הבאת ביכורים ומקרא ביכורים - חלק ב'

הבאת ביכורים ומקרא ביכורים - חלק ב'

ישנן שתי מצוות בביכורים: הבאת הביכורים, ומקרא ביכורים (בלשון הרמב"ם - וידוי). היחס בין שתי המצוות הוא, שהקריאה מצוה נוספת לראוי לכך. ההבאה מעכבת כמובן את הקריאה, אבל לא נראה שאי האפשרות לקרוא מאיזו סיבה שהיא, תעכב את ההבאה, או את היציאה בה ידי חובה.

הרב יעקב אפשטיין | ביכורי הארץ

 

הר"י קורקוס ובעקבותיו הכס"מ בהלכות ביכורים ד, יג מתרצים את הרמב"ם כך: הרמב"ם דחה את ההלכה שירקבו בגלל שלא נראו לקריאה (עפ"י מכות יח ע"ב), בגלל המימרא של ר' יוסי בר חנינא בבבא בתרא פא ע"ב שאמר בפירוש שאם שיגרן ע"י שליח ומת השליח מביא ואינו קורא, ולא חילק שליקטן לשגרם דוקא ע"י שליח כפי שכתב הירושלמי. משמע שלא ס"ל שצריך להיות ראוי לקריאה. וכן המשניות שהפריש ביכוריו ואח"כ מכר שדהו וכן יבש המעין ונקצץ האילן שמביא ואינו קורא, משניות אלו לא תלו שהפרשת הביכורים היתה על סמך ההתפתחויות בהמשך. ועל כן דחה הרמב"ם גם את מימרת רבי אלעזר, שהביא לאחר החג ירקבו, מהלכה. ומוסיף המהר"י קורקוס שאולי מי 'דלא מחסל לה' בירושלמי אף הוא סובר שאין הפסול משום כל הראוי לבילה בשליח. וע"כ הרמב"ם לא תלה זאת בסוף פרק שני משום כך, ולא כתב שהביכורים נפסלו.

אמנם קשה סיומה של הלכה ד' ברמב"ם: "שכל שאינו ראוי לקריאה מפני הספק הקריאה מעכבת בו", המלמד שפסול זה נאמר בביכורים. ועל כך עונים הר"י קורקוס והכס"מ שדוקא כשאינו ראוי לקריאה מחמת הספק קריאה מעכבת. וכ"כ הרשב"ם אשר הובא לעיל. והדברים קשים מצד הסברא. מדוע אם חיוב הקריאה מספק קריאה תעכב, ואם ודאי חייב לקרות - קריאה לא תעכב?

ולכן כנראה סיים המהר"י קורקוס: "ועדיין אינו מתיישב כל הצורך וצריך עיון עוד. ורבותינו בעלי התוספות ור"ש והרא"ש והרמב"ן כולם סמכו על מימרא דר' אלעזר בשם ר' אושעיא דמכות וכסוגיא דירושלמי שכתבתי והוא הדרך הנכון".

בדומה לדבריהם כתב המאירי במכות יח ע"ב: 

כבר ביארנו שהבכורים הנחה מעכבת בהן ולא קריאה, ולא סוף דבר בבכורים שהוא יכול לקרות עליהם, שהרי כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכמו שביארנו בבתרא פרק ספינה, אלא אף בשאין יכול לקרות עליהם, ואעפ"י שכל שאינו ראוי לבילה, בילה מעכבת בו כמו שבארנו שם, אין אומרים בזו כן. ומעתה הפריש בכורים קודם לחג ועבר עליהן החג קודם שהביאן, הרי זה מביא, אע"פ שאינו יכול לקרות... ואין אומרים שירקבו אחר שאינו יכול לקרות אלא מביא ואינו קורא. 156

אולם מפירושו נראה שדחה אף במקרי ספק אמירת הכלל כל הראוי לבילה בביכורים. 

יש לציין כי הראב"ד לא השיג על הרמב"ם ולכאורה מסכים לדעתו. ובדבריו המובאים בשטמ"ק [ב"ב פא ע"ב] לא הזכיר שצריך לקיטה מתחילה לשם שליחה ע"י שליח. 

מתבאר כי בדין זה פסק כרמב"ם. אולם עדיין צ"ע הרמב"ם בהלכה ד שכתב מפורש דין הראוי לקריאה, קריאה מעכבת.

ה. סיבות המונעות את מקרא הביכורים

במעשה רקח בהלכות ביכורים ד, יג לאחר שהקשה את הסתירות ברמב"ם תרץ: 

לכך נראה שכוונת רבינו בסוף פרק ב אינה אלא מטעם דבעינן לקיחה והבאה באחד, וכמ"ש ג"כ ממ"ש בדין ד' ואינו מביא אותם בעצמו וכו' וכמ"ש שם. ואף דקריאה אינה מעכבת מ"מ לכתחילה בעינן לה. והירושלמי הנז' מפרשו כן, אלא דר"י פליג וס"ל דהוי טעמא מטעם נראו ונדחו ולדידיה צ"ל כל אותם משניות כן. אך לדעת רי"ה דקאמר סתמא, כל אותם המשניות הוו כפשטן.

משמע מדבריו כי בכל מקרה הקריאה היא רק תוספת להבאה ומצוה נוספת שאינה מעכבת, ולא מובן כיצד מתרץ את הלכה ד' ברמב"ם שקריאה מעכבת.

האור שמח בהלכות ביכורים ד, ד האריך להסביר את דברי הכס"מ וכותב: 

והנראה לי דהירושלמי לא מזכיר כלל משום שאינו ראוי לבילה, רק כיון שנראו לקריאה ונדחו 157, ובכל מילי דדחיה אמרינן דהיכי דנראה ונדחה גרע מלא נראה כלל יעויין סוכה פרק לולב הגזול. אבל לשיטת הבבלי משום שאינו ראוי לבילה טעם אחר איכא בהו, דשליח דלא קרינא הבאתי ואשה וכהן דל"ק אשר נתת לי וכיו"ב א"כ אין כאן מה לקרות והוי כאילו קראו, אבל הפרישן קודם לחג והביאן אחר החג הלא כל הקריאה איכא רק ושמחת וכו' ואמרו דקורא דוקא בזמן שמחה, א"כ המיעוט הוא מצד אחר והוי כמו אלם גבי חליצה לכן ירקבו, וזה סברא נכונה בס"ד ופוק חזי בכ"מ הא דמייתי הגמ' מאין ראוי לבילה הכל באופן זה דחסר הכסוי או האמירה מצד אחר ודוק. 

כמה חידושים בדבריו. ראשית מסביר את הירושלמי לא משום 'כל הראוי לבילה' אלא טעם הפסול אשר מצריך להתכוין משעה ראשונה הוא שלא יראה וידחה. שהנראה לקריאה ושוב נדחה פגמו חמור מביכורים שמתחילה לא נראו לקריאה, ועל כן הם נפסלים. אולם אם מתחילה לא נראו לקריאה אין הם נפסלים. כלל זה כולל את כל סוגי הביכורים. כולם אם נראו בתחילה לקריאה נפסלים אם אח"כ המביא בפועל אינו קורא. אולם אם משעה ראשונה חשב עליהם להביאם בלא קריאה אין הם נפסלים. 

אולם הבבלי, לפי האור שמח, נשען על דין 'כל הראוי לבילה', ופירוש הכלל אם אינו ראוי לקרות מצד סיבה עצמית אין הקריאה מעכבת, אולם אם העיכוב הוא צדדי אי אפשרות הקריאה מעכבת. והוא מוכיח זאת מיבמות קד ע"ב: "אמר רבא: השתא דאמרת קרייה מעכבא, לפיכך אלם ואלמת שחלצו - חליצתן פסולה. ומתניתין כר' זירא, דאמר ר' זירא: כל הראוי לבילה - אין בילה מעכבת בו, וכל שאין ראוי לבילה - בילה מעכבת" 158. והרי אצלם משעת מיתה, שאז נפלה היבמה לחליצה, לא היו ראויים לקריאה ואעפ"כ הקריאה מעכבת. מכאן שכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת הכונה היא שאינו ראוי לבילה מסיבה צדדית, אבל אם אינו ראוי מסיבה עצמית נחשבת אי-ראויותו כאילו כבר יש בו בילה. 

עפ"י זה נצרך האור שמח להסביר מדוע שני אילנות שאינו יכול לקרוא מספק בהם הקריאה מעכבת ומדוע זה נחשב לחסרון צדדי הלא חסרון קרקע הוא חסרון עצמי. ומסביר שכיון שהספק אמור להתברר נחשב הדבר כסיבה צדדית המעכבת את הביכורים. ועל כן צריך לשלוח ע"י שליח כדי שכלל לא יהיו ראויים לקריאה. 

ונלענ"ד להוסיף מעט לתירוצם של מהר"י קורקוס והכס"מ. המשוה בין הבבלי לירושלמי ימצא שבשניהם מופיע ר' יוסי בר חנינא. בירושלמי חולק על הכלל של 'ראוי לבילה' ביחס לביכורים. וכיון שכן, סמך עליו הרמב"ם את פסיקתו. ואולי, אף ר' יוסי בר חנינא לא פסל כלל את דין 'ראוי לבילה' בביכורים, אלא סבר שראוי לקריאה הוא בכל מקרה אשר יש סיבה הלכתית המונעת מקריאה כגון: מכר שדהו, או שלח בידי אחר, או הביא אחר החג. והמקרה היחידי בו אי אפשרות הקריאה מעכב הוא ספק, אשר בו אין הלכה מהתורה למונעו, אלא שהוא מנוע מסיבה צדדית 159, כדברי האור שמח. ובמקרה זה אף ר' יוסי בר חנינא זקוק למשלוח ע"י אחר בכונה תחילה ע"מ שהביכורים לא יפסלו. וע"כ הן הרמב"ם והן הרשב"ם הדגישו שדוקא אם אינו יכול לקרות מחמת הספק אז הקריאה מעכבת. 

סיכום  

א. שיטת רוב הראשונים כי עפ"י הכלל 'כל הראוי לבילה' כל שארעה סיבה שאינו יכול לקרות שלא התכוונו אליה משעה ראשונה הביכורים פסולים. 

ב. שיטת הרמב"ם מוקשית, ומספר תירוצים לה:

[1] תירוץ מהר"י קורקוס והכסף משנה שהרמב"ם סמך על שיטת ר' יוסי בר חנינא. ושני הסברים לה: 

א. הסבר האור שמח שחילק בין דין צדדי המונע מלקרות ומעכב, לבין מניעה עצמית שאינה מעכבת את כשרות הביכורים. 

ב. הסברנו שרק במקרי ספק המונע מלקרוא הקריאה מעכבת, ובשאר מקרים שיש מניעה מהתורה מלקרוא, אין אי-הקריאה פוסלת את הביכורים.

[2] שיטת ספר מעשה רקח שהקריאה בכל מקרה אינה מעכבת את ההבאה והיא רק מצוה נוספת. 

 

155 לפי שיטה זו תימה גדולה: מחד אמרינן שכל הראוי לקריאה אין הקריאה מעכבת; ומאידך אמרינן שאינם ניתרים בלא קריאה. והרי לפי מה שאמרנו די שראוי לקריאה, וכן הלכה שקריאה אינה מעכבת, ולא רק באותם שמלכתחילה לא נראו לקריאה, אלא דוקא באלה הראויים לקריאה, ולא מצאתי מי ששאל כן וצ"ע.

156 דבריו סותרים לפירושו בבבא בתרא וצ"ע.

157 אף המעשה רקח הזכיר גדר זה, אולם הוא לא הבחין בינו לבין 'כל הראוי לבילה' ואולי כוונתו להשוות ביניהם. והחילוק בין הטעמים: אם כל הראוי נאמר לגבי כל המקרים (ולא כביכורים), בכל הראוי המצב ההתחלתי קובע, ואם הוא ראוי לבילה שוב היא אינה מעכבת. וכן במקרה הנגדי אם אינו ראוי בתחילה, הוא פסול. לעומת זאת בדחוי מעיקרו הפגם הוא מתחילה והוא קלוש, אבל בנראה ונדחה הפגם חל בהמשך ופוסל את העבר, ואין הפסול מתחיל עם התחלת המצוה כבראוי לבילה. ושיטת האור שמח שבכלל כל הראוי לבילה היינו שאין שלילת הבילה עצמית אלא צדדית אז ה'ראויות' לבילה פוסלת, ואם היא עצמית כאילו ראוי לבילה ואינה מעכבת. 

158 אמנם הרב משה פיינשטיין, בשו"ת אגרות משה אה"ע א סימן קנא חלק על דברי האור שמח וכתב שאין ללמוד מדין אילם בחליצה לדין ביכורים לעניין 'כל הראוי לבילה'. ז"ל: "הנה פשוט לע"ד שהתם הוא משום שיש שני עניני הבאת בכורים חדא בדין קריאה וחדא בלא קריאה, ותלוי על איזה אופן היתה הלקיטה לבכורים שאז הוא נעשה החיוב לבכורים שאפשר בקריאה או בלא קריאה, וע"ז כתב הרשב"ם שם כדנפקא לן מקראי בספרי. אבל בחליצה שליכא קראי שנימא שיהיה עוד ענין חליצה שהוא בלא קריאה יש לן לומר בכל אופן שיעכב מה שצריך שיהיה ראוי לקריאה. וכדחזינן מפורש שאף ביש רק אח אחד והוא אלם מתחלתו או שהיבמה אלמת מתחלתה נמי אינה חולצת מטעם דאינם ראוין לקריאה והא לא היו ראוין מעולם לקריאה אלמא דבחליצה לא אמרינן זה".

ובהתאם לדעתו כתב: "ומה שרצה כתר"ה לתרץ עוד דכיון שבעצם ראוי הבעל לקרא שאין שום חסרון בגופו רק שלא שייך הקריאה אינו ענין לאינו ראוי לבילה בקריאה דחליצה, ובבכורים הוא איפכא שצריך שיהיה שייך הקריאה וחסרון בגוף אינו כלום אינו מובן מנלן חלוק כזה. ופשוט שמה שאילם מביא בכורים הוא מצד ענין השני שיש בבכורים כמו הגר שמביא אף שאינו קורא שילפינן מהקרא. ואם ליקטן כשהיה מדבר ואח"כ נעשה אלם אה"נ שלשיטת התוס' לא יותרו. אך לשיטת הרמב"ם יותרו משום דלא אמר שירקבו בלא ראוי לקריאה אלא כשאינו ראוי לקריאה מפני הספק עיי"ש בכ"מ פ"ד מבכורים הי"ג ואף שאין טעמו מבורר מ"מ הא סובר כן ולכן לא מצינו דין זה דאלם ברמב"ם".

159 בתירוץ זה שדוקא בספק חוששים ל'כל הראוי' וכו' תירוץ לשאלה נוספת. כידוע שיטת הרמב"ם שכל הספקות מדאורייתא לקולא (הל' אסו"ב פי"ח הי"ז, הל' כלאים פ"י הכ"ז, הל' ט"מ פ"ט הי"ב) ואך חכמים החמירו בספק דאורייתא לחומרא וכאן הוא ספק שאם נחמיר בו תצא מחומרו תקלה שהרי פוסלים את הביכורים ופוסקים שירקבו. וע"כ היה ראוי לפסוק לקולא כדי שלא להביא ביכורים לבית הפסול, אולם אם המעכב הוא לא הספק עצמו אלא הוא גורם שלא יהיו ראויים לקריאה, מובן מדוע מחמירים על הביכורים ופוסלים אותם. 

 

למעבר לחלק א'