מהו מצע מנותק

מהו מצע מנותק

האם שיכבה הדקה של טוף במצע מנותק מקלקלת והופכת את העציצים כנקובים או שמא כיון שמ"מ העציצים מונחים על יריעות החוצצות מהקרקע נחשבים הם מנותקים?

הרב יואל פרידמן | ניסן תשע"ד

ראשי פרקים:

הצגת הבעיה

א. ראיות הרא"ש ומחלוקת הרא"ש והגר"א בדין עליה

1. גג נחשב מחובר רק לעניין טומאה

2. אינו מתכוון בהשרשה – פטור ממעשר ושביעית

3. הסבר הרא"ש

4. ביאור הגר"א

ב. יסוד החיוב בכרם הנטוע על גג

1. חיבור העציץ לקרקע מצד יניקה או מצד ביטול כלי

2. משמעות היניקה

3. ביאור תשובת הרא"ש

ג. החולקים על הרא"ש

ד. האם דין יריעת פוליאטילן כדין גג

ה. הדין במקרה הנידון

סיכום

נספח: ספר מנחת קנאות מכתבים מכתב נ (ר' אבא מארי מלוניל)

 

 

הצגת הבעיה

 אחת מהבעיות הגדולות בשמיטה הקודמת היתה שעל אף השיפוע של היריעה, כיון שהאדמה עשויה חול, לכן כל הליכה על היריעה יצרה משקע ושם התרכזו המים. הריכוז והעמידה של המים משכו זבובים ושאר חרקים. כדי לפטור את הבעיה, הציעו אנשי המושב קטיף להניח יריעת פוליאטילן על כל שטח החממה; על היריעה הנ"ל, להניח רצועות נוספות של יריעה ולהגביה את הצדדים באופן שיווצרו מין שרוולים. בתוך שרוולים אלו הם רוצים לפזר שיכבה דקה של טוף, ולהניח את העציצים על הטוף. המים נוזלים מתחת לטוף, אין גם קרני אור השמש במקום נזילת המים, ולכן אין משיכה של חרקים. השאלה היא האם השיכבה הדקה של הטוף מקלקלת והופכת את העציצים כנקובים או שמא כיון שמ"מ העציצים מונחים על יריעות החוצצות מהקרקע נחשבים הם מנותקים.

 

א. ראיות הרא"ש ומחלוקת הרא"ש והגר"א בדין עליה

 תשובת הרא"ש (כלל ב' אות ד) עוסקת בכרם הנטוע על הגג. הציור עליו מדבר הרא"ש הוא שישנו גג עשוי קורות עץ המשמשים כריצפה. את הריצפה הזו הוא ציפה ב"רובדין של אבן" ולאחר מכן מילא את הגג באדמה ונטע את הכרם. שאלתו של הרא"ש מתייחסת לדין תרומה ולדין ערלה. הרא"ש מסביר שעציץ שאינו נקוב פטור מתרו"מ כי הזרוע בעציץ - זרוע בדבר המיטלטל, ואין דרך לזרוע באופן זה וממילא אינו בכלל תבואת זרעך והיוצא השדה. הגג לעומת זאת הריהו קבוע ולכן הוי כדין שדה.

הרא"ש מביא שלוש ראיות לטענתו שהגג נחשב מחובר:

א. מגמ' ב"מ (קיז ע"ב) בהקשר לגינה שבנויה על התקרה של בית בד ונפלה התיקרה; המשנה אומרת שכל זמן שבעל בית הבד לא בנה תיקרה יכול בעל הגינה לזרוע בתוך בית הבד. מוכח א"כ שבעל הגינה שנמצאת על הגג נחשב בעלים גם על קרקע עולם שברשות בעל בית הבד[1].

ב. הרא"ש מביא ראיה מדין ביכורים על פירות שבגג; ישנה מחלוקת בין התנאים אם מביא וקורא או מביא ואינו קורא, אך אליבא דכו"ע נחשב הגג מחובר ולכן מביא. הפטור מקריאה אינו בגלל שמחשיב את הגג תלוש, אלא בגלל שאינו משבח ארצך.

ג. הדיון העיקרי הוא מסביב לראייה מהמשנה (מעשרות פ"ה מ"ב):

"בצלים משהשרישו בעלייה - טהרו מלטמא. נפלה עלייהם מפולת והם מגולים - הרי אלו כנטועים בשדה".

הרא"ש מוכיח מהסיפא של המשנה שאם נפלה מפולת על הבצלים הנמצאים בעלייה - הרי הם כנטועים בשדה, וחייב בערלה, תרו"מ, שבת ונחשב מחובר לטומאה. ומוסיף הרא"ש, שאם כאשר נפלה מפולת - נחשב כנטוע ומחובר לקרקע, ק"ו בכרם שבגג שמתכוון לנטוע את הכרם שנחשב מחובר לכל מילי.

 

1. גג נחשב מחובר רק לעניין טומאה

 הגר"א בביאורו (סי' רצד ס"ק סג) תמה על ראיית הרא"ש:

א. מהמשנה אין ראיה שכן מבואר שנחשב מחובר בקרקע עלייה רק לענין טומאה, כמבואר בירושלמי, והסיבה לכך מפני שריבתה התורה טהרה לזרעים.

ב. הבחנה זו בין טומאה לבין שאר דינים מפורשת היא בתוספתא (מעשרות פ"ג ה"ט תוס' כפשוטה עמ' 239):

"בצלים שהשרישו זב"ז בקופות - הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית. אם היו טמאין - לא עלה ידי טומאתן ומותר לתלוש מהן בשבת. השרישו זב"ז בקרקע עלייה - הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית (וה"ה כתלושים) ואם היו טמאין - עלו ידי טומאתן (וה"ה כמחוברים), ואסור לתלוש מהן בשבת ואם תלש - פטור. נפלה עלייהן מפולת והן מגולין - הרי אלו כנטועין בשדה (וה"ה כמחוברים לכל מילי), אסורין בשביעית וחייבין במעשרות".

יתר ע"כ מפורש גם בתוספתא שאם נטע בקרקע עלייה - הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית ופטורים - מוכח א"כ שאין העלייה נחשבת כקרקע עולם.

לאור האמור, מבאר הגר"א שהסיפא של המשנה "נפלה עלייהם מפולת והם מגולים - הרי אלו כנטועים בשדה" - איירי בשדה ולא בעלייה.

2. אינו מתכוון בהשרשה – פטור ממעשר ושביעית

 נאמר בירושלמי (מעשרות פ"ה ה"ב):

"רבי יוחנן בשם רבי ינאי ערימה של בצלים שהשרישה שתולש מהן בשבת פטור ואינו רוצה בהשרשתן אמר ליה רבי שמעון בן לקיש מאי איכפלה שבת גבי מעשרות לא תנינן אלא אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות וניטלין בשבת אמר רבי זעירא לרבי אבהו חמי מה אמר לא אמר אלא מאי איכפלה שבת גבי מעשרות הא שביעית איכפלה שאם היה רוצה בהשרשתן שהן אסורין משום ספחין ואם לאו מותרין משום ספחין".

לפי ביאור הפנ"מ עולה שדעת ר' יוחנן היא שאם אינו רוצה בהשרשתן - פטור מתלישה בשבת; לעומת זאת סובר ר"ל שאם השריש לא אכפת לן בכך שאינו רוצה בהשרשתן לעניין שבת, אך לעניין מעשרות ושביעית ישנה משמעות בכך שאינו רוצה בהשרשתן: במעשרות פטור על מה שגדל לאחר השרשה ובשביעית אין בכה"ג איסור ספיחין.

התוס' (שבת נ ע"ב ד"ה הטומן) מתייחסים למשנה (כלאים פ"א מ"ט):

"הטומן לפת וצנונות תחת הגפן - אם היה מקצת עליו מגולים, אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר וניטלין בשבת".

מבארים התוס' שאיירי בלא השריש שכן אם השריש פשיטא שאינו ניטל בשבת אף שמדובר שאינו רוצה בהשרשתן. ומוסיפים התוס' שאף שלא השרישו וגם אינו מתכוון בהשרשתן, מ"מ לפעמים ישנה תוספת גידול הנובעת מיניקה מלחלוחית הקרקע, ולגבי תוספת זו מציינת המשנה "ואינו חושש משום מעשר".

בהמשך מביא הירושלמי תוספתא (מעשרות שם):

"השרישו בקופה הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית ואם היו טמאין לא עלו מידי טומאתן. השרישו בעליי' - הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית, ואם היו טמאין עלו מטומאתן. בחזקתן - ואת אמר עלו? רבי יוסי בשם רבי לא: התורה ריבת בטהרת זרעין מה טעמא כי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא..."

היוצא מכל הנ"ל:

א. כאשר אינו מתכוון בהשרשה פטור ממעשרות ושביעית.

ב. דין טומאה קל יותר משאר דינים כי ריבתה התורה טהרה אצל זרעים.

 

3. הסבר הרא"ש

 קושיית הגר"א על הרא"ש במקומה עומדת, שכן המשנה אומרת שהשתרשו בקרקע עלייה - טהרו מלטמא; ומשמע שדווקא לעניין טומאה איירי? ואפשר היה לכאורה לומר שדברי הירושלמי, שרק בטומאה איירי אינם מתייחסים למשנה ומתייחסים רק לתוספתא, אך מדברי הרא"ש בפירושו על המשנה מוכח שדברי הירושלמי מתייחסים גם למשנה. בנוסף יש להבין לדעתו מאי שנא הרישא של המשנה לסיפא.

ותירצו האחרונים (בית דוד סי' א) שהרישא של המשנה איירי באינו רוצה בהשרשתן ואעפ"כ כיון שריבתה התורה טהרה אצל זרעים - עלו מידי טומאתן. הסיפא איירי שרוצה בהשרשתן ולכן הרי הם כנטועים בשדה לכל הדינים. אלא שתירוץ זה קשה, שכן הרא"ש (בתשו' שם) לומד שהגג נחשב כמחובר מהמשנה, ולומד זאת מק"ו, שאם במשנה שאינו מתכוון בהשרשתן - נחשב מחובר וחייב - ק"ו בנוטע בכוונה תחילה שחייב. הוא כותב מפורש שהסיפא של המשנה איירי באינו מתכוון:

"אלמא חזינן אפי' מפולת שנפל מאליו ובעלייה הוי כנטוע בשדה כ"ש המכווין ליטע בגג דחשיב כמחובר גמור...".        

במשנה ראשונה מבאר שהרישא של המשנה איירי באינו רוצה בהשרשתן ולכן הוי כתלוש לכל מילי לבר מטומאה, ולפי"ז עלייה לאו דווקא ואף בארץ הדין כן[2]. לעומת זאת בסיפא של המשנה איירי שכיון שנפלה מפולת אף שלא התכוון לזריעה כיון שנפלה המפולת הוי כרוצה בהשרשתן.

ולפי"ז הפירוש בדברי הרא"ש אתי שפיר שהסיפא של המשנה איירי שאינו רוצה בהשרשתן ואעפ"כ כיון שנפלה המפולת נחשב כרוצה בהשרשתן, ק"ו כשמתכוון בנטיעת הכרם; (ואולי לזאת התכוון הבית דוד המובא לעיל).

לענ"ד אפשר לבאר את דברי הרא"ש באופן אחר. שני המקרים, זה של הרישא וזה של הסיפא הם בעלייה, והמקרה של הסיפא "נפלה עליהם מפולת" הוא באינו מתכוון להשרשה כמבואר בדברי הרא"ש. ההבדל בין הרישא לסיפא הוא אחר לגמרי. ברישא מדובר שהבצלים השרישו, אך אין עליהם אדמה ולכן אינם נחשבים כנטועים מלבד דין טהרה. לעומת זאת הסיפא איירי בעלייה ונפלה עליהם מפולת באופן שהבצלים התכסו ויש עליהם אדמה וכדו' ולכן נחשבים כנטועים לכל דבר. ומכאן מוכיח הרא"ש דבריו שהנוטע בעלייה נחשב כנוטע בשדה. ובאמת הגר"א מביא ראיה לדבריו מהתוספתא ושם כתוב: "השרישו זה בזה בקרקע עלייה" אך יצויין שבמשנה לא נאמר השרישו בקרקע עלייה אלא השרישו בעלייה ומזה למד הרא"ש שלא הייתה השרשה בקרקע אלא הבצלים השתרשו והיו מונחים בעלייה - בכה"ג נחשבים מנותקים, אך בסיפא איירי שנפלה עליהם מפולת כשעודם בעלייה וממילא הם השתרשו ממש בקרקע העלייה ולכן הם כנטועים בשדה. עוד יש לומר שבתוספתא כפשוטה (עמ' 701) מציין שהבצלים השתרשו זה בזה בקופות ולא כפי שכתב הרמב"ם בהלכה (הל' מעשר פ"א הי"א) שהבצלים השרישו זה בצד זה. לפי"ז אפשר לומר שאף אם ההשרשה בעלייה הייתה בקרקע עלייה אך כיון שהבצלים לא השתרשו בקרקע העלייה אלא זה בזה לכן אין כאן חיבור לקרקע ופטורים. אך בסיפא של המשנה שנפלה עליהם מפולת וממילא השתרשו בקרקע העלייה - חייב.

 

4. ביאור הגר"א

 * שיטת הרידב"ז

 הגר"א חולק על הרא"ש, והשאלה היא באיזו נקודה חלוק הגר"א על הרא"ש.

הרידב"ז (תוס' רי"ד) מאריך בישוב דעת הגר"א, ולדעתו הגר"א מבאר את המשנה והתוספתא ברוצה בהשרשתן והפטור של עלייה הוא מצד שדינה כבית ולכן אינה שדה[3]. ולפי"ז הגר"א חולק על הרא"ש רק בהקשר למעשרות אך לענין ערלה שלא נאמר בה שדה אלא ארץ - חייב. וגם בהקשר לשביעית הירושלמי (ערלה פ"א ה"ב) הסתפק[4]. ובבית דוד הקשה שאילו הפטור הוא מחמת שאינו שדה, מדוע הירושלמי לא פשט את ספקו מתוספתא דידן? ועי' בתוס' רי"ד שמנסה ליישב.

אך הקושי הגדול הוא מדוע יהיה דין עלייה כדין בית, הרי מבואר בירושלמי שבית אינו שדה בגלל שיש על הבית סיכוך כמבואר בירושלמי (מעשרות פ"ה ה"ב):

"זרע בבית והעביר הסכך וסיכך ע"ג על דעתיה דר"ע התוספת פטור ועל דעתין דרבנן התוספת חייב".

לדעת ר"ע פטור אף אם הוריד את הסיכוך מהבית כיון שתחילת הגידול היה בפטור ולרבנן חייב על התוספת - מוכח שהסכך גורם לפטור הבית. ולפי"ז מה ענין עלייה לבית? וכן הקשה הגרצפ"פ (הר צבי הר צבי זרעים ח"ב סי' לו).

ועוד קשיא על תוס' רי"ד שרוצה להוכיח מדברי הרמב"ם (הל' מעשר פ"א ה"י­-הי"א) שבצלים בקרקע עלייה פטורים מטעם שאינו שדה וראייתו שההלכה של עלייה באה לאחר דין מעשר בבית. ולענ"ד מוכח להיפך, שכן הרמב"ם כתב לגבי בית "וייראה לי שחייב במעשר מדבריהם", ובהל' יא כתב לגבי עלייה בסתמא פטור; משמע שיש להם דין שונה. ואילו דין עלייה כדין בית היה הרמב"ם מצרף דין עלייה בהל' י' ולאחר מכן כותב "וייראה לי וכו'". בנוסף, לשון הרמב"ם לגבי עלייה היא: "בצלים שהשרישו זה בצד זה אפי' השרישו בקרקע עלייה - פטורין מן המעשרות..." ומשמע מהלשון "אפי' השרישו" שאין כוונת הרמב"ם בסעי' זה לחדש דין עלייה אלא דין של אינו רוצה בהשרשתן.

* שיטת החזו"א והגרצפ"פ

החזו"א (שביעית סי' כ ס"ק ו) מסביר כמו הבית דוד (לעיל) ולדעתו כל המחלוקת בין הרא"ש לבין הגר"א היא רק באינו רוצה בהשרשתן לעניין מעשר ושביעית: דהיינו שלעניין טומאה לכו"ע גם בכה"ג נחשב מחובר; אך במעשר ושביעית לדעת הרא"ש נחשב מחובר וחייב ולדעת הגר"א כיון שאינו רוצה בהשרשתן - פטור. אך כאשר נוטע בכוונה גם לדעת הגר"א - דין עלייה כדין שדה - וחייב בכל.

וז"ל החזו"א:

"אבל בזרע ונטע בכוונה מודה הגר"א להרא"ש וכמ"ש הגר"א לענין ערלה דדינו של הרא"ש אמת: (א) וכדתניא בהדיא בתוספתא; וכמש" שם ס"ק נח; (ב) וכמבואר בירו' פ"ה דמעשרות דכל החסרון של השריש בעלייה הוא משום שאין רוצה בהשרשתן".

אך הרידב"ז (תוס' רי"ד) מוכיח שלדעת הגר"א הפטור של עליה אינו מחמת "אינו רוצה בהשרשתן" ולכן כתב הגר"א: "ונראה לי דט"ס בתוספתא מ"ש שם ואם תלש פטור דלענין שבת ודאי חייב וכדינם לטומאה" - כלומר שאילו אכן היה מדובר באינו רוצה בהשרשתן יתכן לפטור גם לענין שבת, אך כיון שלא איירי בהכי אלא פטור מטעם שאינו שדה - פטור זה אינו שייך לשבת. ומוסיף הרידב"ז, אף אם לא נקבל שהפטור של עלייה הוא מחמת שדה מ"מ י"ל לדעת הגר"א שאינו מחמת שאינו רוצה בהשרשתן, וכפי שכתב בפירוש.

אלא שישנם הבדלים בין הגירסאות השונות של ביאור הגר"א: בביאור הגר"א הנדפס משפט זה מושמט, לעומת זאת בביאור הגר"א שבהוצאה הראשונה של ר' ישראל משקלוב המשפט הזה כתוב שם, ולכן נראה שזוהי תוספת של ר' ישראל משקלוב או של אחד התלמידים וכדלהלן.

הגרצ"פ פרנק (שם) חולק על החזו"א וסובר שהגר"א חולק לגמרי על הרא"ש ולדעתו עליית גג אינה כמחובר לקרקע וממילא פטור ממעשרות וערלה. אחת מטענותיו על החזו"א היא שאילו הגר"א לא היה חולק על הרא"ש בהקשר לערלה מדוע השיג על הרא"ש בהל' ערלה וכתב שדבריו תמוהים בסי' רצד?

ועלה בדעתי שכיון שהשגתו של הגר"א אינה אלא מהליקוטים, אולי לא התכוון להשיג ישירות להל' ערלה כי יתכן שהגהתו אינה מתייחסת ספציפית לסעי' דידן. לכן ביררתי מה היה סדר כתיבת ביאור הגר"א על השו"ע, ולאחר עיון בהקדמות לביאור הגר"א (הקדמת ר' ישראל משקלוב לאו"ח, הקדמת אברהם אבא קליינר-מאן לחו"מ והקדמת המהרמי"ג [גינזבורג] לחו"מ) מתברר שהיו לגר"א ארבע מגילות: הראשונה על סדר השו"ע ושלוש נוספות שלא נכתבו על סדר השו"ע ושבהן היו חידושים של הגר"א על נושאים שונים וביניהם גם על השו"ע. המעתיק העתיק את הליקוטים לפי סדר כתיבתם במגילות ולא לפי סדר השו"ע, ולאחר מכן המסדרים סידרו לפי סדר השו"ע. אך בכל הגהה של הגר"א מצויין ד"ה של הסעי' בשו"ע ובנד"ד מצויין ד"ה "ועל גג"; לכן המסתבר שאכן הגהתו של הגר"א התייחסה לסעי' דידן שעוסק בערלה.

 

כאמור החזו"א כתב שהגר"א חולק על הרא"ש רק באינו רוצה בהשרשתן, אך אם מתכוון לנטוע על הגג - חייב. הוא מביא ראיה ממה שכתב הגר"א בס"ק נח, שם מביא הגר"א את התוספתא ריש ערלה: "הנוטע בספינה ובעציץ ובראש הגג - חייב בערלה"; ומכאן שמודה שחייב כאשר נוטע בראש הגג.

אך יעויין בביאור הגר"א הנדפס שהגר"א מביא גם את גי' האור זרוע שגורס "פטור" במקום "חייב". בנוסף, יש לשאול שאם ישנה תוספתא מפורשת המחייבת כרם בראש הגג מדוע לא הביא הרא"ש ראיה מתוספתא זו? אך באמת בביאור הגר"א (הוצ' ר' ישראל משקלוב) לא כתוב מה שמובא אצלנו בסוגריים "אבל באו"ז הל' ערלה סי' שיג גורס פטור עי"ש" וברור שסוגריים אלו אינם דברי הגר"א אלא רק אחד המדפיסים או המסדרים. לפי"ז מה שכתב הגרצפ"פ (הר צבי שם) שלרא"ש הייתה כנראה גירסת האו"ז שגרס בתוספתא "פטור" ולכן דחה את התוספתא מהלכה כי היה נראה לו להוכיח מהך משנה דמעשרות שחייב. זה יתכן לומר אליבא דהרא"ש, אך הגר"א בוודאי הביא הך תוספתא שהנוטע בראש הגג - חייב בערלה, לכן נראה שהוכחת החזו"א היא חזקה שאכן דעת הגר"א, לכה"פ בהקשר לדיני ערלה, שהנוטע בראש הגג - חייב; (וע"ע מש"כ הגר"ש ישראלי זצ"ל התורה והארץ ח"א עמ' 142 אות ד בהקשר לגי' האור זרוע והרא"ש.)

 

היוצא מהנ"ל שלדעת הרא"ש הנוטע בכרם חייב בערלה ובשביעית ולדעת הגר"א נחלקו האחרונים: יש הסוברים שחולק לגמרי על תשובת הרא"ש (הגרצפ"פ); יש הסוברים שהגר"א חולק על הרא"ש רק בהקשר למעשרות אך לענין ערלה מודה לדבריו (רידב"ז); ויש הסוברים שהגר"א אינו חולק על הרא"ש לגבי היסוד שעלייה וגג נחשבים מחוברים לקרקע לכל הדינים, אלא רק דוחה את ראיותיו. וכיון שלא ברירא מהי דעת הגר"א ואפשר להביא ראיות לכל צד, למעשה וודאי שאין לזוז מפסק השו"ע שנקט כדברי הרא"ש.

ב. יסוד החיוב בכרם הנטוע על גג

הרא"ש מסביר שלדעת רבנן נחשב עציץ נקוב כמחובר לארץ אף שהוא דבר המיטלטל, בגלל היניקה מהארץ, וז"ל:

"אבל כשהוא נקוב חשוב כמחובר לארץ כי השורשים יונקים יתקיימו מלחלוחית הארץ, וקרינן ביה היוצא השדה וגם דרך לזרוע כך..."

לעומת זאת ר' שמעון חולק וסובר שכל נקוב כאינו נקוב, ולכן מסביר הרא"ש שנד"ד חמיר מסתם עציץ נקוב ואפילו לדעת ר"ש הגג נחשב מחובר לקרקע וממילא הנטוע בו חייב בערלה, תרו"מ וכו'; וז"ל הרא"ש:

"ואפי' לר"ש... מודה הכא דהוי כמחובר לכל מילי: כיון שהוא מחובר וקבוע; ויונק מן הארץ; והאוויר שתחת הגג לא מחשיב ליה כתלוש; וגם דרך העולם לזרוע כך..."

ולכאורה יש לשאול מדוע מתפלפל הרא"ש אליבא דר' שמעון הרי לא קיי"ל כר"ש? והתשובה היא שמדברי ר"ש אנו למדים לרבנן, ולכן יש לבאר במה נחלקו ר"ש ורבנן.

נאמר בגמ' (שבת צה ע"א):

"רמי ליה אביי לרבא, ואמרי לה רבי חייא בר רב לרב: תנן רבי שמעון פוטר בזה ובזה, אלמא: נקוב לרבי שמעון כשאינו נקוב משוי ליה; ורמינהו, רבי שמעון אומר: אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר זרעים בלבד! אמר ליה: לכל מילי - רבי שמעון כתלוש משוי ליה. ושאני לענין טומאה - דהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים, שנאמר (ויקרא יא) על כל זרע זרוע אשר יזרע".

הראשונים שואלים מה היתה הקושיא של אביי, הלא גם בברייתא מבואר שדין עציץ נקוב כתלוש מלבד הכשר זרעים, וא"כ במה מוקשית לשון המשנה: "ר"ש פוטר בזה ובזה? רוב הראשונים מתרצים כתירוץ ר"י (תוס' ד"ה ורמינהו, ועי' רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ועוד) שההו"א של אביי היתה שר"ש חולק על חכמים רק בהקשר למצוות התלויות בקרקע כגון מעשר כלאים וכדו' שנאמר בהם שדך, כרמך אדמתך וכדו' ועציץ נקוב אינו שדה או כרם וכו'. אך בכל הדברים שלא תליא בשדה וכרם אלא תליא בתלוש ובמחובר כמו שבת וכדו' בזה יהיה הדין שווה להכשר זרעים. קמ"ל שלדעת ר"ש החסרון של עציץ נקוב אינו מחמת שאין לו דין שדה או כרם בלבד, אלא גם אינו כמחובר; ורק לענין הכשר זרעים חידשה התורה שנחשב כמחובר מפני שריבתה טהרה אצל זרעים.

סברת ר"ש פשוטה היא, ובפשטות אכן עציץ נקוב אינו שדה וכיון שהוא מיטלטל - הוא גם אינו כמחובר לקרקע. החידוש הוא לדעת חכמים, שהנקב שבעציץ מועיל לשני דברים: א. נחשב מחובר לקרקע; ב. נחשב שדה וכרם. ויש לברר במה מועיל הנקב, ומדוע נחשב העציץ הנקוב מחובר לקרקע וכן נחשב שדה וכרם.

1. חיבור העציץ לקרקע מצד יניקה או מצד ביטול כלי

בגמ' (גיטין כב ע"א) נאמר: "עציץ של אחד וזרעים של אחד. מכר בעל עציץ לבעל זרעים - לא קנה עד שיחזיק בזרעים". מבואר ברש"י שהעציץ כשלעצמו יש דין מטלטלין, אך הזרעים דינם כמחובר. וכן נפסק בשו"ע (חו"מ סי' רב סעי' יא), ובסמ"ע (ס"ק כא) מבאר שהזרעים שבעציץ הנקוב יונקים מהקרקע ע"י הקרקע של העציץ.

בס' אפיקי ים (סי' מג) מתפלפל מהו דין הקרקע שבעציץ, האם דינו כקרקע עולם או שמא דינו כמטלטלין. ורוצה לתלות זאת בחקירה בעניין עציץ נקוב: האם עציץ נקוב נחשב מחובר בגלל יניקת הצמח או שהנקב מבטלו מלהיות כלי. הוא מביא את הקושיה של הגר"א ווסרמן משם ר"ח מבריסק, מדוע פירות של עציץ נקוב חייבים בתרו"מ מדאורייתא ולא הוי טבל וחולין מעורבים כדין שורש בארץ ונופו בחו"ל. נקודת המוצא של הגר"א וסרמן והגר"ח מבריסק היא שהגדל בעציץ נקוב חייב בתרו"מ כיון שהצמח יונק מקרקע עולם. אך מלבד היניקה מקרקע עולם שהיא מקום חיוב, יונק הצמח גם מהקרקע שבעציץ שהוא מקום פטור, ולכן הוה לכאורה טבל וחולין מעורבים יחד. ה"אפיקי ים" מחדש שאף לרבנן צריך שיהא נקב כשורש קטן, מפני שהנקב מבטלו מהיות כלי. הגודל של הנקב הוא כשורש קטן, כיון שיעודו של הכלי לגדל צמחים, לכן שיעור יניקה הוא גם השיעור שמבטלו מיעודו. כיון שהנקב ביטלו מלהיות כלי אזי בטלה הקרקע שבעציץ אגב קרקע עולם, וממילא חייבים הפירות מדאורייתא גם בעודם יונקים מקרקע העציץ.

נראה שבחקירה זו נחלקו הגרשז"א והמנח"י. לדעת הגרשז"א (מכתב בתחילת ס' הארץ ומצוותיה להרב גולדברג זצ"ל) מהני צירוף נקבים בעציץ, וסברתו כיון שעציץ נחשב נקוב בגלל יניקה - מה לי אם יונק מנקב אחד או שיונק מכמה נקבים קטנים. וכראיה לדבר מביא מעציץ העשוי חרס שנחשב נקוב כיון שיונק דרך הנקבים הקטנים שבחרס. לעומתו המנח"י (ח"ח סי' צב ס"ק ב) סובר שלא מהני צירוף כיון שעציץ נחשב נקוב בגלל ביטול כלי, וכיון שאין נקב מספיק לבטל את הכלי נחשב אינו נקוב. 

 2. משמעות היניקה

מדברי רש"י (שבת צה ע"א) משמע שהיניקה היא הקובעת לדעת רבנן: "ועדיין כלי הוא לענין הכשר זרעים - הזרועים בתוכו, דכתלושין נינהו, ואפילו לרבנן, שאין נקב זה ראוי להריח לחלוחית הקרקע"  וכן משמע מראשונים נוספים[5].

השאלה היא מהי משמעות היניקה, ומדוע היניקה הופכת עציץ להיחשב מחובר לקרקע.

החזו"א (שביעית סי' כב ס"ק א ד"ה ובין) כותב שעציצים המונחים על ריצפה של אבן, נחשבים אינם נקובים כיון שאינם יונקים מקרקע עולם; ומכאן שלא מתייחסים לריצפה כאל קרקע עולם עצמה. ולכאורה מאי שנא מתשובת הרא"ש? ואמנם בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' קסז) העיד משם החזו"א שהרצפה שלנו העשויה "באלטות" - אינה אטומה ולכן הצמח יונק דרכה לקרקע עולם, אך גם מדבריו שמענו שבעיקרון במקום שאין יניקה לקרקע עולם - פטור.

הגרשז"א (במנחת שלמה סי' מא אות ב) לעומת זאת, חולק על החזו"א וסובר שעציץ שמונח על ריצפת בית נחשב כמונח על הקרקע ודינו כנקוב; וז"ל:

"אבל לענין נד"ד דסגי רק בשאיבת ריח מן הקרקע וכדחזינן דמצי שאיב מהקרקע דרך חרס או עץ לכל חד כדאית ליה, וא"כ אפשר דשפיר שואב ריח קרקע גם מצונמא וה"ה מריצפה דחשיב נמי כחלק בלתי נפרד מהארץ ויתכן דחשיב ממש כצונמא שבשדה ובריחא לחוד סגי לחושבו כקרקע. ואפשר דהיינו נמי טעמא דהרא"ש..."

הגרשז"א מוכיח שאין צורך ביניקה המאפשרת את חיות הצמח כדי להחשיבו מחובר לקרקע, שהרי נחלקו הראשונים אי עץ או חרס בעי נקיבה, ומכאן שדי בשאיבה פורתא כדי להחשיב את העציץ מחובר. לכן אף שהצונמא אין בה כדי להחיות את הצמח לית לן בה וכיון שהיא כחלק בילתי נפרד מהקרקע די ביניקה מהצונמא כדי להחשיב את הגדל עליה כמחובר.

הגרשז"א מבאר דבריו ביתר בהירות בדיונו עם הרה"ג יוסף זוסמאנוביץ (מנחת שלמה ח"ג עמ' רכב אות ב), וז"ל הרה"ג יוסף זוסמאנוביץ:

"…ודין העפר הנה נלענ"ד פשוט דהעפר עצמו לגבי לחייב בדין תרו"מ, אין צריך שיהיה העפר מחובר  רק צריך שלא יהיה דבר החוצץ בין העפר לעפר הארץ דבארץ אין דין מחובר רק אדרבא דין שאם חוצץ אז נקרא גוש אחר… למדנו יסוד מזה דהחיוב הוא מטעם אדמה שבעציץ אלא דלא שהאדמה שבעציץ צריך מחובר אלא צריך שלא יהיה חציצה".

ולכך כתב הגרשז"א:

"וכן מה שהעלה הדר"ג שליט"א דלגבי חיוב תרו"מ אין צריכים כלל שיהיה העפר ממש כמחובר אלא צריכים רק שלא יהיה שום דבר החוצץ בין העפר והארץ אלא שדין חציצה זו תלוי רק בזה אם החציצה מעכבת מלשאוב את ריח הקרקע או לא. תיתי לי כי בדבר הזה הייתי בר מזליה ובארתי עפי"ז שעציץ נקוב העומד ע"ג ריצפה של אבן אעפ"י שא"א כלל לזרעים לינוק מן הארץ דרך הצונמא מ"מ חשיב שפיר מחובר. כי אמרתי דכיון שהרא"ש… בע"כ צ"ל דעיקר הטעם הוא משום דכיון שהבית מחובר ממש לארץ, לכן אין זה מיקרי חוצץ, והזורע ע"ג הגג שפיר חייב".

יש לבאר את המחלוקת שבין הגרשז"א לבין החזו"א. לפי הגרשז"א יניקה היא סימן שאין חציצה אבל באמת הצמח גדל מהאדמה שבעציץ. לדעת החזו"א לעומת זאת, היניקה אינה רק סימן אלא היא סיבה לקשר שבין הצמח לבין קרקע עולם. ואמנם הצמח גדל בעיקר מהאדמה שבעציץ, אך יש עכ"פ יניקה פורתא ממקום חיובא דהיינו קרקע עולם.

3. ביאור תשובת הרא"ש

החלק הראשון של תשובת הרא"ש מתייחס לדברי רבנן הסוברים שעציץ נקוב נחשב מחובר. בהמשך כותב הרא"ש שאפי' לדעת ר' שמעון ייחשב הנטוע בגג כנטוע בקרקע וממילא חייב. כי לא נחלק ר"ש על רבנן אלא בעציץ כיון שהוא דבר המיטלטל אך במה שהוא קבוע ומחובר לקרקע ר"ש מודה, וממילא פשיטא שגם לרבנן נחשב כקרקע. וז"ל הרא"ש:

"אבל בנדון זה, שמילא הגג עפר ונטע בו כרם, שהוא דבר קבוע, עדיף טפי מעציץ נקוב. ואפילו לרבי שמעון, דמדמי עציץ נקוב כתלוש לכל מילי לבד מלענין טומאה, בפרק המצניע בסופו - מודה הכא דהוי כמחובר לכל מילי, כיון שהוא מחובר וקבוע ויונק מן הארץ; והאויר שתחת הגג לא מחשיב ליה כתלוש; וגם דרך העולם לזרוע כך..."

הטעמים בגינם קובע הרא"ש את הגג לקבוע הם:

א. דין הגג כמחובר בגלל שהוא קבוע.

ב. יונק מן הארץ.

ג. והאוויר אינו מחשיב כתלוש.

ד. רגילים לזרוע כך.

ויש לשאול מה פשר דברי הרא"ש: "ויונק מן הארץ", הרי היניקה נצרכה לדעת רבנן כדי להחשיב את העציץ כמחובר, אך לר"ש מדוע יש צורך ביניקה? ועוד יש לברר האם העצים יונקים מקרקע עולם דרך ריצפת העץ והאבן? ובפרט שכתב הרא"ש (הל' ערלה סי' ג) שעץ בעי נקיבה משמע שאין יניקה דרך עץ. ולגבי אבן כתבו האחרונים (עי' שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קסז) שהוא חומר בלתי חדיר ובוודאי אין יניקה משם.

והיה מקום לומר אולי שכוונת הרא"ש היא שהצמח שעל הגג צריך לינוק מקרקע עולם, ולכן לאחר שכותב הרא"ש שהצמח יונק מן הארץ, מוסיף: "והאוויר שתחת הגג לא מחשיב ליה כתלוש", והרא"ש אזיל לשיטתו שאוויר אינו מנתק[6]. לפי זה הרא"ש צריך את הסברה של יניקה ושהאוויר אינו מנתק כדי לחבר את הצמח לקרקע עולם, שהרי הוא רוצה להוכיח שאפי' לדעת ר' שמעון צמח הגדל בקרקע הגג חייב, כי אין את החיסרון של ניידות העציץ. אך אם הגג מנותק לגמרי מקרקע עולם, מנלן שר' שמעון יודה? יתכן שיסבור שאמנם יש לגג יתרון על העציץ, כי הגג קבוע והעציץ מיטלטל, אך מאידך יש לעציץ יתרון, כי הצמח יונק מקרקע עולם, ובגג הצמח אינו יונק מקרקע עולם. לכן נזקק הרא"ש לסברות הנוספות של יניקה ושהאוויר אינו מנתק, כדי להבהיר שהגדל בגג (הנזכר בתשובה) יש לו את כל היתרונות של עציץ נקוב ובנוסף אינו מיטלטל והריהו קבוע בקרקע. ולפי"ז, קרקע שנמצאת על הגג כאשר הגג מנותק לגמרי מקרקע עולם (ואין אפשרות יניקה דרכו לקרקע עולם) - אינה כקרקע עולם עצמה.

אלא שלענ"ד לא יתכן לומר כן מכמה סיבות: כל הראיות של הרא"ש נועדו להוכיח שהגג נחשב מחובר, וזוהי הסיבה המרכזית בגללה מחייב הרא"ש את הצומח על הגג בערלה ותרו"מ. בנוסף, אם אכן יש יניקה דרך הגג לקרקע עולם, אזי פשיטא שהוי כעציץ נקוב ומה בא הרא"ש להשמיע? אך מעל הכל כאשר מעיינים בשאלה שמופנית לרא"ש ע"י ר' אבא מארי מלוניל (נספח להלן), אנו למדים שר' אבא מציין כמה פעמים שאין יניקה של הגפנים לקרקע עולם. ר' אבא מציין בתחילה שמדובר בריצפה של נסרים (מעץ) שאין בה נקב כשיעור. הוא מוכיח כשיטת רש"י שעץ בעי נקיבה ורק חרס לא בעי נקיבה, וכאמור הרא"ש עצמו סובר כן (הל' ערלה סי' ג). ולכן שאלתו לרא"ש (וגם לרשב"א) שאמנם בירושלמי מבואר שהאילנות מפעפעים, אך שמא זהו רק בחרס (כמבואר בירושלמי) ולא בעץ ובוודאי לא בריצפה של אבן כפי שמתואר בשאלה. הרא"ש מסכם את שאלת ר' אבא מארי "וראית לדמות לעציץ שאינו נקוב", אך בתשובתו הוא אינו מתייחס כלל לכל הדיון של ר' אבא מארי האם יש הבדל באילן בין עציץ של חרס, עץ או אבן, אלא מאריך להוכיח שדין הגג אינו שייך לדיני עציצים.

מכל הנ"ל אנו למדים שהיה ברור לרא"ש שהצמח אינו יונק מקרקע עולם, והסיבה שהנוטע על הגג חייב היא מפני שהגג נחשב מחובר ולא מפני שדינו כדין עציץ נקוב. אלא שיש להבין דבריו "ויונק מן הארץ".

 

יש לומר שכוונת הרא"ש היא שהאילנות יונקים מהקרקע שעל הגג (ולא מקרקע עולם), וכיון שהקרקע שעל הגג בטלה אגבה, לכן האילנות נחשבים כנטועים בשדה והו"ל היוצא השדה וחייבים בתרו"מ.

לפי"ז יש לומר שמה שכתב הרא"ש: "והאוויר שתחת הגג לא מחשיב ליה כתלוש" אינו כדי להבהיר מדוע הצמח יונק מקרקע עולם, אלא שלמרות שיש אוויר תחת הגג, כיון שהוא קבוע ומחובר לקרקע - הו"ל כקרקע. הרא"ש מוסיף שהצמח יונק מן הארץ, כלומר שמדובר בגג שמילא בו עפר והכרם נטוע בעפר זה, וכיון שהגג הריהו מחובר לקרקע עולם והאדמה על הגג - מה לי זורע על הגג מה לי זורע בקרקע עולם.

לפי מה שביארנו, יש לומר שכאשר העציץ נקוב ומונח על הקרקע - היניקה מהקרקע מחבר את הצמח לקרקע ולכן נחשב כנטוע בשדה וממילא הו"ל דרך לזרוע כך. כ"כ בגג כיון שהאדמה שעל הגג בטלה לקרקע, לכן הצמח שגדל שם נחשב נטוע בשדה. לעומת זאת, כאשר העציץ מונח על ריצפה של אבן, כיון שאין אדמה - היניקה מהריצפה אינה הופכת את הצמח לנטוע בשדה, וכיון שאין דרך לזרוע כך, ממילא פטור מתרו"מ. גם אם הגג נחשב כמחובר, אך הוא כשלעצמו אינו קרקע עולם, ולכן כשיש קרקע על הגג הו"ל כשדה וה"ל כארץ, אך כאשר אין קרקע על הגג גם אם העציץ יונק יניקה פורתא מהריצפה - אין זה הופך אותו לנטוע בארץ, וממילא פטור מערלה ושביעית. לכן אין כ"כ ראיה מעציץ של חרס המונח על הקרקע (כפי שמוכיח הגרשז"א מנח"ש ח"א, מובא לעיל) כי אז היניקה מחשיב את הצמח כנטוע בקרקע עולם; לעומת זאת כשאין על הריצפה קרקע החסרון הוא שהצמח אינו מחובר לשדה, לארץ או לכרם.

לענ"ד נראה מדברי הרא"ש שמשמעות היניקה היא שעל ידה הצמח מחובר לקרקע עולם, והיניקה היא באמת סיבה לחיבור הזה, וכפי שהבין החזו"א. לכן מדגיש הרא"ש "ויונק מן הארץ" כלומר שהצמח יונק מקרקע שבטלה אגב קרקע עולם וכדלעיל. זאת, בניגוד למה שביאר הגרשז"א שהיניקה היא סימן שאין חציצה ודי בכך שהגג נחשב כמחובר כדי להחשיב גם עציצים נקובים עליהם כמחוברים. 

כעין זה מצאנו בחו"ב (לגר"ח גריינמן סוף ביכורים):

"ודווקא גג שיש עליו גינה דיינינן ליה כקרקע עולם כמש"כ הרא"ש, כיון שהוא מחובר לקרקע ודרכו לזרוע עליו אבל עפר שבעציץ אינו מתבטל לגג וגג שאין עליו עפר הדעת נוטה דעציץ שעליו - אין לחושבו כעציץ שע"ג סלע, דבית לא דמי לסלע שבהר..."

 

הרב עזריאל אריאל (התורה והארץ ח"א עמ' 234) הביא ראיה לדברי החזו"א מדברי הרא"ש (גיטין פ"ב סי' כב).

המשנה אומרת: אין כותבין במחובר לקרקע, ומבאר רש"י: "דכתי' וכתב ונתן שאינו מחוסר קציצה". ובהמשך מביאה הגמ' מחלוקת: כתב את הגט על עלה של עציץ נקוב - אביי אמר כשר מפני שיכול לתת לה את כל העציץ ורבא אמר פסול שמא יקטום ונמצא קוצץ מן המחובר בין הכתיבה לנתינה.

הרא"ש (שם) מציין שהמחלוקת בין אביי ורבא אינה דווקא במקרה של כתב על עלה של עציץ נקוב אלא ה"ה במקרה של עציץ שאינו נקוב, וקמ"ל חידושא להיתר של אביי; כיון שהדין הוא שהבעל צריך להקנות לאשה את העציץ הנקוב במקום שישנה פסיקת יניקה, שאל"כ נחשב העציץ מחובר וקרקע אינה נקנית במשיכה. מ"מ לא גזר אביי הקנאת הגט במקום כזה אטו מקום שאין פסיקת יניקה. וז"ל הרא"ש:

"וקמ"ל דלא גזר אביי היכא דיהיב לה העציץ בהפסקת יניקה כגון בעליה או שיש דבר מפסיק בין העציץ לקרקע אטו היכא דלא יהיב בהפסקת יניקה..."

וכלשון זו כתב בתוס' הרא"ש לגיטין (שם). ראיית הרא"ש היא מהגמ' (גיטין כב ע"א): מכר בעל זרעים לבעל העציץ לא קנה זרעים, והטעם הוא כיון שהזרעים נחשבים מחוברים אין קונים במשיכה כנ"ל. שיטה זו של הרא"ש מובאת גם בתוס' (שם כא ע"ב ד"ה יצא) בשם ר"ת ור"י[7].

למדנו מתוך דברי הרא"ש שכאשר יש עציץ נקוב ע"ג עלייה המפסיקה את היניקה בין קרקע עולם לבין העציץ - אין העציץ נחשב מחובר אלא דינו כעציץ שאינו נקוב. ויש לומר ששונה הדין מזה שפסק הרא"ש בתשובה מפני שמדובר בעציץ ולא בקרקע שמפוזרת על הגג.

ואמנם אפשר לדחות ראיה זו שכן לגרשז"א עציץ המונח על ריצפת אבן נחשב מחובר כי אנו אומרים שאין צורך שהצמח יהיה מחובר לקרקע עולם אלא כמו שהרצפה בטלה אגב קרקע עולם גם עציץ המונח עליה כשאין חציצה בינו לבין הרצפה - נחשב מחובר. אך יש לומר שזהו דווקא כאשר העציץ מונח על הריצפה של הגג, אך בדין הרא"ש (גיטין) העציץ אינו מונח על הרצפה אלא הבעל נותן את העציץ לאשתו, בכה"ג ייתכן שיודה הרא"ש שנחשב מנותק כי מחד העציץ אינו בטל אגב הריצפה ומאידך הוא אינו יונק מקרקע עולם.

מ"מ נראים דברי החזו"א שעציץ המונח על ריצפה של בית נחשב עציץ שאינו נקוב,  וכפי שביארנו בתשובת הרא"ש.

 ג. החולקים על הרא"ש

 מה שפשיטא ליה להרא"ש שהגדל בעלייה חייב תרו"מ, לא פשיטא ליה לתוס' (גיטין ז ע"ב ד"ה הא וכן תוס' רא"ש שם). בגמ' גיטין (שם) נאמר: "תני חדא המביא גט בספינה כמביא בא"י ותניא אידך כמביא בחו"ל; לא קשיא: הא ר' יהודה, הא רבנן: דתנן: עפר חו"ל הבא בספינה לארץ חייב במעשר ובשביעית א"ר יהודה אימתי: בזמן שהספינה גוששת אבל אין הספינה גוששת פטור.

שואל תוס':

"ומה ענין גט אצל מעשר? אטו המביא גט בעלייה בא"י ייחשב כמביא בחו"ל משום דעפר הבא שם מחו"ל פטור ממעשר?"

נקודת המוצא של הקושיא היא שירק או פרי שזרוע בעפר חו"ל בעלייה שבא"י - פטור מן המעשר, ואעפ"כ פשיטא ליה לתוס' שאינו אומר בפ"נ ובפ"נ כי דין גט תליא בשיירות מצויות וכו'. ומ"מ למדנו שדין עליה כדין עציץ שאינו נקוב. ואמנם תוס' מדברים רק על עפר חו"ל הנמצא בעלייה, אך בסברה אין הבדל בין אם מקור העפר הוא מחו"ל או שהוא מא"י, שאם נחשב מחובר חייב ואם לאו פטור[8].

מתרץ תוס':

"ואומר ר"י דלא דמי דעלייה - קרקע שתחתיה בר זריעה היא וראוי להתחייב במעשר ושביעית מה שא"כ בספינה".

ר"י מבין שדין גט תליא במעשר ושביעית, מבחינה זו, שמה שנחשב א"י לענין מעשר - נחשב כן גם לענין גט. ולכן העלייה אמנם פטורה מחיוב מעשר, אך הפטור הוא פטור צדדי שאינו נובע משייכותה לא"י או לחו"ל, וראיה לכך שהקרקע תחתיה בר זריעה וממילא ראוי להתחייב במעשר ושביעית.

ויש לומר לדעת ר"י שגם אם דבר קבוע והוא מחובר לקרקע אין זה הופך אותו להיות קרקע עולם גם אם פיזרו על הגג עפר, ולכן דינו כאינו נקוב אלא א"כ הצמח מסוגל לינוק דרך הגג לקרקע עולם. סברת ר"י היא גם סברת השואל בתשו' הרא"ש[9] וזוהי גם סברת האור זרוע (סי' שיג הל' ערלה) שגרס בתוספתא: הנוטע בספינה ובעציץ ובראש הגג - פטור מערלה".

 ד. האם דין יריעת פוליאטילן כדין גג

 גם אם ננקוט כהגרשז"א יש לדון האם היריעה הזו בטלה אגב הקרקע, שאת"ל שאינה בטלה אז פשיטא שדינה כעציץ שאינו נקוב. ועוד יש לדון, שאפי' את"ל שבעיקרון יריעה של פוליטילן אינה בטלה אגב הקרקע, שמא השיכבה הדקה של הטוף היא זו הגורמת לביטולה של היריעה, ובגללה נחשבת היריעה כחלק מקרקע עולם.

הרה"ג יעקב אריאל שליט"א דן בשאלה זו בס' התורה והארץ (ח"א עמ' 159), ושם (עמ' 167) מביא כללים משו"ת חלקת יואב (ח"א  סי' לא) על פיהם מחשיבים דבר שהיה תלוש וחברוהו לקרקע כחלק מהקרקע.

א. נעשה מתחילה לקבועו בקרקע.

ב. נעשה לשמש את הקרקע.

ג. אם לא ניכר לאחר החיבור שהיה תלוש, בטל לגמרי אגב הקרקע.

ד. החיבור הוא קבוע ואינו ראוי לניתוק (בשני מסמרים).

ה. הכלי בטל מתשמישו לאחר החיבור.

 

שני כללים הראשונים מבוארים ברמב"ם (פיה"מ כלים פ"כ מ"ד, פי"א מ"ב, הל' כלים פ"ט ה"א). דוגמאות לכלים שנעשו כדי לשמש את הקרקע: דלת, מנעול, נגר, ציר וכדו'. ועי' מהרש"ם (ח"ד סי' קיד) שמבאר שמשמש עם הקרקע היינו כעין הדוגמאות המובאות לעיל כגון נגר וכדו' ששימוש הכלי הוא ביחד עם הקרקע. אך בדף של נחתומין שקבעו בכותל (ב"ב סו ע"א) נחשב תלוש כיון ששימושו אינו קשור לקרקע. ועי"ש (עמ' כה אמצע טור א) שיתכן שאף עצם העובדה שמונח ע"ג הקרקע כגון בסילונות של מקווה הוי כמשמש עם הקרקע וצ"ע.

ואם נבוא לדון בנד"ד לפי הכללים הנ"ל בוודאי ששלושת הכללים האחרונים אינם שייכים כלל: גם לאחר ששמים את השכבה הדקה של הטוף ניכר שיריעת הפוליאטילן נפרדת מהקרקע וממילא אינה בטלה אגבה. החיבור אינו קבוע ע"י מסמרים וכדו' ובעיקרון אם החקלאי רוצה להוריד את היריעה אין בכך קושי גדול. אין מדובר בכלי וממילא הכלל האחרון שבטל מתורת כלי אינו שייך לנד"ד.

והנשאר לדיון הוא שני הכללים הבסיסיים המבוארים ברמב"ם: לגבי הכלל הראשון נראה ג"כ שאינו שייך כיון שהיריעה אינה מיוצרת מתחילה כדי לקובעה בקרקע ולבטלה שם. אך מה שצ"ע הוא מה שכתב הרמב"ם "משמש עם הקרקע" והאם היריעה נחשבת כדין נגר ומנעול שמשמשת עם הקרקע אם לאו?

ונראה שאין דמיון בין יריעת הפוליאטילן לבין הנגר, המנעול וכדו': כל הכלים הנ"ל משמשים בפועל עם הקרקע כדי להיות מעצור לדלת וכדו'. ואפי' הסילונות שבמקוה מונחים בקרקע כדי להעביר את המים אל המקוה. לעומת זאת יריעת הפוליאטילן באה כדי להפריד בין הקרקע לבין הגידול וכל מטרתה היא שהצמחים הגדלים בעציצים יהיו מנותקים מהאדמה. הניתוק נצרך לא רק לשם מטרות הלכתיות אלא גם למטרות חקלאיות כגון שליטה על כמויות מים ודשן שהצמח מקבל, כמויות הנקז וכדו'. כ"כ הניתוק נצרך כדי למנוע העברת מחלות מזיקים ועוד. לכן מסתבר שיריעת הפוליאטילן אינה טפלה ובטלה אגב הקרקע אלא ממלאת את יעודה של חציצה בין הצמחים לבין הקרקע; וסברה זו מובאת בשם הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל (התורה והארץ ח"א עמ' 233 הערה 50, מדריך שמיטה לחקלאים עמ' 71 הערה 27), וכן הסיק הרה"ג יעקב אריאל (התורה והארץ ח"א עמ' 167). ומטו משמיה דהגרשז"א שאמנם מדמה ריצפת בית לצונמא, מ"מ יריעה מלאכותית כגון של ניילון, פוליאטילן  וכדו' אין דינה כצונמא (התורה והארץ א עמ' 233 והע' 49).

ה. הדין במקרה הנידון

נד"ד הוא כאמור כדלהלן: יש יריעת פוליאטילן על כל שטח החממה; על היריעה הנ"ל, מניחים רצועות נוספות של יריעה ומגביהים את הצדדים באופן שנוצר מין שרוולים. בתוך שרוולים מפזרים שיכבה דקה של טוף, ומניחים את העציצים על הטוף.

 

יש לנו שתי אפשרויות להתייחס ליריעות הפוליאטילן:

א. אפשר לומר בעיקרון שיריעות אלו בטלות אגב הקרקע ודינן כריצפה של בית. לדעת הגרשז"א הטוף שנמצא בתוך השרוולים אינו מעלה ואינו מוריד, וגם אם העציצים היו מונחים על היריעות בלא הטוף דינם כדין עציץ נקוב. לדעת החזו"א לעומת זאת, יש חשיבות לטוף, כי עציץ על ריצפה של בית דינו כעציץ שאינו נקוב. אך נד"ד גריעא מעציץ על ריצפה של אבן, כי הצמח יונק ומסוגל לגדול גם מהטוף שעל היריעה ודמי לכרם שבתשובת הרא"ש.

ב. אך אנו נוקטים שיריעת פוליאטילן אינה בטלה אגב קרקע עולם. לפי"ז שאני מגג כי הגג מחובר לקרקע וכיון שהאדמה מפוזרת על הגג - נחשב כגדל בקרקע עולם ובשדה וכרם. אך בנד"ד כיון שאנו מתייחסים ליריעת הפוליאטילן כדבר החוצץ, מה בכך שהצמח גדל ויונק מהטוף, הלא הוה כגדל באדמה של עציץ שאינו נקוב, ובוודאי אינו גדל בקרקע עולם ובשדה וכרם.

ואולי נאמר שהטוף גורם לביטולה של היריעה, אך גם זה אינו מסתבר, כי כאמור הסברה שבגללה קבענו שאין היריעה מתבטלת לקרקע, זהו בגלל שניכר שהיא חוצצת בין הצמחים לקרקע וכל יעודה הוא לשם כך, וא"כ מה בכך שיש טוף בתוך היריעה העליונה? היריעה התחתונה תוכיח שיש כאן רצון לנתק את הגידול מקרקע עולם, ופיזור הטוף נועד רק כדי למנוע התרבות זבובים עקב בעיות ניקוז.

ואמנם כתב באג"ט (קוצר אות י) שצריך שהעציץ יהיה דבר המיטלטל, ובנד"ד אי אפשר לטלטל את היריעה העליונה, אך יש לדחות כי בנד"ד כל כלי כשלעצמו מיטלטל; שמא תאמר החסרון של כלי גדול הוא שהוא בטל אגב הקרקע, אך כבר הוכחנו שבנד"ד אינו מתבטל וכנ"ל.

סיכום

א. עציץ המונח על ריצפה של בית נחשב עציץ שאינו נקוב. אם יש מעליו גג (ומסביבו דפנות) מותר לעשות בו את כל הפעולות האסורות בשביעית.

ב. בנידון השאלה שיש יריעת פוליאטילן על כל שטח החממה; על היריעה הנ"ל, מניחים רצועות נוספות של יריעה ומגביהים את הצדדים באופן שנוצר מין שרוולים. בתוך שרוולים מפזרים שיכבה דקה של טוף, ומניחים את העציצים על הטוף – לענ"ד נראה שיש להקל ולהחשיב עציצים אלו לעציצים שאינם נקובים.

 

 

נספח - ספר מנחת קנאות מכתבים מכתב נ (ר' אבא מארי מלוניל)

 

שאלה

אחרי כתבי זאת, אודיעכם רבותי כי הא מעשה באה לידי באחד שנטע כרם על גגו, ובא לשאול אם הוא חייב בערלה אם לא וענין הכרם כך הוא, בנהו בתחלה בקורות גדולות ובנסרים גדולים מדובקים זה לזה, ואח"כ מלא עפר ונטע כרם! והיה דעת תלמידכם נוטה, דכיון שאין בנסרים נקב שהיה בו שעור כדי לצאת בו שורש קטן, הוי כעציץ שאינו נקוב ופטור מן הערלה כדרך שפטור מן התרומה והמעשרות, וכדתנן בפ' הדמאי משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום, וטעמא דמילתא משום דהוי כמפריש מן הפטור על החיוב, ואע"ג דתנן בפ"ב דחלה, עפר ח"ל שבא בספינה לארץ חייב במעשר ובשביעית א"ר יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת כבר פירשה רש"י דבספינה של חרס איירי שאינה צריכה לנקוב, ולא בעינין נקב אלא בעציץ של עץ, ונראה כדבריו, דההיא דגרסינין במנחות פ' כל הקרבנות גבי בכורים, תני חדא שבגג ושבחורבה ושבעציץ ושבספינה מביא וקורא, ותניא אידך מביא ואינו קורא ומוקי לה התם למ"ד גבי תמרים שבהרים ופירות שבעמקים כי אם הביא קודש; גג אגג לא קשיא, הא בגג דמערה, והא בגג דבית; חורבא אחורבה לא קשיא, כאן בחורבה עבודה, כאן בחרבה שאינה עבודה; עציץ אעציץ לא קשיא, כאן בנקוב, כאן בשאינו נקוב; ספינה אספינה לא קשיא, כאן בספינה של עץ, כאן בספינה של חרס, ע"כ; אלמא ספינה של חרס כעציץ נקוב משוינין לה, והר"ר שמשון לקח לו שטה אחרת עלה דההיא מתניתין דמס' חלה, דבנקובה איירי כדמוכח בפ' א' דגיטין, דאמרינן עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות באנו למחלוקת ר"י ורבנן, ואין המים נכנסין לתוכה שרגבי אדמה כנגד הנקב וסותמין אותו ע"כ, הלכך הנדון שלפנינו דהוי כנסרים רצופים באבנים ואין בהם נקב כלל, נראה דפטור מן הערלה, אלא שמצאתי בירושלמי בפ"ק דערלה, דנראה מהתם דלא בעי עציץ נקוב באילנות אלא בזרעים, והכי גרסינין התם, ר' יצחק מן חלוקא בשם חזקיה הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, ר' יוסי אומר מפני שהשרשים מפעפעין אותו, ר' יונה מפיק להאי לישנא כלי חרס עומד בפני החרסים, ר' יונה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא כנקוב אצל אילן כנקוב הוי אצל זרעים, כ"כ הרמב"ם, נראה מן הירושלמי הזה דלא בעינין נקיבה באילנות א"כ הנדון שלפנינו חייב בערלה; ועתה רבותי הורוני הלכה למעשה, אי אמרינן כי הירושלמי בכלי חרס דוקא איירי וכדמסיק ר' יונה לישנא ומטעם כלי חרס אינו עומד בפני השרשים אבל כלי עץ עומד, או דילמא כ"ש הוא, כיון דכלי חרס אינו עומד כ"ש כלי עץ אינו עומד, ואת"ל דתרוייהו חד דינא להו שאין עומדים בפני השרשים, בכלים של אבן מבעיא לי אם עומדים בפני השרשים אם לאו שהרי בנדון שלפנינו הוי גג הנסרים שהכרם עליו מצופה באבנים, והוי כעציץ של אבן שאינו נקוב; אנא רבותי הגדולים עד האלהים! קטובים על קוטב האמת, ובעמוד התורה ויסודו סוברים, השמיעו את הקול היוצא מבין שני הכרובים, אנא! אל נא תהי ברכת הדיוט קלה בעיניכם, ושלום ושנות חיים יוסיפו לכם, כחפצכם וחפץ צעיר תלמידכם, הדורש שלום תורתכם.

 

הכותב, אבא מרי בר יוסף.

 

חתימה, יסודי התורה אשר עליהם אדניה הטבעו. באור פניהם יפילון מצב ההורסים, ושני כפירים נתעו, אדונינו ומורינו הרב הגדול הפטיש החזק הישיש החכם הרב ר' שלמה בן אדרת והרב ר' אשר בכה"ר ר' יחיאל.



[1]  ואף שהרא"ש כתב בתוספותיו שבעל בית הבד חייב לבנות את התקרה כיון שבלעדיה יתקלקל מה שבבית בדו, והיה מקום לומר שזאת הסיבה שיכול בעל הגינה לזרוע ולא בגלל שהוא נחשב בעלים על הקרקע שמתחת. אין זה מסתבר שכן אילו לא היה נחשב בעלים ורק היתה לבעל בית הבד חובה ממונית, לא היינו מתירים לבעל הגינה לזרוע אלא היה הולך ותובע את חובו בביה"ד.

 

[2]  ועי' שם שלענין שבת כיון שהשריש אף שאינו מתכוון אסור לתלוש וצ"ע.

[3]  עי' שכך ביאר לפניו בבית דוד, אך שם הקשה על הגר"א כמה קושיות.

[4]  עי' בתוס' רי"ד שם שס"ל להלכה שאין פטור של בית בשביעית.

[5]  עי' במאמרו של הרב עזריאל אריאל (התורה והארץ ח"א מעמ'  196).

[6]  תוס' הרא"ש (גיטין ז ע"ב ד"ה דילמא), רא"ש (פ"ד סי' טו), ולאפוקי דעת הרמב"ם הל' שבת פ"ח ה"ד הסובר שאוויר מנתק.

[7]  כתב ב"י (אבה"ע סי' קכד ד"ה כתבו התוס') שהחידוש של הרא"ש הוא נכון גם להלכה שקיי"ל כרבא, כיון שרבא פוסל גו שנכתב על עלה של עציץ נקוב שמא יקטום, אך פסול זה הינו רק מדרבנן, ואילו הבעל יתן את הגט בלא פסיקת יניקה אזי הגט יהיה פסול אף מדאורייתא. וכ"כ בדר"מ הארוך, חלקת מחוקק (לשו"ע שם  ס"ק יא) ובב"ש (שם ס"ק יב). ועי' ס' התרומה סי' קי ד"ה תנן, ר"ן על הרי"ף י ע"ב ד"ה גרסי; אך הרמ"ה (מובא ביד אהרון אבה"ע סי' קכד הגהות ב"י אות כא) דוחה את דברי ר"י וסובר שאין מניעה בהקנאת עציץ נקוב גם בלא פסיקת יניקה, כיון שכל העציץ מיטלטל; החסרון, לדעתו, ב"מכר בעל זרעים לבעל העציץ..." הוא משום שהקונה את הזרעים היה בעלים של העציץ כבר לפני כן ולכן הקנין הוא רק לזרעים. מה שא"כ כאשר רוצים להקנות את הזרעים יחד עם העציץ כיון שהוא בכללו מיטלטל - ניקנה במשיכה גם בלא פסיקת יניקה; (וכ"כ ר' קרקש המיחס לריטב"א גיטין שם).

[8]  ועי' אגלי טל (קוצר אות ט) שרק בחו"ל אם זרע בעפר א"י חייב מדרבנן אך לא איפכא.

[9]  ר' אבא מארי מלוניל (ס' מנחת קנאות סי' נ-נא), ועי' שו"ת הרשב"א (החדשות ח"א כרך ב' פרק סט עמ' תקפז).