מתי חלה קדושת שביעית

מתי חלה קדושת שביעית

עלינו לדון מהו מעמד הגידולים קודם הגעתם לשלב הגידול המחייבם בדיני שביעית. שאלה זו תתעורר ביבולים הנכנסים לשביעית והיוצאים ממנה.

| ניסן תשע"ד

הקדמה

שני גורמים קובעים את חלות חיובי קדושת שביעית על פירות הגדלים בשנה השביעית.

א.  שלב הגידול של הפרי.

ב.  התאריך בשנה בו הגיע הפרי לשלב הגידול הקובע.

הגמרא (ראש השנה יג ע"ב) אומרת ששלב הגידול הקובע לאיזה שנה שייכים גידולי השביעית; באילן - חנטה, בתבואה וזיתים  - שליש, בירקות  - לקיטה.

הרמב"ם (שמוי"ו פ"ד ה"ט - הי"ג) הכריע להלכה ששלב הגידול הקובע בפירות האילן, תבואה או קטניות הוא עונת המעשרות. (הגדרת עונת המעשרות הובאה ברמב"ם הלכות מעשר פ"ב ה"ה), באורז, דוחן, פרגין, שומשין ופול המצרי שזרעו לזרע שלב הגידול הקובע הוא גמר הפרי, ואילו בירק שלב הגידול הקובע הוא שעת הלקיטה.      

התאריך הקובע לענין שביעית הוא ראש השנה, א תשרי. (עיין שבת הארץ פ"ד ה"ט אות ד שיש חולקים וסוברים שגם לענין שביעית הזמן הקובע הוא טו בשבט).

דינים אלו הם; הן לענין שביעית והן למוצאי שביעית, וכפי שפסק הרמב"ם (פ"ד ה"ט):

"באחד בתשרי ראש השנה לשמיטין ויובלות. פירות שישית שנכנסו לשביעית, הם היו תבואה או קטניות או פירות האילן, והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה - הרי אלו מותרין, ואע"פ שאוסף אותם בשביעית הרי הן כפירות שישית לכל דבר, ואם לא באו לעונה"מ אלא אחר ראש השנה - הרי הן כפירות שביעית"

וכן פסק לענין מוצאי שביעית (פ"ד הי"ג):

"וכן פירות שיצאו למוצאי שביעית, בתבואה וקניות ואילנות -הלכין אחר עונה"מ, והפרגין והשומשמין והאורז והדוחן ופול המצרי שזרעו לזרע - אחר גמר פרי, והירק אחר לקיטה"

עלינו לדון מהו מעמד הגידולים קודם הגעתם לשלב הגידול המחייבם בדיני שביעית. שאלה זו תתעורר ביבולים הנכנסים לשביעית והיוצאים ממנה. כגון; פירות שיגיעו לעונה"מ בשביעית, ויהיו קדושים בקדושת שביעית, האם חלים עליהם דיני שביעית קודם הגעתם לשלב הגידול המחייבם בדיני שביעית.  וכן בפרי שעונת המעשרות בשמינית מה דינו בשביעית, שהרי כשיגיע לעונה"מ יהיה חולין כפירות שמינית, אולם מה דינו בשביעית האם חלה עליו קדושה מסוימת. כמו כן מה דין תבואה היוצאת משביעית לשמינית והביאה שליש בשמינית האם חלה קדושה קודם עונת המעשרות, וכן בתבואת שביעית קודם הבאת שליש האם היא חייבת בהפקר או שמא אין להפקירה אלא משעה שהביאה שליש. וכן בירקות שילקטו בשמינית האם חלה עליהם קדושת שביעית בשנה השביעית, האם הם הפקר בשביעית והאם חייבים בתרו"מ בשמינית בשעת לקיטה. וכמו כן ירק שגדל בשביעית אולם נמכר לעכו"ם קודם לקיטה, האם חלה בו קדושת שביעית או שמא אין בו קדושת שביעית, כמו כן בירק שגדל בשדה והועבר  קודם לקיטתו לעציץ שאינו נקוב בחממה  (באופנים שאין בהם איסור ספיחים, כגון; בארבע שדות, נזרע בשישית ויוצא לשמינית, חממה, עציץ שאינו נקוב).  

 

א. ירק שהיה מחובר בשביעית ונלקט בשמינית

לענין  ירק שיוצא משביעית לשמינית שנינו במשנה (פ"ה מ"ג):

"לוף  שעברה עליו שביעית, רבי אליעזר אומר אם לקטו העניים את עליו לקטו, ואם לאו יעשה חשבון עם העניים, ר' יהושע אומר אם לקטו העניים את עליו לקטו, ואם לאו אין לעניים עליו חשבון"      

אנו לומדים שלוף הנלקט בשמינית, בחלק מעליו - שגדלו בשביעית  -  יש קדושת שביעית, ובחלק מעליו - שגדלו בשמינית -  אין קדושת שביעית, שהרי ר' אליעזר אומר שיש לעניים חלק (השנה השביעית) בעלי הלוף למרות שנלקטו בשמינית. מכאן שקדושת שביעית איננה מזקיקה לקיטה, אלא עצם זאת שהעלה גדל בשביעית מחיל עליו כבר קדושת שביעית. הסבר זה נראה בדעת הרמב"ם בפיה"מ שכתב:

"ר' אליעזר אומר שאם לקטו העניים את עליו בשביעית ואח"כ עקרו אחר שביעית אינו חייב כלום, ואם לא לקטו עליו יעשה חשבון כמו שאמרו, שאם עקרו אחר השמטה בשנה אחת נותן לעניים החצי. ואם עקרו שנתיים לאחר השמטה נותן לעניים השליש, ואם עקרו לאחר שלש שנים נותן לעניים  הרבע. ולפי סדר זה נותן לענים חלק שנה שביעית מכלל השנים שנשאר באדמה"

מדברי הרמב"ם משמע שלא לקטו בשביעית את העלים, אלא בשמינית, או מספר שנים לאחר השביעית לקטו את העלים ועקרו את הלוף. א"כ מוכח שקדושת שביעית חלה במחובר אפילו בלא לקיטה, וכן מבואר בדברי הרע"ב (פ"ה מ"ג).

הר"ש שואל על הסבר זה:

וא"ת והא בירק אזלינן בתר לקיטה בין לעניין שביעית  בין לעניין מעשר ... וא"כ האי לוף דנלקט בשמינית אין עליו תורת שביעית? ויש לומר דמתניתין אייירי כגון דעקרוהו עם עליו בסוף שביעית ועקרוהו במאפורות (כלי עקירה) כדינו בסוף שביעית והניחוהו במקומו וחזר והוסיף גידולים בשמינית ולפיכך צריך לעשות חשבון  עם העניים, כי הנלקט בשביעית אסור ומה שהוסיף בשמינית מותר"

מדברי הר"ש עולה שאין קדושת שביעית חלה על המחובר אלא על הנלקט בשביעית, אולם דבר שלא נלקט בשביעית אלא בשמינית אין בו קדושת שביעית כלל.

הרש"ס (פ"ה מ"ג ד"ה ואם לאו) תרץ את קושיית הר"ש באופן אחר וכתב:

"נ"ל דלוף דמי לקטנית ולא לירק דמכניסו לקיום הוי כמו בצלים, ולא אמרו בתר לקיטה אלא בירק הכלה ואובד, אבל הכא דריכנו כבר, בשביעית גופה לכו"ע ואפ"ה נתקיים דנתבטלו קצת גידולין דשביעית פשיטא דלא דמי לירק[1].

ועוד נ"ל דאשכחן בבצל ולוף דלא הוו ירק לענין אחר נמי, כמו לענין פאה, והיינו כשהעיקר הוא חתיכה דאיסורא דלאו בתר לקיטה אזלינן דאיסור שבו היכן הלך, אא"כ רבו גידולין על העיקר, ומשמע (בפ' הנודר מן הירק נז ע"ב) דבעינן כ"כ רבו דבטל העיקר בס'. תדע שהא בצל שנטעו כרם ועקר הכרם ובתר הכי בא לעוקרו דאמרינן (בפ' הנודר מן הירק, ובפ' כרם שחרב ה"ז) דאפילו רבו גידולין על עקרו אסור, ואמאי ניזיל בתר לקיטה וכשנתלש הבצל הא נעקר הכרם, אלא ודאי כדאמרן".         

 משני הסברי הרש"ס לכך שהלוף כקיטנית ולא כירק, מוכח שהרש"ס להלכה מסכים עם דברי הר"ש, וס"ל שאין קדושת שביעית אלא בנלקט בשביעית, אלא שבלוף יש דין מיוחד שהוא לא כירק רגיל.

אם נבאר את הרמב"ם כפי שלמד הרש"ס (וכן נראה בדעת הריבמ"ץ) א"כ לכל הראשונים שהזכרנו קדושת שביעית חלה רק כשהלקיטה בשביעית, וירק הנלקט בשמינית אין דעה שיהא בו דיני שביעית, וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ד הי"ב) שכתב "הירק בשעת לקיטתו" דהיינו ירק שנלקט בשמינית אין בו קדושת שביעית, למרות שגדל בשביעית, ולכן גם בהיותו בשביעית לא היה בו קדושת שביעית.  

 

 ב. דין מיוחד באתרוג

רבי שמעון (ראש השנה טו ע"א) סובר שאתרוג היוצא משביעית לשמינית פטור מביעור ופטור ממעשר, והקשה הר"ן (ר"ה טו ע"ב ד"ה אינהו):

"ומיהו קשיא לי אמאי קאמר דפטורה מן המעשר, דהא כיון דס"ל דפטורה מן הביעור, הו"ל לחייבו במעשר, ואפי' ס"ל כר"ג דאזיל בתר לקיטה למעשר, לפי שאין פירות שביעית פטורין מן המעשר אלא מתורת הפקר, וזו כיון שאינה חייבת בביעור הוה לן לחייבה במעשר? וניחא לי, דכיון דבשביעית היתה הפקר כשנכנסה שמינית בעליה מהפקירא קא זכו בה ומשום הכי פטורה מן המעשר".        

מדברי הר"ן אנו לומדים שאתרוג שילקט בשמינית ולא יהא בו דין ביעור בכל אופן חייב בשביעית בהפקר.

אולם יש להעיר שרוב הראשונים (רש"י, תוס', רשב"א, ריטב"א) למדו שדינו של רבי שמעון הוא רק באתרוג ולא בשאר האילנות, ואין כאן פטור כללי, אלא הסבר מיוחד ופרטי לאתרוג, וממילא אין להביא ראיה מדברי ר"ש לשאר דברים. המיוחד באתרוג לדעת ר"ש הוא מכיון שרק בו אנו הולכים גם אחר חנטה וגם אחר לקיטה, (עיין טורי אבן ר"ה טו ע"ב ד"ה שאין לך, משנת ר' אהרון זרעים סי' כא אות ד). לכן בשעת החנטה חלים חיובי שביעית והאתרוג הוא הפקר, אלא שכיון שהלקיטה תהא בשמינית לא יהא חייב בביעור לדעת ר"ש, שצריך שתהא החנטה והלקיטה באותה השנה, לכן פטור מהביעור. העולה מכאן שבירקות שהולכים רק לפי שעת הלקיטה בהם אין דין הפקר עד שעת הלקיטה. וכפי שהר"ן כתב שלדעות שהולכים רק לפי הלקיטה הרי שהגדל בשביעית ונלקט בשמינית חייב במעשרות כיון שנלקט בשמינית, ואין הר"ן פוטרו מתרו"מ כהפקר שנלקט, ולא הוזכרה סברא זו אלא לר"ש שחדש שבאתרוג אנו הולכים גם לפי חנטה וגם לפי לקיטה.  

 

ג. הנלקט בשמינית לא מופקר בשביעית

הרז"ה (ר"ה טו ע"ב ד"ה אמר רבה) למד שאתרוג שביעית שנלקט בשמינית חייב במעשרות ובביעור, ולכאורה אם הפירות היו הפקר בשביעית א"כ דינו כנלקט מההפקר שפטור מתרו"מ, והחזו"א (סי' ז ס"ק יד) תירץ שכיון שנלקט בשמינית דינינן ליה למפרע כאינו קדוש בקדושת שביעית ולכן חייב בתרו"מ. הגרשז"א זצ"ל (מעדני ארץ סי' יא ס"ק יא) הקשה על כך הרי היה הפקר בשביעית, והיה  כל אדם יכול לזכות בהם, וא"כ מה טעם לא נפטרו ממעשר? אלא נראה שאכן אין האתרוג בשביעית הפקר, מכיון שאתרוגים  אלו ילקטו בשמינית, הרי שאינם הפקר בשנה השביעית, וכן כתב הגרצ"פ פרנק זצ"ל (הר המור קונטרס נטעי צבי סי' יב), וכשם שפרי שחנט בששית ונלקט בשביעית איננו קדוש כן ירק שנלקט בשמינית איננו קדוש בשביעית. וכל זה לשיטת הרז"ה אולם מדברי הר"ן לעיל נראה שהוי הפקר בשביעית.

                                  

ד. תבואה היוצאת לשמינית, ביאור בדעת הר"ש

הירושלמי (מעשרות פ"ה מ"א) אומר:

"הביאה פחות משליש לפני שביעית ונכנסה שביעית אסורה משום ספיחים ולא חלה עליה קדושת שביעית שכבר היו עשבים ולא חלה עליהן קדושת שביעית.

 הביאה פחות משליש לפני שמינית ונכנסה שמינית מותרת משום ספיחיםוחלה עליהן קדושת שביעית"                 

וביאר הר"ש (שביעית פ"ט מ"א) ש"חלה" פירושו אם ליקטן עשבים, ואילו הביטוי מותרים או אסורים משום ספיחין היינו אם לקטן כתבואה. מרן הרב קוק זצ"ל, בשבת הארץ (פ"ד ה"ג אות ג) באר את דברי הר"ש שתבואה שהביאה פחות משליש לפני שביעית ונלקטה בתורת עשבים קודם שנגמרה, אין בה קדושת שביעית ובודאי לא ספיחין שהרי כעשבים נגמרה בששית, אולם אם נלקטה בשביעית בתורת תבואה הרי היא אסורה באיסור ספיחין שהרי הביאה  שליש בשביעית.                

ולעומת זאת תבואה שהביאה פחות משליש בשביעית ונלקטה בשמינית, אם נלקטה לאחר שהביאה שליש בשמינית כתבואה אין בה קדושת שביעית, שהרי הביאה שליש בשמינית. אבל אם נלקטה כעשבים, חלה עליה קדושת שביעית שהרי נגמרה  לעשבים בשביעית, לכן יש בה קדושת שביעית. 

יסוד דברי הר"ש (על פי שבת הארץ) בנויים על כך שיש לחלק בדבר עצמו לפי מטרות הגידול, וכפי שאנו לומדים בפול המצרי (פ"ד הי"ד) שיש חלוק בין זרע וירק, והכל תלוי לפי ייעודו של החלק הנלקט.  וכן במשנה (פ"ב מ"י) לענין דלועין שעומדים לזרע או לירק שיש לחלק בדבר גמר הפרי לפי מטרות הגידול. לכן גם בתבואה תלוי אם עומד לעשבים או לתבואה.

העולה מדברי הר"ש (לפי באור שבת הארץ) שאין קדושת שביעית קודם עונה"מ, אלא בדבר שכבר נגמר דינו בשביעית, ולכן עשבים שנגמרו בשביעית יש בהם קדושת שביעית, אבל דברים שהזמן הקובע בהם הוא בשמינית אין בהם קדושת שביעית. ועל פי הסבר זה מבוארים היטב דברי הר"ש (פ"ה מ"ג) שקדושת שביעית בירקות חלה רק כאשר היתה לקיטה בשביעית אבל אם לא היתה לקיטה אין לחייב בדיני שביעית (עיין קול יהודה גרשוני עמ' שיב, שיח השדה סי' ט).

החזו"א (סי' ז ס"ק כ, סי' יג ס"ק י) כתב שמדברי הר"ש מוכח ששביעית חלה קודם עונה"מ, שהרי ביוצא משביעית לשמינית וקצר קודם הגעת התבואה לשליש נוהגת בהם קדושת שביעית, ואילו בהגיע התבואה לשליש גידולה  בשמינית אין בה קדושת שביעית. מכאן שיש קדושת שביעית קודם לעונה"מ (וכן כתב הקה"י סי' ט), ולכאורה יש לעיין בהכי טובא שהרי עונה"מ בשביעית בשליש גדולו הוא לענין תבואה אבל כאשר המדובר בעשבים הרי כבר היה מוכן בשביעית, ואין כאן קודם עונת המעשרות. ועוד החזו"א גופא (סי' ז ס"ק כ) כתב שיש לדון שקדושת שביעית קודם לעונה"מ נובעת מהיות התבואה ראויה למאכל בהמה, ולכאורה דברי החזו"א הללו תואמים את יסוד דברי הרב קוק זצ"ל, לפי יסוד זה אין ראיה שחלה קדושת שביעית קודם לעונה"מ אלא בדבר שנגמר בשביעית והתבואה ראויה למאכל בהמה כבר בששית, אבל בגדולים שלא נגמרו בששית ליעודם אין בם קדושת שביעית קודם הגעתם לשלב המחייב בשביעית. ועוד החזו"א (סי' טו  סק"ג ד"ה ונראה, ובמש"כ) כתב שירק היוצא לשמינית איננו קדוש, משמע שהזמן הקובע הוא הלקיטה, ומכיון שהלקיטה תהא בשמינית לא חלים דיני שביעית. 

 

ה. ראיה  שאין ירקות הנלקטים בשמינית הפקר בשביעית

הגמרא (ראש השנה טו) הביאה ברייתא שאתרוג היוצא משביעית לשמינית חייב בביעור ופטור מתרו"מ, והגמרא אומרת שדין זה הוא מחומרא, ומסבירים הראשונים (תוס', רשב"א ריטב"א, ר"ן ועוד) שכיון שאתרוג הנלקט בשביעית חייב בביעור ופטור  מתרו"מ, אנו מחמירים גם באתרוג שנלקט בשמינית לדונו כחנט בשביעית, ולכן חייב בביעור ופטור מתרו"מ. ולכאורה אפילו אם דינו לילך בתר לקיטה והוא של שמינית, אם האתרוג בשביעית היה של הפקר,  צריך להיות פטור מתרו"מ, כדין הנלקט מההפקר, אלא על כרחך שאין כאן גדר של הפקר בשביעית מכיון שנלקט בשמינית.

                                                            

ו. דעות אחרונים לענין ירק שנלקט בשמינית

מדברי האור שמח (הל' מעש"ש פ"א ה"ה) שאתרוג שחנט בשישית ועבר את שנת השביעית ונלקט בשמינית - חייב בתרו"מ למרות שהיה הפקר בשביעית, משמע שחייב הפקר בירקות שנלקטו בשמינית. אולם יש להעיר שהתם איירי באתרוג וכפי שכתבנו (לעיל אות ב) יש מקום לחלק בין אתרוג ושאר ירקות, שהרי באתרוג יש צד של פרי וכבר חנט בשישית.

על דברי האו"ש שאתרוג שחנט בשישית ועבר את שנת השביעית ונלקט בשמינית - חייב בתרו"מ למרות שהיה הפקר בשביעית, משמע שיש הפקר בפירות שנלקטו בשמינית. הקשה הגרנ"ט (חי' קידושין בדין אתרוג) הרי לא היתה לקיטה בשביעית ולא הוי הפקר, ואדרבא כתב הגרנ"ט שאין קדושת שביעית במה שחנט בשישית ועבר את השביעית ונלקט בשמינית, והוסיף שאפילו אתרוג של שישית שנלקט בשביעית למרות שדינו כשל שביעית בכו"א עד שעת הלקיטה אין בו דיני הפקר של שביעית. עיין אבי עזרי (פ"ד הכ"ד) שג"כ תמה על האור שמח, הרי לא היתה לקיטה וממילא לא הוי הפקר בשביעית.

הרצ"פ פרנק זצ"ל כתב (הר המור, קונטרס נטעי צבי סי' יא):

"נסתפקתי בירק של שביעית שהיה בדעתו של בעל השדה שיכנס לשמינית, אם בא אחר ולקטו בשביעית שלא מדעת בעל השדה, אם חשיב פירות  שביעית, אי תליא בדעת בעלים או לא דבתר מציאות הלקיטה, וכן יש לעיין אי שרי ללקוט בלי דעת הבעלים ולהוריד עליהם קדושת שביעית"

מדברי הגרצ"פ פרנק זצ"ל עולה שהספק הוא אם בא אדם ולקט שלא מדעת הבעלים, האם לקיטתו לקיטה, אבל אם לא נלקטו בשביעית הדבר ברור שלא חלה עליו קדושה, וא"כ הדברים תואמים את שנתברר לעיל שירק שיצא לשמינית ונלקט בשמינית אין קדושת שביעית במחובר.

והוסיף שם הרב פרנק זצ"ל שאפילו לשיטת המהרי"ט שהפקר של שביעית חל ממילא, דאפקעתא דמלכא הוא, בירק שנלקט בשמינית י"ל שהפקר התורה תלוי ועומד, ואם ילקט בשמינית הרי התגלה למפרע שאין בו דיני הפקר (ע"ע הר צבי ח"ב סי' מד).

וכבר הבאנו (לעיל אות ד) שמדברי החזו"א (סי' טו סק"ג ד"ה ונראה, ובמש"כ) מוכח שכל היוצא לשמינית אין בו קדושת שביעית.

 

ז. סיכום לענין ירק שנלקט בשמינית

העולה לנו שהראשונים מסכימים לדעה זו שאין קדושת שביעית חלה אלא משעת החיוב בעונה"מ, ואילו בירק שנלקט בשמינית אין בו דיני שביעית בשנת השמיטה.

 

ח. קדושת שביעית והפסד בפירות שביעית קודם הגעתם לעונה"מ

הרמב"ם (פ"ד ה"ט) הכריע שהזמן הקובע בפירות הוא עונת המעשרות, ולכן אם היו תבואה, קטניות או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה, הרי אלו מותרים כפירות ששית, ואם לא באו לידי עונת המעשרות אלא אחר ראש השנה הרי הן כפירות שביעית.

ראיה לכך דברי המשנה (מעשרות פ"ה מ"ג):

"לא ימכור אדם את פירותיו משבאו לעונת המעשרות למי שאינו נאמן על המעשרות ולא בשביעית למי שחשוד על השביעית"

מפרוש הרמב"ם למשנה נראה שדיני קדושת שביעית הם משעה שהפירות הגיעו לעונת המעשרות, ולכן אין למכור פירות הקדושים בקדושת שביעית לחשוד שלא ינהג בהם קדושת שביעית (וכ"כ במלאכת שלמה בשם רבינו יהוסף ז"ל). 

קביעת הרמב"ם שהזמן המחיל קדושת שביעית על הפירות הוא עונת המעשרות קשה מדברי המשנה (פ"ד מ"י):

"מאימתי אין קוצצין האילן בשביעית, ב"ש אומרים כל האילן משיוציא, ב"ה אומרים החרובין משישלשלו, והגפנים משיגרעו, והזיתים משינצו, ושאר כל אילן משיוציא, וכל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקצצו"

הרמב"ם (פ"ה הי"ח) הביא להלכה את דברי המשנה שאסור לקוץ גם קודם עונת המעשרות, משמע שקדושת שביעית חלה קודם לעונת המעשרות.

 המקדש דוד (ראש סי' ס ד"ה והנה ז"ש הרמב"ם) הסביר שלענין הפסד דנים בפירות על שם סופם, ואסור לגרום לכך שהפירות לא יגיעו לעונת המעשרות שזו תכלית הפירות, ולכן איסור הפסד חל מיד משיגיעו לידי פרי, ואילו קדושת שביעית חלה רק משעה שהגיעו לעונת המעשרות.

יש לבאר את דברי המקדש דוד שקדושת שביעית זהו דין שחל על פירות שביעית, קדושת השביעית היא האוסרת לשנות את פירות השביעית מייעודם ושמושם הרגיל[2] אולם גם קודם היות הפירות קדושים בקדושת שביעית יש דין כללי של והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, דין זה מחייב אותנו לדאוג שהפירות יהיו לאכלה, דהיינו איסור להפסיד את הפירות לפני אכילתם. לכן איסור קציצת האילן הוא אסור למרות שגרם הפסד פירות מותר בשביעית (מהרי"ט ח"א סי' פג) אלא שזהו איסור עצמי שאסור לנו לגרום למצב שיפסדו פירות שביעית ולא יגיעו לידי אכילה (עיין קול יהודה, גרשוני, עמוד שיב).

 בדברי הגמ' (בב"ק קא ע"ב) אנו לומדים מושגי קדושה בפירות אבל רק לענין תשמישי הפירות, וכפי שהרמב"ם (פ"ד ה"ג) כתב:

"ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר"

ההשואה בין תרומה ושביעית היא לענין השימוש בפרי, אבל הפרי קודם הגעתו לעונה"מ אין בו מושג קדושה, אלא דינים האוסרים התנהגויות מסוימות, ולכן כתב המקדש  דוד שלענין הפסד שלא תהא אפשרות אכילה בשביעית על כך אנו אוסרים גם קודם היות הפרי מוכן, אבל דיני קדושת שביעית שהם דינים בפירות שביעית או בדמי שביעית חלים  רק לאחר היות הפרי ראוי לאכילה.

חילוק זה הובא במהרי"ט (ח"א סי' פג) שהקשה מהמשנה (פ"ד מ"י) האוסרת קציצת אילן בשביעית, והגמ' (פסחים נב ע"א) הסבירה שהאיסור הוא משום הפסד פירות שביעית, ואילו בירושלמי (פ"ד ה"ו) הובא דיון האם מותר לעשות מלוגמא מפגים שביחלו, הנאכלים בשדה ולא נאכלים בבית, ומסקנת הירושלמי היא להתיר לעשות מלוגמא מפגין שחנטו בשביעית, ולכאורה הרי אסור להפסיד פירות שביעית? המהרי"ט תרץ:

"ויש לתרץ דדוקא להנות בהם בדברים שדרכו להנות מותר, דדרשינן בפרק מקום שנהגו והיתה שבת הארץ לכם לכל צרכיכם, ולאו הפסד הוא הואיל ועכשיו אינו ראוי אלא לנו, כשהוא ראוי לאכילה אין עושין ממנו שאר צרכים דאז הוי הפסד, אבל כשאינו ראוי לאכילה  לא הוי הפסד. הלכך לקוץ את האילן שאין דרך הנאתן בכך ולא מתהני כלל ממה שמוציא האילן בשביעית ולא מתכוין אלא לעצים בהא ודאי דאסור כל היכא דחניט פירא"     

מדברי המהרי"ט אנו לומדים שאיסור קציצת פירות שביעית שונה מדין שנוי בפירות שביעית, שהרי בשעה שהפגין הזריחו, התיר לעשות מהם מלוגמא למרות שאין הפירות נאכלים, ועשיית מלוגמא כלול בדין  לאכלה ולא להפסד - לאכלה ולא למלוגמא, בכל אופן מכיון שאין לנו הנאה אחרת מהפגין, הרי זוהיא דרך אכילתו כעת, ואיסור עשיית מלוגמא מפירות שביעית חל רק בשעה שהפירות ראויים לאכילה. אבל אסור לקצוץ את העץ משעת החנטה, למרות שמתכוון לעצים,  כיוון שאין בקציצה זו דרך אכילה. הדברים מבוארים היטב לפי סברת המקדש דוד, שאיסור קציצת ומניעת הגעת הפרי לתכליתם הוא איסור עצמי, ואפילו אחר חנטה אסור לקצוץ, אבל כאשר משתמשים בפירות כדרך תשמישם הראוי כעת, הרי זאת היא אכילתם ואין כאן איסור של לאכלה ולא להפסד - לאכלה ולא למלוגמא.

את דברי המשנה (פ"ה מ"א):

"בנות שוח שביעית שלהם שניה שהן עושות לשלש שנים, רבי יהודה אומר הפרסאות שביעית שלהן מוצאי שביעית שהן עושות לשתי שנים, אמרו לו לא אמרו אלא בנות שוח"

מסביר במשנה ראשונה (פ"ה מ"א סוף ד"ה א"ל):

"הא דקתני בנות שוח שביעית שלהן שניה כלומר דוקא שניה נוהג בהן קדושת שביעית לא בראשונה אם תלשן קודם גמרן או נפלו מעצמן אין בהן קדושת שביעית משום דבנות שוח גרועות הן ביותר ...והיינו דקתני שביעית שלהן שניה דוקא ולא קודם גמרן, דאין שביעית אלא בעומד לאכילה, ואם בא לתלשן קדם גמרן לא שבקינן ליה דלאכלה ולא להפסד כתיב"

הסבר זה הוא כשיטת המקדש דוד שאין לתלוש פירות שביעית קודם גמרן, אולם אין חלות קדושת שביעית עד שיגמרו, ואם יתלשו קודם גמרן לא יהא בפירות קדושת שביעית.

בהר צבי (זרעים ח"ב סי' מד) כתב שקדושת שביעית מדאורייתא חלה רק בשעת גמר הפרי, כשהגיע לעונה"מ, אולם ישנה קדושת שביעית שהיא אסמכתא מדבריהם בלבד, שאסור להפסיד פירות שביעית גם קודם עונה"מ, אלא שיש ספק בירושלמי האם מותר לעשות מלוגמא מפגין קודם הבשלתם, ויסוד הספק הוא האם חכמים גזרו קדושת שביעית גם על דברים העומדים לרפואת בני אדם. ונראה שסברת ההר צבי היא כסברת המקדש דוד שקודם עונה"מ יש איסור הפסד אלא שההר צבי הוסיף שהפסד זה אסור בגלל קדושת שביעית מדרבנן, אבל ברור שאין קדושת שביעית קודם הגעת הפירות לעונה"מ.

מדברי המקדש דוד אנו לומדים שקודם עונה"מ בפירות, וקודם הגעת התבואה לשליש גידולה יש איסור למנוע מהפרי להגיע לייעודו, וכן יהא הדין בירקות קודם שתגיע שעת לקיטתם.    

 

ט. דעות שחלות קדושת שביעית קודם עונה"מ

כנגד שיטות אלו שאין קדושת שביעית קודם עונה"מ יש להביא ראיה מלשון התוס' (סוכה מ ע"א ד"ה ועצים):

"פירות סתמייהו לאכילה, ומשעת יצירתן חיילא קדושה עלייהו, ותו לא מהניא מחשבה לאפקועי למשרה ולכובסה דאין נוהגין בקדושת שביעית"

משמע שמשעת יצירת הפרי חלה קדושת שביעית, ואפילו קודם הגעתם לעונה"מ. אמנם בדוחק אפשר לבאר שמשעת יצירת גמר הפרי חלה קדושת שביעית (הר צבי זרעים ח"ב סי' מד).

תוס' אנשי שם (מעשרות פ"ה מ"ג) הקשה על פרוש הרמב"ם למשנה, המתיר מכירת פירות שביעית קודם הגעת הפירות לעונה"מ, שהרי קדושת שביעית חלה קודם הגעת הפרי לעונת המעשרות אלא שהגעת הפרי לעונה"מ היא המתירה את אכילת הפירות וקודם הגעת הפרי לעונה"מ יש מלבד קדושת פירות שביעית גם איסור אכילה. ולפיכך סובר תוס' אנשי שם שאיסור מכירת פירות שביעית לעם הארץ הוא גם קודם הגעת הפירות לעונה"מ. על פי הסבר זה למד האנשי שם שהרמב"ם השמיט את דין איסור מכירת פירות שביעית לעם הארץ מכיון שכלל דין זה באיסור מסירת דמי שביעית לעם הארץ, ואיסור זה חל ללא הגבלה של שלב מסוים בפרי, ולכן כשם שאסור למסור דמי שביעית לעם הארץ כן אסור למכור פירות שביעית לע"ה אפילו קודם הגעתם לעונת המעשרות.

תורת הארץ (פ"ח אות סג,סה) סובר שקדושת שביעית חלה כבר משעה שנעשה פרי, והמשנה (מעשרות פ"ה מ"ג) האוסרת מכירה לחשוד רק לאחר עונה"מ, פרושה שקודם לעונה"מ הפירות הם הפקר שהרי הם קדושים בקדושת שביעית, ולכן אין אפשרות למוכרם רק לאחר עונה"מ, והמשנה אומרת שאין למכור את הפירות לאדם החשוד על השביעית.  (עיין חזו"א סי' יט ס"ק כב, ובקהלות יעקב זרעים סי' ט).

                                

                                        

י. זמן חלות קדוש"ש בירק שנלקט בשביעית

בענין ירקות הנלקטים בשביעית עצמה מתי חלה בהם קדושת שביעית. שנינו במשנה (פ"ה מ"ד):

"לוף של ערב שביעית שנכנס לשביעית וכן בצלים הקיצונים וכן פואה של עידית ב"ש אומרים עוקרים אותן במאפורות של עץ, וב"ה אומרים בקרדומות של מתכת, ומודים בפואה של צלעות שעוקרין אותה בקרדומות של מתכת"

ופרשו רמב"ם, ריבמ"ץ, ר"ש, רע"ב, תפא"י, שהלוף לא הוסיף לצמוח בשביעית, שאם הוסיף בשביעית היה בו דיני שביעית ואסור היה להפסידו, ולכאורה משמע מכאן שמיד בכניסת השנה השביעית חלה קדושת שביעית על הצמחים, ולכן אסור לעקרו בשביעית.

עוד ראיה לכך שמיד בכניסת השנה השביעית חלה קדושת שביעית אפשר להביא מדברי המשנה (פ"ו מ"ג):

"בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו, אם היו העלין שלהם שחורים אסורים, הוריקו הרי  אלו מותרים, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר אם יכולין להתלש בעלין שלהן אסורין"

משמע שקדושת השביעית חלה מיד בכניסת שביעית, שהרי העלין השחורים הם סימן שהעלים יונקים מהקרקע בשביעית, ומכיון שהעלים החדשים יש בהם דיני שביעית ומבטלים את ההתר שהיה מהשישית, נראה שמתחילת השנה חלה קדושת שביעית, ולכן יש ביטול של העלים הישנים בעלים החדשים.

 את שתי הראיות אפשר לדחות ולומר שהקדושה חלה רק בשעת הלקיטה, והרי זה כשתי פעולות הבאות כאחד, אולם זה קשה אם העלים עד עכשיו לא היה בהם דין שביעית כיצד בשעת הלקיטה יקבלו דין שביעית ויוכלו לבטל את ההתר של הששית, אלא משמע שמתחילת השנה השביעית חלים דיני שביעית על הירקות.

בעל האפיקי ים (ח"ב סי' כה) הביא ראיה שאין דין שביעית במחובר מכך  שהרמב"ם הסובר שלקיטה היא הקובעת בדיני שביעית התיר לקצור את הלוף של ערב שביעית, וכן את הבצלים הקיצוניים, והרי למרות שלא גדל בשביעית בכל אופן הלקיטה בשביעית, וא"כ לדעת הרמב"ם יש לאסור משום הפסד פירות שביעית. אלא מכאן שאין דיני שביעית במחובר, ואפילו בשעת הלקיטה לא חלים דינים אלו, אלא הלוקט זכה בירקות אלו.

אולם נראה שאפשר לתרץ את השאלה על פי דברי הרע"ב בפרושו למשנה (פ"ה מ"ד) שכתב שבצלים הקיצוניים הם יבשים מאד, וא"כ אין כאן מצב של גמר פרי ולקיטה רגילים, אלא כאן מחוסר עקירה בלבד, ולכן אין להחשיב את העקירה כלקיטה (עיין תורת השביעית עמ' דש-שה, קול יהודה גרשוני עמ' שיח). על פי זה מובן שאין בבצלים אלו דיני שביעית, אבל נראה שבירקות שכן מוסיפים גידול בשביעית חלים עליהם דיני שביעית מתחילת השנה השביעית.

הגרנ"ט (קידושין, בדין אתרוג) כותב שאתרוג שחנט בשישית ונלקט בשמינית אין בו קדושת שביעית אלא בשעת הלקיטה, וביאר שהסברא היא מכיון שאתרוג דר באילנו שנתיים שלש, ויתכן שאתרוג שחנט בשישית ילקט בשמינית, ולכן אפילו אם נלקט בשביעית, ואפילו על ידי בעלים אין בו דיני שביעית - אלא בשעת הלקיטה. מדבריו אנו לומדים שדבר שאיננו דר באילנו משנה לשנה, אלא הוא חד שנתי שבודאי ילקט בשביעית, הרי שדינו כשל שביעית מכניסת השביעית.

                                         

יא. סיכום

העולה לנו שבירק הנלקט בשביעית חלה קדושת שביעית בתחילת השנה השביעית לפני שעת הלקיטה, ואילו ירק שיוצא לשמינית אין בו קדושת שביעית כלל, ויש לבאר שעל הירק הנלקט בשמינית לא יחולו כלל דיני שביעית מכיון שבלקיטתו לא יהא קדוש בקדושת שביעית, אולם ירק הנלקט בשביעית הרי שתחול עליו קדושת שביעית לכן יש מקום לאמר שהקדושה  חלה עליו כבר משעת כניסת השנה השביעית.

פירות שביעית לכו"ע אסור להפסידם אפילו קודם הגעתם לשלב גידול המחייבם בדיני שביעית, ויש אומרים שיש לנהוג בפירות אלו כבר כל דיני קדושת שביעית.

 



[1] . וכן נראה שלמד הריבמ"ץ פ"ה מ"ג.

 

[2] עיין שבת הארץ עם תוספת שבת פ"ה ה"ג הערה 3 למקור האיסור לשנות פירות שביעית.