הרכבת תמך

הרכבת תמך

האם הרכבת תמך מחייבת מניין מחודש לשנות ערלה? (התורה והארץ חלק ה')

הרב יהודה הלוי עמיחי | כסליו תשע"ד

ראשי פרקים

הצגת הבעיה

א. הרכבת אילנות 

ב. הרכבת ענף באילן

ג. הסבר המחלוקת

ד. אחוי או השרשה קודמים

ה. מעמד העץ המורכב

ו. יניקה מהצעיר והזקן

ז. הפסקת יניקה

ח. מנין שנות ערלה לאחר התגברות הצעירה

ט. סיכום

י. להלכה 

 

 הצגת הבעיה

עץ שרוצים להחליף גזעו עושים לו הרכבת תמך. נוטעים לצידו יחור צעיר באדמה ואת קצהו יש שמרכיבים מיד בעץ הזקן ויש שממתינים כחודש עד שמרכיבים את קצה היחור בעץ הזקן.

תחילה עיקר החיות היא מהעץ הזקן ולאחר מכן רואים שהעץ הזקן מפסיק לתת כוחו ועיקר הכוח הוא מהעץ הצעיר.

העץ הזקן מפסיק לתת כוחו לאחר כ-7 שנים מיום הרכבת התמך, בשלב מסויים העץ הזקן מפסיק לתפקד וכל הכוח עובר דרך התמך, העץ הנתמך מתפורר והולך, ואפשר לסלקו. בשלב מסוים התומך והנתמך מתאחים ונעשים לעץ אחד שאם לא יסולק הזקן ישארו כך כמעט ללא הבחנה בין העץ הזקן והתומך.

הרכבה נעשית בגזע עצמו, ולא במקום שעושה פירות, אלא היחור הופך להיות הגזע העיקרי של העץ. (ראה סקירה מפורטת מאת מאיר פרנקל לעיל עמ' 871)

נשאלת השאלה, האם הרכבת התמך מחייבת מניין מחודש ל שנות ערלה?

 

א. הרכבת אילנות

הירושלמי (ערלה פ"א ה"ג) אומר:

(1) "רבי חנינא בן גמליאל: ילדה שסיפקה לזקנה טהרה הילדה.

(2) אמר רבי חייה בר בא מתניתא אמרה כן, סיפוק גפנים וסיפוק על סיפוק אף על פי שהבריכן לארץ מותר.

(3) וחש לומר שמא השרישה הילדה עד שלא תתאחה מן הזקנה.

(4) רבי חנינה בריה דרבי הלל דרבי יהודה היא, דרבי יהודה אמר מתאחה היא עד שלא תשריש.

(5) רבי יוסי בשם רבי יוחנן שורשים אין בהם ממש".

הרש"ס מסביר שרבי חנינא בן גמליאל (לעיל 1) התייחס ליחור שניטע בקרקע, ולאחר מכן תחב את ראשו לתוך עץ זקן שהיה לידו, והשרף איחה ביניהם. כל הפירות שצמחו ביחור - אין בהם דין ערלה. על כך רבי חייה (לעיל 2) רצה להביא ראיה מהמשנה, שכן מצאנו שסיפוק פטור מערלה אף שינקו שורשיו מהקרקע לפני שינק מהחיבור לעץ. דחה זאת (לעיל 4) רבי חנינה באומרו שברור שהאיחוי לעץ היה קודם השרשת השורשים בקרקע, אבל הנידון של ר"ח ב"ג (לעיל 1) הוא כאשר קודם היה עץ שתול ולאחר מכן התאחה עם העץ הזקן, ועל כך אין ראיה מהמשנה שטוהר.

רבי יוסי (לעיל 5) הביא ראיה לרבי חנינא בן גמליאל מדברי רבי יוחנן ששורשים אין בהם ממש והעיקר הוא האיחוי, אולם דבר זה נדחה בגמ' שהרי רבי יוחנן לא אמר דבריו בפירוש.

מכאן שיש דין ש"טהרה הילדה בזקנה", רק כאשר הענפים מתאחים בזקנה בלא להתחייב קודם בערלה, אך כשהעץ כבר התחייב בערלה - אינו נפטר מחיוב ערלה בגלל האיחוי לזקנה.

אלא שלאחר מכן מביא הירושלמי ברייתא נוספת שבה נאמר:

"אתרוג שחנט בשנת ערלה ויצא בשנת היתר, וסיפקו לחברו אפילו מוסיף כמה אסור, שאין גידולי איסור מעלין את האיסור".

הרש"ס הסביר שרק פירות ערלה שחנטו ולאחר מכן העץ יונק מעץ זקן, אין תוספת היניקה מהעץ הזקן מועילה לפטור פירות ערלה מאיסורם.

מכאן למד הרש"ס (ד"ה אין תימר) שאפילו אם היחור שהורכב בעץ הזקן עדיין מחובר לקרקע, אע"ג דנאסר תחילה מחמת השורשים, חוזר וניתר מה שיוציא אחר הסיפוק, מכיוון שלא היו פירות ערלה בענף.

הרמב"ם (פ"י מהל מעש"ש הט"ז) כותב:

"ילדה שסיבכה בזקנה והיו פירות בילדה אפילו הוסיפו מאתיים הרי אלו הפירות של ילדה אסורין, שאין גדולי היתר מעלין את העיקר האסור".

מדברי הרמב"ם עולה שיחור שהסתבך בזקנה הרי הפירות החדשים העולים הם פטורים מערלה, ומשמע מדבריו שבאר את הירושלמי "ילדה שסיבכה בזקנה" שהעץ הצעיר התאחה בעץ הזקן, וכפי שביאר הרש"ס, וכן ביארו את הירושלמי הר"ש, וכן באו"ז (ח"א סי' שיח), וכן הובא בתשובות חכמי פרובנציא (סי' נא) בביאור דעת הרמב"ם.

לפי שיטה זו הפירות שיצמחו מהענף הצעיר למרות שהוא מחובר לקרקע, הרי הם מותרים, ולכאורה כן גם בנידון דידן בהרכבות התמך נאמר שילדה שסיבכה בזקנה - בטלה בזקנה.

 

ב. הרכבת ענף באילן

לעומת השיטות שהעמידו את דין ילדה שסבכה בזקנה באילן צעיר שהורכב באילן זקן, ישנם שיטות שהעמידו את דברי ר"ח ב"ג ב"ילדה שסבכה בזקנה טהרה" במקרה שענף הורכב על עץ זקן (רש"י סוטה מג ע"ב, רשב"א שו"ת ח"ד סי' רצא, רא"ש סוטה מג ע"ב, רמב"ן ר"ה י ע"א ד"ה מבריך, עוד ראיתי). לשיטות אלו אין ראיה מדין ילדה שסיבכה בזקנה, למקרה של חיבור אילן באילן, כי מובן שזמורה שחוברה מתבטלת באילן שחוברה אליו, אולם מנ"ל שגם עץ שהורכב עם עץ אחר והתאחה בו, מתבטל אחד בשני?!

 

ג. הסבר המחלוקת

נראה שיסוד המחלוקת בין השיטות הסוברות שבטלה ילדה בזקנה הוא רק כאשר ענף אחד בטל באילן או אפילו כאשר מרכיבים אילן באילן, נעוץ במחלוקת שבין התוס' והר"ן.

התוס' (ע"ז מט ע"א ד"ה שאם) סוברים שכאשר מרכיבים ענף באילן זקן, הענף נהיה טפל לאילן הזקן ולא בטלה הילדה בזקנה. הר"ן (ע"ז מח ע"ב ד"ה והתניא) לעומת זאת, מסביר שדין ביטול ילדה בזקנה נובע מדין "זה וזה גורם", ואין צורך לסברה שהילדה טפלה לאילן הזקן, וזה לשון הר"ן:

"דזה וזה גורם מותר - מה טעם? לפי שנתבטל האיסור בהיתר, דכי היכי דאי איתיא לאיסורא בעיניה בטל חד בתרי כל היכא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, א"נ כשנתערב כל היכא דליכא טעמא, הכי נמי היתר הבא מכוח גרמת איסור כל היכא שאיסור והיתר גרם לו הרי הוא כאילו נתבטל איסור זה, ומשום הכי אמרינן דילדה שסיבכה בזקנה בטלה, דסבירא ליה דזה וזה גורם מותר, וכדאיפסקא הילכתא בסוגיין".

לפי זה הראשונים הסוברים שדין ביטול ילדה בזקנה הוא גם בהרכבת אילן באילן, סוברים שהיסוד הוא משום זה וזה גורם, ואילו לשיטות הסוברות שדין ביטול ילדה בזקנה הוא רק בענף המתבטל באילן הרי שהסברה היא מדיני ביטול ולא משום זוז"ג.

התוס' שמסבירים בע"ז שדיני ביטול הם רק בענף באילן הולכים לשיטתם במנחות (סט ע"ב ד"ה דאמר) אלא שמוסיפים דלפי הירושלמי גם אילן באילן יש בו דיני ביטול ילדה בזקנה, בתנאי שקודם שהשריש התאחה באילן הישן, כיוון שמעולם לא היה אילן עצמאי ולכן בטל באילן הזקן. גם הרמב"ן (ע"ז מח ע"ב ד"ה הא דתניא) שמסביר שילדה בזקנה מותרת מדיני ביטול ולא מדיני זוז"ג, סובר שדין ביטול ילדה בזקנה הוא בענף שמתחבר באילן.

להלכה ענף שהרכיבו באילן לכו"ע מותר מדיני ביטול. אילן צעיר שהורכב באילן זקן, יש מתירים, ויש סוברים שאין ביטול אילן צעיר באילן זקן, ולשיטתם השאלה היא האם זה וזה גורם מותר.

 

ד. אחוי או השרשה קודמים

לכאורה נראה שעדיף להרכיב את התמך לפני שהתמך משריש, כלומר יש לבצע את ההרכבה מיד כשמכניסים את היחור לקרקע, שהרי השורשים נקלטים לאחר י"ד יום והאחוי הוא בוודאי קודם, ובזה כו"ע מודים שבטלה ילדה בזקנה. אולם אפילו אם הושורש התמך בקרקע קודם התאחותו באילן הזקן - יש להתיר לשיטת הראשונים הסוברת שאמרינן "בטלה ילדה בזקנה" בהרכבת אילן באילן או לשיטה השניה שאינה מחשיבה זאת כביטול ילדה בזקנה אבל מותר מדיני "זה וזה גורם".

אלא שעדיין יש לעיין שהרי הרמב"ם (מעש"ש פ"י הי"ד) כתב:

"אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב חייב, בד"א בשחתך בד אחד מן האילן והבריכו בארץ או הרכיבו באילן אחר".

פשטות לשונו של הרמב"ם מורה שכל יחור המתחבר לעץ הרי זה מתחייב בערלה, אמנם כבר עמד המהר"י קורקוס על הסתירה (מהלכה טז) שהרמב"ם התיר חיבור ענף ולא חייבו בערלה, ומשום כך נקט שהרמב"ם דן רק על מקרה שהרכיב ענף באילן צעיר שלא עברו לו שנות ערלה, וכפי שהראב"ד כתב "או הרכיבו באילן אחר - פרוש באילן שחייב בערלה", וכן הרחיב הגר"א (יו"ד סי' רצד ס"ק מח) שאין לחייב בהרכבה באילן אחר שהרי יש דין של ביטול ילדה בזקנה, וכן כתב מרן החזו"א (דיני ערלה סי' יט). אולם מצינו מספר ראשונים שלמדו בדעת הרמב"ם שכל יחור יש בו איסור ערלה בהרכבה, אלא א"כ היה בד אילן מחובר בו אנו אומרים בטול (מאירי ר"ה ט ע"ב, ר"א מרי ב"ר משה ב"ר יוסף בשו"ת חכמי פרובינציא), והוסברו הדברים בדברי מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' כד אות א) דלדעת הרמב"ם ילדה שסבכה בזקנה ? מותרת כאשר עיקר היניקה מגיעה מהזקנה ולא נעשה כאן מעשה של נטיעה. הרכבה של יחור הוא כמעשה נטיעה חדשה, ולכן אין גדר של ביטול, ויש למנות ליחור שנות ערלה חדשות.

לפי הסבר זה עדיף שהתמך יהיה קודם מושורש בארץ כאילן, שבזה לכו"ע "בטלה ילדה בזקנה".

 

ה. מעמד העץ המורכב

נשאלת השאלה האם בכל עניין אנו אומרים "בטלה ילדה בזקנה" או שישנם לכך תנאים מסוימים.

שנינו במשנה (פ"א מ"ג):

(1) "אילן שנעקר ובו בריכה והוא חיה ממנו חזרה זקינה להיות כבריכה,

(2) הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה.

(3) סיפוק הגפנים וסיפוק על גבי סיפוק אע"פ שהבריכן בארץ מותר.

(4) רבי מאיר אומר מקום שכוחה יפה מותר ומקום שכוחה רע אסור".

הרישא של המשנה (2) דנה על ענף היוצא מאילן והוברך בקרקע, והוא הותר כל זמן שלא נפסק מהזקנה, ואילו בהמשך, המשנה (3) עוסקת בדין סיפוק גפנים וסיפוק על גבי סיפוק. המשנה מחדשת שאם הורכב ענף באילן זקן ולאחר מכן הוברך הענף באדמה - אין מונים לו שנות ערלה חדשות.

למדנו שכל זמן שישנה יניקה מהעץ הזקן הרי זה פטור אפילו כשיש לו שורשים חדשים, וכשנפסקת היניקה חייב בערלה.

נשאלת השאלה מהי הגדרת יניקה מהעץ הזקן הפוטר מחיוב ערלה, ומהי הפסקת יניקה המחייבת במניין שנות ערלה חדשות?

 

ו. יניקה מהצעיר והזקן

האחרונים נחלקו האם הפטור של ילדה שבטלה בזקנה הוא רק כשהוכח שיניקת הזקנה גוברת אם לאו.

החזו"א (ערלה ב ס"ק א, ד) כתב שילדה בטלה בזקנה רק כשמוכוח שהיא יונקת מהזקנה, הוכחה זו מתאפשרת על ידי בדיקת כיוון העלים.

לדעת הגרצ"פ זצ"ל (הר צבי זרעים ח"ב סי' יא) אין צורך להוכחה על כך שיונק מהזקנה, אלא בסתמא ג"כ פטור ואפילו אם יונק מהזקנה ומהילדה ג"כ פטור מערלה.

יסוד מחלוקתם הוא שהגרצ"פ זצ"ל סובר שדיני ביטול ילדה בזקנה נובע מדיני "שורש פטור ? פוטר", דהיינו שורש הפטור של הזקנה פוטר את הצעירה, לכן אין צורך לראות את כוון העלים וכמות היניקה. לעומת שיטה זאת סובר מרן החזו"א (סי' ב ס"ק ה, מכתב שערים גליון אלף) שהפטור הוא ככל דיני ספוק ילדה והברכה ששנויים במשנה, ולכן עלינו להתבונן מהו כיוון העלים האם לזקנה או לצעירה. לפי זה אין ילדה בטלה בזקנה באופן מיידי אלא א"כ עיקר היניקה היא מהזקנה.

נראה שבנידון דידן לא שייך בדיקת העלים שהרי השתיל משמש כעת כגזע אינו בעל עלים כלל, ואפילו אם היו עלים מנ"ל שהסימן של הפניית העלים שייך גם בשני גזעים, שמא רק בענפים הדבר אמור?

לכן עלינו לחזור לכלל הרגיל שאם אין עלים, הרי שלדעת רבנן יונק מהזקן ואילו לדעת ר"מ יש לבדוק האם כוחו של הזקן יפה אם לא.

נראה שהחזו"א הצריך הוכחת עלים כאשר אין הוכחה אחרת, אולם כשברור שעיקר היניקה היא מהזקנה או מהילדה, בכך אפילו החזו"א לא הצריך הוכחת עלים, וכדברי הירושלמי: "אם דבר בריא שהוא חי מכוח הזקנה דברי הכל מותר, ואם דבר בריא שהוא חי מכוח הילדה דברי הכל אסור" משמע בירושלמי שכאשר אין ספק אין צורך בכוון העלים.

בנידון דידן רואים בצורה ברורה ששנים ראשונות העץ חי בעיקר מהזקנה ולא מהילדה, וההשפעה של העץ הצעיר תופיע רק לאחר כ 5-4 שנים משעת הכנסת התמך.

אמנם גם במהלך השנים הראשונות של הרכבת התמך תהיה יניקה מועטת של הזקנה מהילדה, אולם לא בצורה משמעותית, ולכן לא יחול חיוב ערלה, שהרי לעניין ערלה עיקר היניקה הוא המחייב, וכפי שכתב החזו"א (ערלה סי' ב ס"ק ד ד"ה ולעניין) שלעניין ערלה בעינן שיהא עיקר ולא סגי ביניקה כל שהיא.

העולה לנו שהעץ המורכב בהרכבת תמך פטור ממניין שנות ערלה בתחילתו.

 

ז. הפסקת יניקה

בנידון דידן לאחר מספר שנים העץ הצעיר משתלט על הזקן והזקן מתחיל להתייבש ולאבד את כוח השפעתו, לכן עלינו לברר האם הפסקת היניקה מהעץ הישן פירושה ניתוק מוחלט מהעץ הזקן או אפילו הפסקת יניקה ג"כ מחייבת למנות שנות ערלה חדשות בעץ הצעיר?

הירושלמי אומר שאין צורך שתהיה הפסקת יניקה מוחלטת, אם ברור שחי מהזקנה - פטור מערלה, אם ברור שחי מהילדה - חייב בערלה, אם מסופקים בדבר אנו באים לידי מחלוקת ר"מ ורבנן, שלדעת חכמים מותר, ואילו לדעת רבי מאיר - אסור אא"כ ברור שחי מהזקנה. יסוד זה הובא גם בר"ן (ר"ה ט ע"ב ד"ה אחד, ב ע"א מדפי הרי"ף ד"ה ואיכא) שאין צורך בהפסקת השורשים בפועל אלא בהפסקת היניקה, וכן הובא בט"ז (סי' רצד ס"ק כה).

יסוד זה גם נראה מדברי הגר"א במשנה "ספוק על גבי ספוק אע"פ שהבריכן בארץ מותר, ר"מ אומר מקום שכוחה יפה מותר, מקום שכוחה רע אסור", וביאר הגר"א שמדובר במקרה שהורכבה ולאחר מכן הוברכה ושוב הוברכה, אם בריא שחי מהזקנה הרי שפטור מערלה ואילו אם ברור שחי מהילדה, חייב בערלה, אנו רואים שאין צורך בהפסקה ממשית על מנת להתחייב בערלה אלא מספיק חוסר יניקה.

לפי יסוד זה עלינו לבדוק אימתי נפסקה היניקה מהזקנה כדי למנות שנות ערלה.

 

ח. מניין שנות ערלה לאחר התגברות הצעירה

יש לעיין בשאלה האם דיני המשנה שמונים שנות ערלה חדשות בהברכה שהופסקה שייכים גם בנידון של עץ שכבר התחייב בערלה והורכב, וכעת התגברה הצעירה ונפסקה יניקת הזקנה, האם כעת ימנו שנות ערלה חדשות?

המשנה שדנה על אילן שהוברך ונפסק מונים לו שנות ערלה משעת ההפסקה, אפשר להסבירה בשני אופנים.

הסבר אחד הוא שכשנפסק האילן הזקן הרי זו שעת נטיעה חדשה, וחייב למנות שנות ערלה מחדש, ולפי הסבר זה נראה שגם אם היה אילן החייב בערלה והורכב בזקנה וכעת ניתק מהזקנה יש למנות שנות ערלה משעת הניתוק, שהרי זה מעשה נטיעה חדשה, וכן כתב החזו"א (ערלה סי' ב ס"ק ה ד"ה ונראה).

הסבר שני במשנה הוא שרק בהברכה שלא היתה חייבת בערלה מעולם, כאשר מפסיקה יניקת האילן הזקן, הרי זה מתחייב בערלה, אולם באילן שכבר התחייב בערלה ומנו לו שנות ערלה, אין למנות כעת שנות ערלה חדשות, שהרי אין נוטע אחר נוטע, ועיין שכן כתב הגרצ"פ. (זרעים ח"ב סי' י אות א).

יסוד המחלוקת היא כפי שכבר הבאנו לעיל (פרק ו') האם דין של ביטול ילדה בזקנה הוא מדיני שורש פטור, ולכן אחר שהורכבו באילן בטלו ואין צורך כעת למנות מחדש, וכן סובר הגרצפ"פ (זרעים ח"ב סי' י). לעומת זאת החזו"א (ערלה סי' ב ס"ק ה) סובר שדין בטול ילדה בזקנה הוא כדין של הברכה באילן, ואין לחלק בכך שקודם האיחוי היה עץ שחייב בערלה, ולכן משעה שנפסקה צריך למנות שנות ערלה חדשות.

העולה שלדעת החזו"א בנידון דידן יש למנות שנות ערלה לאחר מות הזקנה ואילו לדעת הגרצפ"פ אין למנות שנות ערלה לאחר ההפסקה.

נראה שגם לדעת הגרצפ"פ זצ"ל שאם מרכיבים את התמך לפני השתרשותו בקרקע, הרי זה הדין הרגיל של הבריך שחייב למנות שנות ערלה לאחר הפסקת היניקה, אולם כבר כתבנו לעיל (פרק ג) שעדיף שהתמך יושורש קודם בקרקע ולאחר מכן יורכב באילן הזקן, ולכן תשאר המחלוקת בין החזו"א והגרצפ"פ זצ"ל, האם יש לחזור ולמנות לאחר הפסקת היניקה מהזקנה.

 

ט. סיכום

בנידון דידן שהעץ הישן הולך ומתנוון והתמך החדש תופס את מקומו, לדעת הגרצפ"פ אין חיוב למנות שנות ערלה חדשות, ואילו לדעת החזו"א יש למנות משעת פסיקת היניקה מהעץ הישן.

עדיין יש להסתפק לדעת החזו"א שמא אמר דבריו רק במקום שנפסקו השורשים אולם כאשר ישנה התנוונות שורשים והשורשים הצעירים מתחזקים, אין לנו את שעת המעבר והפסקת היניקה, א"כ שמא בנידון זה גם החזו"א יודה שאין למנות שנות ערלה (עיין לעיל פרק ח).

כמו כן אפשר לצרף את דעת האו"ז (סי' ח"א ססי' שכז) שכשיש שורש בהברכה והזקנה נעקרה, הרי זה כנעקר והסלע עמו, שאינו מונה שנות ערלה חדשות כלל. כמו כן ניתן לצרף את דעת הגר"א בפרושו למשנה שמונה משעת ההברכה ולא משעת העקירה, ולפי שיטות אלו בנידון דידן יש להתיר בשעת התנוונות הזקנה.

לכן בצרוף כל השיטות הללו נראה שאין צורך למנות שנות ערלה חדשות.

 

י. להלכה

א. לכתחילה יש לקחת כתמך שתיל שהוא לאחר ג' שנים.

ב. במקום שלא לקחו שתיל בן ג' שנים:

יקחו שתיל שיושרש באדמה ולאחר מכן יורכב בעץ.

לכתחילה יש למנות לו שנות ערלה משעת הפסקת היניקה מהזקנה.

בדיעבד או כשאין אפשרות לדעת מתי מפסיקה יניקת הזקנה אפשר לסמוך על השיטות המקילות, ולא לאסור את הפירות.