ערלה בעלי צבר אכילים

ערלה בעלי צבר אכילים

האם יש דין ערלה בצבר מזן "נפוליטיס", שהפרי שלו קטן ואינו נאכל, ואשר מגדלים אותו לאכילת העלים? (התורה והארץ ג' עמ' 121)

הרב יואל פרידמן | כסליו תשע"ד

בס"ד, יום ראשון י"ט תמוז תשנ"ג.

לכבוד, מרן הרה"ג שאול ישראלי שליט"א

השלום והברכה!

 

... הפנה אלינו שאלה שחשוב להכריע לגבה, כי יש בה נפק"מ להיערכות שלהם לשמיטה.

מדובר בצבר מזן "נפוליטיס", שהפרי שלו קטן ואינו נאכל, ואשר מגדלים אותו לאכילת העלים. האם יש בו דין ערלה?

האם מותר לכל הפחות להציג את הפרי הנ"ל כמוצג בתערוכות של משווקים, כאשר יש סיכון שחלק מהמשווקים יטעמו מהעלים של הצבר?

להלן מה שהעליתי בענין.

מסתבר שהפירות של הצבר מותרים מדין "נוטע לסייג". ואפי' לדעת הרא"ש ודעימיה הסוברים שצריך היכר, זהו דווקא בעץ פרי שרגילים לאכול את פירותיו; אך כאן מדובר בזן שכלל לא מתעניינים בפירותיו (אף שהם ראויים לאכילה). אלא שהשאלה של החקלאי היא על העלים, והדיון הוא האם פרי הכתוב בערלה הוא הפרי הבוטני, היינו מה שמסביב לזרע, או שכל חלק שרגילים לאוכלו הוא הנקרא פרי. אם עלים בכה"ג נחשבים "פרי", הרי זה דומה לנוטע חציו לסייג וחציו לפרי, ואם אין לעלים דין "פרי", בין כך מותר לאוכלם, כדין שאר עלים, שמותרים (ערלה פ"א מ"ג). דין התמרות לערלה הגמ' (ברכות לו ע"א) דנה לגבי האביונות, הקפריסין והתמרות של הצלף. האביונות הן הפרי, הקפריסין - שומר לפרי, אך התמרות גדלות בתוך העלים, ודומות לתמרים קטנים, כמו בעלי הערבה. ובערוך (ערך תמר) כתב שהתמרות הן "לולבי נצפה", ואוכלים אותן כשהן רכות משום דאדעתא דהכי נטעי; ולכך מברכים עליהן בפה"א, משא"כ בלולבי גפנים, שאין נוטעים אותם על דעת האכילה. ולכאורה עלי הצבר דומים לתמרות.

ולענין הלכה, בטור (סי' רב) מובאת מחלוקת אם מחמת הספק מברכים על התמרות והקפריסין בפה"א, וכן היא דעת בה"ג והרי"ף. ולדעת הראב"ד והרא"ש מברכים עליהם בפה"ע כיון שבעיקרון אין הלכה כר"ע, והראיה - שבא"י הם נחשבים פרי, אלא שהלכה כמיקל בחו"ל. אמנם הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"י ה"ג) פסק לגמרי כר"ע, ולדעתו אף בא"י אין ערלה בתמרות, וכן נקטו הגר"א ועוד פוסקים, אך השו"ע (סי' רצד סעי' ג) פסק כתוס' וכטור, וכן פסקו: ש"ך (ס"ק ז), ט"ז ס"ק ג(וכרם ציון (הלכות פסוקות עמ' ד סעי' ו).

דין הוורד הרדב"ז (סי' מד, תצט) דן לגבי ורד, ונוקט שבעיקרון הפרחים חייבים בערלה, לולא הסברא שהם מיועדים לחולים, ומכאן שבעיקרון הגדרת פרי היא החלק הנאכל, ולאו דוקא הפרי הבוטני.

הב"י (או"ח סי' רד) מביא מחלוקת לגבי ברכת הריח של הוורד, שלדעת הגאונים מברך עליו "שנתן ריח טוב בפירות", ולדעת הרא"ש - "בורא עצי בשמים", כיון שאין עיקרן לאכילה. ולגבי אכילתו כתב שדעת הכלבו היא שמברכים בפה"ע, וי"א שמברכים בפה"א, "דלאו פרי עץ נינהו אלא כפרי אדמה, מפני שהזרע שלו עיקר הפרי והעלים הם הפרחים". ולפי זה יתכן שרק הפרי הבוטני אכן נחשב פרי, אך חלקים אחרים של הצמח אינם פרי.

כדעה זו סובר גם המהרי"ט (ח"ב סי' לד) שדוחה את דברי המהרשד"ם (יו"ד סי' קצא) שכתב שיש דין ערלה בוורדים, ודימה ורד לפלפלין רטיבתא. המהרי"ט דוחה דבריו, כי עץ הפלפלין בעיקרון הוא עץ מאכל, אלא שלענין ברכה, כיון שנוטעים אותו אדעתא דפלפלין יבישתא לתבלין, לכן אין מברכים על הרטיבתא אלא בפה"א. אך בוורדים הדיון אינו בשאלה אדעתא דמה נטעו, אלא שכלל אינו פרי.

כן סובר גם הריטב"א (ברכות לו ד"ה סבר לה כר' יוסי) וז"ל:

ופרי של זה האילן הוא זרע שנעשה בעיגול תחת הוורד, והוא סתום ואינו נראה, והורדים אינם אלא פרחים שעושים לשם כמו בשאר אילנות, ומגיעין בתחילת הפרי, ואי שקלת להו לעלין של ורד לבדו וישאר העיגול לא לקי זרעא בהכי, ומתעבד שפיר - הלכך אין בהם משם ערלה כלל וכן המנהג, ומנהג ישראל תורה היא.

וכ"כ הריטב"א (הל' ברכות פ"א ה"י, ועי' חידושי הריטב"א סוכה לה ע"א ד"ה והא).

ובעצם במחלוקת זו נחלקו הראב"ד והרשב"א:

בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' שצז) כתב שדעת הראב"ד היא שמברכים על הוורד "הנותן ריח טוב בפירות", וכן היא דעתו של הרשב"א עצמו מפני שהם נאכלים במרקחת כאתרוגים וחבושים. ועי' שו"ת הרשב"א (ח"א סי' תתכא, ח"ז סי' שעג חידושי הרשב"א ברכות מג ע"ב ד"ה אליבא דהראב"ד) שכתב שהוורד הוא פרי. בתשובה אחרת של הרשב"א (ח"ז סי' שנז) מובאת דעת השואל הרוצה להתיר את הוורד מצד שבעצם הפרי הוא הזרע שזורעים אותו ומצמיח. על כך עונה הרשב"א שהדבר אינו תלוי בחלק הנזרע, אלא בחלק הנאכל. ואילו הגדרת הפרי היתה תלויה בזרע ולא בחלק הנאכל, אזי גרעיני התמרה והזיתים ייחשבו עיקר הפרי ולא הציפה כמקובל, והוא מביא שתי ראיות מדיני שביעית:

א. לא אסרו (שביעית פ"ז מ"ו) את זרע הוורד כמו שאסרו את עיקר הלוף והדנדנה (שם מ"ב). ומכאן שהזרע אינו נחשב פרי גם אם מבחינת הטבע הוא פרי שבכוחו להזריע ולהצמיח.

ב. כך נראה מתוך סידור המשנה, שנראה שמתייחסים לוורד כאל פרי, וכיון שעלי הוורד הם הנאכלים - הוי כפרי.

הרשב"א טוען שם טענה נוספת, שאף אם נאמר שאינו כפרי, עכ"פ לא גריעא משומר לפרי.

אעפ"כ מביא הרשב"א את הראב"ד, המסופק בדבר, וטען שייתכן שהפרי זהו הזרע, והעלים אינם פרי ולא שומר לפרי. כ"כ לא ברור מתי לוקטים את הוורדים, שמא לפני היות הפרי בוסר.

...אלא שלא נזהר בהם משום ערלה, ולא ראיתי אדם נזהר בהם משום ערלה, ולכן בחו"ל מותר. הנה לך הרב הגדול ז"ל שיודע לטהר את השרץ מן התורה, ואעפ"י שאין דעתי סומכת בכ"ז להלכה - לו שומעין שהוא רב מובהק, וכל המחמיר - עליו להביא ראיה.

וע"ע בב"י (סי' רצד), שם משמע שאף בא"י לא נזהר בהם אדם, והרשב"א מוסיף שלדעתו בחו"ל מותר. וכן הבינו מהרי"ו שם, ותוספת יוה"כ (יומא צא ע"ב), וכן משמע מדברי הרא"ש (ברכות פ"ו סי' לז) שאינו פרי, עי"ש.

לעומת זאת, הכפתור ופרח (פמ"ח עמ' תרסג) כותב במפורש להיפך, ומביא שלדעתו צריך לברך על הוורד "שנתן ריח טוב בפירות", ומביא בשם הרשב"א שיש בו דין ערלה. וכן כתב רעק"א (סוף סי' רצד) להחמיר בא"י. גם דעת הרדב"ז (סי' מד) היא כדעתם אלא שהתיר מחמת שאין הוורד מאכל בריאים.

אמנם היה מקום לומר שפרח הוורד שאני כי דינו כשומר לפרי, אך יעויין בריטב"א (הל' ברכות שם) שכתב שפרחי הוורד אינם מוגדרים כשומר לפרי, כיון שאם ייתלשו אין הפרי מתקלקל. וברשב"א (שם סי' שנז) מוזכר אמנם שייתכן שיש לפרחים דין שומר לפרי, אך כתב זאת רק לטעמו של השואל, אך דעתו היא שהוורד דינו כפרי ממש. נמצאנו למדים שיש מחלוקת עקרונית בשאלה מהי הגדרת "פרי".

דין הקנים הכס"מ (על הרמב"ם הל' ברכות פ"ח ה"ה) למד מדברי הרמב"ם: "ואני אומר שאין זה פרי, ואין מברכים עליו אלא שהכל", שהרמב"ם חולק על הגאונים בשתים:

א. הקנים הנ"ל אינם פרי.

ב. לא עדיפא מדבש תמרים שרק המיץ היוצא מהם נאכל.

ובטור (או"ח סי' רב) כתב שיש להשיב על דברי הרמב"ם, כי בתמרים - נטעו אותם אדעתא דפרי; וכשסחטו אותם ועשו אותם דבש, נשתנו לגריעותא, ולכן מברכים על הדבש שהכל. אך בקנים, שאינם כלל ראויים לאכילה למעט מה שיוצא מהם - זהו פריים, ולכן יברכו עליהם בפה"ע.

הרדב"ז (סי' תקסג) דן לגבי קני סוכר לענין תרו"מ, ומתייחס שם במפורש גם לדין ערלה. והרדב"ז פוטר אותו מדין ערלה, כי אוכלים רק את המיץ, והוא מדמה את זה לדבש תמרים שלדעת ר' יהושע נחשב זיעא, ואינו הפרי. ואפילו לדעת ר' אליעזר מתקן את התמרים ובזה פוטר את הדבש. עכ"פ רואים שלדעת הרדב"ז ההגדרה של פרי היא החלק הנאכל, וכפי שמבואר לדעתו לגבי הוורד.

והרה"ג יעקב אריאל שליט"א * רצה להביא ראיה מהסוגיא (נדה ח ע"א) העוסקת בדין קטף. ופירש רש"י מין אילן, ואין עושה פרי אלא שרף, וזהו פריו. ולענין שביעית שנינו במסכת שביעית (פ"ז מ"ו) שיש לו שביעית וביעור. ובגמ' אמרו שזו דעת ר"א, אך לדעת ר' יהושע הקטף אינו פרי. ובמשנה אחרת (ערלה פ"א מ"ז) אמר ר' יהושע: "בפירוש שמעתי שהמעמיד בשרף העלין בשרף העיקרין - מותר". והנה הרמב"ם (הל' שמו"י פ"ז הי"ט) פסק: הקטף הוא שרף היוצא מן האילנות מן העלין ומן העיקרין - אין לו שביעית. ובהלכה כ' כתב: "במה דברים אמורים באילן מאכל; אבל באילן סרק - אף היוצא מן העלין ומן העיקרין כפרי שלהן, ויש לו ולדמיו שביעית".

אך בהל' מאכלות אסורות (פט"ז ה"ו) כתב שהמעמיד גבינה בשרף פגי ערלה הרי זו אסורה בהנאה, ולא הזכיר כלל שרף ערלה בעצי סרק כפי שכתב בהל' שמו"י! וע"כ צריכים אנו לחלק בין ערלה לשביעית. שבשביעית לא נאמר בפירוש "פרי" אלא "כל שהנאתו וביעורו שוה" קדוש בקדושת שביעית וגם עצים בכלל זה. משא"כ בערלה, שם נאמר "פריו" ושרף הנוטף מעצי הקטף אינו "פרי" אפי' בעצי סרק (עי' תוי"ט ערלה פ"א מ"ז, חי' חת"ס נידה ח ע"א, חזון נחום על משניות שביעית פ"ז מ"ו ועוד).

ולענ"ד אין משם ראיה, כי התוי"ט (שם) מביא את הר"ש (שביעית פ"ז מ"ו בסוף), ואינו מבחין בין פרי בוטני לבין חלק אחר שנאכל אלא בין מאכל אדם למאכל בהמה. הר"ש שם מבאר שקטפא דגווזא בשביעית שווה לקטפא דפירא בערלה, ושאני דין ערלה מדין שביעית בכך ששביעית נוהגת בין במאכל אדם ובין במאכל בהמה. לכן הקטף אינו בטל לעץ, כי הוא ראוי לשימוש בשביעית, משא"כ בערלה, שצריך שיהא ראוי למאכל אדם. וזאת גם כוונת התוי"ט. ולעומת זאת בנד"ד מדובר על עלים שנאכלים ע"י אדם ובשבילם מגדלים את הצבר, ולכן שאני מקטף.

ויתר על כן בתשובת הרשב"א (ח"ז סי' שנו) מביא ראיה מסוגיא זו להיפך! שהרי אם תאמר שיש הבדל בין הגדרת הפרי לענין שביעית ולענין ערלה, מנא ליה לר' פדת שהמשנה בשביעית היא אליבא דר' אליעזר? דילמא היא לפי חכמים ובשביעית הקטף הוא פרי כי נוהג שביעית אף במאכל בהמה, אלא ע"כ הגמ' מוכיחה מהדיון העקרוני בהגדרת פרי ומה שהוא פרי לענין שביעית הוא גם פרי לענין ערלה. היוצא מדברינו שיש מחלוקת עקרונית מהי הגדרת פרי וכל הראשונים והאחרונים האוסרים את הוורד סוברים ש"פרי" הוא החלק הנאכל.

ואמנם יש להביא ראיה מהגמ' בנדה שרק כאשר אין פרי אמרינן "קטפו זהו פריו". ולכן שאני נד"ד מוורד וקנים; כי בוורד וקנים אין פרי נאכל, אך בנד"ד בעיקרון הפרי ראוי למאכל אלא שאין הוא מסחרי, אך מדין תמרות צ"ע. 

אבקש מכת"ר להכריע.

בברכת התורה והארץ יואל פרידמן

 

תשובת הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל ב"ה, ב' מנ"א תשנ"ג, פעה"ק ת"ו.

לכב', הר' יואל פרידמן הי"ו

עיינתי במה שכתבת בשאלת ערלה בפרי הצבר מזן מסויים שגם העלים עצמם ראויים למאכל, כנראה מלשונך לא פחות מהפרי עצמו. ושמשום זה הגידול הוא דוקא לשם אכילת העלים הללו שעליהם צומח הפרי, שאמנם גם הוא ראוי לאכילה, אבל מבחינת הצדקת הטיפול בגידול זה איננו בא בחשבון.

לי נראה בפשטות שיש בו דין ערלה, והספק שהעלית ורצית לתלות במחלוקת הפוסקים אינו נראה לי. פשוט הדבר ששם "פרי" איננו תלוי לשום דעה אם הוא מסביב לזרע (מה שהגדרת בשם "הפרי הבוטני") או שהוא גדל ללא קשר עם הזרע. שהרי כשדנים על ברכה אם היא "בורא פרי העץ" או "בורא פרי האדמה", כשאין עיקר נטיעתו וכוונתו למטרת שימוש זה, המדובר עכ"פ על הגדרתו כ"פרי". וכלשון הרמב"ם בענין הקנים: "שאין זה פרי, ואין מברכים עליו אלא שהכל". והרי רובם של צמחי הירקות כגון: צנון, גזר ואף תפוחי אדמה - אינם "פרי" במובן קשרם לזרע; ולפי ההגדרה הבוטנית, אינם אלא מאגר מזון לצמח שיוכל להגדיל זרע, אבל אנחנו "תופסים" אותו ממנו. וזו היתה כוונת הבריאה, ליהנות מהצמח כל אחד לפי דרכו; אבל כל מה שראוי למאכל תורת פרי עליו. וכיון שבנד"ד הפרי הוא עיקר המטרה שבגידול המין הזה, איך נגדיר זאת כנטיעה לסייג?

ואם אמנם מתקשה הוא אח"כ, אם אין קוטפים אותו והופך להיות עץ, שמשום זה כל זני הצבר רואים אותם בדין אילנות, א"כ ה"ה זן זה, כל עוד הוא ראוי וטוב ועומד לאכילה, אינו נופל משום פרי אחר. וכל המקרים שהזכרת, כגון: עלי הוורד והקנים והקטף - כולם הם לגמרי סוגים אחרים; אם מפני שמהווים חלק מהצמח העצי, ואם מפני שביסודם אינם אלא החלק שממנו הפרי מתפתח. אבל בנידון שלפנינו הוא ממש צמח שתורת פרי עליו; וכיון שהמגמה מעיקרא הרי הוא לצורך אכילתו, ממילא תורת "פרי העץ" עליו, וברכתו בפה"ע; ואף דינו לערלה כן. כן נראה לענ"ד.

בברכת התורה והארץ שאול ישראלי

 

*(ועי' תשובת הרה"ג יעקב אריאל שליט"א באותו ענין בחוברת "אמונת עתיך" מס' 7 עמ' 16- 14).