מפני מה אין מברכים על מצוות צדקה? והאם מצות צדקה בעי כוונה?

מפני מה אין מברכים על מצוות צדקה? והאם מצות צדקה בעי כוונה?

אי זו מצוה מברכין על עשייתה ועל איזו אין מברכין (כגון צדקה ושאר גמילות חסדים)? והאם מצוות צדקה בעי כוונה?

| ניסן תשע"ד

1. שו"ת הרשב"א חלק א סימן רנד

שאלת לבאר לך על אי זו מצוה מברכין על עשייתה ועל אי זו אין  מברכין  כגון  צדקה  ושאר גמילות חסדים? 

דע כי כל מצוה שאי אפשר לו בגמר עשייתה /עשיתה/ להעשות בינו לבין עצמו אלא צריכה אחר עמו אין מברכין עליה  כגון צדקה ובקור חולים וכיוצא בזה. שאם אין לקבל או שאינו רוצה לקבל וכן בקור חולים שאם אין חולה לבקרו או  שאינו רוצה בבקורו אי אפשר לו לעשותה אין מברך עליהם וכן כל כיוצא בהן. עוד יש כללין אחרים בזה והוצרכו  גדולי הדורות לחפש אחריהן. ויש למקצתן כללין ואכתוב לך קצת מהן. 

א. מדוע אין מברכים על מצות צדקה לדעת הרשב"א?

ב. האם נימוקו של הרשב"א מתאים גם למקרה של עני שבא לבקש צדקה? נמק

 

2. שו"ת שרידי אש חלק א סימן סא עמוד קעב

רבי יחיאל יעקב וינברג נולד ברוסיה בשנת ה"א תרמ"ה (1885), ונפטר במונטרה, שוויץ בשנת ה"א תשכ"ו (1966) ונקבר  בירושלים. למד בישיבות ליטא וספג בהן את שיטת הלמדנות ואת תורת המוסר של הרב ישראל סלנטר. בימי מלחמת  העולם הראשונה היגר לגרמניה ולימים נתמנה כראש בית המדרש לרבנים על שם רבי עזריאל הילדסהיימר בברלין,  עד לסגירתו על ידי הנאצים ימ"ש בליל הבדולח, בשנת תרצ"ט (1938). הוא היה גאון תלמודי שהשיב לשאלות רבות  בהלכה, וחינך דורות של רבנים, מנהיגים והוגים. בימי מלחמת העולם השניה נעצר על ידי הנאצים במחנות, ונותר  בחיים שבור בגופו, אך איתן ברוחו. לאחר המלחמה התיישב בשוייץ. 

 

 ב"ה, יום ב' ויגש תש"ט, מונטרה

לכבוד ידי"נ הרב הג' מהר"ז רוזנגרטן ני"ו 

 

ענין ראשון: מפני מה אין מברכים על  משלוח   מנות  

"...בפורים זה הרהרתי בקושית האחרונים: למה אין מברכין על משלוח מנות, לפי טעם הרשב"א שאין מברכין על הצדקה  שמא לא יקבל, והרי גבי מ"מ יוצאין אף אם אינו מקבל, כמו שכתב הרמ"א או"ח סי' תרצ"ה סע' ד' (והפר"ח חולק עליו).  ובאמת נראה שאין כוונת הרשב"א דאיכא למיחש שמא לא יקבל ותהא ברכתו לבטלה, דמה יאמר למי שנותן לעני  המבקש נדבה? אלא כוונתו, שאין מברכין על מצוה שאינה תלויה בעושה המצוה לבדו אלא גם באחר. ואפשר שמטעם  זה אין מברכין על נתינת תרומה לכהן, אף שגם הנתינה היא מצוה כמו ההפרשה שעליה מברכין. 

 

ועוד נ"ל, שמשלוח מנות היא להרבות שלום ואהבה וריעות, כמו שכתב החת"ס באו"ח סי' קצ"ה. והנה אף שבכל המצות  גדול המצווה ועושה ומברכין וציונו - במשלוח מנות טוב שיתן מרצונו החפשי, מתוך רגש של אהבה לאחיו העברי, ואם  הוא נותן רק עפ"י צווי הוא מפחית מידת האהבה. וכן הדין בצדקה, שאם הוא נותן מתוך רחמנות או מתוך אהבת  ישראל טוב יותר ממי שנותן מתוך צווי וכפיה. וראה מה שכתב הרמב"ם בשמונה פרקיו על מחלוקת הפילוסופים אם  טוב יותר לעשות עפ"י צווי או עפ"י רצון פנימי והכרעת הרמב"ם בזה. ואפשר שמשום כך אין מברכין על כיבוד אב  ואם. 

ובזה נ"ל לפשוט ספקם של האחרונים אם כופין על משלוח מנות כמו שכופין על הצדקה, שמשלוח מנות ע"י כפיה אינה  כלום, ושאני צדקה, דהתם העני מבקש לחם להשביע רעבונו. 

 

ועוד נ"ל לחדש, שמשלוח מנות היא באמת מצוה תמידית בכל השנה, ורק בפורים נצטוינו לקיים בפועל מצוה זו כדי  שנזכור בכל השנה, כדרך שאנו קורים פ' זכור, כדי שנזכור כל השנה. וידוע מה שכתב באו"ז, שמצוה שהיא תמידית ואין  לה הפסק אין מברכין עליה. 

 

ג. מדוע לדעת ה"שרידי אש" אין מברכים על מצוות צדקה?

ד. במה דומות מצות הצדקה ומצוות משלוח מנות? ובמה הן שונות ומדוע?

ה. מהי הכוונה הרצויה במצוות צדקה לדעת השרידי אש?

 

 

3. שמונה פרקים לרמב"ם פרק ו

הפרק הששי - בהפרש בין המעולה והמושל בנפשו. 

 

אמרו הפילוסופים, שהמושל בנפשו, אף על פי שיעשה המעשים המעולים - הרי הוא עושה הטובות והוא מתאוה למעשי  הרעות ומשתוקק להם, והוא ניפתל עם יצרו, ומתנגד במעשהו למה שיעירוהו אליו כוחו ותאוותו ותכונת נפשו, והוא  עושה הטובות והוא מצטער בעשייתן. אבל המעולה - הרי הוא נמשך במעשהו אחר מה שיעירוהו אליו תאוותו  ותכונתו, ויעשה הטובות והוא מתאוה ומשתוקק להן. ובהסכמה מן הפילוסופים, שהמעולה יותר טוב ויותר שלם מן  המושל בנפשו. אבל, אמרו, אפשר שיעמוד המושל בנפשו במקום שהמעולה עומד בהרבה מן הדברים, ומדרגתו פחותה  בהכרח, להיותו מתאווה לפועל הרע, ואף על פי שלא יפעלהו, אבל תשוקתו לו היא תכונה רעה בנפש. וכבר אמר  שלמה כיוצא בזה, אמר: +משלי כא, י+ "נפש רשע איוותה רע". ואמר בשמחת המעולה במעשה הטובות, והצטער מי  שאינו מעולה בעשייתן, זה המאמר: +משלי כא, טו+ "שמחה לצדיק עשות משפט, ומחתה לפועלי און". הרי זה מה  שייראה מדברי התורה, המתאים למה שזכרוהו הפילוסופים. 

 

וכאשר חקרנו אחר דברי החכמים בזה הענין, מצאנו להם, שהמתאווה לעבירות ומשתוקק להן - יותר טוב ויותר שלם  מאשר לא יתאווה להן ולא יצטער בהנחתן. עד שאמרו, שכל מה שיהיה האדם יותר טוב ויותר שלם - יהיו תשוקתו  לעבירות וצערו בהנחתן יותר חזקים, והביאו בזה מעשיות, ואמרו: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". לא די בזה,  אלא שאמרו כי שכר המושל בנפשו גדול כפי שעור צערו במושלו בנפשו, ואמרו: "לפום צערא אגרא". ויתר על כן, שהם  ציוו שיהיה האדם מושל בנפשו, והזהירו מלומר: אני בטבעי איני מתאווה לזאת העבירה, ואפילו לא אסרתה התורה,  והוא אומרם: "רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי  אפשי לבוא על הערוה, אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". 

 

ולפי המובן מפשטי שני הדברים בתחילת המחשבה, הרי שני המאמרים סותרים זה את זה. ואין הדבר כן, אלא שניהם  אמת, ואין ביניהם מחלוקת כלל. וזה, שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות - הן אשר אמרו שמי שלא יתאווה להן  יותר טוב ממי שיתאווה להן וימשול בנפשו מהן, והם הדברים המפורסמים אצל בני האדם כולם שהם רעות, כשפיכות  דמים, וגניבה, וגזל, והונאה, והזק למי שלא הרע, וגמול רע למיטיב, וזלזול הורים, וכיוצא באלה. והן המצוות אשר  יאמרו עליהן החכמים עליהם השלום: "דברים שאלמלי לא נכתבו ראויים היו לכותבן", ויקראון קצת חכמינו  האחרונים אשר חלו חולי 'המדברים': 'המצוות השכליות'. ואין ספק כי הנפש אשר תתאווה לדבר מהם ותשתוקק אליו -  היא נפש חסירה, וכי הנפש המעולה לא תתאווה לדבר מאלה הרעות כלל, ולא תצטער בהימנעה מהן. אבל הדברים  אשר אמרו החכמים שהמושל בנפשו מהם יותר טוב ושכרו יותר גדול - הן המצוות השמעיות, וזה נכון, כי אלמלא  התורה לא היו רעות כלל, ולפיכך אמרו שצריך האדם להניח נפשו על אהבתם, ולא ישים מונעו מהם אלא התורה. 

 

והתבונן בחכמתם, עליהם השלום, ובמה המשילו. שהוא לא אמר: לא יאמר אדם אי אפשי להרוג את הנפש, אי אפשי  לגנוב, אי אפשי לכזב, אלא אפשי ומה וכו'; ואמנם הביא דברים כולם שימעיים: בשר בחלב, ולבישת שעטנז ועריות.  ואלה המצוות וכיוצא בהן הן אשר יקראן ה': 'חוקותי', אמרו: "חוקים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהם, ואומות  העולם משיבין עליהן, והשטן מקטרג עליהן, כגון פרה אדומה ושעיר המשתלח" וכו'. ואותן אשר קראון האחרונים  'שכליות' - ייקראו: 'מצוות', כמו שבארו החכמים. 

 

וכבר התבאר מכל מה שאמרנוהו, אלו עבירות יהיה מי שלא ישתוקק אליהן יותר טוב ממי שישתוקק אליהן וימשול  בנפשו מהן, ואלו מהן יהיה הדבר בהן להפך. וזה חידוש נפלא, והשלמה מופלאה בין שני המאמרים, ולשון שני  המאמרים מורה על אמיתת מה שבארנוהו. וכבר נשלמה כוונת זה הפרק. 

 

ו. מה ההבדל בין המעולה לבין המושל בנפשו?

ז. למסקנת הרמב"ם מי עדיף המושל בנפשו או המעולה?

ח. מה רצה השרידי אש  (מקור 2)להוכיח מדברי הרמב"ם כאן? 

 

4. שו"ת יביע אומר חלק ו - יו"ד סימן כט

 

 

 ה) ואנכי חזון הרבתי בדברי הגאון מהר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים ח"ב (סי' קעג), במה שנשאל אם מותר לעשות צדקה  ומצות אחרות במקום מטונף, והשיב, שבדבר זה נסתפק בס' טוב עין, ובעקרי הד"ט כ' להתיר. ובסו"ד ציין לכמה  ספרים בזה, ורמז לד' הרמ"א ביו"ד סי' יט שמותר לשחוט במקום מטונף ויברך בחוץ וכו'. וכ' שלענין ספירת העומר  יספור בלא ברכה כדי שלא יאבד המצוה לגמרי בשאר לילות כשיצא לחפשי מבית האסורים. ע"ש. וכן פסק בספרו  מועד לכל חי (סי' ה אות ו). ע"ש. אולם בעיקר מה שרצה להשוות דין נתינת צדקה לשאר מצות, לכאורה יש לחלק  ביניהם, משום שלא מצאה הקפידה מקום לנוח בעשיית מצוה במקום מטונף, אלא משום שמצות צריכות כוונה, וא"א  לכוין במקום מטונף, דהו"ל מהרהר בד"ת במקומות המטונפים. אבל מצות צדקה שא"צ כוונה, שהכל תלוי בהנאת העני,  ומה איכפת תו לעני אם הנותן כיון לשם מצוה או לא. וכיו"ב ראיתי להגר"ש לנדא בס' אהבת ציון (דרוש י דט"ז סע"ד)  שכ', שבעשיית צדקה המעשה בעצמו מועיל אף בלי מחשבת מצוה, וכמ"ש בר"ה (ד) האומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה  בני ה"ז צדיק גמור. ואמר אדוני אבי הגאון (בעל נודע ביהודה) ז"ל הטעם למה שבכל המצות צריך לעשות המצוה לשם  שמים ולא ע"מ לקבל פרס, משא"כ בצדקה, משום שכל מצות ה' אם אינו עושה לשם מצוה אין בו ממש ואינו עושה כלום,  שהרי אם נטל לולב או הניח תפלין וציצית, לולא שיש בזה מצות הבורא יתברך שציונו לעשות כן, אין במעשה הזה שום  תועלת מצד עצמו, ורק מפני שמקיים מצות הבורא שציונו לעשות כן, קיום המצוה גורם חשיבות ויקר תפארת המעשה,  לפיכך אם אינו עושה לשם מצוה אין בו ממש, אבל בנתינת צדקה אף שאין בו מחשבת מצוה מ"מ הרי יש תועלת לעני  בעשייתו, שאין הבדל אצל העני אם הנותן עושה צדקה לשמה או לא. לכך ביקש ירמיה (ב"ק טז) הכשילם בבני אדם  שאינם מהוגנים, כדי שאפי' שכר מעשה לא יהיה בידם. ע"ש. וכן מוכח מדברי מרן החיד"א בס' פתח עינים ב"ב (י:)  שבמצות צדקה לא בעינן כוונה בעשייתה, ע"ש. וע"ע בשו"ת הרדב"ז ח"ג (סי' תמא) שכ', שבכל המצות לא הותר לנסות  את ה', חוץ מצדקה, (וכמבואר בתענית ט), והאומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני ה"ז צדיק גמור. וטעמא דמילתא  משום תקנת עניים. ע"ש. וכ"כ בשו"ת שערי דעה ח"א (סי' נז), שבמצות שבין אדם לחבירו מצינו שלא הקפידה תורה על  כוונה, ואפי' למ"ד מצות צריכות כונה אפשר שזה אינו אלא במצות שבין אדם למקום, ולכן האומר סלע זו לצדקה ע"מ  שיחיה בני ה"ז צדיק גמור. וכן בכל מצות שבין אדם לחבירו שעיקרן מפני תקנות העולם שרצה הבורא יתברך להיטיב  לברואיו לא איכפת לן בכוונת העושה כלל. ע"ש. וכ"כ עוד השערי דעה בח"ב (ס"ס יז). ע"ש. וע"ע בנחל יצחק ח"ב  (בפתיחה אות יד והלאה). ובמש"כ בס' חזון עובדיה ח"א (סי' כט עמוד קנח). ע"ש. וא"כ אף במקום מטונף אפשר לקיים  מצות צדקה. ודו"ק.

ט. "מצות צדקה אינה צריכה כוונה" מה פירוש  המילים המודגשות?

י. מדוע לדעת הגר"ע יוסף שליט"א מצות צדקה אינה צריכה כוונה?

כ. אלו עוד מצוות אינן צריכות כוונה? ומדוע?

 

5. שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב - יו"ד, הערות סימן י הערה ד

הרב פנחס זביחי נולד בירושלים בשנת תש"ך, צאצא למשפחת רבנים ונכבדים מאנוסי משהד (פרס). למד שנים רבות  בישיבת 'פורת יוסף' ובישיבות אחרות, ובגיל צעיר נסמך להוראה על-ידי גדולי ירושלים. כיום משמש כרב בירושלים.  מחבר ספרים רבים, ביניהם ספר 'מזהב ומפז' על סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, ועוד. ספר שאלות  ותשובות 'עטרת פז' הולך ונדפס בירושלים משנת תש"ן ואילך, וכולל בתוכו בירורי הלכה, חידושים ותשובות 

"...ועוד מילה בלשוני, בהא דפתחנא ברישא דמילתא בענין הברכה על מצות צדקה. כי זכורני מקדם אשר בימי חורפי  ראיתי להגאון רבי ברוך הלוי עפשטיין, בס' תורת תמימה פר' משפטים (פרק כד אות ל), שכתב שם וז"ל:כבר נתעוררו  בספרי הראשונים והאחרונים, למה אין מברכין על כמה מצוות כמו על צדקה וגמילות חסדים והשבת אבידה וביקור  חולים וכדומה, והרבה טעמים וסברות נאמרו בזה. ולדעתי נראה פשוט, משום דבכלל לשון הברכה "אשר קדשנו  במצוותיו וציונו", מורה דבמצוה זו שאנו עושים אנו מקודשים ומובדלים משארי האומות שאינן נוהגות כן. והנה זה  במצוות שבין אדם למקום, כמו תפילין וציצית וסוכה ולולב וכדומה, שאינן נוהגים באומות, משא"כ במצוות שבין אדם  לחבירו כאלה שחשבנו, הרי הן נוהגות גם באומות, ולא שייך על זה "אשר קדשנו במצוותיו", כלומר שהבדילנו, אחרי  שאין אנו מובדלים בהן משארי האומות המתוקנות. ונראה אשר על סברא זו כוין  הרמב"ם   (פי"א מהל' ברכות ה"ב)  שכתב, כל מצות עשה שבין אדם למקום מברך וכו'. וכתב הכסף משנה וז"ל: ודקדק רבינו לכתוב שבין אדם למקום  לומר, דבמצות שבין אדם לחבירו כגון עשיית  צדקה  וכדומה, אין  מברכין  עליהם. ע"ש. ולא ביאר טעם וסברא, וע"פ  באורינו הדברים מאירים. והנה אע"פ שיש איזו מצוות יוצאות מכלל זה, אך אולי יש בהם טעם מיוחד, אבל כללות  הדברים קרוב לודאי שכן הוא כמש"כ. ודו"ק. עכ"ל התורה תמימה, ע"ש. ומתורף דבריו מתבאר דכל מצוה שיכלית,  אשר בלא ציווי התורה היה אדם מקיימה ועושה אותה מדעתו, אין מברכין עליה. 

 

ובבואי אל העין, מצאתי גם לאביו דהתורה תמימה, הלא ניהו הגאון רבי יחיאל מיכל עפשטיין בספרו ערוך השולחן  שכתב בחיו"ד (סי' רמ סעיף ד) מדנפשיה, כביאורו זה של בנו מדוע לא מברכים על מצות הצדקה ועוד מצוות דומות.  וז"ל: ויש ששאלו למה אין מברכין על מצוה זו דכיבוד אב ואם, וכן על כמה מצוות יש שאלה זו כמו צדקה וגמ"ח וכיוצא  באלו. ולענ"ד נראה דכיון דכל אומה ולשון עושים אותם, נהי שעושים מפני השכל מ"מ כיון שבעשייה שוים הם,  וההפרש הוא רק במחשבה שבלב, שאלו עושים מפני ציוי הקב"ה ואלו מפני השכל, לא תקנו ברכה על זה שיאמרו אשר  קדשנו במצוותיו וציונו, ע"כ.והניף ידו בזה בשנית ביתר ביאור בחלק חושן משפט (סי' תכז סעיף י) שכתב שם, אלולי  דברי הקדמונים ז"ל היה נ"ל טעם מה שלא תקנו ברכות באלו הענינים דאע"ג דהאיש הישראלי מחוייב לעשות גם  מצוות שכליות לא מפני השכל אלא מפני צווי הקב"ה כמש"כ "והיה עקב תשמעון את המשפטים" וגו', כלומר אפילו  המשפטים תשמע מה שצותה תורה ולא תעשה מפני שכלך אלא כשארי מצוות השמעיות. ומ"מ קדושת ישראל אינו ניכר  כ"כ בהשכליות כמו בהשמעיות כמ"ש חז"ל ביומא (סז ע"ב), ולכן לא תקנו ברכות על מצות שכליות ודרך ארץ שיש מהם  בכל אומה ולשון. ולא תקנו לברך "אשר קדשנו במצוותיו" אם אינם עושים רק מפני השכל, מ"מ יש בהם עשיות כאלו.  ע"ש. הרי מבואר דב' נביאים נתנבאו בסגנון אחד, ותרוויהו הגרי"מ עפשטיין ובנו התורה תמימה העלו לבאר  מדנפשיהו, דלא מברכים על מצוה אשר גם אומות העולם מקימים אותה מתוך הבנתם ושיכלם, משום דלא ניכר בה  הענין של "אשר קדשנו במצוותיו". 

     

ל. בעל שו"ת עטרת פז מביא את דברי "ערוך השולחן" ובנו "התורה תמימה" – מדוע לדעתם אין מברכים על מצוות צדקה?

מ. עיין בדברי ערוטך השולחן המסומנים בקו תחתי. האם מסכים עם דעת השרידי אש (מקור 3) או חולק עליהם? נמק!