הדרכה חקלאית בשמיטה

הדרכה חקלאית בשמיטה

האם מותר להדריך הדרכות חקלאיות לחקלאים שאינם שומרים שמיטה כהלכתה וכן האם יש הבחנה בין חקלאי שהסתמך על היתר מכירה לבין חקלאי שלא הסתמך על היתר מכירה?

הרב מאיר נהוראי רב משואות יצחק | מנחם אב-אלול תשס"ז

 

שאלה זו ראויה לדיון הנרחב יותר אבל בשל צוק העתים אקצר ואתמצת. בטרם נדון בשאלת 'מסייע' ו'לפני עוור', יש מקום לדון בעצם השאלה של חיזוק ותמיכה. וכך שנינו במשנה:

"חוכרין נירין מן העובדי כוכבים בשביעית אבל לא מישראל ומחזיקין ידי עובדי כוכבים בשביעית אבל לא ידי ישראל ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום"

 

מסביר הרמב"ם בפרוש המשנה:  

ואמרו מחזקין ידי גוים, בדברים בלבד ולא במעשה, כגון שראה אותן עובדין בשביעית אומר להם יעזרכם ה' וכיוצא בברכה זו. ואמרו ושואלין בשלומן, ואפילו בימי חגיהם". כלומר, שאסור אפילו לתת תמיכה של עידוד למי שעובד בשביעית. וחזרו ושנו משנה זו בהמשך (ה,ט),  ובאותה לשון בדיוק נשנתה המשנה גיטין (ה,ט):

"ומחזיקין ידי נכרים בשביעית אבל לא ידי ישראל ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום". והובאו הדברים ברמב"ם הל' שמיטה ויובל (ח,ח):

"מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית בדברים בלבד, כגון שראהו חורש או זורע אומר לו תתחזק או תצליח וכיוצא בדברים אלו, מפני שאינם מצווין על שביתת הארץ אבל לא יסעדנו ביד".

הרמב"ם  לא ציין 'שאין מחזקים ידי ישראל', אלא שמחזקים ידי עובדי כוכבים מפני דרכי שלום וסברתו שמכלל הן שומע אתה לאו ומילתא דפשיטא שלישראל אסור.

ואף לגוי פוסק הרמב"ם שלא יסעדנו ביד. ומה כוונתו של הרמב"ם, האם הגדרת האיסור שישראל אסור לעזור לגוי בעבודת קרקע או שמא מדובר בכל חיזוק ישיר המאפשר לגוי את עבודת הקרקע?

רבי יום טוב בן משה צהלון דן בשאלה דומה וזו לשונו (מהריט"ץ החדשות סי' קכט):

"ראובן שהוא שותף עם גוי זה כמה שנים בעבודה, וכל שנה נותן ראובן לגוי שותפו שור לחרוש וזרע לזרוע, והגוי גם כן משים חלקו שור וזרע, ובימי הגורן חולקים התבואה ביניהם. [אם יכול] ראובן בשנה זו לתת שורו לגוי כמנהגו בכל שנה, או להשכיר שורו לגוי ונותן שכירות שורו תבואה, אם יש צד איסור בדבר לומר שראובן הוי כמסייע ומחזיק ביד עובד אדמה בשביעית, מאחר שנותן לו שורו הוה ליה כאילו עובד שאין לגוי לחרוש בשור אחד ואין עבודת האדמה נגמרת כי אם באמצעות שור ראובן, או דילמא יש צד היתר לומר מאחר שאין לראובן שום חזקה ולא קנין בגוף הקרקע אלא הוא לגוי נאמר בו כי טרח הגוי בדידיה קא טרח, וראובן כשלוקח חלק או שכירות שורו בהיתר לוקח מאחר שאינו מיטפל בעבודת האדמה כלל שהכל נעשה על ידי הגוי. גם יפרש לנו רבינו לשון הרמב"ם ז"ל שכתב (בהלכות שמיטה ויובל בפרק ח' הלכה ח) וזה לשונו: מחזיקין ידי גוים בשביעית בדברים בלבד כגון שרואהו חורש או זורע אומר לו תתחזק או תצליח וכיוצא בדברים אלו מפני שאינם מצווים על שביתת הארץ אבל לא יסעדנו ביד עכ"ל. יבאר לנו מורנו מהו פירוש אבל לא יסעדנו ביד שכתב הרמב"ם ז"ל, אם הסעד הוא בגוף עבודת הקרקע ורוצה לומר שאסור לישראל לסעד לגוי בשביעית בעבודת הקרקע אעפ"י שאין לישראל באותו הסעד שמסעד שום תועלת עם כל זה אסור לסעד לגוי כפי דברי הרמב"ם ז"ל, ומדבריו נוכל להביא ראיה לשאלתינו שנתינת השור שנותן ראובן לגוי הויא כמו סעד בידים, כי הגוי בשורו לבדו אינו יכול לעבוד האדמה ורב תבואות בכח שור ראובן. או דילמא כי קא שקיל ראובן שכירות שורו קא שקיל מאחר שאין לו שום חזקה וקנין בגוף הקרקע. ואם החטה שנותן הגוי לראובן בימות הגורן אם יש פקפוק ואיסור בדבר. על כל זה ילמדנו רבינו ומקור החכמה מאתו יצא בנועם שפתיו. יורנו מורה צדק ושכמה"א.

תשובה. זה ימים נשאלתי על דבר זה והשבתי שאסור. וגם מי שיש לו שוורים בשותפות עם הגוי לא התרתי להם, כי אם שימכור לו חלקו מכירה גמורה בהקפה ויאמר לו שיתן לו רבית מפני מעותיו שעכבם בידו עד זמן התבואות כך כורים חטים כמו שיתפשרו ביניהם. נמצא זה הגוי עושה מלאכה בשורו שכבר מכר לו חלקו, והישראלי נהנה מהתבואה שלוקח מהגוי כמו שלוקח בכל שנה ושנה והישראל יחזור ויקנהו מהגוי כבתחלה.

ובאמת הוראה זו היתה בלא ראות ובלא השגחה אלא החמרתי, כי היה נראה בעיני איסור שביעית אם היה משכיר שורו לגוי או משאילו לעשות מלאכה בשביעית ולעבוד את האדמה שאסרה תורה בשביעית, והייתי מדמה האי מילתא להאי דאסור להשכיר ולהשאיל בהמתו לגוי שיעשה בה מלאכה בשבת (ע"ז דף טו, א - ב, רמב"ם פ"כ משבת הלכה ג) והכא נמי אסור. אמנם האיר ה' את עיני ומצאתי להם התר גמור להשאיל ולהשכיר השוורים לגוי, והטעם דלא דמי לשבת דאסור להשכיר בהמתו לגוי ולהשאילה, משום דשאני התם דאדם מצווה על שביתת בהמתו, ומקרא מלא דבר הכתוב (ראה דברים ה, יד) למען ינוח שורך וחמורך וכו', הילכך שכירות ושאלה ברשות ישראל קיימא דשכירות לא קניא, כדמסקינן בפרקא קמא דעבודה זרה (דף טו, א) הילכך ברשות ישראל קיימא ונמצאת בהמתו עושה מלאכה בשבת.אבל בשביעית אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, דלא אסרה תורה אלא על שביתת קרקע שלא יעבוד האדם את האדמה, אבל בהמתו לא נצטווה על שביתתה. הילכך אפילו אם ישכירנה לגוי או ישאילנה ליכא איסור... אמנם נפרש כפשוטו, רוצה לומר שמא תאמר אע"ג דאין איסור שביתה בשביעית על הבהמה גנאי הוא לישראל להשאילה לגוי שיעבוד בה בשביעית שנראה כמחזיק ידי עוברי עבירה, להכי כתבו התוספות דאפי' גנאי אין כאן דלא מיקרי מחזיקין ידיהם אלא בעבודה בגוף הקרקע שיסייעהו הוא בעצמו בעבודת הקרקע, כדגרסינן בגמ' מס' גיטין [סוף] פרק הניזקין גבי הא דתנן מחזיקין ידי גוים בשביעי' והאמר רב דימי אין עודרין עם הגוי בשביעית, ומשני לא צריכא למימר ליה אחזוקי. ע"כ בגמרא. וזהו מה שכתב הרמב"ם זלה"ה מחזיקין בדברים לאפוקי שלא יעדור עמו בקרקע שזהו נקרא מחזיק ממש וגנאי הדבר דנראה כעובד אדמתו בשביעית, אבל בהמתו אפילו גנאי ליכא. ואפילו להשאילם התירו התוספות. ומעתה יצא לנו התר להשכיר הבהמות לגוים בשביעית ואפילו גנאי ליכא ואפילו להשאילם התירו התוספות. כך נראה לע"ד".

 

ספקו הוא כיצד להגדיר 'לא יסעדנו בידו' האם הכוונה לעבודה ישירה בקרקע או הכוונה לכל סיוע שמאפשר לו את העבודה. והספק הוא בגוי ואעפ"י שלבסוף מיקל בגוי ברור שביהודי הדבר אסור.

ולכן, למסקנה אין להדריך חקלאי יהודי ללא היתר מכירה. בהדרכה זו יש חיזוק ידי עוברי עברה.

 

אולם מה הדין ביהודי שסומך על היתר המכירה?

אנו פוסקים שמכירת קרקעות מועילה להפקיע את מצות שביעית. והרב התיר לסמוך על היתר זה דווקא במלאכות דרבנן ולא במלאכות דאורייתא. מה דינו של מי שעובד בשדה מכורה ועושה מלאכות דאורייתא?

הרב קוק זצ"ל לכאורה אסור מפורשות (משפט כהן עא):

"בפרטי הדברים של ההנהגה אחרי המכירה. הותנה מאתנו, כאשר הונהג מאז, שלא לנגע, גם אחר המכר, בשום מלאכה שהיא בבירור אסורה, מן התורה, ע"י ישראל, ולעשות את כל אותן המלאכות ע"י פועלים נכרים, ורק המלאכות שהן אסורות רק מדרבנן, גם בשביעית של תורה, וגם בלא שום צירוף היתר המכירה, אלה יעשו ע"י ישראל".

 

מדברי הרב משמע שהיתר המכירה אינו מתיר מלאכות דאורייתא על ידי ישראל. לשון אחרת, גם כאשר יש סכנה לישוב לא התירו מלאכות דאורייתא על ידי ישראל. ונראה שאם מדובר בחקלאי שאינו מקפיד על כך, יהיה קשה להדריכו מדין מסייע. אעפ"י שנראה לי להקל ולהתיר פירות מ'היתר מכירה' גם אם אין השגחה על המלאכות, עדין נראה לי שדין מסייע לחקלאי חמור יותר. מדריך חקלאי מסייע לעבודה עצמה ולכן עליו להימנע בעוד שלגבי איסור אכילה מדין 'נעבד' יש מקום להקל.

 

סיכום:

אסור להדריך חקלאי שלא ביצע היתר מכירה. אם עשה היתר מכירה ואינו משגיח על המלאכות נראה לי שאסור להדריכו. אם המדריך יוכל להשפיע על החקלאי בעניין השמיטה יתכן ויהיה מותר לו להדריכו ולהפריש אותו מאיסור וצריך עיון כל מקרה לגופו.

 

תגובת הרב יהודה עמיחי

 

לידידי

הרב מאיר נהוראי שליט"א

רב דמשואות יצחק

 

השלום והברכה!

 

ראיתי את דבריך לעניין הדרכה לחקלאים, וכתבת שאם יהודי לא עשה 'היתר מכירה' אין לתת לו הדרכות וכן אם עשה 'היתר מכירה' אבל איננו מקפיד להימנע ממלאכות דאורייתא בשביעית אין לתת לו הדרכה חקלאית.

 

הנה ברור לחלוטין שאם יהודי לא עשה 'היתר מלאכה' הרי זה עובד באיסור ואסור לתת לו חיזוק כפי שפסק הרמב"ם (הל' שמיטה פ"ח ה"א):

"כדרך שאסור לעבוד הארץ בשביעית כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה, או למכור להן כלי עבודה, לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה".

 

איסור החיזוק נראה שהוא בכל דבר שהוא ברור לעבודה חקלאית, שהרי התירו לגוי חיזוק בדברים (פ"ח ה"ח), אבל ליהודי אפילו חיזוק דברים אסור שהרי אסור לחזק עוברי עבירה.

 

אולם הוספת שגם מי שעשה 'היתר מכירה' אלא שעובד בשביעית במלאכות האסורות מהתורה גם בו יש איסור הדרכה, ואני לא כן עמדי, נראה לי שיסודו של 'היתר מכירה' בנוי הוא על דברי בעל ספר התרומה שפוסק בזמן הזה אין קדושת הארץ, דינה של א"י כדין סוריה (לפחות לעניין המצוות התלויות בארץ) ועל כן סובר הוא שלאחר חורבן בית שני, הופקעה הקדושה מקרקע של גוי, ואין נוהגות בה מצוות התלויות בארץ (כולל שביעית), ועיין שבת הארץ (פ"ד הכ"ט הערה 18) דעת ראשונים רבים הסוברים שמותרת עבודה בקרקע נכרי, לכל השיטות הנ"ל (רש"י, ר"ח, רש"ס, הלכות א"י, גר"א ועו') אין לחלק בין מלאכות דאורייתא למלאכות דרבנן, והכל מותר שהרי היסוד הוא שגוי הפקיע קדושת הארץ בזמן הזה (למצוות התלויות בארץ).

 

דברי הרב י. אלחנן והרב קוק הם פשרה הלכתית שהרי יש דעות שאין 'היתר מכירה' כלל תופס, ורק על פי הכפתור ופרח אפשר למכור, כאשר הדבר לטובת ישראל, וכן הביא בהלכות ארץ ישראל, ולאותם דעות אין למכור קרקע לגוי, והמתירים התירו רק כאשר הקרקע כבר של גוי ולא במציאות של מכירה, לכן חשש הרב קוק זצ"ל והתיר רק מלאכות דרבנן, אבל ברור שמי שמקבל את היתר המכירה חייב לסבור שאין עבודת ישראל אסורה מעיקר הדין, שהרי אם היא אסורה לגבי מלאכות דאורייתא היא אסורה גם במלאכות דרבנן, וקשה להסביר שיש קנין לעכו"ם להפקיע לעניין מלאכות דרבנן ובמלאכות דאורייתא לא הוי קניין להפקיע.

 

את החילוק בין המלאכות הסביר הרב קוק זצ"ל  שבכך שאין עובדים מלאכות דאורייתא נמצא שאנו מקיימים שביעית מדאורייתא (משפט כהן סי' סז ד"ה הנה). אולם כידוע היו רבנים שהתירו גם מלאכות דאורייתא ובראשם הגר"ש מוהליבר זצ"ל שנטה להתיר כל המלאכות.

 

על כן אם יבוא אדם ויגיד אני סומך על הגר"ש מוהליבר איננו יכולים לומר לו שהוא עבריין, שהרי יש לו דעה הסוברת כמותו, ועל כן סיוע בהדרכה שאיננו מעשה בידים אלא מה לזרוע וכיצד לעשות אין לאסור למי שלטענתו נוהג בהוראת חכמים, ונראה שגם הרב קוק זצ"ל היה מודה לענין  הדרכה ולא לפעולה במלאכות דאורייתא.

 

תגובת הרב מאיר נהוראי

בס"ד ח' אדר תשס"ז

 

לכבוד הרב יהודה עמיחי שליט"א

השלום והברכה

 

תודה על תגובתך, אני מסכים לדבריך ובמיוחד בהקשר לאכילת  פרות מהיתר מכירה. ניתן לסמוך ולאכול פרות מהיתר מכירה ללא כל פקפוק ולו רק בגלל שהחקלאי ברור לו שעושה דבר המותר ואם לא יודע לטעון טענינן ליה. יכול הוא לסמוך על ספר התרומה , הגר"א, הרב מוהליבר.

 

אולם, ביחס להדרכת חקלאים הדבר שונה. האם מותר למדריך, שפוסק שמותר לעשות רק מלאכות דרבנן על סמך היתר המכירה, לעזור לחקלאי שעושה מלאכות דאורייתא על סמך היתר המכירה?. שמא יש כאן חשש מסייע. אם 'מסייע'  מדין 'אל תשת ידך עם רשע' (כך שיטת הרמב"ם עיין פרוש המשנה לרמב"ם תרומות ו,ג). יתכן ומותר, שהסומך על היתר מכירה אינו רשע. אולם,  אם האיסור הוא מדין 'לפני עור לא תתן מכשול' עדיין החשש  במקומו עומד, שכן אליבא המדריך הוא מכשילו באיסור. נקודה זו מתחדדת דוקא אם מכירת הקרקעות נעשית במסגרת ממלכתית ומטרתה לשמור על שוק הפרות והירקות  בארץ. לולא ההיתר לא היינו יכולים לאכול ומערכת הכשרות היתה קורסת. אם כן, החקלאי שאינו שומר תורה ומצוות עושה מלאכות דאורייתא משום שכך מורים לו ולא משום שכך הוא סובר להלכה. לפיכך,  קל וחומר שאין לסייע לו מדין  'לפני עור'.

 

למסקנה ניתן להקל מטעם אחר. ניתן לתלות  שהמלאכות הדאורייתא נעשו על ידי נכרי. ופוסקים רבים הקילו באיסור 'לפני עור' בדבר שניתן לתלות שאינו עושה איסור. ומצינו שהתירו בית הלל למכור פרה חורשת (משנה שביעית ה,ח) ומסביר הר"ש: דכל היכא דאיכא למיתלי תלינן".

 

אבל נראה לי, שאם ידוע לי בוודאות שהחקלאי יעשה גם מלאכות דאורייתא יש לחשוש לאיסור 'לפני עור'.  למסקנה נראה שבמקומות שסביר להניח שמלאכות  דאורייתא נעשות על ידי ישראל  יש להחמיר ולהימנע מלהדריך. במקרה שקיים חשש שהמדריך יאבד את פרנסתו יש מקום להקל גם במקרים אלו.

  

בברכת התורה והארץ

מאיר נהוראי