קטיף לימוני שביעית, סחיטתם והקפאתם

קטיף לימוני שביעית, סחיטתם והקפאתם

בשנת השמיטה יקטוף בעל העצים בכל פעם קצת מהלימונים, ולא את הכמות שהוא רגיל לקטוף בבת אחת בשנים אחרות

הרב יהודה זולדן | גליון 109 (תשרי תשע"ו) עמ' 67

 

פתיחה

לאדם יש עצי לימונים בחצרו. במשך כל השנים, הוא קוטף מדי פעם לימונים רבים, סוחטם במסחטה חשמלית, ומקפיאם בשקיות הקפאה שבהן מקפיאים בדרך כלל מים לקוביות קרח. הוא משתמש בקוביות מיץ הלימון הקפוא לתיבול סלטים. כמות הלימונים שהוא סוחט ומקפיא מספיקה לו למשך חודשים מספר, ובממוצע הוא משתמש בשתיים או שלוש קוביות בשבוע (בדרך כלל רק לקראת שבת). האם מותר לעשות כן בשנת שמיטה? מדובר על שימוש לצריכה אישית בלבד, לא לצורכי מסחר.

א. איסוף פירות לבית

כמה תשובות לשאלות מקדמיות: האם מותר לסחוט לימונים שיש בהם קדושת שביעית? התשובה היא שמאחר שנהוג לסחוט לימונים במשך כל השנים, אזי מותר לסוחטם גם בשמיטה.[1] האם מותר להקפיא מיץ לימונים? גם התשובה לשאלה זו היא שמותר, מאחר שהפרי והמיץ אינם מתקלקלים בהקפאה.[2] גם תיבול במיץ לימון הוא שימוש מקובל, ולכן הוא מותר. אם כן, השאלה המרכזית שיש לדון בה היא: האם מותר לקטוף לימונים רבים בבת אחת, כדי לעשות את הפעולות הללו?

התורה מצווה להפקיר את הפירות שיש בהם קדושת שביעית (שמות כג, יא):

והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, כן תעשה לכרמך לזיתך.

כך מוסבר במדרש הלכה (מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים פר' כ):

והשביעית תשמטנה ונטשתה. מפני מה אמרה תורה, לא שיאכלו אותה עניים, הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים? תלמוד לומר: והשביעית תשמטנה ונטשתה, מגיד, שפורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תקון העולם.

ובכל זאת, באיזו דרך מותר לקטוף פירות בשביעית? הרמב"ם (הל' שמטו"י פ"ד ה"א) כתב:[3]

זה שנאמר: את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל.

הרמב"ם (שם, פ"ד הכ"ד) חזר על כך במקום נוסף: 'ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר'. אם נלמד מקציר לקטיף פירות, אין לעשות את פעולות הקטיף כפי שעושים בכל שנה, אלא יש לעשותן בשינוי, וכן מותר להכניס לבית כמות מועטת, כפי שמקובל להביא מההפקר.[4] האחרונים מכמתים את כוונת הרמב"ם בכותבו 'מעט'. הרי"מ טיקוצ'נסקי[5] כותב שעקרונית, 'אפשר להעמיד מבני ביתו או פועלים שכל אחד ואחד ילקט או יבצור מעט מעט ולהביא הכל לביתו'. לדבריו, הרמב"ם ו'החינוך', שכתבו: 'שלא יאספם כדרך שאוסף כל השנים', כוונתם ש'לא האסיפה כשהיא לעצמה האסור, בלתי אם בצר ואסף כדרך כל השנים'. וכן כתב גם ה'מנחת חינוך'.[6] הרי"מ טיקוצ'ינסקי[7] העיד שהוא התלבט מהו שיעור 'מעט מעט' שלכל אדם אישית מותר לאסוף. הוא הביא את תשובת הרידב"ז (בעל פה) לשאלה זו, שיש ליטול כשיעור אכילה, ובשמו של הרב חיים ברלין הביא שמדובר על שיעור ג' סעודות. הרידב"ז ור"ח ברלין הסתייגו מדברי רי"מ טוקצ'ינסקי שמותר להעמיד פועלים או בני בית שכל אחד מהם יאסוף מעט, ובסך הכל יאספו את כל השדה. לדברי ה'חזון איש', מותר לאסוף כשיעור שאדם מכין לבני ביתו למספר ימים,[8] או בניסוח אחר: 'שהכל כנהוג שהיה עושה בשאר שנים, וקשה לתת בזה כלל'.[9] הרש"ז אויערבאך טען שאפשר לאסוף כמות גדולה הרבה יותר. הוא ציין למשנה (שביעית פ"ה מ"ו):

אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית מחרישה וכל כליה העול והמזרה והדקר, אבל מוכר הוא מגל יד ומגל קציר ועגלה וכל כליה.

ופירש הרא"ש, ובעקבותיו הרע"ב (על אתר):

מגל יד מגל קציר ועגלה - מותרין שמא הוא רוצה לקצור מן ההפקר ולהביא בעגלה למאכל ביתו, ואין אסור אלא להביא הרבה ולעשות אוצר.

דהיינו האיסור הוא לא לעשות אוצר, לא לאחסן כמות גדולה, אך כמות שהוא נושא בעגלה למאכל ביתו - מותר. לפי רש"ז אויערבאך, הרמב"ם (שם, פ"ד ה"א) כתב: 'ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר', ומכאן: 'דשיעור מעט מעט הנזכר ברמב"ם היינו פחות מן השיעור הצריך להעמיד כרי ולדוש בבקר... דהיינו ודאי יותר ממזון ג' סעודות'.[10]

מהי הסיבה שיש ליטול כמות מועטה? הרי"מ טיקוצ'נסקי[11] כתב שאם ייקח כמות גדולה אזי ייראה שעושה כדרך הבוצרים, ועל כן צריך לעשות שינוי. ה'חזון איש'[12] כתב שהאיסור הוא משום שאם אוצר הרבה, נראה כסחורה. והרש"ז אויערבך[13] כתב שכדי שיהיה ניכר שהפירות הם הפקר. בסיכום הדעות, הטעם הוא שאין לנהוג באופן שייראה שהלוקח הוא בעל העץ. על כן מותר לקחת פירות לצריכה אישית - משפחתית לפרק זמן קצר, אם כי קשה מאוד לאמוד את הכמות המדויקת המותרת. וכדברי ה'חזון איש' (שביעית סי' כו ס"ק ו):

לא ילקט הרבה בבת אחת, אלא לוקט כשיעור שאדם מכין לתשמיש בני ביתו לימים מועטים.

לא ניתן למנות את כמות הלימונים שתוגדר צריכה אישית, שאינה לשם מסחר, ואותה יהיה מותר לאדם ליטול מהעץ. מה גם שלא בכל ארוחה מתבלים סלטים במיץ לימון. האדם מעונין לקטוף לימונים רבים, בשל הלכלוך והעמל שבסחיטה. אך בכל מקרה אין מדובר על קטיף של כל העץ, ואף לא רובו. עדיין יישארו לימונים רבים בעץ, שאחרים יוכלו לקוטפם. אם כן, יקטוף בכל פעם קצת, ויסחט את הכמות שהוא רגיל לסחוט כל השנים.

ב. איסוף יין ושמן לבית

באשר לאסיפת ענבים ליין וזיתים לשמן, הרמב"ם כותב (שם, פ"ד הכ"ד):

ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר, חמש כדי שמן, חמשה עשר כדי יין, ואם הביא יתר מזה מותר.

מקור דברי הרמב"ם הוא במשנה (שביעית פ"ה מ"ז):

היוצר מוכר חמש כדי שמן וחמשה עשר כדי יין שכן דרכו להביא מן ההפקר, ואם הביא יותר מכאן מותר.

משנה זו עוסקת באיסור לחזק את מי שחשוד על השביעית. ההלכה עוסקת באומן המייצר כלי חרס, כמה כלים מותר לו למכור ולאיזו מטרה, מבלי לחשוש שמא הוא מסייע לחשוד על השביעית.[14] הרמב"ם[15] פסק להלכה את דינו של האומן היוצר להיתר, גם כשהוא עבר על האיסור לחזק ידי חשוד על השביעית. אך מכל מקום, משם הוא למד על כמות השמן והיין שמותר לקחת מההפקר בשביעית. הרמב"ם לא כתב מה גודלם של הכדים הללו, לכמה זמן או לכמה אנשים הם מספיקים, אבל לפיו, זו כמות שמקובל להביא מההפקר. הרב בן ציון אבא שאול כתב שזו כמות שאדם לוקח מן ההפקר לצורכי ביתו לשנה. הוא חישב זאת על פי האמור במשנה (פאה פ"ח מ"ה):

אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים... חצי לוג יין, רבי עקיבא אומר רביעית. רביעית שמן, רבי עקיבא אומר שמינית, ושאר כל הפירות אמר אבא שאול כדי שימכרם ויקח בהם מזון שתי סעודות.[16]

הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ו ה"ח) פסק כדברי תנא קמא, שהשיעור הוא חצי לוג יין ורביעית שמן. מכאן שכמות זו היא לשתי סעודות, ועל פי החישוב שהוא עושה על בסיס משנה זו, חמישה כדי שמן וחמישה עשר כדי יין, זוהי כמות המספקת לשנה. ובליטרים החישוב הוא: שלושים ואחד ליטר שמן, שישים ושניים ליטר יין.[17] במשנה (שביעית שם) נאמר שאם האדם הביא כמות העולה על מידה זו, מותר ליוצר למכור לו כדים רבים יותר, כי ההנחה היא שהאדם הביא זאת מההפקר.[18] מה הסיבה שאדם יכול ליטול כמות כה גדולה של יין ושמן? האם היתר זה הוא רק בנוגע ליין ובשמן, או שניתן ללמוד מכאן גם על משקאות אחרים, או אף על ירקות ופירות אחרים?

שני דברים מיוחדים ביין ובשמן, ובגללם התירו חכמים לאסוף כמות גדולה כל כך: 1. הזמן המצומצם של המסיק והבציר. 2. יכולת השימור והאפסון לזמן ארוך.

מסיק הזיתים ובצירת הענבים הוא בפרק זמן מוגבל, ועיקרם של הענבים והזיתים נועד לעשיית שמן ויין. אם לא ימסקו את הזיתים, או אם לא יסחטו את הענבים מיד בעת הבציר, הם ילכו לאיבוד, ולכן חכמים התירו להביא הביתה כמות גדולה יחסית, שתספיק לבני הבית לשנה שלמה. אכן, גם בחיטים ובשעורים תקופת הקציר היא מוגבלת, ומותר לקצור בכמות שתמלא עגלה. לעומת זאת, לימונים יכולים להימצא על העץ תקופה ארוכה במשך השנה, זמן הקטיף איננו כל כך מצומצם, ואין הכרח להורידם בבת אחת. יתרון נוסף יש ליין ושמן, והוא שלאחר סחיטתם ומסיקתם ניתן לאחסנם זמן רב. אלא שכיום גם יכולת השימור והאחסון של פירות וירקות לאחר הקטיף ושמירת טריותם גבוהה הרבה יותר מאשר בעבר. מקובל כיום לקנות פירות וירקות למשך מספר ימים, בשל היכולת לשומרם בקירור ואף בהקפאה. ייתכן שזו הסיבה שבשמו של ה'חזון איש' (לעיל הע' 8) מובאות הגדרות שונות באשר לכמות שמותר לאסוף מההפקר, בהתייחס למשך זמן השימור לאחר הקטיף.

מכל מקום, העובדה שחכמים התירו להביא כמות גדולה מההפקר רק ביין ובשמן, מלמדת על כך שאין להחיל הלכה זו על עצי פרי אחרים, מאחר שאין מתקיימים בהם שני התנאים המיוחדים שקיימים בזיתים ובענבים.[19]

סיכום

בשנת השמיטה יקטוף בעל העצים בכל פעם קצת מהלימונים, ולא את הכמות שהוא רגיל לקטוף בבת אחת בשנים אחרות, אך מותר לו לסחוט את הכמות שהוא רגיל לסחוט כל השנים.

 



[1].קטיף שביעית, עמ' 286-285 ובהערות שם. ראה עוד: שו"ת יביע אומר ח, או"ח סי' סימן לו אות ב, וזו לשונו: 'הגר"מ חסקין בס' כלכלת שביעית (עמוד תרא) שמותר לסחוט תפוזים ואשכוליות בשביעית למשקים, כיון שבא"י מצויים במדה רבה ועומדים לסחיטה לעשות מהם מיץ לשתייה ולתענוג, וכמו הלימונים שדרכם בסחיטה ע"ש. וכ"כ הרה"ג רח"ז גרוסברג בס' תורת השמיטה, עמ' יג, בשם הגרי"ז מינצברג. ע"ש. וכן מוכח מדברי הגרי"מ אפשטיין בערוך השלחן הל' שביעית (סי' כד ס"ט). וע"ע בחזון איש הל' שביעית (סי' כה אות לב) בד"ה ויש, שכתב, שלדעת הרשב"א י"ל שבזמנינו שהתפוזים עומדים לסחיטת המיץ שבתוכם מותר לסוחטם בשביעית למשקים. וע"ש. [וכן נפסק בקונטרס סדר שביעית, ע"פ פסקי החזון איש, (ירושלים תשכ"ו סי' ט) שמותר לסחוט תפוזים ואשכוליות ולימון בשביעית, שהם פירות העומדים לסחיטה. ע"ש]. והן אמת שראיתי להגרי"מ טוקצינסקי בס' תורת השמיטה (עמוד לב) שהחמיר שלא לסחוט תפוזים ולימונים בשביעית. וכ"כ הרח"ז גרוסברג בתורת השמיטה הנ"ל בשם הגאון רבי גרשון לפידות. ע"ש. אולם אין דבריהם מחוורים לפע"ד'. ראה עוד: הרב אהרון סמט, 'סחיטת פירות הדר בשביעית', תחומין יד, עמ' 106-91; חננאל דורני, 'סחיטת פירות שביעית', מגל, יא (תשנ"ה) עמ' 166-155.

[2].קטיף שביעית, עמ' 287 סעי' כד ובהערות שם. ראה עוד: הרב יהודה עמיחי, 'הקפאת ענבים', אמונת עתיך 43 (תשס"ב), עמ' 33-30; הרב יואל פרידמן, 'הקפאת ענבים – תגובה', שם עמ' 35-34.

[3].ע"ע חינוך מצוה שכט.

[4].האחרונים דנו האם מדובר על שינויים באופן הקטיף, או רק באשר לכמות הפרי הנקטף. ראה: חוות בנימין ג, עמ' תרכא–תרכה; ס' באהלי שדה, עמ' 102-101.

[5].ספר השמיטה, פרק ג עמ' כא.

[6].מנחת חינוך, מצוה שכט (אות ג).

[7].ספר השמיטה, שם הע' 12.

[8].חזון איש, זרעים סדר השביעית סי' כו ס"ק ב, וס"ק ו ד"ה ירקות. בספר אורחות רבנו, ח"ב עמ' שמה, מסופר ששאלו את החזו"א מה שיעור הפירות שמותר להביא הביתה, והשיב : כמות שתספיק לצורך כל המשפחה למשך שבוע. בספר דרך אמונה, הל' שמטו"י פ"ד הכ"ד, ציון הלכה ס"ק שט, נכתב ששמע בשמו של החזון איש, שהתיר לעשות יין שיספיק לשבועיים: 'ויש לעיין שמהרמב"ם משמע שהשיעור הוא כדי לעשות חמש עשרה כדי יין, ומשמע שזה ליותר זמן מאשר שבועיים. גם העידו בשמו שאין לעשות מחסן שמורים לזמן שאין ירקות בשוק, כי נראה כסחורה, ולא מועיל שעושה כן תמיד'. על שמועה זו, ראה: הרב משה מאיר פלס, נתיב השמיטה, עמ' סו-סז. ראה: שבת הארץ, פ"ד ה"א, עמ' 359.

[9].הרב משה מאיר פלס, נתיב השמיטה, עמ' סד-סה.

[10].מעדני ארץ, סי' ז ס"ק ד; כתבי מעדני ארץ (ירושלים תשס"ח), עמ' פד.

[11].לעיל הע' 4.

[12].חזון איש, שביעית סי' יב ס"ק ט; שם, סי' יג ס"ק יז.

[13].מנחת שלמה שביעית פ"ה מ"ו (עמ' קיז); מעדני ארץ, סי' ג ס"ק ד, ושם, סי' ז ס"ק א-ג; כתבי מעדני ארץ, עמ' פד, פז-צ.

[14].בירושלמי, שביעית פ"ה ה"ג, נאמר שכדי היין שונים בטיבם ובצורתם מכדי השמן, ולכן אין לחשוד שהוא ייקח את כל הכדים לשמן או ליין. ראה שם: בפרשני המשנה והירושלמי, שבת הארץ פ"ח ה"ה; ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' ה פרק ד. ראה עוד: הרב יהודה עמיחי, 'מסיק זיתים ועשית שמן בגינה פרטית', אמונת עתיך 44 (תשס"ב), עמ' 49-45.

[15].רמב"ם, הל' שמטו"י פ"ח ה"ה.

[16].על מידה זו בתור הכמות הנדרשת ליום, ראה עוד: כתובות סד ע"ב: 'המשרה את אשתו על ידי שליש... נותן לה... חצי לוג שמן'. ראה גם: עירובין כט ע"א; שבת קכז ע"א ור"ח שם; תענית ל ע"א.

[17].אור לציון, שביעית, עמ' סא- סב.

[18].כך פירשו הר"ש, הרע"ב, תוס' יום טוב, במשנה שם.

[19].הערת עורך, י"פ: לפי זה ייצא חידוש גדול מאוד, והוא שבימינו, שיש הרבה מיני פירות שבהם מתקיימים שני התנאים המוזכרים: 1. קטיף אחד בזמן מוגבל, 2. שימור הפרי לזמן ארוך – הדין יהיה שמותר לקטוף כמות שמספיקה לשנה, כמו ביין ושמן. למשל, בתפוח – זמן הקטיף הוא קצר ואפשרויות השימור לפרי טרי הן של כשנה, וגם ניתן לעשות מיץ תפוחים (סיידר); כך גם באגס, במשמש ועוד.