עציץ המונח על יריעת "פלריג"

עציץ המונח על יריעת "פלריג"

האם יריעת "פלריג" חוצצת כאשר שתילים הנמצאים בשקיות מונחים עליה.

הרב יואל פרידמן | סיון-תמוז תשנ"ט גליון 29

 

הצגת הבעיה

כאשר נוטעים עצי פרי הגדלים במשתלה בשקיות, מונים את שנות הערלה מעת הכנת השתיל במשתלה. זאת בשלושה תנאים מרכזיים:

1. העץ צריך להיות בגוש אדמה המספיק למחייתו.

2. בשקית, יש נקב של 2-2.5 ס"מ.

3. השקיות במשתלה עומדות על הקרקע או על משטח שאינו חוצץ בין הנקב של השקית לבין הקרקע.

בנושא זה ראה באריכות במאמרו של הרב עזריאל אריאל (התורה והארץ ח"א עמ' 184-244) ובחוברות (אמונת עתיך 2, 5, 7, 8).

יריעת "פלריג" עשויה סיבים של פלסטיק, ובה הרבה נקבים קטנים. מנסיוננו המעשי למדנו ששתילים שעמדו על היריעה, ללא תזוזה, במשך כשלשה חודשים (ואולי אף פחות מזה), חודרים את היריעה ומשתרשים באדמה. השורשים שחודרים קטנים אך השורש השיפודי ושאר השורשים הגדולים נשארים בתוך השקית.

השאלה היא, האם היריעה חוצצת בין השקיות לבין הקרקע או שמא נחשבים השתילים מחוברים לקרקע.

חשוב לציין, שיש יתרונות מהבחינה המעשית-הלכתית בגידול על "פלריג". אם השקיות עומדות ישירות על הקרקע, חלק גדול ממערכת השורשים נמצא באדמה, דבר העלול לגרום התפוררות הגושים בעת הנטיעה ומנין שנות ערלה יהיה מעת הנטיעה בשטח ולא מעת הכנת השתיל במשתלה. לעומת זאת, כאשר מגדלים על יריעת "פלריג", עיקר מערכת השורשים מצטמצמת בשקית וגוש האדמה מגובש הרבה יותר ואינו מתפורר.

 

א. צירוף נקבים

 

נאמר בגמ' (שבת צה ע"ב) "חמש מידות בכלי חרס..." ושם מבואר שבזרעים צריך שיהא כשורש קטן כדי להיחשב עציץ נקוב. אלא שכבר כתב (חזו"א שביעית סי' כג ס"ק א) שכיון שלא ידעינן מה גודלו, אנו מחמירים שיהא קצת קטן משיעור כזית. לכן, אף שאנו רואים ששורשים חודרים דרך יריעת ה"פלריג", יתכן שהעציצים אינם נחשבים מחוברים לקרקע, כיון שעל כל פנים אין נקב בגודל של זית מתחת לעציצים אלא יריעה שמנוקבת בהרבה נקבים קטנים.

ויש לדון מדין צירוף נקבים, שכן אין ביריעה נקב בגודל של זית אך אם נצרף את כל הנקבים שיש ביריעה נגיע לשיעור הנ"ל. בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' צב סעי' ב) כתב שאין מצרפים נקבים כי יסוד הסברה להחשיב עציץ נקוב כמחובר לקרקע הוא מפני שהנקב פוסל את הכלי משימוש וממילא מבטלו; נמצא שהצמח הנתון בתוך הכלי נחשב כביכול מונח ישירות על הקרקע. לכן צריך דווקא נקב כשורש קטן כדי לבטל את הכלי, אך הרבה נקבים קטנים אינם מבטלים את הכלי. נד"ד שונה מהדיון של בעל המנחת יצחק: שם נידון צירוף נקבים בעציץ הנחשב כלי, ולכן כל עוד אין נקב כשיעור דינו כעציץ שאינו נקוב. לעומת זאת, בנד"ד השתיל גדל בתוך עציץ שהוא נקוב כשיעור, אלא שהעציץ מונח על יריעת פלריג. יריעת ה"פלריג", כשלעצמה, אינה כלי כמבואר ברמב"ם (פיה"מ עוקצין פ"ב מ"י) לגבי "טבלא שאין לה לזביז", וממילא אין מניעה שהנקבים הרבים יצטרפו.

לעומת המנחת יצחק סובר הגרש"ז אויערבאך (בראש ס' הארץ ומצוותיה לרב אברהם הלל גולדבג) שנקבים מצטרפים. בס' מנחת שלמה (ח"א עמ' שצט) מביא הגרשז"א שני טעמים לכך שעציץ נקוב נחשב מחובר:

א. מטעם שהשורשים של הצמח הגדל בעציץ נקוב עתידים לחדור ולהשתרש באדמה. לפי"ז בנד"ד השורשים חודרים וממילא נחשב השתיל מחובר לקרקע.

ב. הצמח הגדל בתוך עציץ נקוב יונק בפועל מהאדמה דרך הנקב, ולכן נחשב מחובר לקרקע. הגרשז"א מוכיח שנקבים מצטרפים ומביא ראיה מעציץ של חרס הנחשב מחובר (לשיטת רש"י גיטין ז ע"ב ד"ה עפר, וע"ע התורה והארץ שם עמ' 202) גם אם הוא אינו נקוב. הוא מסביר שהצמח מסוגל לינוק דרך הנקבוביות שבדפנות החרס, ולכן פשיטא שנקבים קטנים מצטרפים ולא גריעא מדפנות חרס[1]

 

ב. אילן שהשתרש

 

עד עתה התייחסנו לדין עציץ נקוב, ודנו האם נחשב העציץ כנקוב אם לאו. אך נראה שנד"ד עדיף מדין עציץ נקוב, כי השתילים בפועל משתרשים באדמה, כאמור לעיל. לכן דמי לדין המשנה (ערלה פ"א מ"ד): "אילן שנעקר ונשתייר בו שורש - פטור, וכמה... כמחט של מיתון"; ובחזו"א (דיני ערלה אות יח) פוסק שמחט של מיתון הוא דק ביותר.

אלא שאפשר לדחות, שיתכן שהמשנה עוסקת בדין אילן שהיה נטוע לגמרי באדמה ונעקר; בכה"ג די בשורש כמחט של מיתון אך במקרה דנן שהוא תחילת נטיעה מצאנו שיעור אחר, והוא שיעור נקב של שורש קטן ולכן צריך כמוציא זית לחומרא וכדלעיל.

נראה שיש לתלות את דיוננו במחלוקת הראשונים בהקשר לטעם שנצרך שורש כמחט של מיתון במקרה שנעקר האילן:

הרשב"א (ח"ג סי' רכה) מוכיח מהגמ' (ב"מ ק ע"ב) שהגדרת "יכול לחיות", היא שהצמח מסוגל להתקיים כמה ימים בגוש האדמה, שכן הגמ' אומרת שכאשר נעקר עץ זית והשתרש אצל חברו - זה אומר כל הפירות שלי וזה אומר כל הפירות שלי, הדין - שיחלוקו בשלוש השנים הראשונות. ואת"ל שכדי להיחשב המשך הנטיעה הראשונה צריך שהאילן יהיה בגוש אדמה שיכול לחיות ממנו ג' שנים (ומדובר בגוש אדמה כזה שאל"כ הפירות אסורים באיסור ערלה) מדוע אין כל הפירות לבעל הזיתים, הרי הוא כלל לא צריך את בעל הקרקע? וע"כ מדובר באופן שגוש האדמה קטן יותר והאילן מסוגל להתקיים רק כמה ימים מגוש זה, ולכן בעל הזיתים צריך את בעל הקרקע[2]. כהוכחה לדבריו מביא הרשב"א את המשנה (שם): "אילן שנעקר ונשתייר בו שורש - פטור, וכמה... כמחט של מיתון" והוא יוצא מנקודת מוצא שהעץ אינו מסוגל להתקיים ע"י שורש כזה, ואעפ"כ פטור מערלה. הרשב"א מסביר את הסברה "שכיון שכבר היה נטוע ועברו עליו שלש שנים ממקום פטור הוא בא". מזה מוכיח הרשב"א שהוא הדין לגבי גוש האדמה, אעפ"י שהצמח יכול לחיות רק מספר ימים - די בכך, כיון שבא ממקום פטור. מבואר בדברי הרשב"א שיש להבחין בין מצב שהאילן היה נטוע קודם לבין מצב של תחילת נטיעה, ולפי"ז יתכן שאין די בשורש של מחט של מיתון[3]. לעומת זאת, לדעת הרמב"ם (פיה"מ שם והל' מע"ש פ"י הי"ב) עץ שנעקר ועדיין מחובר לקרקע ע"י שורש כמחט של מיתון - דינו כמחובר, כי קים להו לרבנן שהעץ יכול להתקיים. כלומר שאין הפטור מחמת שהיה נטוע קודם2, אלא אפי' שורש אחד כמחט של מיתון נחשב מושרש ומחובר לקרקע. לפי"ז פשיטא שכאשר שורשי הנטיעות בתוך השקיות חודרים את יריעת ה"פלריג" הוה ליה כמחט של מיתון - וחשיב ליה כמחובר. וכשיטה זו כתב גם הרא"ש בפירוש המשנה (ערלה פ"א מ"ד אות ז, וכן הלכות קטנות, הל' ערלה אות ד), וכ"כ הטור (יו"ד סי' רצד), ר' ירוחם (נתיב כא חלק שני) ושו"ע (סי' רצד סעי' כ), וכן נקט למעשה החזו"א (סי' ב ס"ק יב ד"ה ואחרי) כדעת הרא"ש והרמב"ם[4].

 

עכ"פ ברור לכל השיטות, שאם העץ מסוגל להתקיים זמן קליטה (משפט כהן סי' ח, חזו"א שם ס"ק יב) ע"י השורשים שחודרים את ה"פלריג" - בוודאי נחשב האילן מחובר לקרקע.

 

ג. מהו שורש של מיתון

 

השורשים שחודרים את יריעת ה"פלריג" הם שורשים קטנים ודקים והשאלה אם הם מוגדרים כ"שורש של מיתון".

ניתן לכאורה להביא ראיה מהירושלמי (ערלה פ"א ה"ג) :

"אמר ר' יוחנן בשם ר' ינאי "מכיון שיש כמחט של מיתוי דבר בריא שיש לו שלש שנים"

משמע שמדובר בשורש גדול לאחר שלוש שנות גידול האילן, אך כיון שדברי הירושלמי ניתנים לפרשנויות שונות נעיין בדברי הגמ' (שם):

"כיני מתני' אם היה יכול לחיות פטור ואם לאו חייב; חזקיה שאל פחות מיכן כתלוש... אמרין חזר בית חזקיה א"ר יונה מן הדא חזר ביה דא"ר יוחנן בשם רבי ינאי מכיון שיש כמחט של מיתוי דבר בריא שיש לו שלש שנים חזקיה שאל שליש מחט שנה שני שלישי שתי שנים חברייא בעיי מחט ושליש דבר בריא שיש לו ארבע שנים אין תימר לא חזר ביה למה שאל כן אמר רבי יונה מן מלתיה חזר ביה דאמר רבי יוחנן בשם ר' ינאי מכיון שיש כמחט של מיתוי דבר בריא שיש לו שלש שנים..."

מבאר רש"ס שבתחילה מובאת דעתו של חזקיה ששורש שהוא קטן מ"מחט מיתון" נחשב תלוש ומנותק מהקרקע. בהמשך מסתפקת הגמ' אם חזקיה חזר בו מכך אם לאו, ומוכיחה הגמ' שאמנם חזר בו חזקיה אך מדבר אחר חזר בו. הוא חזר בו ממה שאמר ר' ינאי רביה: "דבר בריא שיש לו ג' שנים", כלומר לא יתכן שמחט מיתון הוא סימן לכך שהאילן הוא בוודאות בן ג' ומאידך לפני הגיעו למחט מיתון נחשב תלוש, שא"כ תחילת המנין של שנות ערלה צריך להיות רק לאחר ג' שנים כאשר השורשים נחשבים מחוברים?! ומבאר רש"ס את מסקנת הגמ': "דמיתוי הוי עדות לשנים ואין השנים עדות למיתוי דאין מתעבה שורשו כל כך"; וכך פירש גם בפני משה והגר"א.

נמצאנו למדים ששורש כמחט של מיתון הוא שורש גדול[5] ועץ בעל שורש כזה בוודאי הינו בן ג' ומעלה; ולפי"ז יתכן שהשורשים שחודרים את הפלריג לא יספיקו כדי להחשיב את העץ מחובר.

 

מדברי הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' ח עמ' יז צד 1) יש להוכיח שהשורשים שחודרים את יריעת הפלריג יספיקו להחשיב את העץ מחובר. הרב קוק מוכיח מדברי הירושלמי שכאשר מעבירים אילן שנעקר, ואילן זה גדל בגוש אדמה המספיק למחייתו, אם האילן הוא בן שנתיים נמנה רק את השנה הנותרת ולא נצטרך למנות מנין חדש של שנות ערלה.

נאמר בירושלמי (שם): "חזקיה שאל שליש מחט - שנה; שני שלישי - שתי שנים"; חזקיה שואל: אם שורש של מיתון מהוה עדות לגידול של ג' שנים, האם שליש מחט מהוה עדות לשנה אחת? ובמקרה זה נמנה רק את השנים הנותרות. ומכאן שאמנם בשורש שהוא כ"מחט של מיתון" וודאי שהעץ הוא בן ג', אך לאחר שנה אחת השורש קטן יותר ואעפ"כ נחשב העץ מחובר לקרקע. בנד"ד, אין מדובר באילן בן ג' שנים ולכן נסתפק בשורש שהוא קטן מ"שורש של מיתון" כדי להחשיב את העץ מחובר. והסברה היא פשוטה, כי אילן גדול זקוק לשורש גדול כדי להתקיים, לעומת זאת, באילן בן שנה גם שורש קטן מקיימו. וראיה לדבר מהגמ' ר"ה (ט ע"ב) שאם נטע ארבעים וארבע יום לפני ר"ה - נחשב לו שנה, ומכאן שברגע שהעץ נקלט, מיד, נחשב מחובר אף שלא היגיע לגודל של מיתון. וכן כתב בחזו"א (שם ד"ה חזקיה) וביאר שכל המחלוקת בין חזקיה לר' ינאי היא במקרה שהעץ נעקר, שלחזקיה בפחות מ"שורש של מיתון" נחשב מנותק ולר' ינאי אמנם אינו מנותק אך ע"י הוספת עפר הוי נטיעה חדשה. אך מציין החזו"א שם שלכו"ע בתחילת השרשה - אין שיעור לשורש וכל שתאחה באפרו - מחובר[6].

 

בנוסף, יש להבדיל בין אילן שנעקר לבין אילן שהאדמה עוטפת את השורשים (וכ"כ בדרך אמונה פ"י הי"ב) וזאת הסיבה שבעציץ נקוב די בשורש קטן ובמקרה שהעץ נעקר צריך שורש גדול יותר (כמחט של מיתון); בעציץ כל האדמה נמצאת מסביב לשורשים, לעומת זאת, בנעקר - אין אדמה המחברת את האילן ולכן צריך שורש גדול יותר (וכן משמע במשפט כהן סי' לח סוף אות ד). ובנד"ד שהשקיות עומדות על ה"פלריג" וכל האדמה נמצאת מסביב לשורשים - די בשורשים הקיימים.

ובר מן דין, כאמור, בין לרשב"א ובין לרמב"ם (בפירושם למשנה, עי' לעיל פרק ב') שורשים שמקיימים את הצמח בודאי מחברים אותו לקרקע, וכן משמע בדברי הרמב"ם בהלכה (הל' מע"ש פ"י הי"ב):

"וכן אילן שנעקר ונשאר ממנו שורש אחד, אפילו כמחט שמלפפין עליו הרוקמין את השני והחזירו למקומו ונטע פטור, מפני שיכול לחיות..."

וכן פסק בשו"ע (סי' רצד סעי' כ), וכן נקט למעשה החזו"א (שם) שלא ידעינן שיעורא דשורש אחד (עי' דיני ערלה אות יז שכתב שהוא דק ביותר) ולכן בעי אומדנא אם יכול לחיות.

 

סיכום

 

נראה שיריעה של פלריג אינה מהווה חציצה בין העציצים לבין האדמה, מכמה סיבות:

א. הנקבים הקטנים שיש ביריעת הפלריג מצטרפים, כפי שכתבנו בפרק א'.

ב. השורשים שחודרים את היריעה אינם צריכים להיות בגודל של "מחט של מיתון", אם מפני שהעץ הינו רק בשנתו הראשונה, ואם מפני שהאדמה עוטפת את השורשים (בניגוד לאילן שנעקר).

ג. מבירור שערכנו עם אגרונומים נראה שהשורשים שחודרים את הפלריג מסוגלים לקיים את העץ.

לכן לענ"ד נראה שעצי פרי העומדים על יריעת פלריג נחשבים מחוברים ואפשר למנות שנות ערלה מהזמן שהשורשים חודרים את היריעה ומשתרשים באדמה (4 חדשים לערך לאחר הנחת השקיות על היריעה).

 

עם זאת יש לציין שעפ"י הנחיות הרה"ר לישראל, שתילים שעומדים על יריעת פלריג אינם נחשבים מחוברים לקרקע.

כדי להוכיח את גישתנו ברצוננו להציע נסיון, על ידו יוכח שהעץ מתקיים מהשורשים החודרים את היריעה.

בדרך כלל, ההשקיה מגיע לכל שתיל באופן נפרד בעזרת טפטפות מלמעלה, לכן לא ברור אם העץ מתקיים מהשורשים הגדולים שבתוך השקית או שמא יכול להתקיים אף מהשורשים שחדרו לקרקע. כדי לברר אם העץ יכול להתקיים מהשורשים הקטנים שחדרו את יריעת ה"פלריג", יש לעשות כדלהלן:

מנתקים את הטפטפות שמשקות את השתיל מלמעלה, ואז גוש האדמה שבשקית מתייבש, ולעומת זאת, משקים את השתילים דרך טפטפות מתחת ליריעת ה"פלריג". אם נראה שהעץ מסוגל להתקיים שבועיים ויותר יתברר בעליל שדי בשורשים הקטנים שחדרו את יריעת ה"פלריג" כדי לקיים את העץ זמן רב.

ואמנם ניסיון זה תלוי בשאלה ההלכתית אם הגדרת "יכול לחיות" שנאמרה בהקשר לגוש האדמה היא שהאילן מתקיים בגושו עם תוספת השקיה, וכן כתבו החזו"א (ערלה סי' ב ס"ק י ד"ה ולכן) והגרשז"א (מנחת שלמה ח"א סי' סט אות ו, סי' ע עמ' תו) או שהכוונה לקיום של העץ בגושו ללא שום תוספת השקיה וכן משמע באגרות משה (יו"ד ח"א סי' קפה). לדעתו יש לבצע ניסיון אחר: לקחת עץ גדול יחסית ולהשאירו במשך שבועיים ללא השקיה. הנחתנו היא שבעץ עם נוף רחב העלים יתייבשו ויכמשו[7].

יש לקחת עץ באותו גודל ובגוש אדמה שווה הנמצא על יריעה של "פלריג" ובמצב שהשורשים חדרו לאדמה, ולהפסיק את ההשקיה גם בעץ זה. אם בעץ זה העלים לא כמשו ולא התייבשו - הוכח שהשורשים שחדרו את יריעת ה"פלריג" מקיימים את העץ.



[1] אמנם יש לבדוק האם בצירוף כל הנקבים שב"פלריג" שמתחת לנקב של השקית - נקבל שיעור נקב. ומ"מ אף אם הנקבים הם קטנים כ"כ שאינם מצטרפים לשיעור נקב, לא גריעא מכלי חרס או עץ.

[2] ועי' רשב"א (מובא בשטמ"ק לב"מ קא ע"א שפירש בענין אחר שבאמת האילן יכול להתקיים ג' שנים אך אין הוא מסוגל לתת פירות, ולכן חייב בעל הזיתים לתת מחצית מהפירות לבעל הקרקע. לישוב שני תירוצי הרשב"א עי' אג"מ (יו"ד ח"א סי' קפה), מנח"ש (סי' סט אות ז).

[3] עי' חזו"א (ערלה סי' ב ס"ק י) ואמונת יוסף (לירו' שם ד"ה אמר חזקיה).

[4] עי' חזו"א (ערלה סי' ב ס"ק יב) שתלה מח' הרשב"א והרא"ש בשאלה אם יכול לחיות הוי ג' שנים או כמה ימים, שלרשב"א שורש של מיתון אינו יכול לחיות לפי הצד דבעי' ג' שנים, ולענ"ד בדברי הרשב"א מוכח להיפך כי ממשנה של נעקר האילן מוכיח דלא בעי' ג' שנים, וצע"ג.

[5] ועי' משפט כהן (סי' לח אות ד) שמפרש "דבר בריא שיש לו ג' שנים", כלומר שבוודאי השורש מספיק לחיות לשלוש השנים הבאות ולא שכבר גדל שלוש שנים בעבר; וע"ע מנח"ש (ח"א סי' סט עמ' שעה-שעח).

[6] וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר (ח"א סי' יט אות כט) והביא שם את פירוש מהר"א פולדא המבחין כנ"ל בין אילן בתחילת גידולו לבין אילן זקן הצריך שורש כמחט של מיתון.

[7] ראה דו"ח ניסויים שערך אג' מרדכי שומרון (אמונת עתיך 7 עמ' 41-44, שם 8 עמ' 37-39 והערותינו שם עמ' 40).