מקראות בכורים - חלק ב'

מקראות בכורים - חלק ב'

מקרא ביכורים- מהו הנוסח שיש לאמר ומי מחוייב באמירתו?

הרב יהודה הלוי עמיחי | ביכורי הארץ

 

ה. בכל לשון ולשון הקודש 

לפי הסברנו, הפסוק: "כי באתי אל הארץ אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו" (ג) מתייחס למביא ביכורים והוא חלק מהקריאה, ואנו לומדים ממנו דיני קריאת ביכורים. עם זאת, את מקרא ביכורים (ה - י) חייבים לקרוא בלשון הקודש, ואילו את הפסוק של "והגדתי היום" (ג) יכולים לומר בכל לשון. שהרי הלימוד על חובת הקריאה בלשון הקודש הוא מהפסוק: "וענית ואמרת" (ה). הסיבה לכך היא שאת הפסוק "הגדתי היום" אמר המביא לכהן, ואליו יכול לפנות בכל לשון, אולם כאשר הוא בא ומתוודה לפני ה' הרי שדרשו חז"ל שצריך להיות בלשון הקודש, כפי שהקב"ה דיבר בהר סיני בנתינת עשרת הדברות בלשון הקודש, כן אנו בעמדנו לפני ה' צריכים לומר בלשון הקודש. בכך מדויקים דברי הרמב"ם בהלכות ביכורים ג, י: 

מצות עשה להתודות במקדש על הבכורים בשעה שמביאם, מתחיל וקורא הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ וגו' ארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה עד אשר נתת לי ה', ואין קורין אותה אלא בלשון הקדש שנאמר וענית ואמרת בלשון הזאת.

חובת הקריאה היא מהפסוק "הגדתי היום" (ג) שיכולה להאמר לכהן בכל לשון, אולם לשון הקודש וקול רם הכרחיים רק מהפסוק "וענית ואמרת…ארמי אבד אבי" (ה), שהוא עיקר מקרא ביכורים הנאמר לפני ה', וזהו שכתב הרמב"ם "אין קורין אותה", היינו עיקר הפרשה 148. (בכך מיושבת שאלה 3 לעיל אות ב). 

ו. מחלוקת תנאים מה נכלל במקרא ביכורים

על פי הסברנו, הפסוק "הגדתי היום" (ג) שייך להבאת ביכורים ולמקרא ביכורים. בכך אנו יכולים להבין את דעת תנא קמא במשנה ביכורים ג, ו, שקורא מהגדתי היום עד שגומר את כל הפרשה. אחר כך נאמר: "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך" (ד), וכמו כן בתחילת פסוק (ה) נאמר שוב "וענית ואמרת", כשמשמעות הדבר היא שישנם כאן שני חלקים. עד פסוק (ד) דנה התורה באדם שמביא ואיננו קורא, ולכן הובאה פרשת הנחת הטנא לפני ד', ואילו בתחילת פסוק (ה) מוזכרת אמירה חדשה המתייחסת למקרא ביכורים. אולם כאשר הייתה ההבאה והקריאה כאחד, לא היה צורך לעשות הפסקה ע"י הנחה ואמירה מחודשת, אלא היה קורא ברצף מהגדתי היום עד שגומר כל הפרשה. לדעת ת"ק המילה "והניחו" (ד) היא כפשטותה הנחה לפני המזבח ואין מצווה מיוחדת של הנפה 149, ולכן מתחילת "הגדתי היום" קורא עד סוף הפרשה. 

לעומת זאת, רבי יהודה סובר שאמנם קורא מ"הגדתי היום", אולם כפי שבארנו לעיל יש הבדלים בין הנאמר לכהן והנאמר לפני ה', בכך שפסוק "הגדתי היום" יכול להאמר בכל לשון ובקול נמוך, ואילו את עיקר מקרא ביכורים יש לומר בלשון הקודש ובקול רם, וכן סובר רבי יהודה שהמילה "והניחו" (ד) פרושה שיש לעשות פעולת הנפה עם הכהן, ללמדנו שאנו עומדים כעת בפני קריאת הביכורים. ועל כן ר' יהודה מחלק את ההבאה והקריאה לשני חלקים. (בכך מיושבת שאלה 1 לעיל אות ב). 

ז. "הגדתי היום" כוידוי ביכורים

במצות מקרא ביכורים הוזכרה גם מצות וידוי. כך נאמר במשנה ביכורים ב, ב: "יש במעשר ובכורים מה שאין כן בתרומה שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום וטעונים וידוי". וכן כתב הרמב"ם בהלכות בכורים ג, ד: "ומשיניחם המביאם בעזרה הותרו לכהן, ואע"פ שעדיין לא התודה עליהן שאין הקריאה מעכבת אכילתן". יש אם כן, בפרשת מקרא ביכורים גם חובת וידוי. היכן הוא הוידוי? 

הרה"ג יהודה גרשוני זצ"ל, קול יהודה עמ' שמט, חידש שיש בפרשת מקרא ביכורים שתי הלכות, א. וידוי ביכורים. ב. מקרא ביכורים. מצות קריאת ביכורים היא מ"ארמי אבד אבי" ומספר בשבח הקב"ה, ואילו הפסוק "הגדתי היום" הוא מצות וידוי ביכורים, והוסיף שוידוי זה נלמד מהיקש למעשר שני לעניין אונן שאסור בבכורים (יבמות עג ע"ב), וכן מצות ביעור אנו לומדים בבכורים ממעשר שני, וא"כ גם וידוי אנו לומדים ממעשר שני. הוידוי הוא באמירת "הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו" (ג). הרב שלמה אפרים לונטשיץ, בכלי יקר (דברים כו, ג) מפרש שהמביא מודה שלא קיבל את הארץ בזכותו אלא בזכות אבותיו שהקב"ה נשבע להם, ולכן הפסוק "הגדתי היום" הוא וידוי בכורים. על פי יסוד זה חידש הקול יהודה, שכיוון שביכורים הוקשו למעשר שני, הרי שמוסיפים בוידוי ביכורים את המשפט שנאמר במעשר שני "השקיפה ממעון קדשך … וברך את עמך ישראל" 150. 

דבריו אלו צריכים עיון רב מדברי הרמב"ם בספר המצוות. במצות מעשר שני (ספר המצוות מצות עשה קלא), כתב שהמצוה היא להתוודות, ובמצות מקרא ביכורים (שם קלב) לא הזכיר וידוי. כמו כן בפירוט המצוות לפני הלכות מעשר שני כתב הרמב"ם 'להתודות וידוי המעשר', ואילו בפירוט ההלכות בתחילת הל' ביכורים כתב שהמצוה עלינו לקרות על הביכורים, ולא הזכיר וידוי. ואדרבא, חובת הוידוי קורא הרמב"ם למצות קריאת הביכורים, וכפי שכתב בהל' בכורים ג, ד: "ומשיניחם המביאם בעזרה הותרו לכהן, ואע"פ שעדיין לא התודה עליהן, שאין הקריאה מעכבת אכילתן". ההנחה המתירה היא לאחר הפסוק "הגדתי היום", א"כ הוידוי הוא לאחר מכן, והוא נכלל במשפט "ארמי אבד אבי". וכן מדברי הרמב"ם בהלכות ביכורים ד, א: "כל המביא ביכורים טעון קרבן ושיר ותנופה ולינה, אבל הוידוי אינו שוה בכל, לפי שיש שחייבין להביא ביכורים ואינן קורין עליהם" אנו למדים, שקריאת ביכורים היא הוידוי ולא אמירת "הגדתי היום" 151. 

גם מדברי רש"י (יבמות עג ע"ב) עולה שוידוי ביכורים הוא הפסוק "הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ד'" (י), א"כ מוכח שלא הפסוק "הגדתי היום" (ג) הוא הוידוי. הרב גרשון אריאלי, בספר עיטור ביכורים על הרמב"ם הלכות ביכורים ג, י, הוסיף להקשות על דברי הקול יהודה שאין ללמוד דיני הבאת ביכורים מדיני מעשר שני, ואדרבא אם היה הוידוי בביכורים כחובתו במעשר שני, א"כ וידוי מעשר שני אין לאמרו בלילה, וכפי שפסק הרמב"ם בהלכות מעשר שני יא, ד: "אין מתודין אלא ביום", וא"כ לענין ביכורים ג"כ הוידוי רק ביום, וממילא הוי מצות עשה שהזמן גרמא, ומדוע פטרו נשים מביכורים מכיוון שלא יכולות לומר "אשר נתת לי ד'"? אלא מוכח שאין ללמוד דיני ביכורים מדיני מעשר שני 152. גם בדברי המהרי"ק בהלכות ביכורים ג, ה מבואר שאין לומדים דיני ביכורים מדיני מעשר שני, ואדרבא הרמב"ם הביא למוד מיוחד לפטור אונן מביכורים "ושמחת בכל הטוב, מכלל שהוא חייב לאוכלן בשמחה ולא באנינות" ולא למד בגזרה שווה ממעשר שני. אנו רואים שאין ללמוד מדיני מעשר שני לביכורים, ודברי הקול יהודה צע"ג. 

נראה שהביטוי של "וידוי" בביכורים עניינו הוא פרוט הטובות שעשה הקב"ה עימנו, וכשם שבוידוי על חטאי האדם העיקר הוא הפרוט הלשוני והדקדוק בו, וכפי שבמעשר שני אנו מדקדקים על פרוט סדרי ההבאה ושמירת המעשרות, כן וידוי בבכורים פירושו פרוט כל הטובות שהקב"ה עשה עימנו, וכפי שכתב החינוך (מצוה תרו) "ומתוך התעוררות נפשו בשבח הש"י ובטובו זוכה ומתברכת ארצו, ועל כן צוה ברוך הוא על זה כי חפץ חסד הוא". א"כ וידוי ביכורים פירושו פרוט הטובה שעשה עימנו הקב"ה - והוא מקרא ביכורים, ואיננו כוידוי מעשרות שאנו מפרטים את דרך ההפרשה לבל נחטא.  

ח. התמדת הברכה

מכיוון שאין היקש בין מעשר שני וביכורים, א"כ לא היו אומרים את הפסוק "השקיפה ממעון קדשך" 153. מה אם כן כוונת הרמב"ם בספר המצוות (מ"ע קלב) שאנו מבקשים ממנו על התמדת הברכה?

על דברי הרמב"ם אודות הבקשה להתמיד הברכה, היה אפשר לומר שהוא מהתפילות שהיה מתפלל מביא הביכורים, וכפי שכתב הכלי חמדה (תבא ג) שבדברי התורה אודות ההשתחויה של מביא הביכורים טמונה גם התפילה שהיה מתפלל בשעת ההשתחויה 154, וכן משמע גם בדברי המדרש הגדול (תבא כו, י). אולם לכאורה מדברי הרמב"ם שאמר "ומתחיל בענין יעקב אבינו ומסיים בעבודת המצרים וענותם אותנו, ולשבחו על כל זה ולבקש ממנו להתמיד הברכה כשיביא הביכורים. והוא אמרו יתעלה (שם) וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ארמי אובד אבי ומה שבא אחר זה מן הפרשה כולה", משמע שבקשת התמדת הברכה היא בתוך הקריאה עצמה, והיכן היא הוזכרה?

נראה שבפסוק: "הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו" (ג), כלולה הבטחת הארץ לאבות, לעומת מקרא הביכורים עצמו שבו נזכרת ביאת הארץ בלבד,ללא ההבטחה לאבות. אך בסופו של המקרא אומר מביא הביכורים "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'", דהיינו המשכת הטובה מהבטחת האבות עד לביאתי לארץ. כאן מתגלה התמדת הברכה מאבותינו לנו, וזו היא הבקשה שהיה מביא הביכורים אומר, שתמשיך להתמיד הברכה. (בכך מיושבת שאלה 5 לעיל אות ב). 

יהי רצון שיזכנו הקב"ה לעלות לבית הבחירה להביא בכורי אדמתנו ולהודות לקב"ה על כל תגמוליו עימנו. 

 

* המאמר נכתב לעילוי נשמת אמו"ר הרב ישראל שניאור הלוי וגנר הכ"מ, איש תורה, עבודה וגמ"ח. נפטר בשם טוב יד מרחשוון תשס"ג. 

141 כל איזכורי הפסוקים במאמר זה המובאים בסוגריים (), ללא ציון חומש ופרק, הם מדברים כו.

142 חובת הלויים לומר בלשון הקודש נלמדת מהקול שהיה בהר סיני, וכשם שהלוחות נתנו בקול לשון הקודש, כן גם הלויים אומרים בלשון הקודש, ומכאן שגם הביכורים בלשון הקודש. הרמב"ם קיצר בלשונו והביא את הדרשה הכללית (עיין מהרי"ק פ"ג ה"י).

143 כשיטה זו כתבו גם: רש"י סוטה לב ע"א ד"ה מקרא; חינוך מצוה תרו. 

144 עיין תויו"ט ביכורים ג, ד (סוף), שהתלבט האם היו שתי הנחות או אחת. ועיין משנה ראשונה ד"ה וכהן.

145 המנחת חינוך מצוה תרו הוכיח מדברי הרמב"ם בהלכות ביכורים ג, י: "מצות עשה להתודות על הביכורים בשעה שמביאם" שחובת הוידוי היא רק בשעת ההבאה, ואין להפריד בין ההבאה ובין הוידוי.

146 הרב גרשון אריאלי, עיטור ביכורים על הרמב"ם ביכורים ג, י הקשה על דברי המנחת חינוך במצוה תרו, וסובר שאפשר להביא ביכורים ולקרוא במועד מאוחר יותר. ועיין במנחת חינוך שם אם אפשר לקרוא כשהפירות נאכלו על ידי הכהנים.

147 המלבי"ם בתורה והמצוה (כו, ג) כתב, שהאמירה לכהן קודם נועדה על מנת להבהיר שהוא יודע את מטרת הבאת הביכורים: "שאם לא ידע המביא כוונת המצוה יהיה עניין הבאתה בלתי משובח, ונראה ככפוי טובה, שעל החסד הגדול שעשה ה' לכלל האומה והחסד הפרטי שעשה למביא אשר נתן לו נחלה אדמת זבת חלב מביא דורון לבית ה' מעט פרי אדמה, וגם האמירה לפני ה' לא תהיה מובנת כי אחרי שאמר ארץ זבת חלב ודבש משבח את עצמו באמרו ועתה הנה הבאתי וגו' מפרי האדמה, מה נחשבו פרי האדמה בארץ זבת חלב ודבש, לכן יקדים לומר כי עניין הבאת הביכורים הוא לפרסם שנתן ה' להם את הארץ במתנה משמרו את השבועה שנשבע לאבות, והביכורים הוא לעדות שהארץ היא לה' והוא נתן להם בתורת אריסות ולכן יביא הביכורים לבית ה' כחוק האריסים להביא לבעל השדה מראשית תבואתה, וזהו שאמרו בספרי ואמרת אליו שאינך כפוי טובה פי' למה יאמר מאמרו אל הכהן קודם מאל ה' בכדי שיבין הכהן שיודע טעם המצוה שאינו מנחה ודורון עד חסדי ה' רק לפרסם אשר נתינת הארץ מה' במתנה היא לנו". 

148 כך כתב בתועפות ראם סי' רסה. הכלי חמדה (תבא א) רצה לחדש שהפסוק הגדתי היום הוא מדאורייתא רק בביכורים הראשונים אולם מכאן ואילך אין חובה לומר את הפסוק הגדתי, ודבריו צע"ג שהרי אנו לומדים הלכות מפסוק זה גם לימינו, וכן הרמב"ם בהלכות ביכורים ג, י הזכיר קריאת הפסוק "הגדתי היום" ולא חילק בין הבאה ראשונה לימינו. 

149 עיין באור הגר"א כלאים ג, ו.

150 יסוד זה אנו מוצאים גם בדברי מדרש תנחומא (תבוא א) וז"ל: "יורד אדם לתוך שדהו ראה אשכול שביכר תאנה שביכרה רמון שביכר מניחו בסל והולך לירושלים ובא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל שנאמר השקיפה ממעון קדשך וגו', ולא עוד אלא שהיה אומר איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה שכתוב אחריו היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות, ארשב"ל יצתה בת קול ואמרה לו תזכה לשנה הבאה ותביא כהיום הזה כאדם שהוא נותן פרי חדש לחברו ואומר לו יהי רצון שתשנה ותתן לי לשנה האחרת". 

151 הגר"א בפירושו למשנה ביכורים ב, ב הסביר שמסקנת הסוגיא היא, שלדעת ר"ש קריאת הביכורים היא הוידוי. 

152 הרב אריה לייב ממיץ, בטורי אבן (מגילה כ ע"ב סד"ה מיהו) הקשה על הרי"ף הסובר שיש מושג של וידוי ביכורים, הרי לא מצאנו בביכורים אלא מקרא ביכורים ולא וידוי ביכורים. בהערות הגרי"פ זצ"ל הקשה על הטו"א הרי המשנה והרמב"ם מכנים את מקרא ביכורים כוידוי. אולם כוונת הטו"א מבוארת שאין זה עיקר השם וידוי ביכורים אלא מקרא ביכורים.

153 לעיל בהערה 10 הבאנו דברי המדרש תנחומא (תבא א) שהיו אומרים את הפסוק השקיפה, אולם דברי המדרש צ"ע מנין שהיו אומרים פסוק זה, ועוד יתר על כן הקשה בכלי חמדה (תבא ג), הרי הרמב"ם בהלכות מעשר שני יא, יז כתב שגר לא מתוודה בגלל הפסוק השקיפה, ואילו בביכורים כתב שגר מתודה, ואם צריך לומר בהבאת ביכורים את הפסוק "השקיפה" הרי שגר לא יוכל להביא ביכורים. 

154 המנחת חינוך מצוה תרו, כתב שאסור להוסיף במקרא ביכורים כמו בברכת כהנים, אולם הכלי חמדה סבור שכיוון שחייבה התורה תפילה הרי שצריך להוסיף עוד תפילות. 

 

 למעבר לחלק א'