גירוף פירות ערלה

גירוף פירות ערלה

האם ניתן להקל ולהשאיר ע"ג הקרקע את השקדים שהם ערלה או שחייבים לגרוף אותם לפני קטיף השקדים המותרים?

הרב יעקב אוהב ציון | חשון-כסליו תשס"ב

 

שאלה 

במטה השקדים של גד"ש הר חברון ישנה חלקה של 250 דונם שבחורף תשס"א היו נטע רבעי. בתחילת שנת השמיטה תשס"א הפרות היו ערלה והיה צורך להסירם ע"מ שלא יתערבבו עם פרות הקיץ ויאסרו כולם – הפרות הוסרו והונחו על – גבי האדמה , כך שמרבית השקדים נאכלו במהלך השנה ע"י ציפורים וחיות שונות, והמעט שנשאר נפגם כתוצאה מהשקיה במי קולחין. הדבר הפשוט הוא לגרוף את כל החלקה ולשים שקית ניילון ורק לאחר מכן להוריד את פרות הנטע רבעי – אך העלות הכספית גבוהה ומוערכת בכ- 40,000 שקלים.

האם ניתן להקל ולהשאיר ע"ג הקרקע את השקדים שהם ערלה או שחייבים לגרוף אותם לפני קטיף השקדים המותרים?

 

א. מלאכת בצירה לעבודת האילן

 

תחילה יש לדון האם הורדת פירות הערלה בשנת השמיטה מותרת, שהרי אמרה התורה: "ואת ענבי נזירך לא תבצור (ויקרא כה, ה) , משמע שלקיטת פירות אסורה ומאידך הובא בהמשך הפסוק : "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה" אם כן לקיטה מותרת. ואכן הרמב"ם  בפירושו למשנה (פ"ח מ"ו) עמד על הסתירה וכתב:

"וידוע באמת שאינו רוצה בפסוק זה לאסור על בצירה כלל שהרי התיר אכילתן באומרו:  והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה,  אבל רצונו לומר כמו שפירש בספרא  לא תבצור כדרך הבוצרים".

משמע מהראשונים[1] שהלקיטה מותרת לצורך אכילת הפירות אבל ללקט פירות שלא לצורך אכילה יש לאסור. ולכן בנידון דידן הורדת פירות הערלה אינו לצורך אכילה ויש בה משום השבחת האילן בשביעית ויתרון לפירות שיצמחו במהלך השנה ויש בה משום עבודת האילן. וכן נראה מלשונו של הרמב"ם (הל' שמטו"י פ"ד הכ"ב): "הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאסוף אותן כדרך שאוסף ככל שנה שנאמר את ענבי נזירך לא תבצור ואם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרים לוקה".

שואל ערוך השולחן (זרעים סי' כא סעי' ב) ואיני יודע מה עניין בצר לעבודת האילן לכאן ? ומשיב:

"אומנם דבר גדול השמענו בזה והנה ריש פרק א' כתב דאינו לוקה על מלאכת שביעית רק על ארבע מלאכות ואחת מהן בצירה מהך קרא דאת ענבי נזירך לא תבצור... ולכאורה איזה עניין הוא למלאכת עבודת האילן. הא לאו זה הוא שלא יבצור כדרך הבוצרים ולזה אומר דהלאו כולל שניהם בצירה בשביל עבודת האילן כמו ליקח מעט פירות כדי שהשאר יגדילו וכה"ג וגם שלא יבצור כדרך הבוצרים ובע"כ כן הוא דמקודם כתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור דזהו מעבודת האילן ומסתמא גם קרא דבתריה הוא מעבודת האילן ושלא יבצור כדרך הבוצרים זהו פשטא דקרא".

לפי זה יש איסור בצירה כשלוקח מעט פירות כדי שיגדילו השאר וגם זה בכלל לא תבצור בדומה לזריעה ולכן לוקה עליו .

 

1. קצירה בפירות שאין בהם קדושת שביעית 

 

בנד"ד מדובר בשקדים מהשנה השישית שאין בהם קדושת שביעית ולכן יש לעיין האם יש בפירות אלו איסור קצירה.

בשאלה זו נחלקו האחרונים: בס' מעדני ארץ (סי' ד אות א) הוכיח מלשונו של הרמב"ם דאיסור קצירה ובצירה תלוי דווקא בפירות שיש בהם קדו"ש וחובת ההפקר. ואותם הדברים שאין נוהג בהם קדו"ש ודאי שגם חובת הפקר אינה נוהגת בהם. וכן נראה מדברי הרמב"ם (ס' המצוות מצווה קלד):

"שציוונו להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמיטה והפקיר צמחי אדמתנו כולם לכל אדם והוא אומרו יתברך והשביעית תשמטנה (משפטים כג)... וזה שאמרו והשביעית תשמטנה ונטשתה כולל הפקיר כל מה שיצמח מן הארץ בשנה השביעית מן הענבים והתאנים והזתים והאפרסקים והרימונים והחיטים והשעורים" .

אם כן חובת ההפקר נוהג באלו המינים שנוהג בהם קדו"ש לעניין סחורה והפסד וכדומה. ומה שכתב הרמב"ם (פ"ד הכ"א): "מצוות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה", משמע כל דבר בלא חילוק. אינו כן, שהרי כבר גילה דעתו פ"ה הכ"א) "הקליפין והגרעינין שמותרים לאכילה לזרים אין קדו"ש חלה עליהן והרי הן כעצים אלא אם כן ראוין לצביעה". ויש להוכיח גם מדברי הר"ש שחובת ההפקר היא רק במה שיש בו ק"ש, שכן במשנה (שביעית פ"ז מ"ו) נאמר: "הוורד  והכפר והקטיף והלתם יש להם שביעית ולדמיהן שביעית", וכתב הר"ש "וצריך להפקירן ואסור לעשות בהן סחורה ולא אמרינן דהוי כעצים דאין בהם קדו"ש" וכן דעת רשי נידה (ח ע"א).

אך ישנם החלוקים עם הגרש"ז אויערבאך וסבורים שאיסור קצירה ובצירה נוהגים אף בפירות שאין בהם קדו"ש. כן נשא ונתן הגרשז"א עם ידידו הגר"י זאב וינגרד שהעלה להוכיח בניגוד לדעתו והסביר בדברי הרמב"ם שיש שני איסורים קצירה ובצירה לעבודת האילן והארץ,  ובנוסף קצירה ובצירה כדרך הבוצרים לאכילת הפירות. לדעתו יש לאסור עבודת האילן והארץ אפילו בשינוי ואף בפירות שאין בהם קדו"ש. הוא הוכיח דבריו מלשון הרמב"ם וכן מהירושלמי[2].

אך להלכה העלה המעדני ארץ (סוף סי' ב) מסיק:

"עם כל זה אנוכי על משמרתי אעמודה ואין שום ספק אצלי שכנים הם הדברים שאמרנו דאיסורי קצירה ובצירה אינם נוהגים אלא בפירות שחל עליהם קדו"ש וחיוב הפקר" .

 

בנידון דידן פירות אלו של שישית הם ואינם  הפקר ובנוסף פירות ערלה הם והעלה להלכה המעדני ארץ ( סי' ג אות ח):

"ומי הוא בפירות ערלה נלענ"ד שפיר מותר משום דכיון שהתורה אסרתם ואין אני קורא בהם קרא דוהיתה שבת הארץ לכם לאוכלה, לא נוהג בהם כלל חובת הפקר. ולפי מה דאמרינן דתלוי בחובת הפקר שפיר מותרין בבצירה. ועיין ברידב"ז (סי' א) שכתב בפירות שאסורים באכילה לגמרי לא נוהג בהם קדו"ש".

וכן העלה להלכה בשו"ת משנת יוסף (ח"א סי' טז) בדין הורדת פרחי אתרוג ערלה על מנת שלא יתערבו באתרוגים המותרים והתיר הדבר וכן הסכים עמו  המנחת יצחק[3].

לכן לסיכום  נראה שיש להתיר הורדת השקדים שהם ערלה בשנת השמיטה ובלבד שלא יתערבו עם השקדים המותרים לאחר מכן .

 

ב. ביטול איסור לכתחילה

 

כאמור לעיל בתחילת השנה נקטפו השקדים שהם ערלה ע" מנערת והונחו ע"ג הקרקע. מרבית השקדים נאכלו ע"י ציפורים וחיות ומקצתם נשארו ע"ג הקרקע. בחודש אב כשמורידים את פירות השביעית ע"י המנערת יש לחשוש שפירות השביעית יתערבו עם פירות הערלה. מבדיקה שערכנו בשטח נשארו מעט מאוד פירות ערלה ע"ג הקרקע. ההשערה היא שיבול רגיל של עץ הוא כ– 1500 שקדים, ובעת הקטיף  כל הפירות נופלים על הארץ. הווי אומר שאם נשארו על הקרקע 7 שקדים לעץ משנה שעברה (פירות ערלה) אזי הם בטלים במאתיים ואם לאו כל הפירות אסורים (רמב"ם הל' מאכא"ס פט"ו הי"ד).

ואמנם איסור ערלה בטל באחד ומאתיים, אך זהו רק בדיעבד ולכתחילה אסור לבטל איסור בידיים כמבואר בגמ' (ביצה ד ע"ב), וכן הובא להלכה בשו"ע (יו"ד סי' צט סעי' ה).

 

1. הבחנה בין תערובת של לח בלח לבין תערובת של יבש ביבש

 

ישנה מחלוקת ראשונים האם האיסור לבטל לכתחילה איסורו מן התורה או מדרבנן לשיטת הראב"ד[4] איסורו מן התורה אך לדעת התוספות[5] וכן דעת הרמ"ע מפאנו  (שו"ת, סי' נז)  שאין איסורו אלא מדרבנן וכתב ערוך השולחן (שם ס"ק כז) שדעת רוב הפוסקים כהתוספות. וכן כתב הנו"בי (מהדורא קמא סימן כו ד"ה  ועכ"פ) שכן דעת רוב הפוסקים שאיסורו מדרבנן.

אך יש מן הפוסקים שכתבו שכל מחלוקת הראשונים אינה אלא בתערובת לח בלח (ביטול בשישים) אך בתערובת יבש ביבש לכל הדעות אסור לבטל האיסור בידים מן התורה. כן כתב  הנוב"י (מהדו"ת יו"ד סימן מד ד"ה שלישית):

"שלישית אני אומר דבר חדש  בדין לבטל איסור לכתחילה הרי הרשב"א והר"ן שכתבו בשם התוספות שמן התורה מותר לבטל איסור לכתחילה לישב סוגיא דזרוע בשלה כתבו כן ועיין בדבריהם . וא"כ דוקא דזרוע בשלה שהזרוע עצמה לא נתבטלה כלל ונשארה באיסורה לזר יהיה ונתנה לכהן אחר בשולה רק הטעם דמפיק מהזרוע ונבלע בשאר האיל  הוא שנתבטל . וטעם שנתבטל לא נשאר בו איסור כלל אבל יבש ביבש לבטל האיסור והוא נשאר בעין והוא בעולם ובאיסורו עומד שאם יבוא אליהו ויאמר שזו והיא החתיכה האסורה הרי הוא עומד באיסורו הקודם אלא כל זמן שאיו מכירין אותו גזרת הכתוב אחרי רבים להטות ועל כל פנים האיסור הוא בעין ויכול לחזור לאיסורו בזה לכ"ע  לדעתי לא התירה התורה לבטלו לכתחילה..."

וכן הביאו הפת"ש להלכה (סי' צט ס"ק ג), וכן  כתב החתם-סופר (חו"מ סי' כב ד"ה אומנם)[6].

אם כן בנידון דידן מדובר יבש ביבש ולפי דעת האחרונים  איסורו מהתורה .

 

2. אינו מתכוון לבטל איסור לכתחילה

 

כתב האורחות חיים (הלכות איסורי מאכלות סימן מב) "מעשה שנפלו נמלים בכלי הדבש והורו שיחמם הדבש עד שיהיה ניתך ויסננו וישארו נמלים למעלה ואין כאן משום מבטל איסור שאין כוונתנו אלא לתקן הדבש".  ודבריו הובאו להלכה בשו"ע (יו"ד ס' פד' סעי' יג) .

לפי זה בנד"ד שאין בכוונתינו לבטל את הערלה שהרי מצד בעל השדה עדיף שכלל לא יהיו פירות על הקרקע נראה שיש להתיר ולהשאיר את פירות הערלה על הקרקע. ויש לדחות שכן כבר כתב הט"ז (סי' קלז ס"ק ד) שאין איסור לבטל לכתחילה כשאינו מתכוון דווקא כשאי אפשר בענין אחר. ובנידון דידן הרי ניתן לגרוף את כל פירות הערלה, ובנוסף כבר כתב הנוב"י[7] והביאו הפתחי תשובה (סי' פד ס"ק ט) דכל זה לא שרי אלא היכא שכבר מעורב כמו במקרה של הדבש עם הנמלים אבל לערב לכתחילה אסור.

ובנד"ד הערלה עומדת בפני עצמה ואין להתיר להוריד את הפירות לכתחילה ע"מ לבטלם למרות שאין כוונתו לבטל את האיסור .

אומנם השקדים שהיו ערלה מונחים היו ע"פ האדמה ונפגמו כתוצאה מהשקיה במי קולחין אך עדין שם של איסור עליהן וניתן לאוכלם אף שלא מומלץ לעשות כן.

 

לסיכום נראה לדינא מכל האמור לעיל שיש לגרוף את כל פירות הערלה ואין לבטל איסור לכתחילה , ואף שמדובר בהפסד ממוני כיוון שאיסור ערלה דאוריתא נראה לענ"ד שאין להקל. 



[1]  הר"ש (פ"ח מ"ו) ור"ת (סוכה לט ע"ב) נחלקו האם יש איסור משומר והאם יש ללקוט אף פירות הפקר בשינוי. אך לכו"ע הלקיטה היא לצורך אכילת הפירות.

[2]  וכך סוברים הרבה פוסקים עי' שבה"א (פ"ד הכ"ב הערה 14). הערת עורך י.פ.

[3]  וכן נפסק בס' בצאת השנה (עמ' נג הערה 1). הערת עורך: י.פ.

[4]  הובא ברשב"א (תוה"ב  בית ד ריש שער ג),  וכן בר"ן (חולין (דף לה ע"ב מדפי הרי"ף)

[5]  הובא ברשב"א ובר"ן שם.

[6]  וכן כתב חתם סופר (או"ח סי' קכט  ד"ה ומ"ש פר"מ) . וכן משמע מהמשנה למלך (הלכות מעילה פ"ז). וכן כתב ערוך השולחן (סי' צט סעיף כז). וכן כתב מהר"ץ חיות (יומא סז ע"ב, אך עיין יד אברהם שכתב לפי הרע"ב והר"ש (ערלה פ"א מ"ו) משמע דאף תערובת יבש ביבש בעין אין איסורו רק משום גזרה דרבנן.

[7]  נוב"י מהדו"ק (סי' כו בהגהה), מהדו"ת (סימן נו-נז).