מצוות פאה במטעים

מצוות פאה במטעים

האם חובת השארת פאה חלה גם במטעים וכיצד מקיימים מצווה זו בימנו?

הרב שמואל דוד | תמוז-אב תש"ס גליון 36

א. חיוב פאה באילן


שלוש פעמים חוזרת התורה על חובת אי קצירת הפאה. בספר ויקרא נאמרה מצוה זו פעמיים (ויקרא יט, ט, ושם כג, כב): "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך". בספר דברים כד, כ) כתוב: "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך". ומסבירה התוספתא בפאה שהובאה בגמרא במסכת חולין (קלא ע"א) שמכאן חובת פאה גם באילן.

וכך נאמר שם:

"ארבע מתנות עניים שבכרם: הפרט והעוללות והפאה. ושלש שבתבואה: הלקט, השכחה, והפאה. שניים שבאילן: השכחה והפיאה..."

 והגמרא מפרשת שאת חובת הפיאה באילן לומדים מהפסוק הנ"ל ומאילן למדים אף על כרם. כך מפורש אף במשנה פאה (פ"א מ"ה), וכך פסק אף הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"א ה"א-ה"ב):

"הקוצר את שדהו לא יקצור את כל השדה כולה, אלא יניח מעט קמה לעניים בסוף השדה. שנאמר לא תכלה פאת שדך בקצרך. אחד הקוצר ואחד התולש. וזה שמניח הוא הנקרא פאה. וכשם שמניח בשדה, כך באילנות כשאוסף את פירותיהם מניח מעט לעניים".

 

ב. כמה מהלכות פאה

 

1. שיעור פאה

 

המשנה במסכת פיאה פותחת בקביעה: "אלו דברים שאין להם שיעור הפאה וכו'". ברם במשנה השניה כבר מובא השיעור שכחמים קבעו: "אין פוחתים לפאה מששים (היינו לא פחות מאחד חלקי ששים מהשדה) ואף על פי שאמרו אין לפאה שיעור, הכל לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים ולפי רוב הענוה".

והרמב"ם פסק להלכה (שם, הט"ו):

"כמה הוא שיעור הפאה, מן התורה אין לה שיעור. אפילו הניח שיבולת אחת יצא ידי חובתו. אבל מדבריהם אין פחות מאחד מששים, בין בארץ, בין בחוצה לארץ ומוסיף על האחד מששים לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע... ואין לתוספת זאת שיעור".

 

2. האם מפרישים מכל חלקה או מכל שדה

 

הרמב"ם פסק (שם פ"ג ה"א-ה"ד):

"אין מניחין את הפאה משדה על חברתה. כיצד? היו לו שתי שדות, לא יקצור את האחת כולה ויניח בשניה פאה הראויה לשתיהן. שנאמר לא תכלה פאת שדך בקוצרך, שיניח בכל אחת ואחת פאה הראויה לה. ואם הניח משדה על חברתה אינה פאה.

היתה שדהו זרועה כולה מין אחד והיה נחל בתוך השדה, אף על פי שאינו מושך או אמת המים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת, והוא שתהיה מושכת וקבועה, הרי זו כשתי שדות ונותן פאה מצד זה לעצמו ומצד זה לעצמו.

וכן אם היה מפסיק דרך היחיד שהוא רחב ארבע אמות, או דרך הרבים הרחב שש עשרה אמה… היה מפסיק בה ארץ בורה שאינה זרועה ולא חרושה. או ארץ ניר והיא שנחרשה ולא נזרעה. או שהפסיק בה זרע אחר… הרי זו נפסקת לשתי שדות.

ובהלכה יט:

"שדה אילן אין מפסיק בה אלא גדר גבוה המבדיל בין האילנות".

 

3. כיצד מחלקים

 

"הפאה ניתנת במחובר לקרקע (בדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים)". כך נאמר במשנה (פ"ד מ"א-מ"ב) וכך פוסק הרמב"ם (פרק ב' הלכה טו):

"פאה של תבואה וקיטניות וכיוצא בהן מזרעים הנקצרים וכן פאת הכרם והאילנות ניתנת במחובר לקרקע, והעניים בוזזים אותה בידם".

עוד פסק שם הרמב"ם (הלכות יב-יד) על פי התוספתא:

"אין מניחים את הפאה אלה בסוף השדה… אסור לפועלים לקצור את כל השדה, אלא מניחים בסוף השדה כשיעור פאה. ואין לעניים בה כלום עד שיפרישנה בעל הבית מדעתו. לפיכך עני שראה פאה בסוף שדה, אסור ליגע בה משום גזל, עד שיודע לו שהיא מדעת בעל הבית."

מכאן למדנו שיש להשאיר שיעור פאה במחובר לקרקע ולא לקצורה, ולהכריז כי היא פאה, ושכל עני הרוצה, יבוא ויטלנה. ושיעור פאה הוא 1/60 מן השדה מתקנת חכמים.

 

ג. מצוות פאה בזמן הזה

 

כתב הרמב"ם (שם פ"א הי"ד):

"כל מתנות העניים האלו אינו נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל, כתרומות ומעשרות. הרי הכתוב אומר ובקוצרכם את קציר ארצכם. כי תקצור קצירך בשדך.  וכבר נתפרש בגמרא שהפאה נוהגת בחוצה לארץ מדבריהם. ויראה לי שהוא הדין לשאר מתנות עניים אלא שכולו נוהגות בחוצה לארץ מדבריהם".

וכתב בכסף משנה שהרמב"ם למד שהפאה ומתנות עניים נוהגות בחוץ לארץ מדברי הגמרא (חולין קלד ע"ב):

"לוי זרע בכישר ולא הוו עניים למשקל לקט. אתא לקמיה דרב ששח. אמה ליה: לעני ולגר תעזוב אותם, ולא לעורבים ולא לעטלפים".

כיון שרב ששת היה  בבבל, ממילא משמע שחובת מתנות עניים היא אף בחוצה לארץ. אולם יש לשאול, הלא מסיפור זה נלמד גם שאם אין עניים - אין חובה להשאיר מתנות עניים. האם דין זה הוא רק בחוץ לארץ, שם חיוב מתנות עניים הוא רק מדרבנן  או אף בארץ ישראל, בה חובה זו היא מן התורה, אבל אם אין  עניים נפקע החיוב מאליו?

מהרמב"ם עולה שפטור זה כאשר אין עניים הוא אף בארץ ישראל. שכן כתב בהלכה וזה לשונו:

"נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם. פסקו העניים לבקש ולחזר אחריהם, הרי הנשאר מהם לכל אדם, שאין גופו קדוש בתרומות… ואינו מצווה לעזוב אותם לחיה ולעופות אלא לעניים, והרי אין עניים".

מלשונו משמע שכאשר עניים לקחו חלק, ואת השאר עזבו, יכול כל אדם, גם בעל הבית לקחתם. אין בדבריו כל היתר שלא להשאיר כלל מתנות עניים. כך גם משמע בגמרא. אכן, אם ידוע שאין עניים בכל המקום, או שהטריחה אינה כדאית להם, וכיוצא בזה יתכן שהוא הדין שמותר שלא להשאיר כלל.

הטור (סי' שלב) כתב בזה הלשון:

"כתב הרמב"ם שאין נוהגים מן התורה אלא בארץ. ובחוצה לארץ הם מדרבנן. ואם אין שם עניים אין צריך להניחם. והאידנא אין נוהגים בהם. לפי שהרוב נכרים, אם יניחום, יבואו נכרים ויטלום".

דבריו יכולים להתפרש בשני אופנים. יתכן שמה שכתב "אם אין עניים אין צריך להניחם", מתייחסים גם לארץ ישראל. ויתכן שהכוונה היא למה שכתב לפני כן, שבחוץ לארץ חיוב לשו"פ הוא מדרבנן, וממילא אם אין עניים פטור מלהניח. ואין להביא ראיה מן הרמב"ם שאף בארץ אין צריך להניחם משום שהרמב"ם כתב שאחר שהניחם מותרים לכל אדם. אי אפשר לדייק שאם איו עניים אין צורך להניחם, כי יתכן שכיון שמצוות התורה נאמרה גם בעשה וגם בלאו, הרי ש"לא תכלה פאת שדך לקצור" נוהגת בכל אופן אלא שאם אין עניים, אין עליך חובת "לעני ולגר תעזוב אותם" ורשאי כל אדם, גם בעל השדה, לקחתם. מכל מקום הבית יוסף הבין שהטור נוקט כשיטת הרמב"ם ומשמע שאם אין עניים אין צריך כלל להניחם ואף בארץ ישראל.

ויש לעיין בדברי הטור בהמשך:

"והאידנא אין נוהגים בהם, לפי שרוב נוכרים, אם יניחום יבואו נכרים ויטלום"

כלומר שיש עניים מישראל, אבל מחשש שבלאו הכי הם לא יזכו לקחתם, אין צריך כלל להניחם. ויש לברר האם דבריו נכונים גם בארץ ישראל במקרה ויש בה רוב נכרים.

מרן, רבי יוסף קארו פירש דברי הטור כמכוונים לחוץ לארץ שאין נוהגים להניחם, ולכן כתב סברא נוספת מדוע לא נהגו בחו"ל. אמנם אין הכרח לפרש, לפי דבריו, שבארץ ישראל יש חובה להניח פאה גם במקרה שרוב נכרים, שכן יתכן שסברת הטור נכונה אף בארץ ישראל והבית יוסף רק הוסיף סברה נוספת להיתר במקומו של הטור.

כך נראה מדברי הרמ"א (דרכ"מ לטור שם):

"ולי נראה דרבינו שכתב והאידנא אין נוהגים, רוצה לומר אין נוהגים כלל אפילו בארץ ישראל, ואין ענין לטעם שכתב הבית יוסף.

ובשו"ע (סי' שלב סעי' א) כתב:

"לקט שכחה ופאה – אם אין עניי ישראל מצויים שם ליטלם – אין צריך להניחם"

ופירש הש"ך: "שאין נוהגים מן התורה אלא בארץ, ובחוץ לארץ הם מדרבנן" ועולה מדבריו כי בארץ ישראל צריך להניח לשו"פ אפי' אם אין עניים, והפטור של "אם אין עניי ישראל" הוא רק בחו"ל. אכן מסתימת השולחן ערוך משמע שאף בארץ אין צריך להניח לשו"פ. ברם, השולחן ערוך לא הביא דינו השני של הטור שהאידנא אין נוהגים בהם לפי שהרוב נכרים, ונראה לכאורה שכל עוד יש עניי ישראל, אזי לכל הפחות בארץ ישראל יש חיוב להניח, אף שיש חשש סביר שהנכרים יקחו מה שהותיר. אך מדברי השו"ע לא נראה כן, משום שמרן דייק בלשונו וכתב "אם אין ישראל מצויים שם ליטלם". מלה זו האחרונה לכאורה מיותרת ומשמע מדבריו שמותר בין במקרה שאין בכלל עניים ובין  במקרה שיש עניים שמצויים אך הם אינם מצויין ליטלם, משום שנכרים יטלום. שמא תאמר הקל מרן רק בחו"ל? אך זה וודאי אינו מסתבר כי הוא לא חילק בדבריו, וכיון שישב בעיר צפת בוודאי התכוון גם לארץ ישראל. כך סובר גם הב"ח וגם החתם סופר (הובא בפתחי תשובה) בניגוד לדעת הש"ך וכתבו שאף בארץ אם אין עניים מצויים ליטלם אינו צריך להניח לשו"פ[1].

אכן בפאת השולחן (סי' ד סעי' י) הביא את המחלוקת והכריע כדעת הש"ך, שכן הוכיח (שם, בית ישראל אות כא) שכן דעת הלכות גדולות, השאילתות וספר האשכול. והנה כך הוא לשון הלכות גדולות:

"היכא דזרע במדבר או בהר או בבקעה במקום דלא שכיחי בני אדם, לא מיחייב בפאה דאמרינן לוי זרע בכישאר לא הוה איכה עני למיתב ליה פאה וכו' ותיפוק ליה יאוש. כיון דלא ידעין הוה ליה יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש".

ואין מדבריו כל ראיה, שהתיר במקרה שאין עניים דווקא בחו"ל, ואפשר לומר שאף בארץ ישראל אינו צריך להניח. ובדבריו מפורש – שאין צריך כלל להניח פאה. ואדרבה, אם העניים יודעים שיש פאה ואינם יכולים ליטול משום שהנכרים נוטלים, הוי יאוש מדעת, ופטור בעל הבית מלהניח פאה אף מטעם זה. כך הוא (בערך) גם לשון השאלתות ואין להוכיח מהם לענינינו, וכך נראה בס' יראים:

"פאה בשדה חוץ לארץ לא גזרו רבנן, לפי שפעמים רבות שעניים מפסידים יותר ממה שמרוויחים, שמתבטלים ממלאכתם. פעמים רבות שיש עניים אבל מרובים ונוטלים, אין צורך להניח פאה כלל".

לכן נראה שכדעת האחרונים שהקלו בכך עיקר.

אבל בימינו אלה, אחר תקומת המדינה שאין לחשוש לכך, הרי שבפשטות יש לשוב ולהניח פאה, וכמו שכתב הרב טוקצינסקי זצ"ל בספר ארץ ישראל:

"כל זה כתבו בזמן שהיתה ארץ ישראל תחת ממשלת ישראל ורוב יושביה היו הערבים, ואם יניחום יבזבזום נוכרים. ואילו בזמננו שרוב ארץ ישראל תחת ממשלת ישראל, אין עוד הטעמים האמורים, לפטור ממתנות עניים ועלינו לדעת מאי טעמא לא נהיגי עוד בזה היום. אמנם כיום טעמא אחרינא ישנו לפוטרם ממתנות עניים. דבזמננו אין שווה לעניים לכתת רגלם לשדות, ללקט הלקט והשכחה והפאה. הרווח שירויחו בזה על ידי הטורח, אין שווה להם, דביישוב גופא יכולים לאסוף מקבוץ נדבות בלי טורח רב פי יותר, אלא שבאם בקרבת השדה נמצא עני או עניים שכן שווה להם הטורח ללקטם, ודאי החיוב לבעל השדה להניח להם ללקט הלקט השכחה והפאה".

ואכן  נראה דאם אמנם נכריז ויידעו עניים שאנו משאירים פאה בשדה ובמטע. יבואו עניים, והלא פירות אינם כה זולים ובוודאי בפרדסים ובמטעים הקרובים לערים גדולות, וכמו מטעי גוש עציון, כדאי יהיה לעניים שבירושלים לבוא, ומדוע אם כן אין נוהגים להשאיר פאה?

 

ד. אילו גידולים חייבים בפאה מן התורה ומדרבנן

 

במשנה פאה (פרק א משנה ד) נאמר:

"כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולין מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכניסו לקיום – חייב בפאה. והתבואה והקטניות בכלל הזה".

נמצא כי כל התבואה, הפירות והירקות וכן הקטניות חייבים בפאה, הגמרא בזבחים למדה זאת מפסוקים. כך גם בירושלמי (פאה ??), וממילא יש להבין כי חובה זו היא מן התורה, ובתנאי שמתקיימים חמשת התנאים שבמשנה. כך עולה גם מן הרמב"ם (שם פ"ב ה"א).

 

אכן לא כל הדעות שוות. הר"ש בפירושו למשנה (שם) כתב שכמו שבתרומות ומעשרות חייבים מן התורה רק בדגן תירוש ויצהר[2] הוא הדין  בפאה, "דלא שייך קצירה אלא בתבואה ותירוש ויצהר".

 

כך גם דעת רבנו תם (תוס' שבת סח ע"א ד"ה ואילו):

"דמדאורייתא לא מיחייב הפאה אלא בדגן תירוש ויצהר, דסתם קציר דכתיב גבי פאה הוא דגן וכתיב, כי תחבוט זיתך, כי תבצור כרמך (רוצה לומר שהשאר אילנות שם שונה לקטיף וקטיפתם אינה נקראת בשם קציר). והא דדריש בתורת כהנים, יכול שאני מרבה קישואין ודלועין שיהיו חייבים בפאה תלמוד לומר ובקוצרכם וכו' אסמתכא היא".

וכן כתב גם הרשב"א שם בשמו וכן הוא בתוספות ר"ש (פסחים נו ע"ב, נדה נ ע"א תד"ה למעוטי) ובתוספות הרא"ש (שם). אך הרמב"ן בחידושין לשבת חלק על דעה זו:

"ליכא למימר למימר דאסמכתא נינהו. דמנא לן למעטינהו, הא לא כתיב בה דגן ותירוש ויצהר כדכתיב במעשר. אלא  כולם מן התורה חייבים כיוון שלקיטתם כאחת, והשאר פטורים".

 וכן כתבו התוספות בשם הר"ר יוסף וכך מורה לשונו של רש"י, וכך יש להבין גם את הרמב"ם, וכן פסק בפשטות בפאת השולחן (פ"ה סעי' א) שאף שהביא דעת יש אומרים החולקת, מכל מקום גם לשיטת רבנו תם ור"ש הכל חייב בפאה מדרבנן מלבד מה שנמנה במשנה כאינו עומד בתנאים שנזכרו.

 

1. לקיטתו כאחת

 

הגמרא (שבת סח ע"א) לומדת מדרשת המשנה שלקיטתו תהא כאחת – למעט תאנים. וכן פסק הרמב"ם (שם פ"ב ה"ד):

"וכן התנאים פטורים מפני שאין לקיטתו כאחת, אלא יש באילן זה מה שיגמר היום ויש בו מה שיגמר לאחר כמה ימים".

ולפי זה כל  פרי שרגילים לקטוף אותו קטיף סלקטיבי, אין חייבים בו בפאה. ואף שצריך עיון קצת משום שבתאנים אם לא יקטפו את המבשילות מוקדם וימתינו שיבשילו האחרות, יירקבו המוקדמות בינתיים, מה שאין כן בחלק מהפירות הנקטפים שלא בעונה אחת כדי להרוויח מפירות היוצאים מוקדם לשוק וכיוצא בזה, אך ניתן לחכות ולקטוף כולן כאחת. ברם נראה שגם באלה אין חייבים בפאה, שכל שאין נגמרים יחד, פטורים כמו שעולה מלשון הרמב"ם וכמו שמסבירים הראשונים (בתוספות הנזכרים לעיל) שכל שאין לקיטתו כאחת, יש טורח רב לעני להמתין במשך כל הקטיף. ומשום כך נראה שדובדבנים וכיוצא בהם שאין לקיטתו כאחת (וגם זנים אחדים באפרסק) פטורים מפאה.

 

2. מכניסו לקיום:

 

מכניסו לקיום הוא תנאי לחיוב פאה (משנה שם) והגמרא (שם) לומדת שתנאי זה בא למעט ירק. ומשמע במשנה שלא נפקע חיוב חלה מכל ירק אלא רק ירק שאין מכניסים אותו לקיום ולכן בצלים ושומים חייבים בפאה (משנה פ"ג מ"ג) ורמב"ם (שם) וראה עוד בפאת השולחן (פ"ה סעי' ב). וממילא נראה שפירות שאין מכניסים אותם לקיום, יש לפוטרם מחיוב פאה.

הכנסה לקיום היינו הכנסה למחסן. לפי זה ירקות או פירות שיכולים להתקיים רק בתנאי קירור אינם נחשבים כמכניסו לקיום, שכן הטעם לפטור את שאינו מכניס לקיום הוא שאין כדאי לעניים לאוספם, ורק מה שיכולים לאכול במשך הזמן חייב בפאה, ולעניים אין בית קירור.

 

משום כך נראה שעל טעמים אלה סמכו שברבים מן הפירות אין משאירים פאה, משום שבימינו אין רגילות לקטוף את הפירות כאחת אלא באופן מדורג הן משום הבשלתם, והן משום תנאי השוק ותחרות המגדלים. ויתכן שהסיבה השניה לכך היא שרבים מן הפירות הם עדינים ואי אפשר להכניסם לקיום אלא או לשווקם מיד או להכניסם לבתי קירור, ומשום כך לא נהגו להשאיר פאה.

 

ובתבואה, כיון שצריך לדוש ולזרות ולטחון ולאפות, צריך כלים מיוחדים ותנאים מיוחדים לכך, לא כדאי הדבר לעניים ולכן פטורים מלהשאיר פאה.

 

ברם, מכל מקום לא איפרק מחולשא, מדוע אין משאירים פאה בחימצא ותירס וכדומה ופרי הדר ואגוז, וצריך עיון. ועי' בפאת השולחן סי' ד, ביש"ר סוף ס"ק כא) שכתב "וכן מנהג בארץ ישראל, שישראל שיש לו שדה זרועה שלו נותן לקט, שכחה ופאה". ואם כן על מה סמכו האידנא שלא לתת?

 

בעל פאת השולחן (שם) הביא סברא בפירושו לפאת שולחן (שם בית ישראל אות לט) שמתנות עניים דינן כתרומות ומעשרות שהם בזמן הזה מדרבנן בלבד. ואף על פי שבתרומות ומעשרות לומדים מן הפסוק כי תבואו (ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם) ובפאה ולקט לא כתוב לשון זה, מ"מ השוו את לשו"פ לתרומות ומעשרות משום שכולם הם מצוות התלויות בארץ. לא ברור לי אם פאת השולחן סומך על כך למעשה, שהרי לא הביא סברה זו בהלכה בפאת השולחן עצמו. אך החזון איש (מעשרות סי'  ז ס"ק י) פסק בסכינא חריפא שחיוב לקט שכחה ופאה בזמן הזה הוא רק מדרבנן.

ממילא סומך החזון איש על כמה סברות להקל:

"בעיקר דין לקט שכחה ופאה לדידן, עדיין לא נשתנה ממה שכתב הרמ"א דכפי ראות עינינו לא יטריח שום עני לילך בשדה ללקוט מתנת עניים שטרחו יותר על שכרו, ואצלנו הלחם בזול ומצוי ועיקר העניות היא לשאר הרכים בין בסעודה ובין בכלי תשמיש… וכל שכן שלא יטריח לקצור פאה ולדוש ולטחון ולאפות"

ועיין בהמשך דבריו שם. ואף אם נקבל דבריו בתבואה, אין לקבל דבריו באגוזים וכדומה, כמו כן קשה לסמוך על כך שהיום מצווה זו היא רק מדרבנן. ובוודאי אם ישמע ויודע שכל המושבים והקיבוצים שומרי המצוות, מקפידים על מצווה זו כדבעי, יבואו עניים. וצריך עיון רב מדוע מזלזלים במצוות אלה ונראה לי להלכה ולמעשה כי יש להפקיר את חלק היבול המיועד לפאה, ולהכריז שהמטעים הופקרו כדין פאה, ואם לא יבואו עניים עד זמן שבו אין להשאיר את הפירות (מאחר שיתבשלו יותר מדי, או מחמת חשש לגשם שיגרום להם נזקים והפסד) -  יכולים הבעלים לקטפם.                                                            

 


[1] ויש לתמוה על תמיהתו של החתמ"ס שכן בוודאי שהב"י הוסיף טעם נוסף למה שכתב הטור, כי דברי הטור: והאידנא וכו' אינם מספיקים. ומדברי הרמ"א שהביא דברי הטור כלשונו מוכח שהשו"ע  חלק על דברי הטור. מה א"כ ההבדל בין סברת השו"ע לבין סברת הרמ"א? השו"ע כתב ואם אין עניים ליטלם וכו' כלומר שידוע שאין עניים שיבואו לקחת ולכן פטור מדין "ולא לעטלפים" המובא בגמ' חולין, שם איירי שלוי אתא לקמיה דרב ששת לאחר שהתברר לו שאין עניים. אך בהיתר הרמ"א לא מדובר שאין עניים, אלא כיון שרוב נכרים אומדים דעת העניים שהם מתייאשים, ובמקרה זה מהיכי תיתי שפטור מדין "ולא לעטלפים" – בזה פלגי' אי יאוש שלא מדעת – הוה יאוש אם לאו. עכ"פ בזה נחלקו השו"ע והרמ"א שלדעת השו"ע אין להתיר מדין רוב נכרים כיון שיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש, ולדעת הרמ"א עדיפא על יאוש שלא מדעת. ומפורש כן בבהגר"א המבאר דעת רמ"א שכתב "האידנא וכו' "ר"ל אפי' בא"י דלטעם ב"י… דווקא בא"י…" ובהסבר טעמו של רמ"א כתב: "לפי ונתייאשו העניים… כמו משילכו הנמושות".

ועי' בפאה"ש (ביש"ר ס"ק כא) שמסביר שישנן שתי שיטות עיקריות: דעת הרמב"ם שהלימוד ולא לעטלפים הוא רק במקרה שכבר הפקירו לפאה והתברר שאין עניים והו"א שאסור לקחת כדין תרומה קדושה וקמ"ל שמותר כיון שלא נצטווינו לעזוב לעטלפים. לעומת זאת, סובר הטור ש"ולא לעטלפים" איירי אפי' קודם שהפקיר לפאה וכיון שאין עניים - פטור מדין פאה לגמרי. פאה"ש מסביר שבזה נחלקו השו"ע והרמ"א שהרמ"א פוסק לגמרי כטור ולכן כתב האידנא וכו' והשו"ע חשש לדעת הרמב"ם שס"ל שבכה"ג הוי יאוש שלא מדעת ולכן סברה זו מהני רק לחו"ל. הערת עורך: י.פ.

 

[2] ואמנם וגם בזה קיימת מחלוקת, לדעת הרמב"ם רק ירקות פטורות מתרומות ומעשרות מן התורה וחייבות מדרבנן. ראה הלכות תרומות (פרק ב).