ט"ו באב - חג הביכורים - חג בנות ישראל - חלק ב'

ט"ו באב - חג הביכורים - חג בנות ישראל - חלק ב'

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. מחד נזכר יום טוב זה כיום טוב לכלל ישראל, אך מן ההמשך מתברר, שהיום טוב אינו אלא לנשים.

הרב ישראל אריאל | ביכורי הארץ
  1. מגילת תענית: ייחודו של ט"ו באב – שאין מספידים בו

במגילת תענית נאמר שגדולת היום היא שתיקנו אותו כיום כללי להבאת עצים למקדש, ולכן אין אומרים בו הספד:

בחמשת עשר באב זמן אעי כהניא ודי לא למספד [בחמישה עשר באב, זמן עצי כהנים - המביאים לעבודת המזבח – ואין סופדים ביום זה]. מפני שכשעלתה גולה בראשונה, התקינו להם את יום תשעה באב שיהו מביאין בו קרבן עצים. אמרו חכמים: כשיעלו למחר הגלויות הן אף הן צריכין [ימים מיוחדים להבאת עצים] - התקינו להם את יום חמשה עשר באב שיהו מביאין בו קרבן עצים. וכל המתנדב קרבן למקדש - אפילו עצים - פטור מן ההספד באותו יום. ואינו צריך לומר [שפטור המביא]: חטאות ואשמות, נדרים ונדבות, בכורות ומעשרות, תודות ושלמים. לכך הוא אומר [בהלכה עתיקה זו]: ואינש דיהוי עלוהי אעין או בכורין! [ואדם שיש עליו להביא קרבן עצים או ביכורים – פטור מהספד] והאומר: הרי עלי עצים למזבח וגיזרין למערכה - אסור בהספד ותענית….ומהו – זמן אעי כהניא [זמן עצי כהנים]? – זהו שאתה אומר [ריכוז הבאת קרבנות עצים, ביכורים וקרבנות אחרים] : בחמשה עשר בו - בני זתוא בן יהודה. ועמהם בני הכהנים, ולויים, וגרים, ונתינים, וממזרים, ועבדים משוחררים, וכל מי שטעה בשבטו. ובני גונבי עלי, ובני קוצעי קציעות, ובני שלמי הנטופתי'.

מתברר, למעשה, שכל אדם ביום הבאת קרבנו במהלך השנה היה אסור בהספד ובתענית. כל ייחודו של יום זה, שכיון שהיה בו ריכוז של הבאת עצים וקרבנות למקדש, לפיכך יום זה היה בו איסור כללי בהספד. עם זאת דומה, שאיסור הספד אין בו עדיין, כדי להפוך יום זה ליום טוב שאין דוגמתו? 

למרות האמור, המעיין בדברי חז"ל לעומקם, יווכח, כי יש קשר פנימי בין עשרת המאורעות הללו, ולא בכדי אמרו חז"ל: 'לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים'!

ב. שמחת בנות שילה – שמחת הבאת הביכורים

  1. שמחת הבציר וההודיה לה' – בתורה ובתקופת השופטים

להבנת השרשים מהם צמח ט"ו באב, עלינו לשוב לתקופת שפוט השופטים, שם הננו מוצאים תיאור על שמחת הבציר בשכם בימי אבימלך. מדובר בטכס מיוחד שיש בו עבודת ה', וכלשון הפסוקים בשופטים (ט, כז): 'וַיֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה וַיִּבְצְרוּ אֶת כַּרְמֵיהֶם וַיִּדְרְכוּ, וַיַּעֲשׂוּ הִלּוּלִים וַיָּבאוּ בֵּית אֱלֹקֵיהֶם וַיּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ'. בפסוק נזכר בציר הענבים וכן דריכת הענבים ליין, וכך גם שירה ו'הלולים' המתלוים לשמחה. בתרגום שם מתרגם את המלה הלולים 'חנגין', כלומר, ריקודים ומחולות, וכך גם מסביר רש"י. כמו כן ברור, שמדובר בטכס שיש בו עבודת ה', שכן, המלה 'הלולים' נזכרת פעם אחת בלבד בתורה, זאת בהקשר לבציר הכרם.

בויקרא (יט, כג) נאמר: 'וְכִי תָבאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל… וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קדֶשׁ הִלּוּלִים לה''. אף שם מתורגם 'הלולים' לשון שמחה, ראה בתרגום יונתן: 'קודשי תושבחן קדם ה'', ומסביר רש"י: 'ודבר זה הלולים לה' הוא, שנושאו שם לשבח, ולהלל לשמים'. אמנם רש"י שם מדבר על נשיאת פירות הכרם בשנה הרביעית לירושלים, לאכלם שם ולהלל ולשבח לה', אך אין בכך כדי לעמעם את המושג 'הלולים', שענינו, שמחה שבח והלל לה'.

גם בגמ' בברכות (לה ע"א) לומדים מהמלה 'הלולים', שכרם הוא 'דבר שאומרים עליו שירה'. משם גם לומדים חז"ל, שאין פותחים בשיר במקדש אלא לאחר ניסוך היין, וכדברי הגמרא: 'מנין שאין אומרים שירה [במקדש] אלא על היין? - שנאמר (שופטים ט, יג): ותאמר להם הגפן: החדלתי את תירושי המשמח אלקים ואנשים?!… מכאן, שאין אומרים שירה [במקדש] אלא על היין!' ומפרש רש"י: 'שאין אומרים - הלוים שיר של קרבן במקדש אלא על היין, כשמנסכין נסכי מזבח'. הווה אומר, 'הלולים' הוא מושג של שירת קודש הקשורה לפרי הגפן.

אמנם בספר שופטים נאמר, שאת השמחה הזו עשו ב'בית אלקיהם', ומשתמע שהיה בין אנשי שכם איזה ערבוב עם עבודה זרה. אכן בתקופת השופטים מצינו דברים כגון אלה של ערבוב עניני עבודת הבעל עם עבודת ה' (יסודות כאלה מצויים בימי ירובעל הוא גדעון, וכמו כן בפסל מיכה ועוד). עם זאת, הביטוי 'הלולים' הוא אחד ויחיד בספר ויקרא בקשר לבציר כרם רבעי, כנ"ל, ממילא איזכורו בספר שופטים בקשר לבציר הענבים, מורה על טכס לעבודת ה' בתקופת הבציר.

  1. שמחת הבציר מדי שנה – בדברי הנביאים

למרות שהמצוה להביא את פירות הכרם בשנה הרביעית לירושלים נוגעת ל'כרם רבעי' בלבד, נראה עם זאת, שברבות הימים הרחיבו את שמחת הבציר ודריכת היין, וקיימו אותה ברוב עם לכלל הבוצרים מדי שנה בשנה.

הרמב"ן בדברים (כ, ו) דן במצוה שבתורה, לשלח יוצא צבא מעורכי המלחמה לביתו, ובכלל זה, מי שנטע כרם ולא חיללו. ומפרש הרמב"ן, ש'חיללו' ענינו, מנהג ישראל בעת הבציר לשמוח ולחלל בחלילים. זו לשונו: 'כי המנהג בכרם בבוא תבואתו [מדי שנה], שיחולו שם [במחול] וילכו בו בחלילים. וציוה הכתוב (ויקרא יט כד) שיהיה כל פריו [בשנה הרביעית] קדש הלולים, שיהללו את השם הנכבד בשמחה ההיא'.

נראה מדברי הרמב"ן, שהוא מדבר על מנהג ידוע מדי שנה בארץ ישראל בתקופתו, ושראה אותו בעיניו בבואו ארצה, שמנגנים בחלילים בבוא עונת הבציר, ומזה הסיק לענין השנה הרביעית בכרם, שהתורה קבעה להביא את הפרי לירושלים לשמוח בו שם לפני ה'.

לאור האמור ניתן להבין את הפסוקים בירמיהו (לא, ג) המזכיר את חידוש שמחת הבציר בעתיד בהרי שומרון. ירמיהו מתאר, שתהיה זו שמחה בהשתתפות בנות ישראל, הנוטלות את התוף בידן כדוגמת מרים הנביאה על שפת ים סוף. כך הם דברי נבואתו על חידוש השמחה הזו בעתיד: 'עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל! עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים! עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שׁמְרוֹן נָטְעוּ נטְעִים וְחִלֵּלו… וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן… עַל דָּגָן וְעַל תִּירשׁ [יין] וְעַל יִצְהָר… אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו!' ובהכרח שכוונתו לחידוש השמחה הקדומה 'מימים ימימה', זו שנערכה בשילה.

מדבריו עולה, שהשמחה תתחיל בכרמי שומרון כבעבר, אך סיומה בירושלים ובמקדש. כך גם מתנבא ישעיהו (סב, ח) באומרו: 'נִשְׁבַּע יְדוָד בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ… וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּו! כִּי מְאַסְפָיו יאכְלֻהוּ - וְהִלְלוּ אֶת ה'! וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ - בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי!'

מדובר, אפוא, במנהג של שמחה בתקופת הבציר, שהבוצרים היו אוכלים מן הפרי ומהללים את ה', ואף שותים מן היין בחצרות הקודש.

אמנם רד"ק שם מסביר, שמדובר בהבאת פירות הכרם בשנה הרביעית ב'הלולים לה'' לירושלים, וכן במעשר שני הנאכל בירושלים ש'היה [הבעלים] מתודה ומהלל לאל'. ואף שגם לכך מתכוין הנביא, אך דומה, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו – כמוכח מתוך המקורות דלעיל, שהיה מנהג שמחה בעת הבציר מדי שנה בשנה, בשילה, בשכם, וכך בירושלים.

  1. 'חג ה' בשילה' – חג הבאת הביכורים בחמישה עשר באב

עיון במקראות, ובדברי חז"ל, מביא לכלל מסקנה, ששמחה זו של בנות ישראל בט"ו באב היתה סביב הבאת הביכורים. כלומר, 'חג ה'' אינו אלא חג הבאת הביכורים למשכן שילה, ומאוחר יותר, משעבר המשכן למשכנו הקבוע בירושלים הועתק גם חג ה' לירושלים. כך גם מה שמובא במשנה, שבנות ירושלים יוצאות בכלי לבן לחולל בכרמים, מנהגן זה אינו אלא המשך למנהג הקדום בשילה. (על כך שהיו מביאים ביכורים לשילה, ראה: ספרי לדברים כו, ב, רמב"ן, מלבי"ם, ותורה תמימה שם).

להבנת הדברים יש להקדים, שהבאת הביכורים למקדש מותאמת לעונת הגידול של הפירות. אמנם החובה היא להביא מפירות שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל - כמובא במסכת ביכורים (א, ג): 'אין מביאין בכורים חוץ משבעת המינים'. עם זאת, הביאו מביאי הביכורים את ביכוריהם בהתאם לטבע הדברים בארץ ישראל, לכשהצטברו בידם מירב הביכורים שניתן להביאם למקדש. לאור האמור, חיטה ושעורה ניתן להביא כבר בחג השבועות, אך ענבים ותאנים מגיעים לכלל בישולם רק בסוף תמוז ותחילת חודש אב. 

ט"ו באב הוא תאריך המהווה את שיאה של עונת הבציר, זה גם הזמן שדורכים את הענבים בגת. ומכאן השמחה הטבעית באיסוף היבולים, בדריכת היין וגמיעת עסיס הענבים של ענבי השנה.

?ט"ו באב הוא גם זמן הופעת ביכורי התאנים בשווקים. אמנם עונת הענבים והתאנים נמשכת גם בחודש אלול ותשרי, הדבר תלוי במקום הגידול בהרים או בעמקים, וכן בזנים השונים של פירות אלו, אך תחילת העונה היא בט"ו באב לערך.

בכך תובן המשנה במסכת ביכורים האומרת (ג, א): 'כיצד מפרישין הבכורים? - יורד אדם בתוך שדהו, ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רמון שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו בכורים!' כלומר, בחודש אב ובט"ו באב מופיעים ביכורי הענבים והתאנים על העצים, והאדם מייחד אותם להבאת הביכורים למקדש.

עוד מתואר במסכת ביכורים שפירות אלה בעיקר הובאו למקדש. המשנה שם (ג, ג) המדגישה את התאנים והענבים מבין שאר הפירות של שבעת המינים: 'הקרובים [לירושלים] מביאים התאנים והענבים, והרחוקים - מביאים גרוגרות וצמוקים'. 

  1. החליל מכה לפניהם

כן מוסיפה המשנה: 'והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו. החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים'. במשנה מתואר שהשור הולך בראש, שכן, הבאת הביכורים טעונה קרבן ושיר (משנה ביכורים ב, ד). משהביאו את הביכורים למקדש הביאו עמם גם קרבן שלמים, כדי לשמוח בירושלים באכילת הקרבן יחד עם קיום מצות הבאת הביכורים מאדמת ארץ ישראל. כאמור, עליה זו למקדש היתה מלווה שירה ושמחה.

בעת הבאת הביכורים למשכן ולמקדש, נהגו העולים לנגן בחליל, והדבר נזכר בדברי הנביאים. כך נאמר בישעיהו (ל, כט): 'הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג, וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה' אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל'. רש"י במקום מסביר, שהנביא מביא דוגמה מהבאת הביכורים לשמחה הגדולה שתהיה בישראל עם מפלת סנחריב. הדוגמה מוכרת לכולם מן העליה לרגל, וכלשון רש"י: 'כהולך בחליל - ותשמחו במפלת סנחריב - כשמחת מביאי ביכורים, שהיה החליל מכה לפניהם לבוא בהר ה', כמו ששנינו במסכת בכורים'. הווה אומר, זו צורת השמחה העתיקה כפי שהיתה בימי בית ראשון.

כך גם רד"ק מסביר: 'השיר - באותו היום שתהיה המגפה במחנה אשור יהיה לכם יושבי ירושלים שיר ושמחה… ותהללו לאל שעשה לכם נס גדול, והשיר הזה הוא בפה והשמחה היא בלב… לפיכך אמר: ושמחת לבב, ואמר: כהולך בחליל, כי ההולך בחליל באמת יש לו שמחת לבב… כי המחול הוא שהולכים רבים איש ביד חברו סביב סביב והחליל מכה בתוכם'.

?נמצא, לאור האמור, שט"ו באב הוא 'חג ה'' במשמעות ההלכתית המדוייקת, שכן, קיימו בו מצוות מן התורה, היינו, הבאת ביכורים בשירה והלל למקדש בירושלים. כמו כן אכלו בחג זה קרבנות שלמים בשמחה ובטוב לבב. זאת, על כל הטוב שעשה ה' עמם בברכת הארץ ואיסוף היבולים מן הגפן, היין, מן התאנים ופירות אחרים שהיו בידם, והרי זה 'חג ה'' לכל דבר. 

  1. חמישה עשר באב – רגל רביעי להבאת ביכורים

לאור האמור יובנו דברי המדרש ב'אליהו רבה' (ט) שם אומרים חז"ל, שאלקנה היה מקיים רגל רביעי בנוסף לעליה בשלושת הרגלים:

ויהי איש אחד מן הרמתים ושמו אלקנה (שמואל א', א'): היה אלקנה עולה ארבעה פעמים בשנה, שלשה מן התורה ואחת שקיבל עליו, שנאמר: ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה. אלקנה, הוא עלה ואשתו ובניו ובנותיו ואחיו ואחיותיו וכל קרוביו עמו, וכל בני ביתו היה מעלה את הכל עמו… כשהיו עולין בדרך ולנין ברחובה של עיר, מתקבצים האנשים לבד והנשים לבד, שכן האיש מדבר עם האיש, אשה עם האשה (ראוי לשים לב להפרדת נשים מגברים) גדול עם גדול, קטון עם קטון, והיתה המדינה מרגשת. והיו שואלין להן: להיכן תלכו? ואומרים: אל בית האלהים שבשילה, שמשם תצא תורה ומשם מצוות. [ושואלים אלקנה וביתו]: ואתם - למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד? מיד עיניהם משגרות דמעות. אמרו להן: נעלה עמכן? - אמרו להן – הין. עוד לשנה הבאה חמשה בתים, לשנה אחרת עשרה בתים, לשנה אחרת הרגישה [העיר] כולה לעלות, והיו עולין הימנה כששים בתים. ובדרך שהיה עולה שנה זו - לשנה אחרת אינו עולה, אלא בדרך אחרת. אלקנה הכריע את ישראל לכף זכות וחינך אותם במצוות, וזכו רבים על ידו, הקב"ה, בוחן לבות וכליות אמר לו: אלקנה אתה הכרעת את ישראל לכף זכות, וחינכתם במצוות, וזכו רבים על ידיך - אני אוציא ממך בן שיכריע את ישראל לכף זכות, ויחנך אותם במצוות ויזכו רבים על ידיו'.

?נראה, שהרגל הרביעי, שאלקנה עשה לו למנהג לעלות לשילה, היה ט"ו באב, שכן לו רצה, יכול היה להעלות את פירות הביכורים בחג הסוכות – כשאר ישראל, אך אלקנה, ברצותו להגדיל את מספר העולים לרגל, עשה לו למנהג, לעלות מעירו - רמתיים צופים שבהר אפרים – לשילה, גם בט"ו באב. (ראה מה שכתבנו בענין זה בתחילת מחזור המקדש ליום הכיפורים, שמרבית עולי הרגל הביאו את ביכוריהם למקדש לקראת סוף הקיץ, עם עלייתם לרגל לחג הסוכות, שכן, אז הולכת ומסתיימת תקופת האסיף. הדברים אמורים במיוחד באשר לזיתים ולתמרים הבאים לגמר בישולם בסוף הקיץ). מסתבר שבני הכפרים הסמוכים לשילה, הביאו את ביכוריהם בט"ו באב, שכן, כבר היה בידם רוב מתוך שבעת המינים: חטה, שעורה, גפן ותאנה. עבורם אין זה מאמץ מיוחד להגיע למשכן הנמצא במהלך שעות אחדות מישוביהם והם יכולים לעלות למשכן ולשוב עם בוקר לביתם.

?על הרגלו של אלקנה להעלות את ישראל לרגל, מוצאים אנו גם בקהלת רבה (ה, יט): 'כי האלהים מענה בשמחת לבו, זה אלקנה, שהיה מדריך את ישראל ומעלה אותם לשילה בכל שנה ושנה בדרך אחרת, לכך הכתוב מקלסו (שמואל א, א): ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה'.

  1. הרגל הרביעי בו עלה אלקנה לשילה – ט"ו באב

דומה, שעלייתו של אלקנה לשילה בט"ו באב דווקא, מוכחת מלשון הפסוקים. שכן, בתיאור עלייתו של אלקנה לשילה נאמר: 'וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבּחַ לה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה'. כך גם באשר לחג המחולות של בנות שילה נאמר: 'הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה'. יש במילים אלה הקבלה וגזירה שווה: מה החג של בנות שילה 'מימים ימימה' התקיים בט"ו באב, אף הרגל של אלקנה בט"ו באב.

כן נאמר באלקנה שעלה 'להשתחוות ולזבוח'. ביטוי זה נוגע להבאת הביכורים, שכן, הבאת ביכורים כוללת השתחוייה, ככתוב: 'והשתחוית לפני ה' אלוקיך', כן כוללת הבאת הביכורים הקרבת קרבנות כנ"ל. 

(אמנם במחזור המקדש לראש השנה (פרק יב) העלינו השערה, שתאריך עלייתו של אלקנה לשילה ב'רגל הרביעי' היה בראש השנה. עתה נראה לנו לדייק ולומר, שאכן, עלה לשילה גם לראש השנה, אך הרגל הרביעי שעשה לו אלקנה להרגל לעלות לשילה - היה בט"ו באב. ובאשר למה שהבאנו שם, שתפילת חנה לבנים, וכן נידרה שבנה ישרת במשכן – תפילה זו נאמרה בראש השנה במשכן שילה - אין הדברים עומדים בסתירה לאמור. שכן, עלתה להתפלל בשלשת הרגלים וכך ברגל זה – ט"ו באב, אלא שעלתה פעם נוספת גם בראש השנה, יום הדין. זאת, כדברי חז"ל בפסיקתא רבתי (מג): 'חנה, על שהיתה תדירה, להיות עולה ומתפללת בבית המקדש, ומתחננת לפני הקדוש ברוך הוא - שמע תפילתה ופקדה', כלומר, חנה הייתה עולה תדיר למשכן שילה להתפלל, לא אחת ולא שתים אלא פעמים רבות. זכתה חנה שתפילתה המיוחדת - זו שבה נענתה - התקיימה בראש השנה, וכדברי הגמ' בברכות (כט ע"א): 'בראש השנה נפקדה חנה').

בכך מוסבר המדרש ב'שכל טוב' (בראשית ל, ב) המזכיר את הרגל הרביעי מבלי להסביר את מהותו: 'וירא והנה באר בשדה - זו ציון. שלשה עדרי צאן - אלו שלש רגלים… והאבן גדולה על פי הבאר - זו שמחת בית השואבה...?והשיבו את האבן - לרגל רביעי'. הביטוי 'רגל רביעי' סתום, אולם לאור האמור, היה רגל רביעי לצורך הבאת הביכורים בט"ו באב, וככל הנראה לכך מתכוין המדרש.  

 

למעבר לחלק א'

למעבר לחלק ג'