נטיעת גפן ליד גידולי נוי ודשא

נטיעת גפן ליד גידולי נוי ודשא

בימינו חוזר האדם לטפח את גינות הנוי שלו. בין היתר יש הרוצים להיות "תחת גפנו" וכן לגדל לידו או מתחתיו דשא ושאר צמחי נוי. ברצוננו לדון בשאלה האם יש דין כלאי הכרם בגידולי נוי בכלל ודשא בפרט.

הרב שלמה רוזנפלד | שבט תשע"ד

א.   הנאסר בכלאי כרם

ראשית נדון מה נאסר בכלאי כרם מהתורה, מה מדרבנן ומה מותר לכתחילה.
שנינו במנחות (טו ע"ב):  

"קנבוס ולוף אסרת תורה (דתנן היתה שדהו זרועה קנבוס ולוף לא יהא זורע על גביהם שהן עושות לשלוש שנים, כלאיים פ"ב מ"ה)  – שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי".

במה נתייחדו הקנבוס והלוף? רשי מפרש שני פירושים:

  1. אין זרעים כלה שיש להם שורש.
  2. התורה כתבה (דברים כב) "לא תזרע כרמך כלאיים", זרעים הדומים לכרם, ובאלה תולים אשכולות כעין ענבים.

הברטנורא, הר"ש והר"י בן מלכי צדק והתפא"י כתבו: אין התלעה וחרישה מועלת בהם לפי שמשתרשים ועושים לפעמים גם עד שלש שנים. מעין פרוש א' ברש"י.

כ"כ שנינו במשנה (כלאים פ"ה מ"ח):

 "המקיים קןצים בכרם ר"א אומר קדש. וחכמים אומרים - לא קדש דבר שכמותו מקיימין. הארוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינם כלאיים בכרם. הקנבוס ר' טרפון אומר אינו כלאים וחכמים אומרים כלאיים. והקינרס כלאיים בכרם".

הראשונים מנסים ליישב את הסתירות שבין המקורות השונים. הרמב"ם (הל' כלאיים פ"ה ה"ג) כותב: "ואינו חייב מן התורה אלא על קנבס ולוף וכיו"ב מזרעים שנגמרים עם גמר תבואת הכרם. אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם".

ושם בהמשך (ה"ו):

"אין איסור משום כלאי כרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד. אבל שאר מיני זרעים מותר לזרען בכרם ואצ"ל שאר אילנות".

 ושם בהלכה י"ט:

"הארוס והקיסוס ושושנת המלך ושאר כל מיני  זרעים, אינן כלאיים בכרם, הקנבס והקינרס וצמר גפן הרי הן כשאר מיני ירקות ומקדשים בכרם. וכן כל מיני דשאים שעולים מאליהן בשדה, הרי הן מקדשין בכרם".

הראב"ד מבין ברמב"ם שכוונת הגמ' הנ"ל במנחות: "שאר זרעים מדרבנן אסירי" – לזרעי ירקות כמו קנבוס ולוף שהם מיני ירקות, שכיוון שיש מהם דאורייתא, גזרו חכמים בשאר ירקות. וכמובן שגם תבואה מדאורייתא; אך שאר זרעים מותרים לכתחילה אפי' ראויים לאכילה. הקטניות הן כמו כן ולכן אם אינם נגמרים עם הכרם אסורים מדרבנן ואם נגמרים עם הכרם אסורים מהתורה. הכסף משנה (שם ה"ג-ה"ו) מסביר שתבואה, קטניות וירק הנאכלים וודאי שזה מהתורה. קנבוס ולוף הם זרעים שאינם נאכלים ונאסרו מן התורה, כי נגמרים עם תבואת הכרם, מדכתיב "כרמך... כלאים", משמע זרעים הדומים לכרם דווקא. אך אחרים נאסרו רק מדרבנן בזרעים הנאכלים. ואלה שכלל לא נאכלים, מותרים לכתחילה.


הר"ן והתוס' במנחות (שם)  סוברים שוודאי שתבואה נאסרה מהתורה, ולא נאמר קנבוס ולוף אלא למעט שאר זרעוני גינה שאינם נאכלים דומיא דקנבוס ולוף, לפי שהם גדלים הרבה ואינם ערבוביא ועושים אשכולות כגפנים. משמע שבירקות אין זה נאסר מהתורה.

גם מהר"י קורקוס מבין ברמב"ם שאכן יש דברים שיהיו מותרים. מה שנאסר מדרבנן הם זרעים שהם ירק או תבואה אלא שהם נגמרים עם הכרם, כקנבס וצמר גפן. שלא גזרו אלא בתבואה ובירק הדומים לתבואה. אבל שאר מיני זרעים מותרים כלומר גם בדברים הנאכלים יש שיהיו מותרים לכתחילה.
הראב"ד (שם פ"ה ה"ו) מבין שהכל תלוי האם מקיימים כמותם. קנבוס ולוף אסרה תורה אבל שאר מיני זרעים מדרבנן וכגון שמקיימין אותם. ושאר מיני דשאים שאין מקיימים אותם לא הוו כלאיים כלל ויעויין בהמשך בהבנת דבריו.

לסיכום: משמע מכל השיטות הנ"ל: יש דברים שנאסרו מהתורה, יש מדרבנן ויש המותרים לכתחילה. יש דיון פנימי בחלוקת הדברים.

לעומת כל הראשונים הנ"ל שונה שיטת ר' עובדיה מברטנורא המבין ששאר הדברים מותרים מהתורה אך אסורים מדרבנן. ואולי לכך נוטה דעת רש"י במנחות. אמנם המעיין שם ברש"י יראה שמדבר דווקא על קטניות שהם נאסרו מדרבנן. גם שיטת ר' חיים הכהן המובאת בשטמ"ק, מבינה בגמ' שמשפט זה "שאר זרעים מדרבנן אסירי" נאמר בלשון שאלה, והכוונה שבאמת הכל אסור מדאורייתא.
א"כ פרט לשיטת ר' חיים כהן ופרט לשיטת רע"ב, לדברים שאינם מאכל כלל, ובמיוחד שהם מיני צמחי נוי: כמו הקיסוס ושושנת המלך, לרוב השיטות האחרות ה"ז מותר לכתחילה. ויעויין בתוס' יו"ט המעדיף את שיטת הרמב"ם על פני שיטתו של רע"ב (שם פ"ב מ"ח). גם השו"ע (יו"ד ס' רצו סעי' ב, וסעי' יד) מביא את לשון הרמב"ם כך שנתרכז בעיקר בשיטתו.

 

ב.    כלאי הכרם בצמחי נוי

בעניין הזיהוי של קיסוס ושושנת המלך יש המזהים זאת כצמחי נוי: ר' עובדיה, הכסף משנה, הר"ש בתחילת דבריו ובעיקר לעניין קיסוס.

לעומתם יש המזהים זאת כמיני מרקחת בעיקר בעניין שושנת המלך הר"ש בעקבות הערוך, מהר"י בן מלכי צדק. בכל אופן, אם זה רק לנוי לכו"ע – פרט לר' עובדיה יהיה מותר בגידול בכרם.
בכלל, לא מצאנו שצורכי נוי ייחשבו צרכים שהאדם מקיים ושייאסרו בכלאי כרם. מצאנו צורכי מאכל אדם, מצאנו צורכי בהמה כדלקמן; וכן מצאנו צורכי רפואה. במאכל אדם עסקנו לעיל.

 

1. כלאי הכרם במאכל בהמה

במאכל בהמה מצאנו שגם הוא נכלל באיסור כלאי הכרם. המשנה הנ"ל בסוף פרק ה' בכלאיים אומרת: "המקיים קוצים בכרם ר"א אומר קידש וחכמים אומרים לא קידש". הבבלי (שבת קמד ע"ב) מסביר את ר"א "שכן בערביא מקיימין קוצין לגמליהן" ומחלוקתם היא האם משום מקום אחד נחייב בשאר המקומות דשפיר קרינן בהו: "אשר תזרע", דמשמע, מה שבני אדם נוהגים לזרוע ורוצים בקיומן" בלשון ר' עובדיה (פ"ה מי"ח) וכן משמע בירושלמי פ"ה ה"א) שבאותו מקום בערביא, וודאי שייחשב לכלאי כרם. (יעויין שם גם בר"ש ובפיה"מ לרמב"ם ולהרא"ש). אמנם הרדב"ז (פ"ה הי"ח) מבין שבטלה דעתו של אותו מיעוט וכיוון שאין מקיימין כמוהו - לא קדש אא"כ רוב אנשי המקום אכן מקיימין, שאז גם לדעת חכמים יהא אסור.

הרמב"ם (פ"ה הי"ח) כותב:

"הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזרעו, אע"פ שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה, ה"ז לא קידש עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום. כיצד, המקיים קוצים בכרם בערב, שרוצים בקוצים לגמליהם - ה"ז קדש".

משמע שאם אדם מקיים משהו לצורכי בהמה או רפואה ה"ז קידש. וכן מצאנו לעניין כלאי זרעים בירושלמי (פ"א ה"א) שהזונין אע"פ שאינו כלאיים בחיטים, הוא כלאיים בשאר מינים אע"פ שאינו מאכל אדם, מפני שרוצים בקיומו להאכילו ליונים.

מזה הבין הכסף משנה (פ"א ה"ד) שכל דבר שרוצה בקיומו אסור זה בזה ואפי' אם רוצה בקיומו למאכל בהמה. אף שהרמב"ם לא אמר זאת שם במפורש, אך מתוך השוואה למקיים קוצים שנזכר בכלאי כרם, מבין בכס"מ שיש להם אותו הדין ולא נתכוון שם הרמב"ם לשלול אלא העשבים המרים בלבד. אך יש לדייק בדבריו שזה למאכל בהמה בלבד שכן הוא מסתייע מהדוגמאות של קוצים בערביא וזונין שהן מאכלי בהמה. בכל אופן, יש אסור כלאי הכרם במאכל בהמה.

 

2. כלאי הכרם בצורכי רפואה

בעניין זה מצאנו בלשונו של הרמב"ם התייחסות בדרך השלילה. וז"ל (שם הי"ח):

"הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזורעו, אף על פי שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה ה"ז לא קידש, עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום. כיצד, המקיים קוצים בכרם בערב, שרוצים בקוצים לגמליהם ה"ז קדש".


מצד אחד – הרמב"ם משווה בין מאכל בהמה ובין צורכי רפואה ואם מצאנו שבראשון אוסר הרי גם ברפואה אסור. מצד שני – הוא מזכיר זאת כאן כדוגמה לדבר שאין מקיימים כמותו, אמנם, משמע שאם רוב אנשי מקום מסוים מקיימים אותו לצורך זה, יהיה זה כלאיים[1]. בכלל, כל העניין של צורכי רפואה, הוא  חידוש שהרמב"ם מחדש, בצרפו את מאכל בהמה ורפואה לאותה הנחייה. עניין זה מחודש ואכן החזו"א (יו"ד סי' ריד לדף ס ד"ה ומיהו) מתלבט בדבר ומסתפק שמא דבר זה של רפואה ראוי גם לאכילה, ולכן נאסר. אך באמרי בינה (סי' י ד"ה והטעם) מבין בכסף משנה שלרפואה אין רוב העם זורעים אף במקום אחד. ערוך השולחן (סי' רצו סעי' ח) תולה זאת ברוב המדינה ומבין ברמב"ם שאכן גם ברפואה יהא בכלאי בהמה אם רוב המדינה מקיימין זאת לשם זה. מכל הנ"ל ראינו שאפי' צורכי רפואה לא  פשוט שייאסר בכלאי הכרם.

 

3. כלאי הכרם בדשא

לכאורה לא מצאנו שצמחי נוי נאסרו בכלאי הכרם. אדרבה, מצאנו שהארוס והקיסוס ושושנת המלך אינם כלאיים בכרם (פ"ה מ"ח). וכן פוסק הרמב"ם (פ"ה הי"ט)  ובשו"ע (סי' רצו סעי' יד)[2]. אמנם הרמב"ם ובעקבותיו השו"ע מביאים שם לעניין דשא: "וכן כל מיני דשאים שעולים מאליהן בשדה הרי הן מקדשין בכרם". מקורו הוא בירושלמי (כלאיים פ"ה ה"ז),  תוספתא כלאיים  (פ"ג הי"ג) אך הגר"א (בהגר"א ס"ק לב) טוען שיש טעות סופר ויש לגרוס בתוספתא:

"האירוס והקיסוס ושושנת המלך מיני זרעים הן ואינן כלאיים בכרם. החשיפה והאיטן והגמי וכל הגדלין באפר, מיני דשאין הן, ואינן כלאים בכרם, ר' דוסתאי בן יהודה אומר: מיני דשאים הרי הם כלאים בכרם".

וכן בירושלמי (סוף פ"ה): "החשיפה והאיטן והגמי ושאר כל הגדלין באפר, מין דשאים ואינן כלאיים בכרם". ומסיים שם הגר"א על הרמב"ם: "ואפשר גירסא אחרת הייתה לו בירושלמי"[3]. אך לפי הגירסא המתוקנת, הרי שמיני דשאים אינם כלאיים, במיוחד שהן גדלים באפר. גם בחזו"א (הל' כלאיים סי' א ס"ק טז) מבין שלדעת הרמב"ם מדובר שדשאים ניחא ליה בהם לצורך אדם או בהמה. וכן מזכיר החזו"א (שם בסי' א ס"ק יב ד"ה ורבנו) את דעת הגר"א (סי' רצו סק"ז) ומכריע שיש להקל כמותו אף שמקיימין אותן לבהמה. גם בליקוטים על חו"מ (סי' יט לדף פא ד"ה תוד"ה אין) תמה החזו"א מדוע לדעת הרמב"ם (הל' כלאיים פ"א הי"ב) דשאים העולים מאליהם מקדשים הרי עד שמנכש כל הכרם נחשב לכלאיים ואיך משקה קודם הניכוש. ועונה על כך:

"אבל כיון דלא ניחא ליה בכל אותם עשבים העומדים לניכוש לא חשוב כלאיים, והא דמקדשין בדניחא ליה בהם ומקיימים כיו"ב לבהמה..."

הרי שחוזר ודורש שיקיימו זאת לפחות לבהמה כדי שיהא כלאי כרם. לפי זה אפי' אם נשאיר את הגרסא הקיימת ברמב"ם שדשאים הרי הן כלאיים; ה"ז משום שהאדם צריך אותם למאכל אדם או בהמה. וא"כ בנידוננו שזה לשם נוי, וודאי שיהיה מותר לרמב"ם שהרי הרמב"ם (פ"ה הי"ט) כותב: "הארוס והקיסוס ושושנת המלך ושאר כל מיני זרעים אינן כלאיים בכרם". אח"כ כותב: "הקנבוס והקנרס והצמר גפן הרי הן כשאר מיני ירקות ומקדשין בכרם". ומיד מוסיף: "וכן כל מיני דשאים שעולין מאליהן בשדה הרי הן מקדשין בכרם". משמע ממילת הקישור "וכן" שהדשאים הם כמו הקנבס והקנרס והצמר גפן שהן מיני ירקות, וא"כ זאת הסיבה למה הן כלאיים. זאת, בניגוד לקבוצה הראשונה של ארוס, קסוס ושושנת המלך שכנראה אינם מאכל אדם ובהמה. א"כ הדשא שהרמב"ם מדבר עליו ראוי למאכל אדם או בהמה.

כ"כ הוכיח יפה ידידנו הרב יהודה עמיחי שליט"א מהרמב"ם (פ"א ה"ח) שהזרעים קודם היותם בעלי זרע נקראים אצלו דשא וירק. שכן כותב שם: "והשלישי מהן הוא הנקרא זרעוני גינה. והן שאר הזרעונים שאינן ראויין למאכל אדם. והפרי של אותו הזרע מאכל אדם. כגון זרע הבצלים והשומין…", כשיזרעו כל מיני הזרעונים אלו ויצמחו, נקרא הצמח כולו, כל זמן שלא ניכר הזרע, דשא, ונקרא ירק". הרי שמוכח מהרמב"ם, שכוונתו במילה דשא לזרע שייאכל ע"י אדם. וא"כ דווקא בדשא שכזה יש כלאי הכרם משא"כ בדשא של ימינו שהוא לנוי. ונראה לומר שגם לדעת הראב"ד - הקובע שהמודד העיקרי הוא האם כמוהו מקיימין או לא - חייבים להכניס את הגורם שמקיימין למאכל אדם או למאכל בהמה. שהרי הראב"ד לא יחלוק על המשנה (פ"ה מ"ח) "המקיים קוצים בכרם" (המובאת לקמן בהרחבה) ופרשוה בגמ' (שבת קמד ע"ב) שמדובר בקיום למאכל בהמה ולכן יש סברא לומר שבני אדם מקיימים זאת ויהיה זה כלאיים בכרם, וכל מחלוקת חכמים ור' אליעזר לעניין היחס בין מיעוט והרוב. אך לכולי עלמא מי שמקיים סתם קוצים שלא למאכל בהמה אין זה כלאיים בכרם. וא"כ כוונת הראב"ד, שלא משנה איזה סוג גידולים כהבנת הרמב"ם אלא העיקר הוא האם בני אדם מקיימים כמוהו למאכל אדם או בהמה. לכן גם מזכיר שיש מיני דשאים שאין מקיימין, וכוונתו למאכל אדם או בהמה.

 

4. דשא וצמחי נוי כמאכל בהמה

יש לדון אם דשא וצמחי נוי יכולים להיאסר כדין מאכל בהמה. שאלה זאת תלויה בהגדרת מאכל בהמה. האם זה תלוי בכוונת האדם לגדל או לפי יכולת הבהמה לאכול. לכאורה פשוט הדבר שזה תלוי בכוונת האדם וכפי שאכן מאכילים את הבהמה. ראשית, מסברא אין נראה לומר
שכל צמח שהבהמה יכולה לאכול, יקדש את הכרם, שהרי יש בהמות כגון עיזים או שאר בהמות דקות שיכולות לכלות כל דבר הצומח עד שאסרו לגדלן בארץ ישראל (ב"ק פ ע"א) .א"כ כל כרם יהיה חייב להיות נקי מצמחי ועשבים ומצאנו במשניות (פ"ה מ"י, מ"כ) שהדבר תלוי עד כמה האדם מעוניין בעשב הגדל בכרם . לכן תלוי הדבר אם ידע או לא ידע בזרעים שנפלו ממנו בזבלים או עם המים. לכאורה אם הבהמה בכל מקרה אוכלת אותם, הרי זה צריך לקדש. כך מצאנו ברמב"ם שפוסק שיש סוג של  מיני זרעים שמותר לזורעם בכרם אף לכתחילה (שם פ"ה פ"ו).
שנית מצאנו במפורש במשנה ח (פ"ה) הנ"ל בעניין המקיים קוצים בכרם ר"א אומר קידש וחכמים אומרים לא קידש אלא דבר שכמוהו מקיימין. ומסבירה הגמ' (שבת קמד ע"ב): "שכן בערביא מקיימין קוצים לגמליהן ".

משמע במפורש שתלוי הדבר בכוונת האדם בגידול אותו צמח, וכשמטרת גידול הקוצים היא למאכל בהמה, ה"ז יקדש. וכן לשון הרמב"ם במפורש (פ"ה חי"ח): "הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזורעו אע"פ שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה ה"ז לא קידש עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום". וכן נפסק להלכה בשו"ע (יו"ד סי' רצו סעי' יד).
הרי שמרחיבין את כוונת האדם לא רק ליחיד אלא לדעת רוב בני המקום.
המבי"ט  (קרית ספר הל' כלאיים פ"ה) כותב במפורש שתלוי הדבר בדרך בני האדם לזורעו וז"ל:

"עשב שאין דרך בני אדם לזרעו אע"פ שרוצה בקיומו לבהמה ולרפואה - לא קדש עד שיקיים דבר שרוב העם מקיימין באותו מקום דאשר תזרע משמע מה שנהגו בני אדם לזרוע ורוצין בקיומן".

כ"כ לעניין דשא מוסיף :" וכן דשאים שעולים מאליהם, אי הוו כהאי גוונא, מקדשין בכרם" משמע שצריך להיות בדשא התנאים הנ"ל  - שאדם רגיל לזורעו לצורכו או לבהמה או לרפואה - כדי שיהא  כלאיים בכרם. לכן בדשא לא מצאנו גם לעניין שביעית שנחשוב זאת כמאכל בהמה שיהיה אסור לזרוק עליו, משום בזיון, או לאסור שימושו לאחר שכסחו אותו בהיתר לעניין קדושת שביעית. וכן מביא הרב טיקוצינסקי "בספר השמיטה" (פ"ז סעי' ז, עמ' לד) את הסברא שאין בצמחי נוי שאינם לריח הנאה גופנית כדלקמן. הרי שמחשיב הדשא כצמח נוי ולא כמאכל בהמה.

גם האמרי בינה בשו"ת שלו (בסוף יו"ד סי' י ד"ה ודעת) מכריע בין השיטות השונות של כלאי כרם: "וא"כ אם זורע בצד הכרם מין זרעוני גינה שאינן נאכלים או אם נאכלים ואין דרכן לקיים, ודאי יש להקל ולצרף דעת הנך פוסקים. וכן סמך עליו בספר חוקות שדה (להגרח"ז גרוסברג, פ"א תלמי שדה הערה ה) כצירוף להיתר לזבל ירוק בכרם  ולהופכו לפני צמיחת הפרי .

 

5. נוי לעומת שאר הנאות

אמנם מצאנו שדעת הגר"י אורנשטיין בספרו עמק הלכה (סי' יח ע"מ כב ס"ק ו)[4] שנוהג איסור כלאי זרעים בעשב הטבק שמעשנים אותו עם מין עשב אחר:

"דשאני עשבי רפואה שאין דרך לזרוע מהם שדות שלמות משא"כ עשבי הטבק הנ"ל שזורעין מהם שדות שלמות בכל קצוי הארץ, הרי הם בכלל דברים הנזרעים וכתוב: שדך לא תזרע".

אך עדיין שונה עניין צמחי ריח ועישון מצרכי נוי. שהרי מצאנו שהריח הוא מצרכיו של אדם עד שחייב לברך ברכה מיוחדת עבורו, ואף יש צמחים לריח שנוהגת בהם קדושת שביעית[5].

הריח הוא להנאתו של האדם באופן פעיל. משא"כ נוי אין אדם נהנה ע"י צריכה פעילה, גופנית כמו באוכל, שתייה, צביעה, ריח, רפואה וכדומה אלא ע"י צריכה סבילה;  אדם נהנה ע"י חוש הראיהבאופן סביל כאשר הצמח נשאר במקומו. לכן לא מצאנו שזה נחשב לצרכיו בתחומים אחרים: אין הוא מברך על ראית צמחי נוי. כ"כ אין בצמחי נוי שאינם לריח קדושת שביעית.


סיכום

א. לרוב השיטות ,ובעיקר לשיטת הרמב"ם ונושאי כליו, שאותו מביא המחבר להלכה, יש
סוג של צמחים שמותר לכתחילה לזורעם בכרם.

ב. מצאנו במשנה, והובאו ברמב"ם ובשו"ע  מספר צמחי נוי כגון קיסוס ושושנת המלך שמשמע שאיכן מותרים בכרם.

ג. במאכל בהמה וצמחי רפואה משמע מהרמב"ם שאם דרך בני אדם לזורעם, ה"ז אסור בכרם. אמנם המקור לרפואה קצת מעורפל ולכן החזו"א נוטה לומר שגם זה משום שהוא מאכל אדם. אמנם ערוך שולחן מבין כפשוטו שאסור וכן עוד אחרונים.

ד. בדשא מצינו גרסאות שונות בתוספתא והירושלמי שלפי דעת הגר"א בהם או כדברי החזו"א מדובר בדשא שראוי למאכל אדם או בהמה. במיוחד שזה סותר את הרמב"ם המתיר לכתחילה צמחי נוי בכרם. לכן היה נראה לנו לומר שאכן מהקשר ההלכה שמובא ברמב"ם, משמע שהדשא המדובר בו הוא מהמינים הנאכלים, ולכן נאסר. וכן הוכיח הרב יהודה עמיחי מלשון הרמב"ם בעצמו במינוח זה בתחילת הל' כלאיים.

ה. אין הדשא נחשב למאכל בהמה כיון שתלוי הדבר בדרך בני האדם לגדל ברוב העולם או ברוב אותו מקום לצורך זה. סתם אכילה אקראית או יכולת אכילה ע"י הבהמה, לא מגדיר זאת כמאכל בהמה. וכן מכריע באמרי בינה. וכן מצאנו לעניין שביעית, שאין בזה קדושת שביעית כי ייחשב למאכל בהמה.

ו. ההבדל בין צמחי נוי לשאר צורכי האדם,  שצורכי האדם הם צרכים חיוביים להנאת גופו כגון צמחי רפואה, או ריח לדעת "העמק הלכה", משא"כ נוי שהוא צורך סביל, שאינו צורך גופו. 

 


[1]   גם מהכסף משנה (פ"א ה"ד) משמע שמפריד בין מאכל בהמה ובין עשבים המרים שהם לרפואה. אמנם ניתן לומר ששם זה רפואה שאינה ראויה לאכילה אלא כמו שהוא מגדיר זאת: עשבים מרים. כ"כ שם מדובר על כלאי זרעים אף שמשווה זאת לכלאי כרם. ויש עוד לעיין שם.

[2]  וכן פוסק ערוך השולחן (סי' רצו סעי' יז) בהסבירו את הסתירה לכאורה בדברי הרמב"ם והשו"ע, שלפעמים מצאנו שנאסרו מדרבנן ולפעמים התירו לגמרי, ומיישב שאכן בדברים שאינם בני אכילה כלל מותרים לגמרי כמו האירוס והקיסוס ושושנת המלך.

[3]  וכן יעויין בתוספתא כפשוטה (מהדו' ליברמן עמ' 634) הטוען שבכל הגרסאות של הירושלמי  נאמר: "מין דשאים ואינן כלאיים בכרם" וכן היה לפני הרמב"ן והר"ן בחולין וכן משמע מהמשך הירושלמי. ואמנם בתוספתא היו גרסאות שונות בין הראשונים.

[4]  מביאו גם בחוקת שדה הנ"ל, סוף הערה ו.

[5]  יעויין במשנה (שביעית פ"ז מ"ו).