ספיחין בהעברת שתילים

ספיחין בהעברת שתילים

האם העובדה שבפועל הם נשתלו בגוש הוא גורם היתר?

הרב יואל פרידמן |

  שאלה 

ירקות שתחילת גידולם בשישית, ובשביעית העבירו את השתילים כשהם בגוש אדמה שיכול לחיות ממנו, האם חיישי לאיסור ספיחין אם לאו?

 

  א. התחיל לגדול בשישית 

הרה"ג יעקב אריאל שליט"א רוצה להתיר ירקות ששתלו בשביעית מטעם שחז"ל לא גזרו על שתילה בגוש ומביא שכן כתב הגרי"מ אהרונסון (ישועת משה זרעים סי' ה אות ג).

הגרי"מ ארהרונסון (שם) מחדש שחכמים מלכתחילה לא גזרו על מיני ירקות שנשתלים, שכן גזירתם הייתה רק במינים הנזרעים שמא ילך ויזרע וכו'. ואמנם בנד"ד מדובר במינים שנהוג בימינו שהחקלאי, שותל אותם בשדה ולא נהוג לזרוע ומ"מ שאני מצמח הבננה עליו דן הישועת משה, כי בבננה - אין זורעים כלל אלא שותלים את הפקעת באדמה שבה בד"כ תחילת נצר. לעומת זאת בכרוב למשל, נהוג אמנם לשותלו אך בעיקרון זהו מין הנזרע וכיון שבזמן חז"ל מינים אלו נזרעו - ממילא חלה עליהם גזירת ספיחין, ובפרט שגם בימינו גם מינים אלו נזרעים במשתלה.

 

השאלה היא, האם העובדה שבפועל הם נשתלו בגוש הוא גורם היתר? ולכאורה לא הפעולה של הזריעה או השתילה היא הגורמת את האיסור שכן העולה מאליו ג"כ אסור באיסור ספיחין!

אלא יש לעיין בסברת הר"ש החולק על הרמב"ם: לדעת הרמב"ם גזירת ספיחין צמודה לקדושת שביעית כלומר שהמסגרת של הגזירה היא בכל הירקות שיש בהם ק"ש וממילא תליא בלקיטה, עי' מעדני ארץ (סי … אות ט) שמבאר שאיסור ספיחין נסמך לפס' "את ספיח קצירך לא תקצור" ולכן תליא בק"ש.

לדעת הר"ש לעומת זאת, איסור ספיחין אינו תלוי בק"ש וגזרו רק בירק שהתחיל גידולו בשביעית. ויש לעיין בדבריו מהו טעם הדבר: האם בגלל שתחילתו של  הצמח הואבהיתרבזמן (או באופן) שאין איסורי מלאכות, או מצד שכל החשש של חכמים היה שמא יזרעו ויאמרו ספיחין הן, אך שתיל גדול שהתחיל גידולובשישיתהרי הוא  זרוע ועומד מלפני השביעית ולכן   חכמים לא גזרו בהא איסור ספיחין.

והנפ"מ בין שתי הסברות שלסברה הראשונה אם יזרע בשביעית באופן המותר כגון בעציץ שאינו נקוב בבית ולאחר מכן יעבירו בגוש - כיון שתחילתו בהיתר - לא גזרו חכמים. אך לסברה השניה בכה"ג יהיה אסור באיסור ספיחין שכן התחיל גידולו בשביעית.

 

בנד"ד שהתחיל גידולו בשישית אפי' לפי הסברה השניה יש להקל כי בתחילת השביעית היה זרוע ועומד. ונראה שמה שאח"כ העביר וזרע או שתיל אין זה נוגע לאיסור ספיחין ולכל היותר יש לאסור מדין נעבד (עי' שבת הארץ פ"ד הט"ו אות ב).

ואמנם ייתכן שתליא במחלוקת הב"י והרדב"ז מחד לבין מהרי"ק מאידך, שלב"י (אבק"ר סי' כד וכס"מ פ"ד הכ"ט) והרדב"ז (לרמב"ם שם) רוצים לאסור זריעת ישראל בקרקע של גוי ומשמע מדבריהם שהוא משום איסור נעבד[1]. והמהר"י קורקוס (לרמב"ם שם) כתב מפורש שלרמב"ם אין איסור נעבד ומ"מ יש לאסור  זריעת ישראל בקרקע הגוי מטעם איסור ספיחין. ולדעתו יש לומר שכיון שחכמים גזרו על  איסור ספיחין משום שמא יילך ויזרע - בגזרה זו כלול גם מי שבפועל זורע, ובכה"ג יהיה אסור מדין ספיחין ולא רק מדין נעבד. לפי דעה זו יש מקום לדון בהבדל שבין השתילה לעומת הזריעה, שכן ייתכן  שחל איסור ספיחין רק אם זרעו באיסור ולא אם שתלו באיסור וכפי שכתב הרה"ג יעקב אריאל שליט"א. 

 

  ב. התחיל לגדול בהיתר 

ועי' ר"ש (פ"ט מ"א) שיש איסור ספיחין רק בהתחיל לגדול בשביעית ומביא ראיה מירושלמי  שלדעת ר' שמעון כל הספיחין מותרים חוץ מספיחי כרוב ולרבנן כל הספיחין אסורים כיון שגזרו שאר ירקות אטו ספיחי כרוב. ומבאר בירושלמי שר' שמעון אוסר בכרוב מפני "שדרכו ליגדל אימהות", ומבאר הר"ש, לדעת ר' שמעון, שהכרוב גדל במהירות ולכן לא ניכר ההבדל בין מה שגדל בשישית לבין מה שגדל בשביעית; לעומת זאת בשאר ירקות ההבדל ניכר. וחכמים גזרו שאר ירקות אטו כרוב. ומ"מ גם לחכמים יש חשיבות לעובדה שניכר ההבדל בין הגדל בשישית לבין הגדל בשביעית, ולכן אם ניכר שהתחיל לגדול בשישית - מותר[2]. משמע א"כ שיסוד ההיתר בדברי הר"ש הוא בכךשתחילת הגידול היה בשישית.

לעומת זאת, בהמשך שואל הר"ש מדוע איסור ספיחין אינו תלוי בלקיטה? ומתרץ שמקור איסור ספיחין (פסחים נא) הוא מהפסוק  (ויקרא כה, כ) "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעת הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו", ומסביר הר"ש שמפסוק זה אנו למדים שרק כשהתחיל לגדול בשביעית - אסור, אך אם הזריעה בע"ש לא נאסר מדין ספיחין. וכאן אפשר לפרש בשני האופנים: (1) מצד הזמן - שאיסור ספיחין חל רק כשגם הזריעה וגם האיסוף בשביעית. (2) מצד האיסור, שכן אסור לזרוע בשביעית וכיון שאין זריעה, גם לא נאסוף את תבואתינו. לפי הצד הראשון הר"ש מתיר רק במקרה שהירק התחיל לגדול בשנה השישית. לפי הצד השני גם אם התחיל לגדול בשביעית, אך תחילת הגידול היה בהיתר, כגון שהתחיל לגדול בבית או בחממה, אף שאח"כ העבירו את השתיל לשטח הפתוח - לא חל עליו איסור ספיחין.

 

ואמנם החזו"א  (סי' כב ס"ק א ד"ה ואף) התייחס לשאלה זו והכריע בה לאיסור וז"ל:

"ואף למאן דמיקיל - אסור להסיר את התקרה מעל הזרעים בשביעית דהוי תולדת זורע [ולפי"ז אף אם זרע ע"ש - אסור להסיר התקרה בשביעית]. ועוד כשמסיר התקרה נמצא דעביד איסורא למפרע דהוי זורע ע"מ להסיר וזו זריעה גמורה [ולטעם זה - אף להסיר בשמינית אסור].

ואם הוסר באונס כל מה שגדל - אסור משום ספיחין דלא עדיף מעלו מאליהן בשביעית וקדישין בק"ש…". 

 החזו"א מחדש שני חידושים:

1. הסרת התקרה כשלעצמה נחשבת מלאכה דרבנן שכן לדבריו הבית "הוא לרועץ לגידול" ולכן כאשר מסיר את הגורם שמפריע לגידול, ממילא הוי מלאכה דרבנן הגורמת להצמחת הגידול. אם זורע ע"מ להסיר את התקרה, מחדש החזו"א שהוי מלאכת זריעה. ולכאורה בשעת מעשה הזריעה - זרע בפטור, מדוע נאמר שמחשבתו להסיר את התקרה או הסרת התקרה עצמה גורמת שמעשה הזריעה הוא בחיוב? ואמנם אף שיש לבעל דין לחלוק על דברי החזו"א, כנראה שיש לבאר דבריו שאמנם עוברים על העשה של ושבתה הארץ כשעושה ארבע מלאכות (חזו"א סי' יז ס"ק כה), אך מ"מ המצוות עשה מגדירה את מהות איסורי מלאכות בשביעית. לא רק עצם המעשה אסור על הגברא, אלא המלאכות אסורות על הגברא מצד שביתת השדה. כלומר שלא מעשה הזריעה נאסר אלא מעשה ההופך את השדה לזרועה. לכן אף שזרע בפטור, כיון שהתכוון להסיר את התקרה והמשך הגידול היה בחיוב, לכן נחשב כמעשה זריעה לכל דבר.

2. החזו"א מחדש גם שאם הגג הוסר באונס חל על הירקות איסור ספיחין כיון שאין הבדל בין מקרה זה למקרה שהירקות עלו מאליהן, שאז בוודאי דינם כספיחין. מוכח מדברי החזו"א שלר"ש מה שקובע את ההיתר, זה רק אם תחילת הגידול היהבשישיתולא די בכך שתחילת הגידול הואבהיתרכנד"ד שתחילת הגידול היה בבית.

ואין להקשות על דברי החזו"א מהירושלמי (מעשרות פ"ה ה"ב) שאם זרע בבית והעביר את הסיכוך, לר"ע התוספת פטור ולרבנן רק התוספת חייב, כי אף שתחילת הסוגיא שם עוסקת בדין ספיחין, מקרה זה הוא בהקשר למעשרות בלבד, שכן רק במעשרות קבע הירושלמי (ערלה פ"א ה"א) שסיכוך ובית מהווים פטור, לעומת דין שביעית שנשאר הירושלמי בספק. ומדברי הרה"ג שלמה גורן זצ"ל (חוב' מאורות 1 עמ' 18), משמע שאף אם מורידים את הסיכוך - מותר. ולמעשה צ"ע.

 

סיכום 

  1. בשאלה הראשונה נראה להקל באיסור ספיחין, כיון שהגידול התחיל בשישית במשתלה, והעברת השתיל בגוש זה גורם לכל היותר איסור נעבד, ובהקשר לכך נהוג להקל.
  2. בעניין התחיל גידולה בשביעית בעציץ שאינו נקוב בבית או בחממה, ואח"כ העבירו את השתיל בגוש צ"ע. 


[1] ולדבריהם יש לבאר שהרמב"ם לא אסר נעבד מן התורה והחמיר מדרבנן עי' תשו' הרמב"ם (סי' קכח).

[2] עי' בדברי הגרי"מ אהרונסון שמובאים במנחת שלמה (סי' נ אות א) ובו חולק על הגרשז"א הסובר שצריך תחילת פרי או שליש לעניין ספיחין ולא די בנביטה, ושם ביאר בטוטו"ד שסברת הר"ש היא עפ"י מה שניכר וכיון שהתחיל לגדול בשישית וניכר תו לא הוי ספיחין, וכנ"ל.