"קוקטיל" צמחי תבלין ונוי

"קוקטיל" צמחי תבלין ונוי

קיבלתי אדנית ובה מגוון צמחי נוי ומיני תבלין ("קוקטיל"). האם מותר לגדל את הצמחים?

הרב אברהם סוחובולסקי | טבת תשע"ד

באיסור כלאים ישנן  שתי הלכות: האחד איסור זריעת כלאים[1], והשני איסור קיום כלאים[2], לכן המקבל אדנית שזרעו בה כלאים אסור לו לקיים את הכלאים וחייב לעוקרם, אלא שבנידון דידן עלינו לברר שתי נקודות  בפרטי הלכות כלאים.

א. באילו מינים קיים איסור כלאים.

ב. שיעור ואופן ההרחקה בין המינים.

 

א. באילו מינים קיים איסור כלאים

כתב הרמב"ם (כלאים פ"א ה"ד):

אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראויין למאכל אדם, אבל עשבים המרים וכיוצא בהן מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה וכיוצא בהן אין בהן משום כלאי זרעים.

דברי הרמב"ם נראים כסותרים זה את זה, בתחילת דבריו כתב שאין איסור כלאים אלא בזרעים "הראויין למאכל אדם" משמע שבזרעים הראויין למאכל בהמה ולכל צורך אחר כגון לריח לנוי אין איסור כלאים. אך בסוף דבריו כתב "אבל עשבים המרים וכיוצא בהן מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה וכיוצא בהן אין בהן משום כלאי זרעים" משמע שרק בזרעים שאין רגילים לגדל ולקיים כעשבים המרים אין איסור כלאים, אך כל שרגילים לזרוע ולגדל כגון צמחי ריח נוי ומאכל בהמה ודאי שיש בהם איסור כלאים.

חלקו הפרשנים בביאור דעת  הרמב"ם, האם בכל שני מינים שמקיימים אותם[3] (שמגדלים אותם ולא שגדלים רק בר) יש איסור כלאי זרעים, או רק בשני מיני מאכל אדם[4] יש איסור כלאי זרעים.

ערוך השולחן[5] ושו"ת אמרי בינה[6] הכריעו ששני המינים צריכים  להיות מאכל אדם או מאכל

בהמה ואפילו שניהם מאכל בהמה.

החזו"א[7] והגר"ש ישראלי[8] פסקו שמין אחד חייב להיות מאכל אדם כדי להחשיב את הערבוביה ככלאי זרעים, אלא המין השני, לדעת החזו"א[9], צריך להיות לפחות מאכל בהמה, אך אם המין השני אינו מאכל בהמה אף שמקיימים אותו לצורך מסוים אין בו איסור כלאים.  הגר"ש ישראלי חולק ונוקט לחומרא שאף אם המין השני אינו מאכל בהמה אלא מקיימים אותו לצורך מסוים יש בערבוב שני המינים איסור כלאים.

ע"כ תבלין שנאכל כגון פטרוזיליה כוסברה, ודאי שנחשב מאכל אדם ואסור לגדלו בערבוביה. לדעת החזו"א דווקא ערבוביה עם מין תבלין אחר או עם מין שהוא לפחות מאכל בהמה, אך בערבוביה עם מינים שהם צמחי נוי בלבד אין לאסור משום כלאי זרעים.   אך לדעת הגר"ש ישראלי הרי כל מין שמקיימים אותו אסור לגדל בערבוביה עם  מין שהוא מאכל אדם ולכן יש צורך להרחיק אף בין צמחי הנוי ומין התבלין.

אלא שהיה מקום לחלק בין תבלין שעיקרו הנאכל ובין תבלין שאין עיקרו נאכל כגון לואיזה ושיבא. שכל תבלין שאין עיקרו נאכל אלא גדל רק בשביל ליתן טעם בתבשיל אין נחשב מאכל אדם[10] כפי שמצאנו דיון כעין זה בהלכות תרומות ומעשרות[11].  א"כ היה מקום לומר כאשר גדל באדנית תבלינים שאין עיקרם נאכל, בין לחזו"א ובין לגר"ש ישראלי אין איסור כלאיים כלל. מ"מ יש גדולי תורה בימנו שפסקו[12] שגם תבלין שהוא רק נותן טעם ועיקרו לא נאכל ג"כ נחשב מאכל אדם לעניין כלאים.

 

ב. שיעור ואופן ההרחקה בין המינים

שיעורי ההרחקה משתנים לפי גודל שטח הגידול ולפי מיני הגידול[13],  אנו בדיון זה עוסקים בשיעור ההרחקה בין מיני ירקות (תבלין) הזרועים מעט מכל מין, דהיינו שאורך כל מין קטן משורה (ששה טפחים).

נאמר במשנה (כלאים פ"ג מ"א) "ערוגה שהיא ששה טפחים על שישה טפחים זורעים בתוכה חמישה זרעונים", בסוגיית ערוגה (שבת פד ע"ב) מתבאר שלדעת רש"י (ד"ה תוציא חד) די בהרחקת שלושה טפחים, ולדעת הר"ש (כלאיים פ"ג מ"א) והרמב"ם (כלאים פ"ד ה"ט) די בהרחקת טפח וחצי, וז"ל הרמב"ם:

"מיני ירקות שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא מעט מעט כמו שבארנו מותר לזרוע מהם אפילו חמישה מינין בתוך ערוגה אחת שהיא ששה טפחים על ששה טפחים והוא שיזרע ארבעה מינין בארבע רוחות ערוגה ואחת באמצע וירחיק בין כל מין ומין כמו טפח ומחצה כדי שלא יינקו זה מזה…"

וכן פסק החזו"א[14] "שיעור מרחק בין שני מיני ירקות טפח ומחצה (15 ס"מ)". והוסיף ע"פ פסק הרמב"ם[15] "ההרחקה הזאת היא בשעת זריעה, ואף אם הקלחים יכנסו לתוך השיעור בשעת גידולם מותר… חוץ מדלעת יוונית".

מתוך האמור לעיל בדעת החזו"א שרק בערבוב מאכל אדם עם מאכל בהמה יש איסור כלאים, אזי באדנית זו אם יש יותר ממין תבלין אחד, יש להקפיד שיהיה מרחק טפח וחצי בין מקום זריעת התבלין האחד ובין מקום זריעת התבלין ממין אחר. ולדעת הגר"ש ישראלי הסובר שאף מאכל אדם עם כל מין שמקיימים אותו יש איסור כלאים, יש להרחיק טפח וחצי גם בין מקום זריעת התבלין ובין מקום זריעת צמחי נוי, דהיינו שיעקור מכל המינים כך שיהיה הרחקה טפח וחצי בין כל מין ומין.

אלא שעדיין יש לדון כאשר ישנה הרחקה של טפח וחצי בין שני מיני התבלין, אך בהרחקה הזו גדל צמח נוי שלדעת ערוך השולחן[16] וחזו"א אינו כלאים עם התבלינים. האם צמח הנוי מקלקל את שיעור ההרחקה בין התבלינים שהרי בפועל אין הרחקה של שטח שאינו זרוע, וההרחקה אינה ניכרת, או נאמר שמ"מ ישנה הפרדה בין שני מיני התבלין ואף שהשטח המפריד מנוצל לצורך זריעת מין אחר אין בדבר חסרון.  

נאמר במשנה (כלאים פ"ב מ"י):

כל שהוא בתוך בית רובע עולה במדת בית רובע אכילת הגפן והקבר והסלע עולין במדת בית רובע.

וכן פסק הרמב"ם (כלאים פ"ד ה"ג):

וכל דבר שיהיה בתוך בית רובע שמרחיקין בין שני המינין עולה מן המדה כגון הקבר והסלע וכיוצא בהן.

ביאר הגר"ש ישראלי[17]:  "בית רובע זה צריך להיות בלתי זרוע ואע"פ שאינו ראוי לזריעה כגון שיש בו סלע או קבר…עולה הוא בחשבון הבית רובע". הרי מתבאר שהעיקר בהרחקה הוא ששטח ההרחקה צריך שיהיה ניכר ולכן צריך שיהיה לא זרוע.

אך החזו"א[18] כתב:

"היו ב' שדות אחת זרועה חיטים ואחת שעורים והרחיק ביניהן י"א וחומש (בית רובע), נראה דמותר לזרוע ביניהן ירק במרחק ו' טפחים ואין זה מפסיד את המרחק של התבואה…ודווקא בהפסיק י"א וחומש ע"פ כולה אבל אם השדה גדולה והשאיר י"א וחומש על י"א וחומש ואח"כ הצר באלכסון אין לזרוע ביניהן שום דבר".

הרי שסובר שהעיקר הוא שיש הפרדה בין שני מיני התבואה ואין צורך ששטח ההרחקה - בית רובע לא יהיה זרוע כלל.

אלא שעדיין יש לדון אם דין המשנה "כל שהוא בתוך בית רובע עולה במדת בית רובע" הוא בכל שיעורי ההרחקות כגון הרחקת ששה טפחים בין שני שדות ירק[19], וכן בהרחקת טפח וחצי בין שני מיני ירק מועטים[20],  או דין המשנה הוא רק במקום שיש צורך בהרחקת בית רובע.

 

ערוך השולחן (סי רצז א' סע' מה) כותב:

יראה לי מזה דהרחק ששה טפחים צריך דווקא קרקע הראוי לזריעה דכיוון דמעט הוא הריווח אין היכר כשאינו ראוי לזריעה. 

הרי שרק במקום הרחקת בית רובע אין צורך שכל ההרחקה תהיה ראויה לזריעה ולא זרועה, אך בהרחקות אחרות צריך שכל ההרחקה תהיה ראויה לזריעה ולא זרועה.

החזו"א[21] חולק על ערוך השולחן וסובר שדין המשנה הוא לאו דווקא בשיעור הרחקה בית רובע, אלא אף בשאר כל שיעורי ההרחקות בין בתבואה ובין בירק. א"כ לשיטתו בשיעור בית רובע שהעיקר הוא ההפרדה במרחק בית רובע ויכול להשתמש בשטח ההפרדה ולזרוע בו, ה"ה גם בהרחקת ששה טפחים וטפח וחצי העיקר הוא ההפרדה, ואף ששטח ההפרדה זרוע אין בדבר חיסרון. אלא שהחזו"א עצמו סייג דבריו וכתב[22]:

בין ב' שדות ירק אין לזרוע ירק אחר בו' טפחים שביניהן במרחק טפח וחצי ואף אם הרחיק בין השדות יותר מו' טפחים ואפשר להשאיר ג' טפחים בין הזרוע האמצעי להשדות קשה להתיר [ואע"ג דבי"א וחומש שהרחיק בתבואה כתוב לעיל דמותר לזרוע ירק ביניהן שאני ירק ותבואה דחלוקין בסוג וחלוקין בדין וניכרין לעצמם אבל ירק בירק לא ועוד דהתם עדיין יש שיעור מרחק ו' טפחים].

דהיינו שמותר לזרוע בתוך שיעור ההרחקה מין שונה ושדינו שונה, אך במקרה שסוג המין שווה אף שהדין שונה (מחמת גודל מקום הזריעה שדה או שורה) אסור לזרוע בשטח ההפרדה.

לפי האמור, במקרה הנידון אף שיש הרחקה הראויה בין שני מיני התבלינים שבאדנית, מ"מ שטח ההרחקה זרוע  בצמח נוי. לדעת ערוך השולחן שטח ההרחקה של טפח וחצי צריך להיות ראוי לזריעה אך לא זרוע כלל, ולשיטת החזו"א צמח הנוי הוא מין ירק דהיינו "סוג שווה" אלא שדינו שונה – שאין צורך בשיעור הרחקה כל שהוא בינו ובין מיני התבלין.  הרי גידול זה מקלקל את שיעור ההרחקה הקיים בין שני מיני התבלינים, ואדנית זו אסור לקיימה כפי שהיא, אף לשיטת ערוך השולחן והחזו"א, עד שיעקור את הגדל בשטח שיעור ההרחקה בין שני מיני התבלין.

 

סיכום

אדנית ובה גדלים מגוון צמחי נוי ומיני תבלין יש לבדוק שיש הרחקה של טפח וחצי בין  מקום זריעת מיני התבלין זה מזה,  וכן בין מיני התבלין ומיני צמחי הנוי, ואם אין שיעור הרחקה כדין  צריך לעקור עד כדי שיעור מרחק האמור - טפח וחצי,  כל דעה לטעמה:

לדעת ערוך השולחן: אף שאין איסור כלאים אלא במיני מאכל אדם או בהמה בלבד ולא בצמחי נוי מ"מ דעתו שההרחקה שבין מיני כלאים, בשיעורים קטנים מבית רובע, אסור שתהיה זרועה כלל, ואף כל דבר שאינו מאפשר זריעה כעין קבר סלע מקלקל את שיעור ההרחקה.

 

לדעת החזו"א: אף שאין איסור כלאים אלא רק בין מיני מאכל אדם ומאכל בהמה, והתיר לזרוע בתוך שיעור ההרחקה סוג אחר שדינו שונה, מ"מ אסור לגדל בתוך ההרחקה בין מיני התבלין צמחי נוי, משום שאף שדינם שונה אך הם סוג שווה, ומקלקלים את שיעור ההרחקה בין שני מיני התבלין. (אך הן לדעת ערוך השולחן והן לדעת החזו"א, יכול הוא להצמיד צמחי הנוי לאחד ממיני התבלין ולאחר מכן להרחיק טפח וחצי בין צמח הנוי לתבלין השני).

 

לדעת  הגר"ש ישראלי: יש איסור כלאים בין מיני מאכל אדם וכל מין שמקיימים אותו כמו צמחי

נוי, לכן צריך לבדוק שיש הרחקה בין כל מין מאכל  וצמח נוי  בשיעור טפח וחצי. (אך יכול

להצמיד שני צמחי נוי זה לזה ולהרחיק מהם טפח וחצי בינם ובין מיני התבלין).



[1] רמב"ם כלאים (פ"א ה"א): "הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל - לוקה, שנאמר שדך לא תזרע כלאים".

[2] רמב"ם כלאים (פ"א ה"ג): "אסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו, אלא עוקר  אותן, ואם קיים אינו לוקה".

[3] עמק הלכה (סי יח סע' ו) במשמעות דברי הכ"מ.

[4] רדב"ז (פ"ב הל"ט).

[5] ערוך השולחן (סי' רצז סע' ח).

[6] שו"ת אמרי בינה (ח"א סי' י).

[7] כלאים (סי א ס"ק יד ד"ה כלאי זרעים).

[8] ארץ חמדה כלאים (מדור א פ"ז בסופו עמ' י"ט).

[9] כלאים (סי א ס"ק יד ד"ה כלאי זרעים).

[10] עיין שו"ת משפט כהן (עניני א"י) סימן כו "וסתם אוכל משמע אכילת אדם, כמו גבי מעשר אוכל ונשמר בריש מעשרות, דודאי אכילת אדם הוא, ולשון הרמב"ם ברפ"ב מה' תרומות: כל שהוא אוכל אדם…".

[11] עיין התורה והארץ ח"ד עמ' 10-26. 

[12] עיין ספר מים חיים (פ"ג סע' ד בהערה י) שכך הורו הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ.

[13] רמב"ם (פ"ג ה"לח).

[14] דיני כלאים כלאי זרעים אות א.

[15] כלאים (פ"ג הלי"ד).

[16] לעיל סימן א הערה 5

[17] ארץ חמדה כלאים (מדור ו פ"ב).

[18] כלאים (סי' ו ס"ק א מכתב ד"ה היו), דרך אמונה (פ"ד ס"ק כו).

[19] רמב"ם (פ"ג הל"י).

[20] רמב"ם (פ"ד הל"ט).

[21] כלאים (סי ו ס"ק ד ד"ה גריד ומשך), דרך אמונה (פ"ד ס"ק כג).

[22] כלאים (סי' ו ס"ק א מכתב  ד"ה בין), דרך אמונה (פ"ג ס"ק נא).