עצים שנטעו בשביעית

עצים שנטעו בשביעית

מה דין עצים שנטעו בשנת השמיטה הן בקרקע שמכרה לגוי (בהיתר מכירה) והן בקרקע שלא נמכרה לגוי?

| ניסן תשע"ד

א. חיוב עקירה לנוטע בשביעית

המשנה (שביעית פ"ב מ"ג) אומרת:

"הנוטע בשבת שוגג יקיים מזיד יעקור, ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור".

הגמרא (גיטין נג ע"ב) אומרת שיש לחלק בין שבת שבה העושה מלאכה בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, ואילו בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור, משני טעמים וז"ל:

מפני שישראל מונין לשביעית ואין מונין לשבתות, דבר אחר נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות.

מאי דבר אחר? הכי קאמר, וכי תימא שבת נמי זימנין דמיקלע יום ל' בשבת, דאי נטע ההוא יומא הוא דסלקא ליה שתא ואי לא לא סלקא ליה שתא, תא שמא דבר אחר נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות".

מדברי הגמרא עולה שהטעם של נחשדו ישראל הוא העיקרי,  שהרי השאלה של הגמ' היתה מדוע אם נטעו בשבת בשוגג אין עוקרים ואילו בשביעית עוקרים, והגמ' הביאה את הנימוק שמונים שנות ערלה ואם יתחילו לאכול פירות בשנה השלישית לאחר השמיטה, ידעו הכל שניטע בשביעית, ולעומת זאת אין ישראל מונים ימים לדעת האם ניטע בשבת. על נימוק זה מקשה הגמ' הרי מונים גם ימים, כאשר עץ ניטע ל' יום קודם ראש השנה ורוצים להחשיבו כשנה, ימנו ויתכן שיגלו שניטע בשבת, א"כ עלינו לעקור גם עץ שניטע בשוגג בשבת  (עיין רש"ש, מהר"ם שי"ף). משום כך הביאה הגמ' טעם נוסף של חשודים ישראל על השביעית.

 

הרמב"ם כתב בהלכותיו (פ"א הי"ב):

"הנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור, מפני שישראל חשודים על השביעית, אם תאמר בשוגג יקיים, יאמר המזיד שוגג הייתי"

מדבריו עולה שלמד שהטעם לחיוב עקירה הוא משום חשד, ואף על פי שהרמב"ם כתב (פ"ג הי"א):

"אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות, ואין מרכיבין, ואין מבריכין ערב שביעית, אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה שלשים יום קודם ראש השנה של שביעית, וסתם קליטה שתי שבתות, ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין, שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו"

הרמב"ם הביא בדין הנוטע בשביעית את סברת חשודים ישראל על השביעית, ואילו לענין הנוטע ערב שביעית הביא את הדין של מראית עין, שגזרו "שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו". כמו כן לענין הנוטע בשביעית הרמב"ם כתב שהאיסור בין בשוגג בין במזיד ואילו לענין הנוטע ערב שביעית לא פרט שהדין הוא בין בשוגג בין במזיד ומשמע שרק במזיד חלה חובת עקירה (עיין פנ"מ ירושלמי תרומות פ"ב סה"א).

נראה שהרמב"ם פירש שהנימוק של "חשוד" הוא שמא יבואו להרבות בנטיעות בשביעית במזיד, מתוך תואנה שהמעשה נעשה בשוגג, חשש זה שייך רק בשביעית עצמה, אולם נטיעה ערב שביעית שאיננה עצם האיסור מנין שיגזרו שוגג אטו מזיד, אולם  לטעם "מונין" מובן שגם הנוטע ערב שביעית בל' יום הסמוכים לראש השנה, גורם לכך שיבואו לחשוד שמא נטע בשביעית. לכן ברור לפי הרמב"ם שהטעם של "חשוד" גורם שיגזרו לעקור את הניטע בשוגג בשביעית, אבל טעם "מונין" מסביר רק את חובת עקירת הניטע במזיד בערב שביעית.

הסבר זה בדברי הרמב"ם אנו לומדים בדברי שבת הארץ (פ"א הי"ב), וכן נראה מדברי הרמב"ן (ראש השנה ט ע"ב ד"ה ויש לפרש, בהוצאת מכון התלמוד הישראלי השלם הערה 48) שלטעם "חשודים ישראל על השביעית" קונסים שוגג אטו מזיד, אבל לטעם של "מונין" אין גוזרים שוגג אטו מזיד   בערב שביעית. וכן נראה בדברי פאת השלחן (סי' כ ס"ק לג), פני אריה (תרומות פ"ב ה"א).

רש"י (גיטין נג ע"ב - נד ע"א) כתב בהסבר הטעמים "חשודים ישראל השביעית" ו"מונין לשביעית" ששני הטעמים הם הסבר לכך שהרואים ילמדו להתיר נטיעה בשביעית, ולפי הסבר זה באמת נראה שאין לחלק בין טעם "חשודים" לטעם "מונין" ושני הטעמים הם הסבר לכך שבשוגג יעקור.

העולה שהנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור, ולגבי נטיעה ל' יום קודם ר"ה  נחלקו האם רק במזיד יעקור או גם בשוגג.

 

ב. דין עקירת נטיעות האסורות מדרבנן

בשביעית זריעה וזמירה אסורות מדין תורה, אולם יש מחלוקת האם נטיעה אסורה מדין תורה או רק מדרבנן. דעת הר"ש (שביעית פ"א מ"א, פ"ב מ"ו) היא שנטיעה כזמירה ואסורה מדין תורה, ולעומת זאת דעת הרמב"ם (פ"א ה"ד) היא שהאיסור רק מדרבנן, ורק זריעה אסורה מהתורה, ויסוד ההבדל הוא שזריעה הייבול הוא מיידי ואילו נטיעה רק לאחר מספר שנים, ולכן התורה אסורה זריעה ולא נטיעה. ועיין שבת הארץ השלם  (פ"א ה"ד אות ב) שהובאו כל הדעות.

מדברי הרמב"ם  (פ"א הי"ב) משמע שסובר שאפילו בשביעית בזמן הזה יש חובת עקירה למרות שנטיעה אסורה רק מדרבנן (פ"א ה"ד). הסיבה היא  משום החשד, והמזיד יאמר שוגג הייתי לכן חייבוהו בעקירה. 

הגרי"מ טיקוצ'ינסקי (ספר השמיטה עמ' יח סעי' י) כתב שנטיעה בגוש,  כשם שלענין ערלה אנו מחשיבים גוש כהמשך הגידול הקודם ואיננו מונים שנות ערלה חדשות, כן  לענין שביעית אין דינה כנטיעה - והיא מותרת בשביעית. אולם יש מהאחרונים (תורת השמיטה סיע' ה הערה יג) שסוברים שיש לחלק בין ערלה שבה אנו דנים על היניקה ולכן גוש אין מונים לו שנות ערלה חדשות שהרי זו אותה יניקה, ולעומת זאת בשביעית שהאיסור הוא הנטיעה א"כ גם ההכנסה בגוש לקרקע היא פעולה האסורה מד"ת.

עוד יש להוסיף על סברת ספר השמיטה שכיוון והעצים מגיעים בגוש, לרוב הם בעלי שנת ערלה מהמשתלה, א"כ לדעות שהאיסור משום  מונים אין בפנינו מונים שהרי המנין יתחיל משעת השתילה במשתלה שהיא שנה קודם שמיטה. כמו כן אפשר להוסיף שאפילו הרמב"ם שכתב (פ"ג הי"א) "דבר זה אסור לעולם מפני מראית עין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו" מדברי הרמב"ם נראה שהדיון הוא על הרואה את הנטיעה בשביעית הרי הוא רואה עץ קטן ויאמר זה ניטע בשביעית. וא"כ אם נטעים בגוש השתיל מגיע כבר גדול (כבן שנה או יותר) וא"כ אין חשש שמא הרואה יאמר בשביעית נטעו מכיוון שהעץ הוא נראה כבן שנה ויתר.  

נראה שבשביעית בזמה"ז שהיא מדרבנן, בנטיעות הנעשות בגוש אין צורך לעקרם, ואפילו שיש שחולקים על הגרימ"ט זצ"ל בכו"א בעקירה יש גם חשש של עקירת עצי פרי שהווי סכנה (יו"ד סי' קטז), ולכן עדיף לא לעקור עצים שנטעו בגוש בשביעית.

 

ג. איסור פירות שגדלו בעצים שניטעו בשביעית

עוד יש להוסיף שאמנם חז"ל קנסו את הנוטע בשביעית שיעקור, אבל עדיין יש לדון מה יהיה דין הפירות אם לא עקר את העץ.

הרמב"ם (פ"ג הי"א) כתב לענין הנוטע פחות מל' יום לפני ראש השנה:

"נמצאת אומר, שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית, קודם ראש השנה בארבעה וארבעים יום יקיים, פחות מכאן יעקור, ואם לא עקר הפירות מותרים"

היתר הפירות נלמד מדברי הירושלמי (שביעית פ"ב ה"ד) שאין מוסיפים על הגזירות, דהיינו הגזרה הייתה שהנוטע מ"ד יום קודם ראש השנה יעקור אבל אין בכך איסור על הפירות. ונשאלת השאלה האם היתר הפירות הוא רק על כל הניטע קודם ראש השנה, אבל הניטע בשנה השביעית עצמה  גם הפירות נאסרו או שמא יש להתיר את הפירות גם בעצים שנטעו בשביעית עצמה.

המהרי"ק (פ"ד הט"ו) הביא ראיה לדין שעבר וזרע בשביעית - מותר, מפירות שנטעו בערב שביעית שיש לעקור אבל אם לא עקר מותרים, מוכח שהשווה דין הנוטע ערב שביעית לנוטע בשביעית, ובכל מקרה אין הפירות נאסרים, והסביר בעל המשמרת לבית (הערה לסי' ג סעי' ז) שדעת המהרי"ק היא שנטיעה אסורה מדרבנן ולכן אין איסור על הפירות שניטעו בשביעית, שהרי רק על איסור תורה ישנה חובת עקירה אבל בדברים שאסורים מדרבנן כנטיעה אין חובת עקירה.

בשו"ת מלבושי יו"ט (יו"ד סי' יג ד"ה אבל אח"כ) הסביר שהפירות מותרים מכיוון שהם  גדלים מנטיעת איסור ומהקרקע ביחד, והרי זה וזה גורם, וכפי שאנו לומדים לענין הנוטע ערלה, שלמרות שערלה אסורה בהנאה אבל כיון שהגידול הנכחי הוא מערלה וקרקע הרי אלו מותרים (שו"ע יו"ד סי' רצד סעי' יב), וכן לענין מרכיב כלאים למרות שההרכבה אסורה התוצר מותר באכילה אפילו לזורע עצמו, וכן לענין מרכיב בהמה כלאים הנולד מהם מותר בהנאה, ואם איירי בבהמות טהורות הרי מותרות באכילה. ועל פי זה מובן שהנוטע בשביעית למרות שיש עליו חיוב עקירה אבל אם לא עקר הפירות מותרים.

 

ד. סיכום הדיון לנוטע בלא היתר מכירה

העולה לנו לדינא שאסור לטעת בשביעית, יש חיוב עקירה כאשר נעשתה פעולת נטיעה חדשה, אולם כאשר העץ הגיע עם גוש אין חיוב עקירה, אולם אם לא יעקר העץ הפירות מותרים בכל מקרה.

 

ה. הנוטע לאחר היתר מכירה

מינהל מקרקעי ישראל מכר את אדמותיו (שנת תשנד) ומכאן  שרוב אדמות המדינה מכורות. אמנם הרבנות הראשית לא הסכימה שמכירת המינהל לבד תועיל, שהרי לחוכר האדמה ישנה בעלות מסוימת, אולם לטענת עורכי הדין של המינהל הם רשאים להוציא כל חקלאי ממקומו, ולטענתם דבר זה כבר היה במבחן משפטי, לכן הם הבעלים היחידים למכור את האדמות. לכן  נראה שמכלל ספק לא נפיק, ויהא דינו כנוטע לאחר מכירה .

בענין הנוטעים לאחר היתר המכירה, הרי שלמרות שהרה"ר פירסמה שאין היתר לטעת בשביעית, כפי שמרן  הרב קוק זצ"ל אסר נטיעות בשביעית, מכיוון שההיתר מכירה נעשה אך ורק לצורך פרנסה וקיום היישוב, ולא לצורך התרחבותו והתפתחותו, מכל מקום כתב להקל למי שעבר ונטע כפי שכתב במשפט כהן (סי' עא):

"מפני שכל דבר ההיתר הוא באמת רק מפני הדחק העצום, ובתורת הוראת שעה, על כן הנהגנו שלא לנטוע נטיעות חדשות כלל, מפני שכל מגמתינו היא להגן על הישוב שכבר נשתכלל, שלא יהרס ע"י הפסקת העבודה והמסחר בשביעית, ..אע"פ שמצד הדין הנטיעה היא מכלל המלאכות, שלדעת כמה מרבותינו הראשונים הן אסורות רק מדרבנן, והיה ראוי להקל אחר המכירה לעשותה גם ע"י ישראל, מ"מ מפני שההשערה היא תמיד, שע"י מניעת נטיעות חדשות לא תצא קלקלה למעמד הישוב, הנהגנו להחמיר בה עוד יותר משאר מלאכות שהן ע"פ דין תורה חמורות ממנה.

והנה מצד הדין הנוטע בשביעית באיסור יעקור, אבל כפי האמור אי אפשר לי להורות כן על מה שכבר עשוי, כי סוף כל סוף אין כאן איסור ברור, וכבר הוחזקנו בהיתר המכירה".

 

ו. סיכום

  1. אדם שלא מכר קרקעותיו יש לחייבו שיעקור את העצים שנטע בשביעית, אבל הפירות מותרים באכילה.
  2.  אם נטע בגוש בשביעית אין לחייבו למכור.
  3.  אדם שעשה היתר מכירה לקרקעותיו אין להתיר לו לטעת, אולם אם נטע איננו צריך לעקור ובודאי שהפירות מותרים.