עבודה שאינה חקלאית

עבודה שאינה חקלאית

בירור דין פעולות שנעשות בדרך כלל למטרות שאינן חקלאיות בשמיטה

הרב יואל פרידמן | טבת-שבט תשס"א גליון 39

הרה"ג ניסים קרליץ שליט"א (חוט השני עמ' קב) מסתפק האם מותר להפעיל מזגן שיש לו צינור פליטה של המים העודפים לגינה, וכן לשטוף את הרצפה של הבית כאשר המים מכוונים לגינתו. הוא לומד מדין ליקוט עשבים בשדה עבור בהמה, שצריך שלא יתכוון לתיקון השדה וצריך גם שתהיה הוכחה לכוונתו זאת ("בהמתו מוכחת עליו"). מסקנתו שמותר להפעיל את המזגן בתנאי מפורש שאינו מתכוון להשקות את שדהו, כיון שהמזגן הוה כבהמתו מוכחת עליו. בשטיפת ריצפה הוא אוסר כיון שאין הוכחה ממעשיו שאינו מתכוון להשקות, ולכן מתיר רק בתנאי שמוסיף למים חומר ניקוי הגורם נזק לצמחים.

לענ"ד פעולות אלו מותרות ללא שום הגבלות כיון שאינן פעולות חקלאיות. דין שביעית שונה מדין שבת בכך שרק עבודות שבשדה ושבכרם, ופעולות שנעשות בדרך כלל למטרות שאינן חקלאיות מותרות לגמרי.  

 

א. עשיית אמת מים

בגמ' מו"ק (ד ע"ב) מובאת מח' בדין עשיית אמת מים בשביעית: לת"ק עושין אמת המים בשביעת וכך פסק הרמב"ם (הל' שמטו"י פ"א ה"ט); לעומת זאת ר' אלעזר בן עזריה סובר שאין עושים אמת המים, ונחלקו ר' זירא ור' אבא בר ממל אם אסור מפני שנראה כעודר או שמכשיר אגפיה לזריעה.  בפשטות מ"ד משום שנראה כעודר סובר שעשיית אמת המים אינה מלאכה ורק נראה כעודר, ולמ"ד מכשיר אגפיה לזריעה נחשב חרישה. אך תוס' (מו"ק שם ד"ה מפני) מתלבט בכך גם למ"ד מכשיר אגפיה לזריעה; וז"ל:

"מפני שמכשיר אגפיה לזריעה - ונראית חרישה ממש שסבורין הרואין שלכך מתכוין

אי נמי חשיב ליה עבודת קרקע ממש ואע"ג שאינו מתכוין לכך מיהו מלאכה היא ואע"ג דאמר ר' שמעון דבר שאין מתכוין מותר הא אמרינן מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ורבנן סברי כיון דע"י שינוי עביד ליה לאו מלאכה היא ומותר דלא שמיה חרישה".

לפי תירוץ א' הבעיה היא רק מראית העין, שסבורים הרואים שמכשיר אגפיה לזריעה, אך אין זו מלאכת חרישה ממש; לפי תירוץ ב' הוה פסיק רישא כיון שבהכרח מכין הקרקע לזריעה ולכן אסור. התוס' מסבירים גם שלחכמים (דראב"ע), "כיון דע"י שינוי עביד – לאו מלאכה". ואפשר להסביר דבריהם בשני אופנים. (1) עצם עשיית אמת המים היא חרישה בשינוי, ולכן אינה מלאכה בשביעית. (2) בעיקרון עשיית המים הריהי כחרישה אלא כיון שעושה זאת בשינוי אין זאת מלאכה כדין כל מלאכה הנעשית בשינוי (עי' חוות בנימין ח"א עמ' רטז).

ברור א"כ לתירוץ א' (נראית כחרישה), וכן למ"ד נראה כעודר ובוודאי לדעת רבנן דראב"ע (הסובר שמותר לעשות אמת מים) - אין בעשיית המים משום מלאכה בשביעית, אף שבפועל מבצע פעולת חרישה. וע"כ הסברה היא שכיון שאין כאן פעולה חקלאית – אינו אסור בשביעית. לכן אין צורך לדון מצד שעושה מלאכה בלא כוונה ומשום פס"ר (כתירוץ ב').

זאת ועוד, הריטב"א מסביר את שאלת הגמ' (מו"ק שם) מהו טעם האיסור בעשיית אמת המים בשביעית: "בשלמא מועד משום דקא טרח, אלא שביעית מאי טעמא?" – וז"ל הריטב"א: "הוינן ביה מאי טעמא דהא לאו עבודת קרקע הוא?" – עשיית אמה גם אם בדיני שבת בוודאי יש בכך איסור מצד חורש או בונה - בשביעית אין בכך עבודת קרקע. בטעם האיסור "מפני שמכשיר אגפיה לזריעה, מסביר הריטב"א כתירוץ א' (תוס' שם) שגם לראב"ע אסור משום מראית העין[1].

 

ב. איסוף אבנים למחצב

החזו"א (סי' יט ס"ק ד) תמה על דברי הרמב"ם. מחד כתב הרמב"ם (הל' שמטו"י פ"ב ה"ח) שאם התחיל לאסוף אבנים בשדהו בערב השביעית מותר לעשות כן ללא הגבלות וסייגים אפי' אם מתכוון לתקן שדהו, וז"ל הרמב"ם: "בד"א בשנתכוון לתקן שדהו[2], (או) (ו) שהתחיל ליטול בשביעית אבל אם לא נתכוון לתקן שדהו או שהתחיל מקודם שביעית נוטל בשביעית כל מה שירצה”… . מאידך כתב הרמב"ם בהלכה ו' שלא יפתח מחצב, "שמא יאמרו – לתקן שדהו נתכוון". כ"כ בהלכה ז' כותב שמותר לאסוף רק אם האבנים הגדולות (כדי משאוי של שנים), כי אז הרואה יודע שמתכוון לצורך האבנים. שואל א"כ החזו"א אם אנו אומרים בה"ח שאפי' מתכוון לתקן שדהו מותר, מה בכך שיאמרו לתקן שדהו מתכוון?!

לכן החזו"א מסביר שאין כוונת הרמב"ם שאם התחיל בערב השביעית מותר אפי' במתכוון לתקן השדה. וז"ל החזו"א:

"ונראה דאף ר' יהודה בתוספתא לא התיר באינו מתכוון לאבנים אלא לשדה, אלא כולה מתני' במחצב לצורך אבנים אלא ר' יהודה אמר דאיירי בדעתו לעשות שדה ודעתו לזורעה אח"כ וה"ל אבנים עיקר ותיקון השדה טפל, ובזה התירו חכמים בגדר במניח טפח או התחיל בערב השביעית אף בשלו ואף בקטנות ובי"ט י' אבנים משוי שני בני אדם אף להתחיל מערב שביעית ולגמור עד לארץ, אבל באינו מתכוון לעשות שדה כלל נוטל הכל עד לארץ אף בקטנות".

בהמשך כתב החזו"א (סי' יט ס"ק ד ד"ה ולפי"ז):

"ולפי"ז יש לומר דאנו מתירין אף במתכוון משום דבשביעית כל שעיקר המלאכה אינו לעבודת הארץ – אינו אסור מן התורה והתירו חכמים במקום שהתירו…"

ובמקום אחר (סי' יט ס"ק יד ד"ה והא דשרי' וד"ה וכן יש להסתפק), נוטים דבריו שאף אם יש לו ניחותא בכך שנעשית גם עבודת הארץ מותר[3]. לפי"ז דברי הרמב"ם "בד"א בשנתכוון לתקן שדהו" מתפרשים שעיקר כוונתו היא לחציבת אבנים אך הוא מתכוון גם לתיקון השדה. ומסביר החזו"א  את הסברה להיתר החציבה במסגרת ההגבלות המבוארות שם: "משום דבשביעית כל שעיקר המלאכה אינו לעבודת הארץ – אינו אסור מן התורה…" כלומר שכיון שעיקר כוונתו היא לחציבה ולא לעבודת הארץ, אין בכה"ג איסור מן התורה. במקרה שכל כוונתו היא לחציבה אין איסור כלל ואין שום הגבלה בפעולתו. הסברה היא שבשביעית התורה אסרה רק פעולות שהן "עבודה שבשדה ובכרם" כדברי הגמ' (ריש מו"ק). כאשר הפעולה בד"כ אינה חקלאית – אין גם בעיה של מראית העין ולכן מותר לחצוב את האבנים בשדה, אף שבעיקרון ייתכן שמישהו עושה כן לתיקון שדהו.

סברה זו היא מוכרחת, שכן לשיטת תוס' (מו"ק ד ע"ב ד"ה מפני) הסוברים שפס"ר אסור בשביעית[4] וכן מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה בשביעית (עי' תוס' מו"ק יג ע"א ד"ה ניטייבה, גיטין מד ע"ב ד"ה ניתקווצה), איך יתפרשו המשניות של פרק ג'; לדוגמא, נאמר במשנה (שם מ"ה) שאין לפתוח מחצב בשביעית אא"כ חצב בערב השביעית שלוש שורות של אבנים, כי אז ניכר שמתכוון לאיסוף האבנים ולא לתיקון שדהו. ולכאורה הרי בפועל מתקן שדהו? וע"כ יש לומר שכיון שפעולת החציבה במהותה אינה פעולה חקלאית בדווקא, לכן כו"ע מודים שאם ניכר שאינו עושה כן לתיקון שדהו, אין  זאת מלאכה האסורה בשביעית. וכעין סברה זו מצאנו בס' דבר השמיטה (פ"ד מ"א) כאשר מסביר מדוע בשבת דבר שאינו מתכוון בפס"ר אסור ובשביעית מותר:

"מה שאין כן בשביעית שכל אלו המעשים שנאסרו בה אין איסורן איסור מלאכה לומר שמלאכת החרישה והזמירה וכיוצא בהן אסור בשביעית. ואין איסורן אלא מחמת עבודת הארץ, דעבודת הארץ אסר הכתוב  בשביעית באלו המעשים, אבל מלאכת הזמירה והחרישה מצד עצמה לא אסירא בשביעית, ואין קובעו בעבודת הארץ אלא מחשבתו שאם נתכוון לכך אית כאן עבודת הארץ, ואם לא נתכוון לעבודת הארץ, מעשה החרישה והזמירה אית כאן, עבודת הארץ לית כאן…".

כלומר שהמטרה, קרי עבודת הארץ או עבודה חקלאית - הן חלק מאיסורי המלאכה בשביעית, ולכן כאשר אינו מתכוון לעבודת הארץ – "העיקר חסר מן הספר" ומותר. וכעין  זה מצאנו בהל' שבת בהקשר למלאכת בונה וצד עי' מגיד משנה (לרמב"ם הל' שבת פ"י הי"ז), ועי' גם בתוס' (שבת עג ע"ב ד"ה וצריך לעצים).

 

ג. המזנב בגפנים

נאמר במשנה (פ"ד מ"ו):

"המזנב בגפנים והקוצץ קנים ר' יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח ר"ע אומר קוצץ כדרכו בקרדום או במגל ובמגירה ובכל מה שירצה…"

הלכה כר"ע שמותר לזנב בדרך הרגילה, וכן פסק הרמב"ם (פ"א ה"כ). הרמב"ם (פיה"מ שם) מבאר שהמזנב הוא הקוצץ את קצוות הזמורות. ואף שכתב שמדובר באופן שאינו מתכוון לזמור, הרב קוק זצ"ל מציין שהרמב"ם לא הדגיש כמו במדל והמבקיע בזית שמדובר שעושה כן לעצים, ואעפ"כ מותר לעשות את פעולת הזינוב בדרך הרגילה.  הסיבה לכך היא שבדרך כלל פעולת הזינוב אינה פעולה של תיקון השדה או האילן, ולכן היא לא נאסרה בכלל. אין גם צורך בכוונה חיובית "לעצים" המפקיע מהכוונה של  עשיית מלאכת הזימור, וז"ל הרב קוק זצ"ל (קונ"א סי' יא):

"אלא דס"ל דבמדל ניכר הדבר שהוא משום שבח האילן שהרי אין דרך וגם איסור הוא ע"פ רוב, לעקור אילני מאכל לעצים,  מלבד באופנים רחוקים, כגון דקלא דלא טעין קבא וכה"ג כב"ק צ"א ב' לכן אסור מדרבנן משום עבודה אבל במזנב אינו עוקר ואין שם הוכחה שאינו מתכוין לעצים יש לומר שלא גזרו ע"ז חכמים. ואינה דומה עבודה זו, של זינוב הגפנים לכל העבודות השנויות בברייתא שאמרו עליהן שאסורות מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא כגון אין מזבלין, ואין מפרקין, ואין מאבקין, ואין מעשנין באילן,  וכן לא יקשקש תחת הזיתים, ולא יעדר תחת הגפנים, ולא ימלא נקעים מים, ולא יעשה עוגיות (מו"ק  ג ע"א) שכל אלו ניכרות שהן לעבודה, אבל זינוב הגפנים, כיון שאינו ניכר שהוא לעבודה, ואולי עוד היה רוב פעולה כזו לעצים,  או עכ"פ מחצה למחצה, י"ל שלא גזרו על זה".

הרב קוק זצ"ל סובר שהזינוב שונה מהזמירה מבחינת צורת הפעולה ולכן בוודאי שאינה אסורה מן התורה. בנוסף, כיון שפעולה זו נעשית בדרך כלל למטרות שאינן חקלאיות ("ואולי עוד היה רוב פעולה כזו לעצים,  או עכ"פ מחצה למחצה"), לכן לא גזרו חכמים ומותר לעשותה כרגיל.

קציצת קורות שקמה דומה מבחינה זו לזינוב שבגפנים. במשנה (פ"ד מ"ה) נאמר "הקוצץ קורות שקמה לא יחפהו בעפר אבל מכסה הוא באבנים או בקש" אך הקציצה עצמה נעשית בדרך הרגילה. ואמנם בתוספתא (פ"ג הי"ד) דעת ת"ק ודעת ר' יהודה שיש לשנות באופן ביצוע הקציצה, אך הרש"ס מציין שהרמב"ם סובר כתנא דמתני' שמותר לעשות כן כרגיל, וכן כתב הרדב"ז (לרמב"ם שם הי"ט) ומודה הרמב"ם לראב"ד (רמב"ם שם).

גם פעולה זו של קציצת הקורות נעשית בדרך כלל לעצים, ולכן אף שקציצה זו בוודאי גורמת להצמחה של קורות חדשות לשנה הבאה, מ"מ כיון שהמטרה של הפעולה אינה עבודה שבשדה ושבכרם, לכן חכמים לא אסרו אותה ואף לא הציבו הגבלות וסייגים בביצועה.

 

ד. הוצאת עציצים

הגרשז"א (מנחת שלמה ח"ג סי' קנח אות ו) מתיר הוצאת עציץ מהבית לשדה, כיון שאינו מתכוון לעבודה, ואפי' אם יש בכך השבחה לעציץ מחמת היניקה[5]. הוא מוכיח זאת מדין ליקוט עשבים עבור הבהמה (רמב"ם הל' שמטו"י פ"א הי"ז): "היתה בהמתו עומדת בתוך שדהו מלקט ומביא לפניה, שבהמתו מוכחת עליו". וז"ל הגרשז"א:

"חושבני שאפילו אם מתכוון גם לסיקול השדה ג"כ מותר. דהואיל והסיקול הוי רק מדרבנן יתכן דלא גזרו בשביעית אלא על  עבודות ולא על דבר שאינו נראה כעבודה. דאל"כ איך אפשר לקבוע היתר זה גם לאנשים פשוטים, אשר כמעט אי אפשר שלא יתכוון ויהנה מניקוי השדה".

כיון שליקוט העשבים במציאות זו שבהמתו מוכחת עליו, אינה בכלל עבודה של תיקון השדה, חכמים לא גזרו עליה כלל; אין גם הגבלות או סייגים בהיתר עשיית הפעולה, ולא אכפת לן אם מתכוון גם לסיקול.

 

ובס' הל' שביעית (ח"א מילואים עמ' קפב) כתב:

"ועוד נראה דאפילו האומרים דדבר שאינו מתכוון מותר בשביעית, זהו דווקא אם המעשה מצד עצמו לא מלאכה הוא כגון בלקיטת אבנים ועצים, דכן רגילים שלא מחמת שדה וכרם ורק המחשבה משוי לה למלאכה אבל כמו חרישה עצמה דהוי מעבודת שדה וכרם – אין חילוק בין אם מתכוון כדי להכשיר הקרקע לזריעה או לשם מטרה אחרת…"

אך מדברי מרן הרב קוק זצ"ל, החזו"א והגרשז"א נראה להיפך – שבכה"ג שהפעולה אינה עבודה שבשדה ושבכרם, ורק חלק מבני אדם עושים אותה למטרת תיקון השדה או האילן, אזי מותר בלא שום הגבלות ואף אם יש לו ניחותא בתיקון השדה והכרם. רק פעולה שהיא בדרך כלל עבודה שבשדה ושבכרם, אם אינו מתכוון למלאכה האסורה – מותר במידה ואין מראית העין.



[1] ועי' בפירוש ר' חננאל שמסביר כתירוץ ב' (תוס' שם) שאסור מפני שבפועל מכשיר אגפיה ואסור משום חורש.

[2] ומקור דבריו בירושלמי פ"ג ה"ד: תני אמר ר' יודה במה דברים אמורים בזמן שלא נתכוון לתיקון שדהו אבל אם נתכוון לתיקון שדהו אפילו יותר מיכן מותר…" וכתב מהרי"ק שיש טעות סופר וצ"ל בד"א בזמן שנתכוון לתקן שדהו וכו'.

[3] וע"ע חזו"א (סי' יח ס"ק ו ד"ה ויש לעיין).

[4] בניגוד לדעת הרמב"ם עי' קונ"א (שבת הארץ סיק יא).

[5] וע"ע מנחת שלמה (ח"א סי' מא אות ג) שהעברת עציץ ממקום מקורה למקום שאינו מקורה מהווה שינוי בדין אך אין בכך עבודה. וע"ע מנחת שלמה (ח"א סי' נא אות י) מסתפק הגרשז"א בגינה קטנה הסמוכה לבית כשמסקל לצורך נקיון הבית, הו"ל כבהמתו מוכחת עליו, וכו"ע ידעי שמסקל לשם נקיותא ולא לשם הכנת הקרקע לזריעה.