הפתרון לבעיית השמיטה במטעים (תגובה)

הפתרון לבעיית השמיטה במטעים (תגובה)

בספרי "לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל" נימקתי בפרוטרוט מדוע אין להסכים עם הגישה שמציג הרב יואל פרידמן בדבריו, לסגת חזרה אחורנית להסתמכות על היתר המכירה, ושעלינו לעודד ולחזק את קיום מצוות השמיטה במסגרת אוצר בי"ד.

הרב זאב וייטמן | ניסן תשע"ד

במאמרו (לעיל) דן הרב יואל פרידמן (להלן הרי"פ) בשאלה החשובה: מה עדיף במטעים? היתר מכירה או אוצר בית דין? דנתי בשאלה זו בהרחבה בספרי "לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל". ושם נימקתי בפרוטרוט מדוע אין להסכים עם הגישה שמציג הרי"פ בדבריו, ושעלינו לעודד ולחזק את קיום מצוות השמיטה במסגרת אוצר בי"ד, ולא לסגת חזרה אחורנית להסתמכות על היתר המכירה כהצעת הרי"פ. במסגרת זו, אסתפק רק בתגובה קצרה ובראשי פרקים:

אם אמנם האלטרנטיבה להיתר המכירה הינה - כפי שמניח הכותב - אוצר בי"ד פיקטיווי שמגמתו לתת גושפנקה לעיבוד המטעים ולמסחר בפירות באופן רגיל - ניתן להבין את עמדתו ולהסכים עמה, אך כיון שלענ"ד ניתן לבנות מערכת אוצר בי"ד אמיתית גם בהיקפים רחבים - הרי שאין ספק שעלינו לעודד את בעלי המטעים לבחור בדרך של קיום מצוות השמיטה באמצעות אוצר בי"ד, ולא להפקיעה בדרך של היתר המכירה.

הצבת שתי האלטרנטיבות, באופן בו עושה זאת הרי"פ, של היתר מכירה מול היתרים אחרים - מחטיאה את האמת, כיון שהיחס הנכון בין שתי הדרכים הוא כאמור לעיל, שדרך אחת מפקיעה את חובת המצווה מעיקרא, וזולתה - מציעה דרכים לקיימה.

אין זה נכון כלל מה שמביא הרי"פ שאת כל המלאכות התירו וש"לא נשאר מהשמיטה כלום". החקלאים הרבים עימם היינו בקשר בשנת השמיטה, וב"ה מדובר בחקלאים מעשרות יישובים - יעידו כולם שהם חשו היטב היטב את שנת השמיטה, מחודש-חודשיים לפני תחילת השמיטה, כאשר עסקו בגיזומים או בדישונים לקראת השנה השביעית, ולאורך כל מהלך עבודות החורף - שנעשו כולם רק לאחר התייעצות עם רבניהם ועל פי הנחיות הלכתיות שקיבלו. ואם היו בודדים שחרגו, הרי לא על פיהם שופטים את הכלל, ולא על פיהם בונים ומתכננים את השמיטות הבאות, ובודאי שלא בגללם מקבלים החלטות הרסניות לשמיטות הבאות.

אין ספק שצריך ואפשר לבנות את מערכת אוצר ביה"ד באופן שהחקלאים ירגישו ויחושו כשכירים ולא כבעלי הפירות, ועיקר עבודתו היומיומית של ביה"ד צריכה להיות מוקדשת למטרה  מרכזית זו, כשהצלחתו או כישלונו של ביה"ד נבחנים ונמדדים בנקודה זו. מהי הדרך המומלצת להגיע ליעד נכסף זה? בכך עסקתי בהרחבה בספרי "לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל", ואכמ"ל.

עד כאן באופן כללי, ועתה אתייחס למספר פרטים במאמרו של הרי"פ:

 

א. הנושא של הרחבת רעיון אוצר בי"ד על העיבודים והשימוש בו כלפי  הבעלים - איננו "הערמה", ואיננו דוחק כלל כפי שהסברתי בהרחבה בספרי "לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל" (פרק י"א סעיפים 2-3 ובהערות 3, 5 ו-6 שם). דווקא כיון שהפירות יהיו הפקר ובעה"ב איננו יכול לסחור בהם, הרי פשוט שאת העיבודים המותרים צריך לעשות בי"ד כנציג הציבור ולמענו, וממילא פשוט, שהוא יכול לגבות את הוצאותיו שלו מהציבור. אין כאן הרחבה של "אוצר בי"ד" אלא הרחבה בעבודות ביה"ד הנחוצות כדי שיהיו לו פירות על מנת לחלק במסגרת אוצר ביה"ד.

ב. השימוש של רעיון אוצר ביה"ד כלפי הבעלים דווקא - הינו לכתחילה משלוש סיבות:

.1 זו האלטרנטיבה הזולה ביותר לביה"ד וממילא היא האלטרנטיבה העדיפה מבחינת הציבור.

2. יש בכך סיוע לשובתי שביעית שמפקירים את שדותיהם ובלקחיתם לעבודה כשלוחי בי"ד יש משום תמיכה בשומרי שמיטה.

3. בעלי השדות אינם חייבים להסכים ולתת לביה"ד להיכנס ולבצע את העבודות הנחוצות בשדותיהם המופקרות, ולכן הם יכולים להתנות זאת בלקיחתם לעבודה זו כשכירים. ואם ביה"ד מעונין לדאוג לכך שלציבור יהיו פירות - הרי אין כל פסול בהעסקת בעלי המטעים כשכירים.

ג. הקביעה שקובע הרי"פ במאמרו שיש הבדל בסיסי בין היתר המכירה לבין ההיתרים האלטרנטביים בכך שהיתר המכירה מבוסס על סוגיות ברורות ואילוההיתרים האחרים מחודשים לחלוטין והינם "תורה שאין עמה בית אב" - הינה קביעה שרירותית. וכמובן ניתן לטעון את ההיפך הגמור, שאוצר ביה"ד מבוסס על סוגיות ברורות בע"ז של "לאוקמי אילנא" ובמו"ק של היתר מלאכות דרבנן משום "פסידא" ועל תוספתא מפורשת המובאת גם ברמב"ן, בשעה שהיתר המכירה הינו חידוש הלכתי שאין לו כל תקדים וכל בית אב בבבלי, בירושלמי ובדברי הראשונים.

    ובדרך אגב גם אם היתר זה מבוסס הלכתית - הרי שיישומו המעשי בדרך של מכירה כללית - רחוק מלהיות פשוט. ובמקרים בהם אין ברירה אלא להסתמך על היתר המכירה היינו צועדים צעד משמעותי קדימה לו היינו "מפריטים" את המכירה הכללית ועורכים מכירה פרטית בכל מקרה צורך ודחק באופן נפרד ומבטיחים בכך יותר דעת קונה ומקנה. וראה מה שהרחבתי בעניין בספרי (פרק א' ובעיקר בסעיף 8 שם עמ' 48).

ד. הרי"פ צודק בטענתו שהגדרת "לאוקמי אילנא" אינה עולה בקנה אחד עם המלאכות הנעשות במטעים כיום, אך יש בדבריו התעלמות מוחלטת מסוגיא ארוכה ומפורטת בריש מו"ק - סוגיית "במקום פסידא לא גזרו חכמים", שהיא הסוגיא העיקרית המשמשת בסיס להיתר המלאכות בימינו, והיא המקור לדבריו של החזו"א בעניין שיעור הנזק הנחשב להפסד.

על היחס בין היתר "פסידא" ובין היתר "לאוקמי" ועל גבולות היתרים אלו - הרחבתי בספרי ("לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל", פרק ב'), והמעיין שם ופרקים שלאחריו יראה שכלל וכלל לא מדובר בהיתרים סיטונאיים ללא גבולות, והתמונה האמיתית שצריכה להדריך את ביה"ד שונה לחלוטין מזו המצויירת במאמרו של הרי"פ.

בעניין שיעור שישית שנאמר בשם החזו"א הרחבתי שם (בהערה )11. ולענ"ד, אע"פ שהגדרת "פסידא" נתונה בכל מקום לשיקול דעתם של חכמים, ומצאנו שגם פסידות קטנות הרבה יותר קטנות הוגדרו כפסידא ע"י חכמים ומורי הוראה, בכל אופן שמועה זו סותרת דברים כתובים של החזו"א, ולכן א"א להשתמש בקריטוריון זה לגבי כל מלאכה. עיי"ש.

ה. הרי"פ קובע ששיטת התחשיב של התשלום בקבלת הפרי חייבת להיות מנותקת לגמרי מההיצע והביקוש כי בלא זה מתרוקנת מהותו של אוצר בי"ד. ולענ"ד, יש כאן ערוב פרשיות - ויש חילוק והבחנה בין התחשיב ובין התשלום בעת קבלת הפרי, וכדהלן:

התחשיב שעל פיו משלמים לחקלאי בודאי שצריך להיות מנותק מהיצע וביקוש, כיוון שהוא שכיר ושכרו ישולם בהתאם למה שנקבע מראש. אם כי גם כאן, א"א לשלול לחלוטין בי"ד שיעשה מראש הסכם קבלני עם שכיריו שהם יקבלו, למשל, 90% מהתשלום שהיו מקבלים במסחר רגיל, אם על פי הערכתו תשלום זה הינו תמורה הולמת לפועליו עבור עבודתם, או אם הוא חושש שאין הוא מסוגל לסכום קבוע מראש. וראה מה שהרחבתי בעניין זה בספרי ("לקראת שמיטה ממלכתית", פרק י"א סעיף 6 ובהערה 12 שם). ובתי דין רבים נוהגים כך לגבי שכירים אחרים העוסקים בקטע של חלוקת הפירות עבורם כאשר נקבע עוסקים בחלוקת הפירות יקבלו, למשל, 10% מהתמורה עבור הפרי כשכר חלף עבודתם, וזאת מבלי לערוך חישוב מדויק של הוצאותיהם. וכפי שמקובל בשוק החופשי לגבי עובדים בשיווק ובמכירת פירות, שהם מקבלים אחוז מסוים מהסכום שגבו עבור הפירות. לעומת זאת, כאשר דנים בדרך הגביה מהציבור, זו בהחלט יכולה להיות קשורה למחירי השוק הנקבעים על פי היצע וביקוש, כיוון שבדרך אחרת לא יצליח ביה"ד לגבות את הוצאותיו והוא גם עלול לגרום למסחר אסור בפירות. ועל כל הנ"ל הרחבתי בספרי (בפרק י"א   סעיף 7).

ו.הקביעה של הרי"פ שהתחשיב וקביעת המחיר חייבים להיות בנויים אך ורק על ההוצאות הצדדיות של החקלאי ושל השיווק ושכל סטייה מגישה זו הופכת את ביה"ד להיות סוחרי שביעית - גם היא מוטעית, ומתבססת על ההנחה שביה"ד מאשר לחקלאי לגבות את הוצאותיו שלו. ולא כך הוא. ביה"ד מקבל על עצמו התחייבויות כדי לספק פירות לציבור והוא רשאי לגבות את הוצאותיו שלו (של ביה"ד). וכל הוצאה שהייתה לביה"ד בטיפול בפירות וכל ההתחייבויות שלו לקבלניו ולפועליו כדי לספק פירות לציבור צריכה להיות מכובדת, וכדי שביה"ד יוכל לעמוד בהתחייבויותיו אלו - הוא רשאי לגבות את הסכומים הנחוצים לו לשם כך מהציבור.

ז. הסיפור של בי"ד שסיכם על תמורה מסוימת וכשהתברר שמחירי השוק גבוהים דרשו החקלאים תוספת וקיבלו - "מבוסס על סיפור אמיתי", אך בצורה שהוא הובא ע"י הרי"פ יש משום עיוות ועוול גם לביה"ד גם לחקלאים. הבעיה שם הייתה שלא היה סיכום ברור, והתוספת ניתנה רק לאחר דיון ארוך ונוקב בביה"ד שהשתכנע שהסכום שנקבע מראש אינו מכסה את הוצאות החקלאים. עדכון הסכמים הינו דבר מקובל בין עובדים למעבידים לכן אין בסיפור כדי להעיד על כך שאוצר ביה"ד פעל ח"ו כפיקציה. פירוט נוסף בעניין זה הבאתי במאמר לסיכום אוצר ביה"ד של תנובה, שיתפרסם בעז"ה בספר לזכרו של הרב יחזקאל דאום זצ"ל.

ח. הצעת הרי"פ לחתום על היתר מכירה וגם לעשות אוצר בית דין - איננה מעשית, והיא תביא לכך שינהגו במטעים ובשיווק הפירות כרגיל בכל שנה, וראה מה שכתבתי על כך במבוא לספרי (הערה 4).

גם המסקנה, שאוצר בי"ד יכול להיות סביר רק כל עוד מדובר בהיקף קטן - נסתרת מסיפור ההצלחה של אוצר בי"ד לכרמי יין שחילק מיליוני בקבוקי יין ומיץ ענבים בכל רחבי הארץ במחירי עלות בלבד. ואע"פ שבפירות הדבר קשה ומסובך הרבה יותר ויש הרבה מה לשפר ולתקן - הכיוון צריך להיות במעלה הדרך המובילה אל הר בית ה' ולא במדרון היורד והמתרחק ממנו.