילולים נוספים, ואינם נספחים לחלק במטבע שכבר נתקדש בקדושת מע"ש. עקב כך לא ניתן לומר שהחילול השני ששוויו פחות מפרוטה יצטרף לשארית החולין שנותר במטבע, כיון שכל שוה פרוטה הוא נחשב בעיני האדם כחלק בפני עצמו. על סמך זה הוא גם מתכנן את מספר החילולים שיעשה כפי מספר הפרוטות שנותרו במטבע. לכך נסתפק הרב קוק זצ"ל בתחילה אם הדבר מועיל אף אם יחלל תחילה מע"ש בשוויו, על מנת לחלל על החלק שנותר פחות משו"פ. כיון שגם במקרה זה יתרת החולין אינה נובעת מחמת הכלל "שאין אדם מצמצם מעותיו", אלא היא נותרה בכוונה כאפשרות לחילול נוסף, ועל חלק חדש במטבע לא ניתן לומר שהוא צירוף של החילול הקודם. לבסוף כתב (שם סי' נד) שבכגון זה הדבר מועיל גם בזה"ז.

לאור זאת נראה לומר שמטעם זה השמיטו הפוסקים הנ"ל את דברי חזקיה, משום שלא ניתן לעשות כן בזה"ז אם מחלל שוה מנה על שוה פרוטה, אך לא מחמת שס"ל שהגמ' לא נוקטת כדברי חזקיה.

הגרש"ז אוירבאך זצ"ל (מנחת שלמה סי' סז ס"ק יא ד"ה סוף דבר) הביא את דברי הרב קוק זצ"ל במשפט כהן (סי' נג-נד) וחלק עליו, וז"ל:

"ולענ"ד דבריו תמוהים מצד הסברא, וגם לענ"ד דברי רש"י בדף נג ע"א ד"ה לא תפסה שפירש דברי חזקיה במחלל מעשר בסלע שלם או בשקל או באיסר שאפילו לא היה המעשר שוה אלא ג' פרוטות נתפס כל האיסר - דלהדיא מוכח דאף שיודע ברור שחילל רק על ג' פרוטות מהסלע ואין הפידון מתפשט על כל הסלע אפילו הכי חל על זה שם מעות הראשונות ומהני בי פדיון".

אמנם מדברי רש"י הנ"ל יש ראיה שאדם יכול להותיר בכוונה חלק חולין במטבע על מנת לחלל עליו פחות משו"פ לאחר מכן, אך קושיה זו כבר הקשה החזו"א (אגרות לראיה סי' שיא) לרב קוק זצ"ל על תשובתו הראשונה (משפט כהן סי' נג) ולאור זאת הסכים הרב קוק זצ"ל שניתן לחלל על מעות הראשונות בזה"ז אם יחלל תחילה על המטבע מע"ש בשוויו, וכדמוכח מתשובתו השניה לחזו"א (משפט כהן סי' נד). אך אין ראיה מדברי רש"י הנ"ל שגם כאשר פודים שוה מנה על שוה פרוטה ניתן לחלל אח"כ על החלק הנותר פחות משו"פ.

גם החזו"א (דמאי סי' ג ס"ק טו) נקט למעשה שלא כדעת הרב קוק זצ"ל. לדעתו ניתן לחלל על מעות הראשונות אף אם פודה שוה מנה על שוה פרוטה, וכן ניתן לחלל את הפחות משו"פ על הנותר ללא הגבלה.

 

ז. הצורך בפרוטה חמורה

במשנת רבי עקיבה (סי' ח) ובחזו"א (סי' טו ס"ק יב ד"ה ודוקא) מובא שכאשר מייחדים מטבע לחילול על "מעות הראשונות" יש לחלל עליה תחילה מע"ש שדרגת קדושתו היא הגבוהה ביותר שניתן למצוא בזמן הזה, היינו מע"ש של דגן, תירוש או יצהר, שאינו נקנה מאדם אחר, וז"ל החזו"א (שם):

"ודוקא אם יש במטבע מעשר החייב כמעשר שהוא מחלל עכשיו, אבל אם מעות הראשונות מפירות אילן או ירק ועכשיו מחלל דגן תירוש ויצהר לא מהני מעות הראשונות ואצ"ל אם הראשונות ספק ועכשיו ודאי, וכן אם הראשון לקוח והשני שלו".

הטעם לכך שאם פחות משו"פ נחשב כצירוף לחילול הקודם לא ניתן לחלל מע"ש שהוא פחות משו"פ על מע"ש פחות בדרגה כיון שביחס אליו הרי הוא כחולין. ומכאן פשר הביטוי "פרוטה חמורה".

כך גם נקט הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (מנחת שלמה סוף סי' סו ד"ה אמנם) והוסיף שגם אותה פרוטה ראשונה תהיה בשוה של חמש פרוטות לחוש למ"ד "אין בחומשו" ולפי המפרשים שאם אין בחומש של המע"ש שו"פ לא ניתן לחללו.

למעשה חלק מן האחרונים כותבים שלייחד "פרוטה חמורה" היא דבר שראוי לעשותו בתור חומרא אך לא מעיקר הדין, עי' להראשל"צ הגר"מ אליהו שליט"א (אמונת עתיך מס' 6), וכך משמע מדברי המנחת שלמה (סוף סי' סו ד"ה אמנם המחמירים).

 

ח. סיכום:

1. מע"ש שמיסודו אין בו שו"פ או שאין בחומשו שו"פ - נחלקו הראשונים האם חיוב החילול שלו מן התורה או מדרבנן.

2. מע"ש שאין בו שו"פ לא ניתן לחללו באופן הרגיל בפני עצמו.

3. האחרונים נוקטים שקיי"ל כחזקיה שניתן לחלל פחות משו"פ על מטבע שכבר חיללו עליה מע"ש רגיל, ורצוי שהמע"ש הראשון היה שוויו לכל הפחות שוה ד' פרוטות באופן שגם בחומשו היה שו"פ.

4. לדעת הראיה קוק זצ"ל חילול פחות משו"פ בזה"ז ייעשה על מטבע שחיללו עליה תחילה מע"ש בשוויו. כמו כן מספר החילולים של פחות משו"פ מותנה ביתרת החולין שיש במטבע המיועדת לחילול מע"ש.

5. המע"ש שמחללים תחילה על המטבע צריך להיות מע"ש בדרגת החיוב הגבוהה ביותר בזמנינו, היינו דגן תירוש ויצהר שפדו על המטבע על ידי בעל הפירות או מי שקיבל ממנו הרשאה לכך.

 

ט. נספחים:

(אגרת מרן החזו"א - נדפסה גם באגרות לראיה סי' שי)

 

הוד כבוד מרן שליט"א

שלומכון ישגא.

אבקש בזה להשיבני אם אפשר להחליף פחות מש"פ על המטבע שכבר יש בו מעשר מקדם. ובסוגיה דב"מ (נג א ב), מבואר דכה"ג שפיר מתחלל, ואמרו לי שנוהגין איסור בדבר ולא ידענא טעמא, והוא דבר שמצוי מאוד. ולכן אבקש להודיעני עד כמה אמת שמועתי ע"ד המנהג.

שלום בכפילה אי"ש קרליץ ביום ב' העבר באתי הלום מווילנא.

(תשובה מרן הרב קוק זצ"ל - נדפסה במשפט כהן סי' נג) ב"ה עה"ק ירושלים תובב"א, כ' תמוז תרצג.

לכבוד הגאון המפורסם מו"ה אי"ש קרליץ שליט"א, שלום רב וברוך הבא בשם ד' לאוי"ט בקודש.

ע"ד ספיקו דמר אם אפשר להחליף פחות מש"פ מע"ש על המטבע שיש בו מעשר מקודם. כסוגיה דב"מ (נג ע"א), שאמרו לו שנוהגין בזה איסור. טעם המנהג מפני שאנו נוהגין עפ"י הגאונים לפדות מע"ש שוה מנה בפרוטה. כדין השו"ע (סי' שלא סעי' קלג), על כן חושבין שאין שייך אצלנו הקולא דמעות הראשונות, שכל הטעם הוא מפני שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו שהוא כמו שפרש"י (שם נב ע"ב ד"ה שאי אפשר), שמתוך שהוא ירא מלפחות ונמצא אוכלו בלא חילוף הוא מוסיף על דמיו, הלכך פחות מש"פ זה מחלל על אותו עודף" עכ"ל. וכ"ז שייך כשפודין בשוויו, אבל שוה כמה בש"פ יש לומר דדעתו שהפרוטה תהיה מצומצמת ומה שנשאר מהפרוטות באותה המטבע הגדולה יהיו כמו פרוטות בפני עצמן שלא נפדה בהן מע"ש עדיין וע"כ אין מחללין בהן מע"ש שהוא פחות מש"פ רק אם רוצה לחלל בשיווי, אז יכול אח"כ לחלל בה מע"ש שאין בה שוה פרוטה. ומובן שזה אי אפשר לחלל בו כ"א פעם אחת. ואף דקיי"ל דמע"ש שפדאו יותר על דמיו לא תפס הכל כמבואר בירושלמי פ"ד דמע"ש ה"ב שזהו עיקר הטעם דמעות הראשונות. ובזה ניחא מה שפסק הרמב"ם כן (מע"ש פ"ה ה"ו), שתמה על זה במרה"פ (ירושלמי שם ד"ה מעשר), שהוא כר' יוחנן נגד ריב"ל. אבל נראין הדברים, דהיה להרמב"ם ז"ל פשוט שאם היה נתפס הכל לא היה שייך כלל לומר שיפדה את הפחות מש"פ על המעות הראשונות מכח הסברא שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו כי הלא סוף כל סוף הכל נתפס כבר בקדושת מע"ש גם המותר ואיך יפדה על ידי העודף, זה הפחות משוה פרוטה, וא"כ חזקיה וכולא מכריעים כר' יוחנן. אמנם בפודה שוה מנה בש"פ לא שייך כלל אין אדם עשוי לצמצם מעותיו, כמו שכתבנו וכמו כן יש לומר שאם פדה כבר פעם אחת בהמעות הראשונות אי אפשר לפדות עוד פעם שניה. זולת אם יודע שנשאר בהמעות הראשונות עוד יותר מהשיווי של הפדיון הראשון פחות משוה פרוטה. וזה קשה הציור, וגם בזה יש מקום להסתפק אולי לא סמכו על זה כי אם פדיון אחד של פחות מש"פ ולא יותר. וזה הפרט צריך הכרע, ואין הזמן גרמא כעת. ואפילו בכה"ג ג"כ יש מקום לחוש שמא טעמא דרש"י שהוא ירא מלפחות לא שייך בזמן הזה מאחר שפודין שוה מנה על ש"פ ומפני כן אין נוהגין בקולא זו של מעות הראשונות למעשה. רק אם לכתחילה יתכוין להניח עודף במטבע שחילל עליה בשויווי ויתנה שהעודף יהיה כדי לפדות עליו מע"ש שאין בו שוה פרוטה. ועל זה קשה להחליט מפני שנראה שעיקר הטעם של מעות הראשונות הוא שמפני שכבר הוחל קצת לעשות פעולת הפדיון על ידי המעות הללו יכול הפדיון לחול ג"כ על פחות מש"פ וזה שייך דוקא במקום שיהיה דעתו על שיווי ממש, אלא שאנו אומרים שאי אפשר לו לצמצם אבל כשנעשה בכוונה יש לומר שלא התחילה כלל פעולת הפדיון ובכה"ג יש לומר דקם דינא דפחות מש"פ אין תופס פדיונו כדברי התוס' בב"מ (שם ד"ה אין). והנני בזה חותם בברכה נאמנה להדר"ג. ויהי בואו אל הקדש לרב שלום ואושר, ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים מבין המצרים, כנה"ר ונפש ידי"ע דוש"ת באה"ר מהר הקודש מירושלים.

הק' אברהם יצחק ה"ק 

(אגרת מרן החזו"א זצ"ל - נדפסה גם באגרות לראיה סי' שיא). שלומכון ישגא

אחדשה"ט וש"ת, מכתבם הגיעני, ובהיות שאצלי הוא שעת הדחק, כי כל שאני מעשר אין במע"ש ש"פ, אשאלה להקל לי לסמוך אהא דאמרו ב"מ (נג א') וליתי איסר כו' דמבואר דאף במחלל לכתחילה על שו"פ של האיסר ומניח השאר כדי לחלל פחות משו"פ שפיר דמי, והטעם דחסרון פחות משו"פ אינו מצד הפירות אלא מצד הכסף, וכל שיש במטבע מע"ש מצטרף פחות מש"פ עם הכסף הראשון. ולהאמור אין חילוק בין מחלל פ"א למחלל מאה פעמים. והא דאמרו על מעות הראשונות היא קולא אחריתא, דאף שנתכוין לחלל בשוין, סתמא אי אפשר לצמצם, אבל בידוע שיש במטבע עדיין חולין לית דין ולית דיין דאין צריך ש"פ, ולא להוראה אני אומר אלא להקל לעצמי.

והנני אסיר תודה על ברכותיהם וידידותם.

החותם בברכה אי"ש יום ג, מנ"א תרצג תל-אביב

(חלק מתשובת מרן הרב זצ"ל - נדפסה בשו"ת משפט כהן סי' נד). ב"ה, עה"ק ירושלים תובב"א, כ' מנ"א צ"ג.

לכ' הגאון מוהראי"ש קרליץ שליט"א

שוי"ר באה"ר. בתשובה למכתבו הנני חושב שלחלל על המותר מהמטבע הגדול אפשר, אם יהיה הפדיון הראשון בהערכת השיווי דוקא, כמש"כ במכתבי הראשון, שאז הפדיון מתפשט על המטבע כולו, ונשאר ממנו, ובכה"ג יכול לחלל אח"כ גם פחות מש"פ. דומיא דשיורי טהרה דנט"י למשל ברפ"א דמס' ידים. אבל אם יפדה בפעם הראשונה שוה כמה בש"פ, כמנהגנו אז הרי דעתו שהפרוטה תהי' מחולקת, ולא שתהי' מקושרת אח"כ אם שארי הפרוטות שבמטבע. וכשפודין פעם הראשונה בשיווי, שאז יש כאן מעות ראשונות, נראה שאפשר לפדות אח"כ פחות מש"פ לא בלא קצבה, דלא מסתבר דלעולם יפדה וילך על סמך מעות הראשונות אלא עד שישער שאין יותר מעות הראשונות באותו מטבע. ומפני שאין הכל בקיאין בזה לא נתפשט מנהג כזה. אבל לדינא נ"ל כדעת מר, שאין בזה איסור. שהרי ע"מ שאמרו בגמ' דילמא אתי לאתויי פרוטות, הלא נראה מדברי רש"י וכן מפורש בשטמ"ק שאין זו גזירה ממש אלא שמספיק רק להחשיב את התערובת דבר שא"ל מתירין, כיון שיש חשש כל דהו, אבל שפיר דמי לסמוך על זה בשעת הדחק, כמש"כ כ"ג שליט"א.

והנה הרמב"ם והשו"ע לא הביאו כלל את הדין הזה, שמע"ש שאין בו שו"פ אינו נתפס בפדיון. והשו"ע לא הביא כלל גם את הדין של פדיון על מעות הראשונות...

ולולא דברי הכס"מ היה ראוי לומר, שהרמב"ם דחה את דברי המו"מ בבבלי מפני פשטן של דברי הירושלמי דפ"ד דמע"ש...

ואולי ראוי לצרף... ולצרף לדינא להקל בשעה"ד, וכמש"כ, ע"י פדיון דמעות הראשונות, גם לדידן עפ"י התנאים שכתבנו, וכדמר נ"י במכתבו, שדברינו עולים לדינא בקנה אחד, והם דודים זה לזה.

והנני חותם בברכה בציפיית ישועה מבין המצרים ידי"ע דוש"ת באה"ר.

הק' אברהם יצחק ה"ק 1)נראה שהתוס' נשארו בצ"ע משום שהנושא של הפסוק הוא חיוב הוספת חומש כמפורש בפסוק:"אם פדה יפדה איש ממעשרו וחמישיתו יוסף עליו". מסתבר שהמיעוט: "ממעשרו - ולא כלמעשרו" מתייחס רק לאותו דין המדובר בפסוק שהוא הוספת החומש.אולם למ"ד "אין בו" לא קשה כלל שהרי אם הפסוק ממעט מע"ש שאין בו שו"פ, הרי בודאימדובר על חיסרון מהותי ובתור שכזה, מסתבר שהוא על עצם יכולת הפדיון שמוזכר בתחילתהפסוק: "אם פדה יפדה איש ממעשרו".מכל מקום מתוך שלא נאמר כן במפורש משמע שלא סבירא לגמ' חילוק זה, ולכו"ע החיסרוןהוא ביכולת החילול.

2)יש להדגיש שמלשון הפני משה (שם) וכן מלשון הרמב"ן לקמן מוכח שגם במע"ש ניתן להתפיסאת כל המטבע בקדושת המעשר, רק שמן הסתם אדם לא עושה כן. ויש מן הראשונים הסובריםשהשוני בין מע"ש להקדש הוא מהותי, ואין ביכולת האדם להתפיס את קדושת המע"ש ביותרמשוה הערך שלו, וכך פשט דברי הרמב"ם (מע"ש ונט"ר פ"ה ה"ו) שאין הדבר תלוי בדעתו שכתב:"והפודה מעשר יתר על דמיו לא נתפסה התוספת למעשר". וכך נקט בשו"ת זית רענן (ח"ב יו"דסי' כה).ועי' משנת רבי עקיבה (סי' ח), ומנחת שלמה (סי' סו עמ' שמג ד"ה אולם) שביארו שיתכן שגםהרמב"ם נקט רק את לשון הירושלמי אך אינו חולק על כך שהדבר תלוי בדעתו. עי' לקמן (הע'6).

3)עי' עוד רש"ש (ב"מ נג ע"ב ד"ה אין בו) שהביא דיוקים נוספים שמפשט לשון הגמ' (שם נג ע"אע"ב) משמע שפחות משו"פ אינו בר פידיון.

4)הרש"ש (שם נג ע"ב ד"ה גמרא) ביאר שאף שהגמ' מקבלת את דברי חזקיה ביכולת החילול על"מעות הראשונות" בצורה זו או אחרת. בכל זאת הברייתא היא כמ"ד "אין בחומשו", ואילוחזקיה הוא כמ"ד "אין בו". אמנם מדברי הרשב"א (נג ע"ב סוף ד"ה הקשו בתוספות) נראהשחזקיה יכול להתבאר גם אליבא דמ"ד "אין בחומשו" באופן שהברייתא היא כשיטתו לגמרי.ועי' אוצר מפרשי התלמוד (ב"מ נג ע"א).

5)עי' בית רידב"ז (שם) שהאריך להוכיח שהדבר תלוי בכוונת האדם ולכך כשיודע את שווה-ערךהמעשר הדבר מועיל לדעתו. ועי' לעיל (הע' 2).

6)חילוק אחר שאפשר היה לומר שהדין של מע"ש שאין דמיו ידועים הוא כמ"ד "אין-בחומשו"ולדעתו כאשר יש חשש שהמע"ש עצמו אינו שו"פ חייבים לחללו על "מעות הראשונות".

7)אמנם במנחת שלמה (סי' סו ס"ק יא) כתב לחלק בין קליטת מחיצות לבין חיוב הפדיון, אך עי'חזו"א שפשיטא לו שדעת הרמב"ם כהראב"ד שחיוב פדיון מע"ש בפחות משו"פ אינו אלאמדרבנן.

8)כך נראה גם מדברי הראי"ה קוק במשפט כהן (סי' נד) שכתב שאילולא דברי הכס"מ (שם) היינואומרים שהרמב"ם אינו פוסק כלל כדעת הבבלי, וממילא ס"ל שניתן לפדות מע"ש פחות משו"פבפני עצמו.