הסרת חנטים מפירות נטע-רבעי של היתר מכירה

הסרת חנטים מפירות נטע-רבעי של היתר מכירה

לאור מה שנתבאר במאמרינו הקודם, שמחמת הספק יש לנהוג למעשה דיני קדושת נטע-רבעי בפירות שגדלו בקרקע של היתר מכירה, יש לדון כיצד יש לנהוג הלכה למעשה בשאלת דילול הפירות במטע התפוחים?

הרב אהוד אחיטוב | אלול תשס"א-תשרי תשס"ב

 

הצגת הבעיה:

לאור מה שנתבאר במאמרינו בגליון הקודם (אמונת עיתך מס' 42 עמ' 21) שמחמת הספק יש לנהוג למעשה דיני קדושת נטע-רבעי בפירות שגדלו בקרקע של היתר מכירה, יש לדון כיצד יש לנהוג הלכה למעשה בשאלת דילול הפירות במטע התפוחים?

 

תשובה:

א. איסור הפסד פירות נטע-רבעי

 

קיים דמיון רב בין דיני נטע-רבעי לדיני מעשר-שני וכלשון הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"ט ה"א): "נטע רבעי הרי הוא קדש שנאמר: ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הילולים לה'. ודינו להאכל לבעליו בירושלים כמעשר שני".

לאור זאת פשוט שאסור להפסיד או לאבד פירות נטע-רבעי, כפי שהדין במע"ש, וכלשון הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"ג ה"ט):

"מעשר שני אסור לאבד אפילו מיעוטו בדרכים אלא מוליכו כל שהוא או מוליך דמיו לירושלים".

השאלה היא האם קטיף החנטים מהעץ תיחשב כמעשה של הפסד, או לא?

בתורת כהנים (קדושים פרשה ג, י) נאמר בענין פדיון נט"ר (שם): "תבואתו מלמד שאין נפדה אלא תבואה מיכן אמרו אין פודים את הרבעי עד שיבוא לעונת המעשרות", וביאר הראב"ד (שם אות ט-י ד"ה מלמד) שכוונת חז"ל היא "שאינו רשאי ללקוט קודם גמר פריו שיהא ראוי וחייב לעשר ואח"כ ילקטנו ויפדנו ויעלה את הפירות".

וכן כתב הר"ש (שם אות י)[1]

"מלמד שאין נפדה אלא תבואה, פירוש - שלא ילקט קודם שנגמרה ויפדה בזול".

בדבריהם משמע שיש כאן גם איסור לפדות פירות נט"ר קודם עונת המעשרות, אלא שמכח זה נאסר גם הקטיף קודם עונה"מ. אך לא צויין בדבריהם מאיזה שלב בגידול חל איסור זה.

עכ"פ מדברי הר"ש והראב"ד נראה שדין פירות נט"ר שווה לדין פירות שביעית שלגביהם משנה מפורשת היא (שביעית פ"ד מ"י) שאסור לקטוף אותם לפני שהגיעו לעונה"מ. טעם הדין כלשון הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ה הי"ז) הוא משום הפסד, שכתב: "משיתחיל לעשות פרי לא יקוץ אותו שהרי מפסיד האוכל ונאמר לכם לאכלה ולא להפסיד".

לפיכך נראה, שגם בפירות נט"ר איסור הקטיף קודם עונה"מ דומה לאיסור קטיף פירות שביעית קודם עונה"מ. השאלה היא האם קדושת נט"ר מתחילה מיד אחרי שלב החנטה כמו בפירות שביעית[2], או שקדושת נט"ר מתחילה בשלב מאוחר יותר, ומותר להסירם מהעץ גם כשהם סמדר ואולי אפילו בשלב הבוסר?

 

ב. שלב חלות קדושת נטע-רבעי

במס' ערלה (פ"א מ"ז) נאמר: "העלין והלולבין ומי הגפנים והסמדר מותרין בערלה וברבעי…", כלומר, בשלב הסמדר אין דין נט"ר על הפרי[3]

כך גם נאמר בגמ' (קידושין נד ע"ב) שדברי המשנה (מע"ש פ"ה מ"ה) המתירה לתת פירות נט"ר במתנה, מתייחסים רק לפירות נט"ר בשלב הסמדר, וכפי שביאר רש"י (קידושין נד ע"ב ד"ה כשהוא סמדר): "דכל זמן שהוא סמדר יכול לתיתן במתנה שאין שם רבעי עליו". משמע מכך, שבשלב הבוסר שאחר הסמדר, חלה קדושת נט"ר, ואין הבעלים יכולים לתיתם במתנה כיון שהוא ממון גבוה.

וכך נתבאר בדברי הר"ש הרא"ש (מעשר-שני פ"ה מ"ה ד"ה בין שניתן לו במתנה) והריבמ"ץ (שם). וכך גם נראה לכאורה מפסק הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"ט הי"ג) שכתב שפירות סמדר של נט"ר מותרים, משמע שבשלב הבוסר הם קדושים.

הקושי בדברי הראשונים שלענין פדיון נט"ר הביאו הר"ש והרא"ש והריבמ"ץ (ערלה פ"א מ"ח) את דרשת הירושלמי (ערלה פ"א ה"ו) "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש וכו' - פרי אתה פודה ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגין"[4], וכן פסקו הרא"ש (הלכות קטנות הל' ערלה סי' ז), והרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"ט ה"ב), וז"ל:

"הרוצה לפדות נטע רבעי פודהו כמעשר שני, ואם פדהו לעצמו מוסיף חומש, ואין פודין אותו עד שיגיעו לעונת המעשר שנאמר להוסיף לכם תבואתו עד שיעשה תבואה".

לפיכך קשה, כיצד הם אומרים שקדושת נט"ר היא משלב הבוסר, ואילו את מועד הפדיון הם קובעים לשלב של עונה"מ? והנה בנוגע לסתירה בדברי הר"ש והרא"ש, ניתן לומר שהם מחלקים בין חלות קדושת נט"ר לבין מועד הפדיון, ולדעתם הפירות מתקדשים בקדושת נט"ר גם כשהפרי בוסר כפשט הגמ' (קידושין שם), אולם הפדיון ייעשה רק כשהפרי ראוי לאכילה. ועי' ביאור הגר"א לירושלמי (ערלה פ"א ה"ו ד"ה תני פירי) שבזה גופא נחלקו שני תנאים בירושלמי (שם).

לפי הסבר זה יוצא שבנידון שלנו יהיה אסור לדעת הר"ש ודעימיה, לדלל את הפירות משלב הבוסר, ואף אם ירצו לקטוף ולפדות הדבר אסור הן לדעת הראב"ד והר"ש (תורת כהנים שם) שאסור לקטוף, והן עפ"י פירוש הר"ש משאנץ, הרא"ש והריבמ"ץ (מע"ש שם) שאי אפשר לפדות קודם עונה"מ.

אולם אי אפשר ליישב את דברי הרמב"ם (שם) לפי ההסבר הנ"ל, כיון שמחד ס"ל, שכבר משלב הבוסר חלה קדושת נט"ר, ומאידך פסק (הל' מע"ש ונט"ר פ"ט ה"ב) שאפשר לתת פירות נט"ר במתנה בשלב הבוסר, משמע שבשלב הבוסר עדיין לא חלה עליו קדושת נט"ר, ודבריו הם גם שלא כדברי הגמ' (קידושין נב ע"ב), וגם סותרים לכאורה את דברי עצמו כמובא לעיל?!

 

ביאור שיטת הרמב"ם

הכס"מ (שם ד"ה ולפיכך) ניסה ליישב שהרמב"ם סובר שאין הלכה כגמ' (קידושין שם) הסוברת שאין לתת פירות נט"ר בשלב הבוסר, כי לדעת הרמב"ם הבוסר עדיין אינו פרי. אך הוא נשאר בצ"ע כיון שהוא סובר שענבי בוסר כבר משהגיעו לגודל של פול הלבן צריך היה לברך עליהם "בורא פרי העץ", וכפי שפסק הוא עצמו בשו"ע (או"ח סי' רב סעי' ב) [5].

התוס' יו"ט (מע"ש פ"ה מ"ה ד"ה ובין שניתן) יישב את קושיית הכס"מ שגם אם בדינים מסויימים בוסר נחשב פרי, בנט"ר אין הדבר כן כיוון שהוא דומה למע"ש, וקדושת מע"ש קיימת רק  על פירות שהגיעו לעונה"מ כשאר תרו"מ (רמב"ם הל' מעשר פ"ב ה"ג). אמנם יש שדחו את תירוצו עי' משנה תורה (מהדורת הרב קאפח הל' מע"ש ונט"ר פ"ט ה"ב ס"ק ב), אך אין בדבריהם תירוץ לסתירה בדברי הרמב"ם.

נראה שמחמת כן כתב הצפנת פענח (הל' ערכין פ"ו הי"ט)[6], שהרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"ט ה"ב) סובר שקדושת נט"ר אכן חלה רק משיגיעו הפירות לעונה"מ, אך איסורי נט"ר חלים עליו כבר משעה שהוא בוסר, וכן דייק בדרך אמונה (הל' מע"ש ונט"ר פ"ט ס"ק יח) מדברי החזו"א (שביעית סי' ז ס"ק כ ד"ה ובפ"ט מה' מ"ש) בדעת הרמב"ם[7]. הסברא של שיטה זו היא העובדה שהאיזכור של עונה"מ בנט"ר קיים רק ביחס לזמן הפדיון, ולא לגבי זמן חלות הקדושה. בדרך אמונה (שם ה"ב באה"ל ד"ה אלא אם נתנו) הוכיח מדברי הירושלמי (ערלה סוף פ"א) ששלב חלות קדושת נט"ר נלמד מדין ביכורים, וכשם שניתן להקדיש ביכורים כבר משלב הבוסר, כך גם קדושת נט"ר חלה על פירות בוסר, לפני שהגיעו לעונה"מ. מה שאין כן זמן פדיון נט"ר נלמד בגז"ש "קדש קדש" מדין מע"ש, כיון שאין דין פדיון בביכורים אלא במע"ש. ועי' מלבושי יו"ט (קונטרס חובת קרקע סי' טז ד"ה אמנם לענין). לפי האמור לעיל יש בפירות קדושת נט"ר כבר משלב הבוסר, ומאותו שלב אסור לדלל אותם.

לעומת הסבר זה ביארו חלק מן האחרונים שדעת הרמב"ם היא כהבנת התוס' יו"ט (מע"ש פ"ה מ"ה ד"ה ובין שניתן) שאין שום מגבלות של דיני נט"ר כל עוד שלא הגיעו הפירות לעונה"מ, כיון שנט"ר שווה לדיני מע"ש. כן כתבו: המקדש דוד (סי' נח ס"ק ו ד"ה כתב הרמב"ם), וכן דעת רבי אליעזר משה ז"ל (הוב"ד בשו"ת מלבושי יו"ט חובת הקרקע סי' טז ד"ה והנה בימי חרפי), מראה"פ (הל' מע"ש פ"ה ד"ה ובין שניתן), מרכבת המשנה (מע"ש ונט"ר פ"ט ה"ב) וכן נראה מדברי שו"ת ישועות מלכו (קרית ארבע פ"ט ה"ב ד"ה ומש"כ בוסר)[8]. וכן כתב בספר ידיו של משה (הובא בפירוש הרה"ג יוסף קאפח זצ"ל הל' מע"ש ונט"ר פ"ט ה"ב ד"ה כתב יש"מ) וכן דעת הרוגאצ'ובר (מכתבי תורה, מכתב לב) שלדעת הרמב"ם קדושת נטעי-רבעי חלה עליו רק משעה שניתן לפדותו, לכך ניתן לתת נטע-רבעי במתנה גם כשהוא בוסר[9].

באשר לקושיה כיצד התיר הרמב"ם לתת נט"ר במתנה גם בשלב הבוסר שלא כפשט הגמ' (קידושין נב ע"ב) תירצו מראה"פ (מע"ש פ"ה ד"ה ובין שניתן), התוס' יו"ט (שם) ומרכבת המשנה (הל' מע"ש ונט"ר פ"ט ה"ב), שאמנם נאמר בגמ' (שם) שמותר לתת נט"ר כשהוא סמדר, אך אין כוונתה שאחר שלב הסמדר יש לפרי קדושת נטע-רבעי[10]. הגמ' רק הדגישה שאין הלכה כרבי יוסי הסובר שקדושת נט"ר חלה כבר בשלב הסמדר[11].

לפי שיטות אלו שדעת הרמב"ם שאין קדושת נט"ר לפני עונה"מ, חוזרת הקושיה מדברי הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"ט הי"ג) שפסק ההיפך וכתב (שם): ש"סמדר מותר בערלה וברבעי", ומשמע שבשלב הבוסר חלים דיני נט"ר?!

בספר מעשה רוקח (מע"ש ונט"ר פ"ט ה"ב ד"ה לפיכך) מתרץ שכשהרמב"ם התיר לתת מתנה מפרי נט"ר "בוסר" (שם ה"ב) הוא דיבר על כל האילנות חוץ מגפנים, משום ששלב ה"בוסר" שלהם מקביל לשלב ה"סמדר" בגפנים. ובאותה הלכה (שם הי"ג) שהוא מתייחס לסמדר של נט"ר ואוסר את ה"בוסר" – הוא עוסק בגפנים שבהם שייך המושג "סמדר" ולא בשאר אילנות. עפ"י הסבר זה גם הגמ' (קידושין נב ע"ב) המתירה רק סמדר נשארת כפשוטה, גם הסתירה ברמב"ם (שם) מתיישבת, וגם אין חילוק בין חלות קדושת נט"ר לבין זמן הפדיון. יתכן שזו גם כוונת המלאכ"ש (ערלה פ"א מ"ז ד"ה וברבעי) שכתב שעונה"מ שווה לבוסר, ויתכן שהתכוון לענבים בלבד[12]. הראיה שמביא המעשה רוקח להסברו ברמב"ם היא מכך שהרמב"ם בכמה מקומות (עי' הל' כלאים פ"ה הי"ג, פ"ב ה"ג, שמיטו"י פ"ה הט"ו) מגדיר את הבוסר כשלב שבו הפרי אינו ראוי לאכילה.

תירוץ נוסף הובא במעשה רוקח (שם) בדומה לדברי התוס' יו"ט (ערלה פ"א מ"ז ד"ה סמדר) שהרמב"ם הסתפק בשאלה זו, ולכן בדברים של הפסד פירות נט"ר וכדו' החמיר שקדושת נט"ר חלה כבר בשלב הבוסר, אך לגבי נתינת מתנה הוא היקל עד עונה"מ. יתכן שכוונת החילוק הוא שאף על הצד שבשלב הבוסר הפירות הם כבר קדושים בקדושת נט"ר, אין בכך ביזיון והפסד פירות נט"ר, לכך בספק מקילים[13].

למעשה כדעת התוס' יו"ט והאחרונים ההולכים בשיטתו, פירשו הש"ך (יו"ד סי' רצד ס"ק ד) והמלבושי יו"ט (שם) את דעת הרא"ש (הל' ערלה) הטור (יו"ד סי' רצד), והשו"ע (יו"ד סי' רצד סעי' א) שאין כלל קדושת נט"ר על פירות נט"ר קודם שהגיעו לעונה"מ.
ג. האם חלה קדושת נטע-רבעי במחובר לקרקע

דיון נוסף, שיש לו השלכות לנידון שלנו הוא בנוגע לקדושת נט"ר האם היא חלה גם כשהפירות מחוברים לאילן?

לגבי קדושת שביעית פשוט שהיא חלה במחובר, ולכך נאסרה הורדת פירות קטנים כי בכך מפסידים את הפירות העתידים לצמוח. השאלה היא מה הדין בנט"ר?

נראה, שלדעת הראב"ד והר"ש משאנץ (תורת כהנים קדושים פרשתא ג') פשוט שקדושת נט"ר חלה גם במחובר לקרקע, ולפיכך אסרה תורה לקטוף פירות נט"ר קודם עונה"מ שהוא זמן פדיונם. גם גם נראה מדברי הר"ש (מע"ש פ"ה מ"ה ד"ה בין) שהביא את דין התוספתא (מע"ש פ"ה הי"א) שאין לפדות פירות נט"ר בעודם על האילן, ופירש הר"ש (שם) בסוף דבריו שהאיסור לפדות במחובר הוא משום שבשלב זה הערכת שווי הפדיון אינה מדוייקת, אך פדה את הפירות במחובר זה מועיל. הר"ש הוכיח זאת מהגמ' (ב"ק סט ע"א) האומרת שהצנועים היו פודים את הפירות בעודם מחוברים, על מנת שלא ייכשלו בהם אנשים אחרים באכילת פירות נט"ר בלא פדיון. דייק מכך בשו"ת מלבושי יו"ט (קונטרס חובת הקרקע סי' טז ד"ה אח"כ התבוננתי) שאם הפדיון חל בדיעבד מוכח שיש קדושת נט"ר על פירות המחוברים לאילן. כך גם פירש בס' דרך אמונה (הל' מע"ש ונט"ר פ"ט ה"ב באה"ל ד"ה ואין פודין במחובר) את דברי הר"ש והרא"ש והוסיף שבזה"ז שפודים את הכל על שוה-פרוטה, ניתן לדעתם לפדות לכתחילה כשהפירות מחוברים. לכן פשוט שלדעה זו לא ניתן להסיר פירות בוסר של נט"ר משום שאינם קדושים בקדושת נט"ר.

לעומת זאת בס' מלבושי יו"ט (שם ד"ה אמנם הרמב"ם) הסיק מדברי הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"ט ה"ב) "ואין פודין אותו במחובר כמע"ש", שפירות נט"ר אינם קדושים במחובר, כמו שמע"ש אינו קדוש במחובר[14].

אמנם לדעת אותם אחרונים שביארו שהרמב"ם סובר שקדושת נט"ר חלה גם קודם עונת המעשרות, פשוט שהרמב"ם סובר שהקדושה חלה במחובר לקרקע כיון שבדרך כלל הפירות נשארים על האילן עד עונה"מ. לכן למרות שלדעת הרמב"ם אין הפדיון חל במחובר[15], אין זה משום שהפירות אינם קדושים במחובר, כי אם משום שלומדים דיני פדיון נט"ר מפדיון מע"ש – וזה אינו נפדה במחובר. אבל את עצם חלות קדושת נט"ר השווה הרמב"ם לביכורים שהם כן חלים במחובר[16].

אולם גם לסוברים שההשוואה למע"ש לדעת הרמב"ם היא מוחלטת ואין קדושת נט"ר לפני שהפירות מגיעים לעונה"מ, אין הכרח שס"ל שאין קדושת נט"ר במחובר. ניתן אולי גם להוכיח זאת מכך, שבשני המקומות בהם הרמב"ם עסק בשלב חלות קדושת נט"ר (הל' מע"ש ונט"ר פ"ט ה"ב, והי"ג) הוא לא רמז לכך שהקדושה חלה רק כשהפירות ייתלשו מן הקרקע.

על כן נראה לומר, שיש הבדל מהותי בין נט"ר למע"ש, הנובע מכך שקדושת מע"ש תלויה בהפרשת האדם, שאינה יכולה להיעשות במחובר, ממילא גם קדושת מע"ש אינה חלה במחובר. לעומת זאת קדושת נט"ר ושביעית שאין הן תלויות במעשה האדם, אלא קדושתם באה מאליה, ממילא הן חלות גם במחובר (ועי' מקדש דוד סי' נח ס"ק ו).

לכך נראה, שגם לדעת הרמב"ם מעת שחלה קדושת נט"ר על הפירות חל עליהם איסור הפסד גם במחובר. מתוך כך, יש לדון בהשלכות שיש לכך על השאלה שנידונה בפתח הדברים: האם מותר להסיר חנטים, סמדר, או בוסר של פירות נט"ר, על מנת לגרום לצמיחה טובה של שאר הפירות.

 

למעשה:

לאור הדברים הנ"ל רצוי היה לדחות את הדילול עד שיגיעו הפירות לעונה"מ, ולאחר מכן לחלל אותם על מטבע בלא ברכה. משום שבפירות שביעית זמן איסור הסרת הפירות הוא מוקדם יותר, ורצוי להקפיד על כך גם במטע של היתר מכירה (עי' אגרות הראי"ה אגרת שי) במידת האפשר. אולם כפי שהתברר, דחיית הדילול עד עונה"מ פוגעת בהתפתחות הפירות האחרים, ולכן עדיף להקדים את הדילול לשלב החנטה והסמדר לחוש לפוסקים שכבר בשלב הבוסר יש איסור הפסד נט"ר. אך גם אם הפירות הגיעו לשלב הבוסר ניתן להקל כדעת הרבה פוסקים שאין כלל קדושת נט"ר עד עונה"מ, בצירוף הדעה הרווחת שאין דין נט"ר בפירות נכרים. אם יש ספק שהפירות הגיעו לעונה"מ יש לפדותם ללא ברכה מיד אחר הקטיף, כדין נטע-רבעי של נכרי, וכך יש לנהוג בשאר פירות מטע זה המיועדים לשיווק (עי' אמונת עתיך מס' 42 עמ' 21-25).

מאידך, כיון שיתכן שאין קדושת נט"ר במטע של נכרי, יש להפריש מהפירות תרו"מ בלא ברכה לאחר חילול נט"ר  - כשאר פירות של היתר מכירה, שנגמרה מלאכתם בידי ישראל.



[1]  עי' בספר על הראשונים (הוצאת שילת עמ' ע' ועמ' ע"ב) שפירוש הר"ש לספרא המיוחס לר"ש משאנץ, הוא אינו שלו אלא של רבי דוד בן קלונימוס משפירא, שהיה מחכמי אשכנז המאוחרים יותר.

[2] זוהי דעת כמעט כל המפרשים עי' שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ח והע' 60-66, הי"ז אות א).

[3] עי' בפיהמ"ש (שם הוצאת מוסה"ק) "סמדר הוא אלפקאח אשר ממנו יהיה הפרי…", וכפי שפירש את דבריו הרה"ג יוסף קאפח זצ"ל (שם הע' 26) שסמדר הוא שלב הניצנים של הפרי ולא שלב הפריחה. וכן כתב בפירושו למשנה תורה (הוצאת מש"ה מע"ש ונט"ר פ"ט סוף אות ב), ועי' עוד בהגדרת שלב הסמדר, בנטע הילולים (פרק ו ס"ק כו).

 

[4] כך נראה שגם למד המעדני יו"ט (הל' ערלה שם אות ש, ברכות פ"ו אות נ) בדברי הרא"ש (הל' ערלה שם) מתוך שהקשה שדבריו לענין רבעי סותרים למה שכתב בפירושו למס' ברכות (פ"ו סי' ד). שהרי הרא"ש (ברכות שם) הישווה בין איסור ערלה בגרעיני הפירות, לחיוב ברכת בורא פרי העץ על גרעינים שאינם מרים. ולפי דבריו בהל' ערלה (שם) גרעינים אינם מוגדרים כפרי, ואם כן כיצד ניתן לברך עליהם בורא פרי העץ. מאידך אם הם מוגדרים כפרי לענין ברכות, כיצד פוטרים אותם מחיוב רבעי עפ"י הדרשה: "פרי אתה פודה לא בוסר ולא פגין". ועי' תוס' יו"ט (מע"ש פ"ה מ"ה ד"ה ובין), ובמלבושי יו"ט (ח"ב חובת קרקע סי' טז ד"ה אמנם לענין).

[5] אף שלמעשה כיון שאין בקיאים מתי הוא השלב של "פול הלבן", מברכים עליהם בפה"א מספק, "עד שיהיה גדול ביותר".

מסתבר שהכס"מ (שם) הבין שהרמב"ם אינו חולק על כך שבוסר שהגיע לגודל של פול הלבן מברך עליו בורא פרי העץ, אף שבב"י (סי' רב ד"ה ובעודם בוסר) ציין ש"הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו דבר מכל זה".

[6]  דבריו בצפנת פענח הם שלא כדבריו במכתבי תורה לעיל, וצ"ע.

[7] אף שמלשון החזו"א עצמו (שם) לא נראה שהסתפק בדבר.

[8] ויישב בכך את קושיית הכס"מ מדיני ברכות, וכן קושיית המעדני יו"ט על הרא"ש (הל' ערלה סי' ז) כפי שכתב התוסי' יו"ט (מע"ש פ"ה מ"ה).

[9] לכאורה בשאלת יישוב שיטת הרמב"ם עם דברי הגמ' בקידושין יסבור גם הוא כהסבר מרכה"מ שמה שכתבה הגמ' שמותר לתת פירות רבעי במתנה בעודם סמדר זה לאו דוקא.

[10] על פי זה ניתן להבין מדוע הרמב"ם (פ"ט ה"ב) שכפסק שאין פדיון של פרי בוסר עד שיגיע לעונת המעשרות הביא זאת מדברי התורת כהנים (פרשת קדושים אות סט): להוסיף לכם תבואתו עד שייעשה תבואה", ולא את הדרשה שהובאה בירושלמי (ערלה פ"א ה"ו) "פרי אתה פודה ולא בוסר ולא פגין" כיון שהדרשה הנ"ל באה לדעתו לבאר את שלב החלות של קדושת נט"ר, ולא את דין הפידיון, ואכמ"ל.

[11] בספר בני שמואל (הובא בפירוש הרה"ג יוסף קאפח זצ"ל הל' מע"ש ונט"ר פ"ט ה"ב ד"ה כתב בנ"ש) כתב שאף גירסת הגמ' (קידושין שם) שהיתה לפני הרמב"ם היתה שונה ובה נאמר במפורש שמותר לתת פירות נט"ר במתנה גם כשהם בוסר. 

במרכבת המשנה (שם) כתב לתרץ באופן אחר את הקושי מדברי הגמ' (קידושין שם). לדעתו הגמ' (שם) מדברת על אדם שקוטף פרי בוסר על מנת לתיתו במתנה, ובמעשה זה הוא מחשיבו כבר כפרי, ולכך הוא התקדש בקדושת נט"ר מדין "אחשביה". לעומת זאת הרמב"ם דיבר על נתינת פירות בעודם על העץ, ולכן רק כשיגיעו לעונה"מ הם יתקדשו בקדושת נט"ר.

[12] וכן עי' נטע הילולים (פרק ו הע' כו) שמשם משמע שדוקא בזיתים, ענבים וחרובים אין הסמדר מוגדר כפרי אך בשאר אילנות הסמדר נחשב כפרי. אך לענ"ד קשה לומר כן ברמב"ם.

[13] הסבר זה צ"ע, כיון שגם לצדדים ממוניים גרידא ישנן השלכות לאיסור, כגון אם זה ממונו לענין קידושין אם לאו וכדו'.

[14] ועי' עוד בדרך אמונה (הל' מע"ש ונט"ר פ"ט ה"ב ד"ה אלא אם נתנו בוסר) שהביא צדדים לכאן ולכאן מהי דעת הרמב"ם בנידון ולא הכריע.

[15] כפי שלמדו בדבריו המהר"י קורקוס הרדב"ז כס"מ (מע"ש ונט"ר פ"ט ה"ב) והחסדי דוד (פ"ה הי"א ד"ה אבל הכל מודין)

[16] ועי' דרך אמונה (מע"ש ונט"ר פ"ט ה"ב באה"ל ד"ה ואין פודין במחובר).