כלאים בחממות

כלאים בחממות

בשטח פתוח, הרוצה לזרוע מינים שונים צריך להרחיק מין אחד מהאחר לפי הכללים המבוארים בהלכות כלאים. והשאלה היא: מהו, א"כ, דין כלאים בחממה?

הרה"ג דוב ליאור | טבת תשע"ד

הצגת הבעיה

ישנו בארץ מיגזר של חקלאות שהוא כל כולו גידול בחממות. מטבעו, הגידול בחממה הוא בשטח קטן יחסית. לפעמים יש לחקלאים אינטרס לנצל את החממה ניצול מקסימאלי, וזאת ע"י גידול של כמה מיני ירקות בחממה. בשטח פתוח, הרוצה לזרוע מינים שונים צריך להרחיק מין אחד מהאחר לפי הכללים המבוארים בהלכות כלאים. והשאלה היא: מהו, א"כ, דין כלאים בחממה?

 

השאלה בחממה מתחלקת לשני נושאים מנוגדים:

א. האם בכלל קיים איסור כלאים בחממה, שדינה כבית (ולא יצטרכו הרחקות בין המינים)?

ב. האם יש איסור מיוחד של כלאים בשטח המוקף מחיצות - "חבוש" (ולא יועילו הרחקות בין המינים ואז יהיה צורך במחיצה, צורת הפתח וכדו')?

 

א. דין בית לכלאים

1. דין בית לתרו"מ ערלה ושביעית

נאמר בירושלמי (ערלה פ"א ה"ב בסופה):

ר' יוחנן בשם ר' ינאי:  אילן שנטעו בתוך בית- חייב בערלה ופטור מן המעשרות, דכתיב: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא  השדה". ובשביעית צריכא, דכתיב: "ושבתה  הארץ שבת לה'", וכתיב:  "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור".

הירושלמי מבחין בין המילים "ארץ" ו"שדה". ההוראה של המילה "ארץ" וההוראה של המלה "שדה" - יש להן שוני בהיקף. לפי פשטות הירושלמי, "שדה" - משמעותו חלקת אדמה מעובדת תחת כיפת השמים, ומה שנמצא תחת גג אינו בכלל זה. לכן, בתרומות ומעשרות, בהם כתוב  "היוצא השדה" - הגדל בבית פטור. ואילו בערלה, בה נאמר "כי תבואו אל הארץ ונטעתם" - המצוה כוללת גם אדמה שנמצאת תחת  גג, ואם עץ נשתל בבית - חייב בערלה.

            לגבי שביעית ישנו ספק בירושלמי. מחד, כתוב בתורה "ושבתה הארץ שבת לה'", וזה כולל גם חלקת אדמה תחת גג, ומאידך, כתוב "שדך לא תזרע" שממעט אדמה תחת גג.

המשל"מ (שמו"י פ"א ה"א) מעיר שהרמב"ם לא התייחס כלל בהלכות שמיטה לדין הגידול בבית. ומתוך כך נחלקו גדולי האחרונים בשאלה איך לפסוק בדין שביעית בבית: רבי יהושע מקוטנא (ישועות מלכו הל' כלאים פ"א ה"א ד"ה והא) והרידב"ז (תוס' הרי"ד לירושלמי סוף מעשרות)  נוקטים להלכה שאיסורי שביעית חלים בבית. לעומת זאת,  בפאה"ש (סי' כ ס"ק נב) נקט לקולא משום ששביעית בזה"ז דרבנן.  ובשבת הארץ  (פ"א ה"ג אות ב; קונ"א סי' ג) כתב  שניתן לסמוך על פאה"ש רק בשעת הדחק, אבל לכתחילה כדאי להעדיף היתרים אחרים, כגון: מכירת קרקע לגוי וכדו'.

2. דין עציץ לביכורים

עציץ הוא ג"כ מקום שאין רגילים לזרוע בו. והנה בהקשר לביכורים כתב הרמב"ם (ביכורים פ"ב ה"ט):

הגדל בעציץ, אעפ"י שהוא נקוב, והגדל בספינה - אינו מביא ממנו כל עיקר, שנאמר: "בארצם".

דין עציץ בביכורים שונה מדינו בכל התורה. בד"כ עציץ נקוב דינו כקרקע. בביכורים, לעומת זאת - פטור.

            המקור שממנו הרמב"ם לומד שעציץ פטור מביכורים הוא המילה: "בארצם", דהיינו: שעציץ איננו "ארץ" ממש. ולכאורה, לאור האמור לעיל, מקור זה הוא קשה, שהרי מצאנו שהמילה "ארצכם" מקיפה יותר, היא כוללת גם מה שבתוך הבית.

החיי אדם (כלל קנב, נשמת אדם ס"ק א) כתב שיש טעות סופר בדברי הרמב"ם, והמיעוט של עציץ נקוב לענין ביכורים  הוא מדרשת הכתוב "אשר תביא  מארצך - ולא מכל ארצך". כלומר, שבביכורים יש דרשה מיוחדת להביא מן המובחר. אולם הסבר זה קשה מסדר ההלכות ברמב"ם (ביכורים פ"ב). שהרי הרמב"ם מדבר על דין הבאה מהמובחר כבר בהלכה ב'. והיה צריך לשלב את שתי ההלכות הללו ביחד.

            ובאמת, הרידב"ז (תוס' הרי"ד לירושלמי סוף מעשרות) רוצה לומר שהמיעוט או הריבוי שבמילים "ארץ" ו"שדה" נובעים מההקשר בפסוק ולא ממשמעותן של המילים. בביכורים המילה "ארץ" קשורה ישירות לחובת ההבאה, ולכן יש למעט מקרה שהגידול אינו באדמה באופן ישיר. לעומת זאת, בערלה, המילים "כי תבואו אל הארץ" אינן קשורות במישרין לחיוב המצוה, ולכן אין המילה "ארץ" ממעטת עציץ נקוב.

3. דין בית לכלאים

הפסוק בכלאים הוא  "שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט יט). כאמור, המילה "שדך" ממעטת מקום מקורה, ולפי"ז אין איסור תורה בזריעת כלאים בבית.

יש להקדים שהגדרת איסור כלאים איננה היניקה  שהזרעים יונקים  באדמה במעורב, אלא העובדה שהמינים נראים לנו גדלים בערבוביא, וכפי שמבואר ברש"י (שבת פד ע"ב ד"ה ואחת) וברמב"ם (כלאים פ"ד הט"ז). וכמה דוגמאות לדבר: המרחק בין גפן יחידית לבין ירק הוא ו' טפחים, אף שתיתכן יניקה ביניהם. כן הוא גם בגדר שמפסיקה בין שני מינים אף שיתכן שיונקים אחד מהאחר - מותר, אלא הכלל הוא שאין המינים נראים מעורבים זב"ז.

            על מה שאמרנו לעיל, שאין איסור כלאים בבית מפני שנאמר "שדך" - לכאורה יש להקשות מגמרא מפורשת (עירובין צג ע"א):

בית שחציו מקורה וחציו אינו מקורה, גפנים כאן - מותר לזרוע כאן.

ומבואר שהסיבה לפטור הוא משום שפי תקרה יורד וסותם, ונמצא שיש מחיצה בין המקום המקורה למקום שאינו מקורה. ומכאן יוצא, שאילו שני המינים היו בתוך הבית, היה אסור מדין כלאים. וכן פסק הרמב"ם (כלאים פ"ז הי"ח).

            אפשר ליישב שאיסור כלאים בבית הוא רק מדרבנן. וכעין שמצאנו בגמ' (מנחות ע ע"א) שמשוה בין דין כלאים לדין תרומות ומעשרות בעציץ שאינו נקוב, ששניהם אסורים מדרבנן.

            הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' מט) רצה לתלות דין כלאים בבית במחלוקת שבין הרמב"ם לבין הראב"ד בדין תרו"מ בבית. לדעת הרמב"ם (מעשר פ"א ה"י), אמנם הגדל בבית פטור מתרו"מ מן התורה, שנא'  "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה", אבל הוא מוסיף שהוא חייב מדבריהם. הראב"ד (שם) משיג על דבריו, וכותב שהגדל בתוך הבית פטור לגמרי. לכן, לפי שיטת הרמב"ם, הסובר שבתרומות ומעשרות  חייב בבית מדרבנן, לא רחוק לומר שהוא הדין גם בכלאים. מה שאין כן לפי שיטת הראב"ד, הסובר שבבית אין כל חיוב בתרו"מ, יכול להיות שלא יהיה איסור כלאים כלל.

            אפשר ליישב באופן אחר את הסתירה דלעיל (וכ"כ במשפט כהן שם), ולומר שיש להבחין בין כלאי הכרם לבין כלאי זרעים: דין כלאי זרעים באמת אינו נוהג בבית, שכן נאמר בהם "שדך". דין כלאי הכרם, לעומת זאת, יש לומר שנוהג בבית, שכן שם לא נאמר "שדך" אלא "כרמך". ולפי"ז הראב"ד יסביר את הסוגיא בעירובין בכלאי הכרם. ואפשר להוסיף, שיתכן שחכמים החמירו בכלאי הכרם ואסרו גם בבית אף שלא אסרו שם  כלאי זרעים. וכמו שמצאנו שחכמים אסרו כלאי הכרם בחו"ל כיון שבארץ הם אסורים בהנאה.

לדינא נוקטים כדעת הרמב"ם להחמיר, ואף שבד"כ קיי"ל שבדרבנן הלך אחר המיקל. לכן, יש איסור כלאים בבית מדרבנן, וחייבים גם להפריש תרו"מ ממה שגדל שם.

 

ב. דין "חבוש" בחממה

נאמר בירושלמי (כלאים פ"ב ה"ח):

תבואה בתבואה (הרחקה בין שני מיני תבואה) - בית רובע (כ-10.2 אמות), ובלבד שלא תהא חבושה (מוקפת) מארבע רוחותיה...

ור' זעירא בעי קומי ר' יסא: כי נן אמרין הדא בקעת סימוניא - אין זורעין לתוכה אלא מין אחד בלבד.

בד"כ, הזורע שני מינים של תבואה צריך להפריד בין שני המינים ע"י הרחקה מתאימה. ומבואר בירושלמי "ובלבד שלא תהא חבושה מארבע רוחותיה". כלומר, שלא יזרע חלקה אחת של שעורים ומסביב יקיף אותה בחיטים, על אף שיעשה את ההרחקה הראויה מכל צד. והחזו"א (כלאים סי' ו ס"ק א אות לו ד"ה בירו' משמע) למד בירושלמי שדין "חבוש" הוא מדאורייתא.

            אך מדברי הרמב"ם נראה שהשמיט דין חבוש, שהרי כתב (כלאים פ"ג ה"ט):

כיצד? שדהו שהיתה  זרועה מין תבואה וביקש לזרוע בצידה מין תבואה אחרת בשדה אחת - מרחיק ביניהם בית רובע, והוא כעשר אמות וחומש אמה על עשר אמות וחומש אמה מרובע, בין מן האמצע ובין מן הצד.

הרמב"ם לא מזכיר מפורשות את הדין במין שחובש את המין השני מכל ארבע רוחותיו כאשר הוא מרחיק מרחק של בית רובע. ואמנם הכס"מ מביא את דברי מהר"י קורקוס שמדייק את דין "חבוש" מדברי הרמב"ם עצמו, ואלו דבריו:

וכתב מהר"י קורקוס ז"ל, רבינו לא כתב זה, ואפשר שנכלל במה שכתוב "וביקש לזרוע בצידה מין תבואה אחרת"...

הוא רוצה לדייק מהרמב"ם שהרמב"ם מתיר לזרוע דוקא מצידה,אבל מכל ארבע רוחותיה - לא, וכן היא גם שיטת הר"ש (פ"ב מ"י ד"ה תבואה). החזו"א (כלאים סי' ו ס"ק כ) ממאן לקבל את ההסבר שהרמב"ם  השמיט דין זה והבליע אותו בדין אחר. לכן הוא  לומד  שלרמב"ם  הסבר אחר בירושלמי, והוא מתיר "חבוש". וכן נקט בערוה"ש (יו"ד סי' רצז סעי' לב) אליבא דהרמב"ם שיש להתיר חבוש בכלאים וכדעה המקילה בירושלמי. עי"ש.

            לכך יש להוסיף שישנם שני מיני "חבוש". יש "חבוש" בחלקת אדמה כשאחד מקיף את השני, וזהו הדין המקורי המוזכר בירושלמי. ויש "חבוש" שזורע בתוך מחיצות בתוך בית (עי' רדב"ז פ"ד ה"ה), ובכה"ג יש להסתפק אם גם מקרה זה נחשב "חבוש".

 

מסקנה

לדינא, נלע"ד להקל מכמה סיבות:

א. הרמב"ם לא הזכיר מפורשות דין "חבוש", וערוה"ש והחזו"א אומרים בדעתו שחבוש מותר.

ב. לא ברור שיש לעשות הקבלה בין שני מינים המוקפים מחיצות לבין מין אחד המקיף את השני.

והיות ולפי דרכנו איסור כלאים תחת קורת גג הוא מדרבנן - נלע"ד להקל בחממה. שאף אם נתפוס כמהר"י קורקוס שחבוש נאסר, כיון  שכלאים בתוך בית מדרבנן - יש ללכת אחר המיקל. בנוסף לכך, הואיל ולשיטת הראב"ד אין איסור כלאים בבית, יש לנו לנקוט לקולא שבתוך בית לא צריכים לחשוש לגדר של "חבוש", ואם הניח את ההרחקה הרגילה - מותר לזרוע גם בתוך חממה**.



* שיכתוב שיעור שנתן הרה"ג דוב ליאור שליט"א ביום העיון של מכון התורה והארץ בט"ו בשבט תשנ"ה בביהכ"נ "ישרון" בירושלים. עריכה: הרב יואל פרידמן. 

** ועי' מאמרו של הרב יהודה הלוי עמיחי ("התורה והארץ" ב' עמ' 405-409): המערכת.