גידול במצעים מנותקים בחממות

גידול במצעים מנותקים בחממות

האם אפשר לגדל בשנת השמיטה בחממה המכוסה פלסטיק, ועל האדמת החממה יפרשו יריעת פוליטילן (פלסטיק עבה במיוחד שאיננו נקרע), היריעה תהא תחת כל שטח הגידול כולל תחת נוף העציצים, ועל היריעה יניחו עציצים מלאי טוף (חומר גידול) ושם יגדל הצמח?

הרב יהודה הלוי עמיחי | ניסן תשע"ד

ראשי פרקים:

הצגת הבעיה

א. דין בית בשביעית

ב. מסקנות הלכתיות בספק הירושלמי

ג. עציץ שאינו נקוב בבית

ד. הגדרת בית

ה. הגדרת עציץ שאינו נקוב

ו. דין חממה

סיכום

 

הצגת הבעיה

האם אפשר לגדל בשנת השמיטה בחממה המכוסה פלסטיק, ועל האדמת החממה יפרשו יריעת פוליטילן (פלסטיק עבה במיוחד שאיננו נקרע), היריעה תהא תחת כל שטח הגידול כולל תחת נוף העציצים, ועל היריעה יניחו עציצים מלאי טוף (חומר גידול) ושם יגדל הצמח. 

שאלה זו יש לדון בה מכמה פנים, בדין בית בשביעית, ובדין מצע מנתק בשביעית, וכן והאם דין החממה כבית והאם הניתוק הוא מתיר.

            

א. דין בית בשביעית

נאמר בירושלמי (ערלה פ"א ה"ב):

 "אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות, דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה, ובשביעית צריכה דכתיב ושבתה הארץ לד', וכתיב, שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור".

וביאור הספק בגמ' שהמלה "שדך" משמעותה מצומצמת וכוללת רק מה שגדל במקום שרגילים לגדל בו לאפוקי בית. מאידך משמעות "ארץ" רחבה הרבה יותר, והוא כולל גם מקומות שאין רגילים לגדל שם כגון בית וכדו'. כיון שלעניין שביעית נאמר הן שדה והן ארץ - הירושלמי  אינו מכריע מהו דין בית.

הרמב"ם פסק כדברי הירושלמי לעניין ערלה (פ"י ממע"ש ה"ט):

"אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה".

ולעניין מעשרות (הל' מעשר פ"א ה"י):

"אילן שנטעו בתוך הבית פטור ממעשרות שנאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה".

אולם לעניין שביעית השמיט הרמב"ם את  דין בית, והשאלה היא האם ספקו לקולא או לחומרא[1].  

 

נראה שיש לבאר מהו יסוד הדין של בית הפוטר ממעשרות?!

כתב הרמב"ם (שם):

"ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם, שהרי תאנה העומדת בחצר חייב לעשר פירותיה אם אספן כאחד".

הראב"ד השיג על ראיה זו וכתב:

"והראיה שהביא מחצר, אינה כלום, דחצר שנטעה או שנזרעה היינו שדה ולא עוד אלא מקבע נמי קבעה".

מקור דברי הרמב"ם הוא מהמשנה (מעשרות פ"ג ה"י):

"תאנה שהיא בחצר אוכל אחד אחד ופטור ואם צרף חייב".

והראיה היא שאם חצר נחשבת כבית  לחייב במעשרות מדבריהם, א"כ גם בבית ממש - חייבים במעשרות. והראב"ד השיג שחייב בחצר כיון שהחצר זרועה או נטועה ודינה כשדה, וממילא אין ראיה שבית חייב במעשרות מדרבנן[2].

לתוספת ביאור אפשר לומר: למדנו קביעות למעשרות מהפסוק: "ביערתי הקדש מהבית", ולכאורה דווקא בבית יש קביעות למעשרות, אך המשנה (מעשרות פ"ג מ"ח) אומרת:

"תאנה שהיא עומדת בחצר אוכל ממנה אחת אחת ופטור, ואם צירף חייב במעשר"

משמע שתאנה העומדת בחצר קובעת למעשרות משום שגם חצר היא מוקפת ודומה היא ל"בית". נמצאנו למדים שאף שמהתורה רק בית קובע למעשר - חכמים הרחיבו את הגדרת מושג בית, וכללו בו גם חצר המוקפת גדר. לאור הרחבה זו לומד הרמב"ם שגם לעניין מקום הגידול - דווקא הגדל בשדה - חייב במעשר, וחכמים הרחיבו את המושג שדה וחייבו במעשרות גם בבית.

אולם הראב"ד סובר שהלימוד הוא מדוקדק ודבר שהתורה פטרה בפירוש אין אנו יכולים לאסור (כדברי הט"ז הל' ר"ה), ולכן אין באפשרותנו לחייב מעשרות מן הגדל בבית שהרי אין זה "תבואת זרעך היוצא השדה" ולכן בית פטור. הראב"ד מביא ראיה מהסוגיא (במעשרות פ"ה ה"ב) שנחלקו ר"ע וחכמים אם שליש גידול קובע למעשרות ולשביעית, ונ"מ למקרה שהצמחים גדלו כשליש גידול מתחת לגג ולאחר מכן בשטח פתוח. נמצאנו למדים שכסוי ובית פוטרים ממעשרות. הראב"ד לומד שמכוסה פוטר ממעשרות גם מדרבנן ולכן הוא מקשה על הרמב"ם, ואילו הרמב"ם סובר שפטור מדין תורה אבל חייב מדברי חכמים, שהרי בכל אופן הדבר גדל ואין לומר שלא הוי "זרעך היוצא השדה"  שהרי זה כלול ביוצא השדה לפי הרחבת חכמים.

 

על פי דברינו מיושבת קושיית החזו"א, (מעשרות סי' ז ס"ק ה), שמשיג על הרמב"ם כדרך שמשיג עליו הראב"ד. ברור שכל הזרוע בחצר חייב מדאורייתא ולכן איזו ראיה הביא הרמב"ם מחצר לבית? בבית - פטור ממעשרות משום סכך המונע את הגשם, הטל, הרוח והשמש ואין זו דרך הגידול הטבעי, לעומת חצר שמגדלים שם. וא"כ אין ראיה מחצר לבית, ושמא בית פטור לגמרי?! ולפי דברינו הביא הרמב"ם ראיה שבית לאו דווקא, אלא כיוון שלעניין  קביעות במעשרות נאמר בית וכללנו  בו גם את החצר -  כן לעניין חיוב  תרו"מ  כללנו מדרבנן במושג "שדה" גם בית; ולכן גם אילן הגדל בבית חייב בתרו"מ מדרבנן.

 

למדנו מדברי הרמב"ם שהפטור בבית הוא רק מדין תורה אבל מדרבנן חייבים בתרו"מ שהרי זה כדין גדולי קרקע והוא חייב מדרבנן. ואילו לשיטת הראב"ד פטור בבית ממעשרות אפילו מדרבנן.

 המהר"י קורקוס כתב לדעת הרמב"ם שחיוב מעשרות מדרבנן בבית הוא רק באילנות, אבל זרעים שכל חיוב תרו"מ בהם הוא מדרבנן, גם לפי הרמב"ם פטור לגמרי.

אם נשווה דיני שביעית לדיני תרו"מ הרי שלדעת הרמב"ם יהיה חיוב מדרבנן בבית ולדעת הראב"ד יהיה  מותר בבית אפילו מדרבנן[3].

 

ב. מסקנות הלכתיות בספק הירושלמי

לעניין שביעית כבר הבאנו לעיל את המל"מ שתמה מדוע הרמב"ם השמיט דין בית בשביעית, ובעל פאת השלחן (סי' כ סעי' כד) כתב:

"אילן שנטעו בתוך הבית הרי זה ספק אם נוהג בו כל דיני שביעית".

 ובבית ישראל (ס"ק נב) אמר שמכיוון שהאחרונים הכריעו ששביעית בזה"ז מדרבנן, לכן ספקו - לקולא, והחזו"א (שביעית סי' כב ס"ק א) כתב שמכיוון שעיקר הספק הוא בדאורייתא אזלינן לחומרא ואף שבד"כ ספק דרבנן - לקולא,  מכיוון ששביעית עיקרה מהתורה יש להחמיר.

 

שאלה זו שעורר החזו"א על פאת השולחן יש לעיין בה שהרי בגמ' (עירובין ל."ו ע"א) למדנו שרבי יוסי החמיר בספק טומאה והגמ' אומרת:

"שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה".

וביאר רש"י התם:

 "דיש טומאה מן התורה ויש להחמיר בספק טבילתה, להכי אחמור רבנן אף בספק טבילת טומאה דרבנן, דלא ליתו לזלזולי בספק טבילת טומאה דאורייתא".

משמע מדברי רש"י שבגלל שישנה טומאה דאורייתא ויבואו לזלזל בה אנו מחמירים גם בטומאה דרבנן, וזהו ספק דרבנן האסור מכיוון  שעיקרו מהתורה, אבל אם לא הייתה טומאה דאורייתא לא היו מחמירים בטומאה דרבנן, ולכאורה בעניין שביעית לפי השיטות שאין בזה"ז  שביעית מדאורייתא,  לא יבואו לזלזל בשביעית מדאורייתא, ואם כן אפשר להקל אפילו אם עיקרו הוא משל תורה.

   המשנה למלך (הל' בכורות פ"ד ה"א) כתב למסקנת דבריו שספק דרבנן לקולא הוא אפילו במקום שיש לו עיקר מהתורה, ומה שמחמירים בדבר שיש לו עיקר מהתורה הוא רק לעניין חזקת שליח עושה שליחותו. ולעניין מה שכתב המשנה למלך (תרומות פ"ז הי"ז) עיין במבוא לשבת הארץ (סי' ט) שהאריך לבאר שאין מקום להחמיר בתרו"מ יותר מכל ספק דרבנן.

בשד"ח (מערכת ת כלל כג ד"ה מה וד"ה ואם, וכן במערכת א אות ה, יא) הביא ראשונים ואחרונים רבים בשאלה האם תרו"מ ושביעית בזה"ז נחשבים להיות דבר שעיקרו מהתורה, או שיש לילך בספקותיו לקולא, והמר"י קורקוס (שביעית פ"א הי"א) כתב "ואם דעתו (של הראב"ד שהחמיר בנעבד) לומר שעיקר שביעית מן התורה - זו מנין לו?".

הגר"א (יו"ד שלא ס"ק ו, כח) כותב שבזמן הזה כיון שתרו"מ ושביעית בא"י מדרבנן, הרי שיש קנין לעכו"ם בא"י, אנו רואים שאין הגר"א מחמיר בתרו"מ ושביעית בזה"ז כדבר שיש לו עיקר מהתורה[4].

לפי זה אפשר להסביר את דברי הפאה"ש באחד משני האופנים:

א. שביעית בזה"ז אינה מוגדרת  כדבר שעיקרו מהתורה.

ב. אף אם עיקרה מהתורה בכו"א ספק דרבנן לקולא.

לכן נראה שאין לדחות את שיטת פאת השלחן מהלכה בדיני שביעית מטעם זה, וכן פוסק להקל בערוה"ש (סי' טז סעי'  א).

נראה שדעות אלו אינן חוששות לכך שהרמב"ם החמיר במעשרות מדרבנן, מכיוון שכפי שהבאנו הרמב"ם מצא סמך לכך שיש מקום לחייב במעשרות בבית, א"כ החידוש הוא רק לעניין מעשרות אולם לעניין שביעית הספק נשאר ויש להקל בפסיקה.  

 

בס' תורת הארץ (פ"ו אות כה) כתב שבבית יש עשה של "ושבתה הארץ", ורק לעניין ה"לאו" בזה יש ספק בירושלמי אם יש לאו או לא, אבל העשה בוודאי קיים גם בבית וחייב על כך. סברא זו הובאה גם על ידי מרן הרב קוק זצ"ל בשבת הארץ (קונ"א סי' ג).

אולם מרן הרב קוק זצ"ל שבת הארץ (סי' א אות א) כתב שמדברי הירושלמי (כלאים פ"ח ה"א) שכל העובד בשביעית עובר על הלאו והעשה, מוכח מכאן שהלאו והעשה מחוברים זה עם זה, וכאשר יש את הלאו יש את העשה, אבל אין העשה עומד בפני עצמו, וכן הוכיח הרב פרנק (הר צבי סי' לז) מדברי הנוב"י (תנינא סי' לא). לפי הסבר זה אין בבית גם את העשה של ושבתה הארץ.

 

להלכה למעשה נראה, שלכתחילה יש לחוש לדעות שיש איסור דרבנן בגידול בבית בשביעית, וכפי שכתבנו לעיל (סוף אות א).

 

ג. עציץ שאינו נקוב בבית

הדיון עד כה היה בדין מלאכות בשביעית בזה"ז בקרקע הבית, אולם נראה שיש מקום להקל בעציץ שאינו נקוב העומד בבית, וכפי שכתב החזו"א (סימן כב ס"ק א) שבעציץ שאינו  נקוב יש להקל בבית. ויסוד הדברים הוא שאמנם אנו גוזרים בעציץ שאינו נקוב אטו נקוב, אולם כל זה לעניין תרו"מ וכלאים אבל לא לעניין שביעית. לכן יש מקום לומר שרק בדינים אלו - הנוהגים כל שנה חכמים גזרו שאינו נקוב אטו נקוב, אבל בדינים שאינם כל שנה, אלא אחת למספר שנים, לא גזרו חכמים עציץ שאינו נקוב אטו נקוב, וכן כתב במנחת שלמה (סי' מא אות ד) שיש סברא לחלק בין דיני תרו"מ לדיני שביעית. גם בדברי הרדב"ז (פ"א ה"ו) משמע שבעציץ נקוב מותר לבדוק את הזרעים, משמע שבעציץ שאינו נקוב ברור שמותר. וכבר הכריע כן להלכה כדבר פשוט בשאלת שלמה[5].

ונראה שיש להוסיף סברא נוספת להקל בעציץ שאינו נקוב, על פי דברי הגמרא (גיטין סה ע"א) שמקילים לפדות מעש"ש מדרבנן על בנו ובתו הקטנים, והגמרא אומרת שקולא זו שייכת רק בתרו"מ מהגדל בעציץ שאינו נקוב, והקשה הריטב"א מדוע הגמ' לא העמידה בתרו"מ מאילנות וירקות? ותירץ שיש לחלק בין תרו"מ באילנות וירקות שעיקרם מהתורה ואילו בעציץ שאינו נקוב אין עיקרו מהתורה כלל[6]. על פי זה נראה שבעציץ שאינו נקוב שאין עיקרו מהתורה, יש לכו"ע לילך לקולא בספקו של הירושלמי בדין בית, שהרי סברת החזו"א להחמיר בבית  הייתה מכיוון ששביעית עיקרה מהתורה, אבל בעציץ שאינו נקוב שאין עיקרו מהתורה בודאי שיש להקל. כמו כן גם לדעת מרן הרב קוק זצ"ל שבבית יש את העשה של "ושבתה הארץ" נראה שעציץ שאינו נקוב כיוון שאין עיקרו מן התורה הרי שאין את העשה.

 

ד. הגדרת בית

בירושלמי (מעשרות פ"ה ה"ב) מובאת מחלוקת ר"ע ורבנן בדבר גידולים ששליש גידולים היה בחיוב או פטור והשתנה מצבם ההלכתי, האם הולכים לעניין תרו"מ לפי השליש הראשון או סוף הגידול?

"זרע בחורבה והביאה שליש וסיכך על גביו - על דעתיה דר"ע התוספת פטור על דעתון דרבנין התוספת פטור.

 זרע בבית והעביר הסיכוך - על דעתיה דר"ע התוספת פטור על דעתון דרבנין התוספת חייב".

 למדנו מדברי הירושלמי שעיקרו של הבית הוא הסיכוך שעל מקום הזריעה, שהרי אם נסביר שסיבת הפטור בבית היא משום שאין דרך זריעה שם, אבל אם רגילים לזרוע שם אפילו כאשר המקום מכוסה בגג - דינו כשדה, מה בכך שמכסה לאחר מכן הרי יש כאן שדה שחייבים עליה? אלא על כורחנו שהפטור איננו משום שזרעו מעט אלא הפטור נובע מכיסוי השטח, וכל שטח מכוסה אין עליו שם שדה. וכבר העיר הרש"ס (שם) שהכל תלוי בסכוך ואפילו היה שדה בתחילתו כשכוסה הרי הוא פטור מתרו"מ.

עוד יש להביא ראיה שהפטור הוא משום כסוי ולא משום דרך זריעה, שהרי הרמב"ם (פ"א מהל' מעשר הי"א) כתב "בצלים שהשרישו זה בצד זה אפילו השרישו בקרקע עליה פטורין מן המעשרות, נפלה עליהן מפולת והרי הן מגולין הרי הן כנטועים בשדה וחייבין במעשרות" דהיינו אם מקום הזריעה מגולה דינו כשדה. לא רגילות הזריעה קובעת אלא מכיוון שהוא מגולה, הא כל שהוא מכוסה איננו שדה המחייבת בתרו"מ מהתורה.

דברי החזו"א ברורים, שהרי כתב במעשרות (סי' ז ס"ק ה)  שהפטור של בית הוא בעיקר מפני הגג של הבית:

"עיקר פטור משום סכך המונע את הגשם ואת הטל ואת הרוח ואת השמש שאין זה דרך הגידול הטבעי".

ובשביעית (סי' כב ס"ק א) כתב "והדעת נוטה דהעיקר תלוי בכיסוי ואולי צריך מחיצות י"ט ג"כ" ולא הזכיר שאין רגילים לזרוע שם אלא את הכסוי של המקום.

 

החזו"א מקשה על קולת בית בשביעית מדברי המשנה (שביעית פ"ב מ"ד) דעושין בתים לנטיעות עד ראש השנה, משמע שבשביעית - אסור. ומכאן שאסור לגדל בבית בשביעית. והחזו"א (שביעית סי' כ ס"ק ו) תירץ שאם הבית מטיב לצמחים הרי"ז אסור, ואם אינו מטיב לצמחים אלא אדרבה הבית לרועץ לגידול - מותר.מדברים אלו משמע שלא התירו בבית אלא כשהבית רועץ לגידול[7].

 מדברי רש"י (ע"ז נ ע"ב), ר"ש, רא"ש, רע"ב, תפא"י (פ"ב מ"ד) שבארו את איסור עשיית הבתים, כמלוי הגדר, הגבוהה אמה, שסביבות העץ  בעפר. אין כל ראיה מדיני עשיית בתים האסורה בשביעית לספקו של הירושלמי בדין שביעית בבית, וממילא אין ראיה שהגג צריך שיהא לרועץ לצמח (עיין הר צבי ח"ב סי' לה).

עוד אפשר לתרץ את קושיית החזו"א בדרך אחרת, וכפי שכתב מרן הרב קוק זצ"ל (קונ"א סי' ג) שיש לחלק בין עשיית בתים לנטיעות כשהבית בא לאחר שעת הנטיעה, לשם הגנה לעץ, וזוהי פעולה חקלאית האסורה בשביעית, אבל נטיעת עץ  מתחילתו בתוך בית אין זה דרך גידול.         

 ענין התועלת וההטבה בגידול לא נראה כסברא מחייבת שהרי התנאים משתנים מזמן לזמן ומתקופה לתקופה. בית הוא מקום שאין רגילים לגדל בו, וכי אם בבית  יפתחו שיטת גידול (באמצעיים מלאכותיים) טובה יותר, יתחייבו פירות הבית בתרו"מ לאחר שהתורה מיעטה מ"היוצא השדה"?! כמו כן לא נראה שבית הגדרתו לפי צל וחושך שהרי הגמ' יומא (י ע"א) אומרת שסוכה איננה בית למרות שהוא מקום חשוך, ולא נחלקו ר"י ורבנן אלא לעניין סוכה בסוכות אבל סוכה בשאר ימות השנה איננה בית  לענין מעשרות. לכן נראה שהגדרת בית היא כפי שכתבנו לעיל, בכסוי תליא מילתא, וכפי שכתב המהרי"ק (מעשר פ"ד ה"ד) שהגנה מפני הגשם הוא הגדרת בית.

 

העולה לנו שכל הגדל בשדה רגיל חייב בכל הדינים ואילו הגדל במקום מכוסה, כיוון שאין לו הגדרת שדה, דינו כבית שעליו הסתפק הירושלמי.

 

מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל כתב (חוות בנימין ח"ג סי' צז) שהגדרת בית המתיר הוא רק כשיש כסוי ומחיצות, וכיסוי לבד או מחיצות לבד אינן מפקיעות משם שדה, ועל פי זה הסביר שאיסור עשיית בתים (פ"ב מ"ד) הוא בבית שמטרתו צל בלבד ללא  מחיצות אולם במקום שיש בו קרוי ומחיצות  מותר לכו"ע כדעת פאת השלחן. אלא שסברא זו עדיין יש מקום לעיין בה, שהרי אפשר לתרץ בכך את דברי המשנה, אולם הסברא האומרת שיש מצוות עשה בבית עדיין לא הופקעה, ומנ"ל לחלק בין כסוי עם קרוי וכסוי ללא קרוי, ביסוד הפטור של בית בשביעית, שהרי היסוד בירושלמי הוא ספק, ומנ"ל שאין עשה גם במקום שיש קרוי עם מחיצות?

 

ה. הגדרת עציץ שאינו נקוב

הגמרא (שבת צה ע"ב) מגדירה שגודל הנקב של העציץ, על מנת שייחשב כנקוב,  הוא בגודל שורש קטן, אין לנו הגדרה מדויקת מהו שורש גדול, אולם  פשוט בדברי הגמרא שהוא פחות מכדי זית (מאירי שם). החזו"א (סי' כב ס"ק א) כתב שכיון ואין אנו בקיאים בדיוק מהו גודל הנקב המותר, הרי שחור בכדי הוצאת משקין בריוח בודאי איננו נחשב להיות כנקוב. יש החולקים וסוברים שלעניין שביעית יש להחמיר ואף חור של 1 מ"מ נחשב כנקוב (עיין שביעית להלכה פ"ו סעי' ג הערה 5). 

כמו כן יש לחוש לחיבור על ידי הנוף  וכפי שאומרת המשנה (עוקצין פ"ב מ"ט), וכמו כן בדיני מעשרות פסקו תוס' (גיטין כב ע"א, חולין קכח ע"א) דאזלינן בתר יניקת הנוף.

משטח המחובר לקרקע  שנתונים עליו אדמה נראה שדינו כקרקע,  כפי שפסק הרא"ש (כלל ב אות ד) והובא בשו"ע (סי' רצד סעי' כו) שכרם על גג הבית יש בו משום איסור ערלה, והרא"ש למד משם שגם לעניין תרו"מ יש מקום להחמיר וחייב כגדל בקרקע. מדברי הרא"ש בתשובה  "שכיון והוא מחובר וקבוע הרי שהחמירו בנוטע בגג", משמע שבדבר שאיננו מחובר וקבוע איננו נחשב כנטוע בקרקע.

הדיון עד כאן היה במלוי אדמה על גג, אבל בצמח הנתון בתוך כלי ויש תחתיו משטח מנתק ברור שאין להחשיבו כנטוע בקרקע, (עיין רא"ש גיטין פ"ב סי' כב), וכן כתב בחדושים ובאורים (הלכות שביעית סימן יא אות ח) שעציץ נקוב העומד על גבי רצפת אבנים הרי הוא כמנותק[8].

 

ו. דין חממה

 החממות בימינו הם חממות קבועות ואינם ארעיות, אלא נבנות לשנים רבות, ולכן אינן כאוהל ארעי אלא כבית קבע, ובודאי לפי דברי החזו"א (סי' כב ס"ק א) "דהעיקר תלוי בכסוי" הרי שבחממות של ימינו הכסוי הוא קבוע.

החממה איננה מגדלת פרי טעים יותר או יפה יותר אלא מאפשרת לחקלאי לגדל בזמן שאי אפשר לגדל בחוץ, אבל בעצם הפרי אין שינוי בין פרי  הגדל בחממה לפרי שאינו גדל בחממה מבחינת טיבו ואיכותו. אמנם אם ברצון החקלאי לשווק פירותיו לחו"ל בעונות מוקדמות הרי הוא צריך לגדל בחממה,א"כ השינוי הוא בהקדמת זמן הגידול.

כמו כן הכסוי של החממה גורם לכך שאיננה מעבירה אלא חמישים אחוז מעצמת  הקרינה של השמש (על פי שירות ההדרכה במשרד החקלאות עמ' 30) וזו פעולה המריעה את הגידול בחממה.

כמו כן יש חממות שנעשות למניעת חרקים, ובהם פתיחת חלונות תגרום מאידך לכניסת חרקים, וא"כ בהם החממה היא לרועץ מיידי. שהרי החממות יוצרת חום הפוגע בצמח, והם עושים חממות כדי להגן מפני חרקים, ובמקרים אלו הרי זה בודאי שהחממה היא כבית ואיננה מועילה לצמח.

העולה מכל האמור לעיל שהחממה איננה מקום הגידול הטבעי של הצמח, וכמו כן יש בחממה הרבה דברים שהם לרועץ בגידול, דברים המתקזזים על ידי שיטות טכניות חדשניות, המאפשרות הכנסה גבוהה יותר לחקלאים.

 

סיכום

שאלה זו של גידול בחממות במצעים מנותקים כפי שתוארה לעיל יש  להתיר בה מהסיבות דלהלן:

א. שביעית בזמן הזה מדרבנן.

ב. פאת השלחן, הקל בזריעה בזמן הזה בתוך בית.

ג. בחממה ועציץ שאינו נקוב אין זה דרך גידול ולכן דינו כבית.

ד. החזו"א הקל בזריעה בבית בעציץ שאינו נקוב.



[1] עיין משל"מ (הל' שמטו"י פ"א ה"א).

[2] עיין מהר"י קורקוס, כס"מ ורדב"ז שנתקשו בדברי הראב"ד.

[3] עיין מנחת שלמה (סי' נא אות ז).

[4] עיין עוד במאמרו של הגר"י אריאל שליט"א (ס' התורה והארץ ח"א עמ' 156).

[5]  ורטהיימער (ח"א סי' נט). ע"ע הרב גרוסברג (ס' התורה והמדינה ח"ט עמ' שמ), בצאת השנה (עמ' מח סי' ב סעי' ב), הגרש"ז אויערבאך (מובא בהליכות בשדה 72 עמ' 15).

[6]  עיין שד"ח (מערכת א'  כלל קכד אות ה).

[7]  יסוד זה ק"ק על דבריו במעשרות (סי' כד ס"ק א) שנקט את פטור הבית משום דרך הגידול.

[8] ע"ע ס' התורה והארץ (ח"א עמ' 223-236).