הבאת ביכורים ומקרא ביכורים - חלק א'

הבאת ביכורים ומקרא ביכורים - חלק א'

ישנן שתי מצוות בביכורים: הבאת הביכורים, ומקרא ביכורים (בלשון הרמב"ם - וידוי). היחס בין שתי המצוות הוא, שהקריאה מצוה נוספת לראוי לכך. ההבאה מעכבת כמובן את הקריאה, אבל לא נראה שאי האפשרות לקרוא מאיזו סיבה שהיא, תעכב את ההבאה, או את היציאה בה ידי חובה.

הרב יעקב אפשטיין | ביכורי הארץ

ראשי פרקים

א. קריאה מעכבת את ההבאה

ב. הבאה ע"י שליח 

ג. ביכורים אינם ניתרים אלא בקריאה

ד. כוונה בעת לקיטת הביכורים

ה. סיבות המונעות את מקרא הביכורים

* * *

א. קריאה מעכבת את ההבאה

הרמב"ם בהלכות ביכורים ד, א פסק: 

כל המביא בכורים טעון קרבן ושיר ותנופה ולינה, אבל הוידוי אינו שוה בכל, לפי שיש שחייבין להביא בכורים ואינן קורין עליהם.

ישנן אם כן, שתי מצוות בביכורים: הבאת הביכורים, ומקרא ביכורים (בלשון הרמב"ם - וידוי). היחס בין שתי המצוות הוא, שהקריאה מצוה נוספת לראוי לכך. ההבאה מעכבת כמובן את הקריאה, אבל לא נראה שאי האפשרות לקרוא מאיזו סיבה שהיא, תעכב את ההבאה, או את היציאה בה ידי חובה. 

אולם הרמב"ם בהלכות ביכורים ד, ד כתב עפ"י הגמ' בבבא בתרא פא ע"א: 

הקונה שני אילנות בתוך [שדה] של חבירו מביא ואינו קורא לפי שהדבר ספק אם יש לו קרקע או אין לו, וכיצד עושה? מקדיש אותם תחלה לבדק הבית מפני שהן ספק חולין ואין מכניסין חולין לעזרה והכהן פודה אותן מיד ההקדש ואח"כ אוכלן, ומפריש מהן תרומה ומעשר מפני שהן ספק חולין ונותן המעשרות שלהן לכהנים שמא בכורים הם ואסורין לזרים, ואינו מביא אותן בעצמו אלא משלחן ביד שליח כדי שלא תעכב אותן הקריאה מלאוכלן, שכל שאינו ראוי לקריאה מפני הספק הקריאה מעכבת בו.

היינו, מפאת הספק האם הקונה שני אילנות קנה קרקע, ואם יביא בעצמו לא יוכל לומר: "הנה הבאתי... פרי האדמה אשר נתת לי". הוא משלחן ע"י שליח ובכך מתאפשרת לו הבאתם. משמע שללא ההבאה ע"י שליח, הוא לא היה יכול לקרוא מצד הספק, ואי אפשרות הקריאה מעכבת מלהביא ולצאת ידי חובה בהבאה זו.

ב. הבאה ע"י שליח  

על יעילות ההבאה ע"י שליח, נאמר בגמרא בבא בתרא פא ע"ב: 

ודלמא בכורים נינהו ובעו קרייה! קרייה לא מעכבת. ולא? והאמר ר' זירא: כל הראוי לבילה - אין בילה מעכבת בו, ושאינו ראוי לבילה - בילה מעכבת בו! דעביד להו כר' יוסי בר חנינא, דאמר: בצרן ושגרן ביד שליח, ומת שליח בדרך - מביא ואינו קורא; מאי טעמא? דכתיב: (דברים כו, ב, י) ולקחת והבאת, עד שתהא לקיחה והבאה כאחד, והא ליכא. א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: מכדי פסוקי נינהו, ליקרי! א"ל: משום דמחזי כשיקרא. רב משרשיא בריה דרב חייא אמר: דלמא אתי לאפקועינהו מתרומה ומעשר. 

כלומר, הגמרא סברה בתחילה שקריאה אינה מעכבת, ודוחה שהקריאה מעכבת את ההבאה, שכל הראוי לקריאה הקריאה מעכבת בו, ועל כן שולחן ע"י שליח כאשר אצלו אין הקריאה מעכבת מפני שאין הלקיחה וההבאה כאחד. 

מסביר זאת הרשב"ם: בהבאת מנחה, צריכה המנחה להיות ראויה לבלילה (עד ששים עשרון), וכיון שהיא ראויה לבילה שוב אין הבלילה בפועל מעכבת בה. לעומת זאת אם הביא יותר מששים עשרון ה"בכח" שתהא ראויה לבילה מעכב, ועל כן המנחה פסולה. כך גם לגבי קריאה בביכורים, הראוי לקריאה מלקיטה - אין הקריאה בפועַל מעכבת, ועל כן אם היה ראוי לקריאה ומאיזו סיבה חל עיכוב שאינו יכול לקרוא, כאן הקריאה מעכבת והביכורים ירקבו בעזרה. אולם בביכורים קיים סוג מקרים נוסף בו הקריאה אינה מעכבת, אם מתחילה נלקטו שלא על מנת לקרוא בהם, כגון גר או מהחג עד חנוכה. (ועפ"י סוג זה הציעה הגמרא לשלוח ע"י שליח בכונה מתחילה וע"י כך להפקיע חיוב הקריאה, ויבואר להלן). 

כשנשוה בין מנחה לביכורים נמצא שהם אינם שוים. בביכורים, ישנם מקרים שמלכתחילה אינם ראויים לקרוא ובהם אין הקריאה מעכבת, ומכאן שיש שני סוגי ביכורים: ביכורים שבהם לא ניתן לקרות ובהם הקריאה אינה מעכבת כלל, וביכורים שבהם ניתן לקרות, ועקרונית הקריאה בפועל מעכבת, ורק עליהם נאמר הכלל 'כל הראוי לבילה' וכו'. לא הוגדר בבירור מה החילוק העקרוני בין סוג זה למשנהו. אף הרמב"ם בהלכה ד' שהובאה לעיל, כתב כרשב"ם. 

ג. ביכורים אינם ניתרים אלא בקריאה

אף בתלמוד הירושלמי ביכורים א, ו נידון דין השליח:

שליח - רבי יוסי רבי שמעון בן לקיש בשם רבי יוחנן: בשלקטן לשלחן ביד אחר, אבל אם להביאם הוא לא ישלחם ביד אחר, ולא מחסל לה (=לא מסיים מה טעמה). רבי יונה מחסל לה. רבי זעירה רבי אמי רבי שמעון בן לקיש בשם רבי הושעיה בשלקטן לשלחן ביד אחר, אבל אם לקטן להביאו הוא לא ישלחם ביד אחר, שכל הביכורים שנראו ליתור בקרייה אינן ניתורין אלא בקרייה.  

טעמו של הירושלמי נראה כבבלי, ומוסיף עליו בכך שביכורים שנלקטו על מנת שיביאם הוא בעצמו, אינם ניתרים ללא קריאה. לעומת זאת אם לקטן על מנת לשולחן ביד אחר שוב לא נראו לקריאה ומותר לשולחן בידו. על פי זה, הדבר שמבחין בין ביכורים הראויים לקריאה לשאינם ראויים הוא כונת הבעלים ברגע הלקיטה.

הירושלמי ממשיך: 

אמר רבי מנא אף על גב דלא אמר רבי יוסי הדא מילתא אמר דכוותה. אמר רבי זעירא לרבי יסא נהיר את כד איתאמרת הדא דרבי הושעיא, ואמר רבי יוסי בי רבי חנינה מתניתא פליגא, הפריש בכוריו ואחר כך מכר שדהו מביא ואינו קורא - קיימונה בשנתן דעתו למסור משעה ראשונה. והתנינן: יבש האילן נקצץ האילן - עוד היא ביבש משעה ראשונה. 

הירושלמי מביא שני מקרים שבהם לכאורה הקריאה היתה צריכה לעכב, ודוחה בשני המקרים שכונתו היתה משעה ראשונה להביאם ללא קריאה. אולם אם באמת לא התכוין לכך משעה ראשונה, אינו יכול להביאם ולצאת בהם ידי חובה מפני שהקריאה מעכבת בהם, והביכורים ירקבו בעזרה.

המשך הירושלמי מלמדנו שהקריאה בפועל בראויים לקריאה אינה מעכבת (אלא הנחה בלבד. כך כתבו מפרשי הירושלמי):

וקרייה מעכבת? אמר רבי שמואל בר רב יצחק: הראוי לקרייה אין קרייה מעכבת. לקטן לשלחם ביד אחר לא ישלחם ביד אחר שמא ימלך הוא להביאן. רבי אבהו בשם רבי יוחנן: היורש מביא ואינו קורא מה נן קיימין אם יורשה בחיי אביו - שלוחו, ואם לאחר מיתת אביו - שלו הן, אלא כי נן קיימין בשהיה אביו חולה או מסוכן. 

כאמור, הירושלמי נראה שמתאים לבבלי ומסבירו. סיומו של הירושלמי מוסבר ע"י הבבלי במכות יח ע"ב: 

אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא: בכורים - הנחה מעכבת בהן, קרייה אין מעכבת בהן. ומי אמר ר' אלעזר הכי? והא אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא: הפריש בכורים קודם לחג ועבר עליהן החג - ירקבו, מאי לאו משום דלא מצי למיקרי עליהן, ואי ס"ד קרייה אין מעכבת בהן, אמאי ירקבו? כדרבי זירא, דאמר ר' זירא: כל הראוי לבילה - אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה - בילה מעכבת בו. ר' אחא בר יעקב מתני לה כדרבי אסי אמר רבי יוחנן.

מתבאר, כי הקריאה בביכורים שנלקטו קודם סוכות והיו ראויים לקריאה קודם הסוכות והובאו לאחר סוכות - מעכבת, ועל כן הפירות ירקבו ולא יצא ידי חובה בהבאת הביכורים. כך כתבו גם תוספות בבא בתרא פא ע"ב שלגבי ביכורים שנשלחו ע"י שליח היה צריך להיות הדין כמו אם הביאם אחר החג. ותרץ: 

ותירץ רבינו חיים דהכא איירי כגון שהיה בדעתו מתחלה כשבצרן לשגרן ביד אחר דאז יכול לשגרן ביד אחר כאילו לא נראו לקריאה מעולם.. 155.

ומוכיח את דבריו מירושלמי בביכורים. כך כתבו אף ראשונים נוספים - רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, תוס' רי"ד, מאירי. מהתלמודים ומן הראשונים מתבאר כי כל ביכורים הראויים למקרא ביכורים, אם לא כיון בשעת לקיטתם שיפטרו מקריאה ע"י הבאה ע"י אחר וכד', או שרק לאחר לקיטתם שלחם וכד' - הקריאה מעכבת בהם והביכורים פסולים וירקבו בעזרה. ולהבנה זו מסכים הרמב"ם בהלכות ביכורים ב, כא: 

המפריש בכוריו להעלותן בידו לירושלים לא ישלחם ביד שליח, ואם לקטן מתחלה על מנת לשלחם ביד שליח ה"ז מותר לשלחם.

לפי הסוגיות לעיל הדברים מתפרשים שאם שלחם ביד שליח הרי הביכורים צריכים קריאה ועל כן הם יפסלו, לעומת זאת אם לקטם משעה ראשונה ע"מ לשלחם בידי אחר, הביכורים ראויים להבאה ללא קריאה.

ד. כוונה בעת לקיטת הביכורים

אולם, המעיין ברמב"ם יראה כי בפרק ב' הביא את דיני ההבאה, ובפרק ד' את דיני הקוראים ושאינם קוראים. בתווך בפרק ג', כתב את דיני הביכורים במקדש. וא"כ, אם הדין שהובא לעיל מסוף פרק ב שייך לתלות שבין הבאה לקריאה היה לו לציין כי הקריאה מעכבת כפי שכתב בהלכות ביכורים ד, ח, ולא לסתום: "לא ישלחם"… 

ועוד לפי סוגיות הש"ס שהובאו לעיל, שצריך להתכוין בזמן לקיטת הביכורים שיהיו פטורים מקריאה, קשות מספר הלכות ברמב"ם. 

הרמב"ם בהלכות ביכורים ד, ה כתב: 

הפריש בכוריו ומכר שדהו מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר אשר נתת לי ה' שהרי אין לו, והלוקח אינו חייב להפריש בכורים אחרים מאותו המין שכבר הפריש ממנו המוכר, ואם הפריש מביא ואינו קורא אבל ממין אחר מפריש ומביא וקורא.

והרישא קשה, הרי הביכורים נראו משעה ראשונה לקריאה, ואם לא כיון בשעה שליקטם למכור את השדה - הביכורים נפסלו מדין כל הראוי וכו' וכמו שכתב הירושלמי.

עוד קשים דברי הרמב"ם בהלכות ביכורים ד, ח: 

הפריש בכורים וחלה והרי הוא מסוכן - זה שראוי ליורשו מביא ואינו קורא, הפריש בכוריו ושלחן ביד אחר ומת השליח בדרך אע"פ שחזר הוא והביאן אינו קורא שנאמר ולקחת ובאת עד שתהיה לקיחה והבאה כאחת.

ושוב, אם לא התכוין לכך משעה ראשונה מדוע הביכורים לא יפסלו. 

וכן שם הלכה יב: 

הפריש בכוריו ויבש המעיין או שנקצץ האילן מביא ואינו קורא לפי שזה כמי שאין לו קרקע שהרי אבדה.

והלא הירושלמי כתב שהתנה משעה ראשונה?

עוד קשה הלכה יג: 

המביא בכורים מאחר חג הסכות ועד חנוכה אע"פ שהפרישן קודם החג מביא ואינו קורא שנאמר ושמחת בכל הטוב, ואין קריאה אלא בשעת שמחה מחג השבועות עד סוף החג, ושאר המביאין חוץ מאלו מביאין וקורין.

והרי הבבלי במכות כתב שירקבו ורק אם התכוין משעה ראשונה להביאם אחר החג - לא נפסלו. כל ההלכות האלה בהן לא נזכרה התנאה משעה ראשונה קשות מהסוגיות לעיל, ומצביעות על שיטה שונה של הרמב"ם.

 

למעבר לחלק ב'