הבאת ביכורים - הודאה על הארץ - חלק ב'

הבאת ביכורים - הודאה על הארץ - חלק ב'

מקובל להסביר את תעודתה ומטרתה של מצות ביכורים כביטוי להכרת הטוב, דהיינו: להביע תודה לה' על היבולים הטובים והמבורכים, שהוא מעניק לעמו, היושב בארצו הטובה ועל אדמתו המבורכת.

הרב ד"ר מאיר גרוזמן | ביכורי הארץ

אולם עיניננו להציג את דבריו של רבי חיים בן עטר, אור החיים לדברים כה, ד: "כי לפי ששייר ה' לו (לעצמו) חלק בארץ, והוא שנת השמיטה, דכתיב (ויקרא כה , ד), 'ובשנה השביעית... שבת לה'', לזה בא דברו הטוב שאינו מצווה (להביא ביכורים) אלא על זמן הנתונה לך, שהם ו' שנים, אבל שנת השמיטה אין בה הבאת ביכורים לפי שאינם שלו אלא מופקרת לכל" 192.

בעקבות ההצעה דלעיל, יובנו דברי בעל "אור החיים" הבנת יתר. אם הבאת הביכורים נועדה בעיקר להודות לה' על ארץ שניתנה לעמו - תבוא שנת השמיטה שנועדה להפקיע למשך שנה אחת את הארץ מיושביה - "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" - ותפטור את יושביה, מחוסרי ארץ, מהבאת ביכורים. לא כן אם המטרה הבלעדית היתה להודות על פירות שהניבו בשדות הארץ, שכן ישנם פירות בשדה גם בשנת השמיטה, והם נועדו ללקיטה ולאכילה, מדוע, איפוא, לא יובאו ביכורים גם מפירות ההפקר?

ובעיקר ניתן להבין עתה את ההלכה המחייבת להביא ביכורים אך ורק משבעת המינים. כך שנינו במשנה בביכורים א, ג: "אין מביאין ביכורים חוץ משבעת המינים" ומחלוקת היא בין התנאים - רבי שמעון בן ננס ורבי עקיבא - אם ניתן לעטר את הטנא בפירות "חוץ משבעת המינים" (שם ג, ט). חובה זו נלמדת מן המילה "מראשית" 193, אך לאור ההצעה דלעיל נקל להסביר הלכה זו. כי הבאת הפירות נועדה, כאמור, להביע תודה על ארץ ישראל הטובה שניתנה לנו, ואין לך ביטוי גדול יותר לכך מהצגת שבעת המינים, שבהם, כידוע, נשתבחה ארץ ישראל.

עתה אנו מגיעים ל"מקרא ביכורים". לאחר שהכהן לוקח את הטנא עם הפרי מידי החקלאי ומניחו לפני מזבח ה', פותח זה בקריאה שניה: "ארמי אובד אבי". תחילה הוא מספר על אברהם הארמי שהיה נודד ("אובד") או (תלוי בפרשנים) על יעקב, שלבן הארמי רצה לאבדו, ולאחר מכן הוא מספר על ירידת יעקב למצרים, על התרבות בני ישראל בה, על הסבל הנורא שעבר עליהם שם עד שה' הוציאם ב"יד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים", ועל שהביאם אל המקום הזה: "ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש".

מה פשר צירוף שני סיפורים אלה לטקס הגשת הטנא, המכיל פרי ביכורים. אם מטרת הביכורים להודות לה' על היבולים הטובים שהאדמה הניבה, אין מקום לשני סיפורים הסטוריים אלה, אך לאור האמור לעיל, על דבר המטרה הנוספת, ואולי העיקרית של מצוה זו - יש ויש! שני הסיפורים האלה מצביעים על סיבלם של בני ישראל בגולה, על היותם משועבדים ל"מארחיהם" הזרים, על היותם מוכים ומעונים ועל היותם נתונים לסכנת מוות. יעקב סבל בנדודיו, בהיותו אצל לבן, ובני ישראל סבלו בהיותם במצרים. אולם כאן, בארץ ישראל, בהיותנו יושבים על אדמתנו ונהנים מעמל כפינו, אין אנו נתונים עוד למשיסה ולסכנה. עם ישראל מתאים לאדמתו, וזו מאירה לו פנים ומעניקה לו חלב, דבש ויבולים מבורכים. הניגוד - שבין גולה חשוכה ומאיימת לבין ארץ טובה, הנותנת את פירותיה ותנובתה - הוא שמהווה תוכן ונותן ענין לקריאה זו. שני הסיפורים מהווים ביטוי לשלילת הגלות, ואילו הבאת הביכורים נועדה להודות לה' על היותנו בארץ טובה, בארצנו ולא בארץ אחרת.

דומה, כי לאור הסבר זה ייקל להסביר את העובדה, שהטיקסיות בהבאת ביכורים, היתה גדולה, מקיפה וכרוכה בהמולה מצד אחד ובשמחה מצד שני. המשנה בביכורים ג, א - ט, מתארת את תהלוכת הבאת הביכורים, החל בהתכנסותן של העיירות שבמעמד ועד לסיום מקרא ביכורים ויציאה מן המקדש. על תיאורי התהלוכה והשמחה הללו נוספו בתלמוד הירושלמי פרטים נוספים, והם הנותנים מימד נוסף רחב יותר להוויית השמחה: "בדרך היו אומרים 'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך'; בירושלים היו אומרים 'עומדות היו רגלנו בשעריך ירושלים'; בהר הבית היו אומרים 'הללוי-ה הללו א-ל בקדשו'; ובעזרה היו אומרים 'כל הנשמה תהלל י-ה הללוי-ה'".

קשה להניח, כי הטקסיות המרשימה הזאת נועדה לפאר מצוה, שמהותה - הודיה לה' על שנתן לחקלאי את שבעת המינים. סביר יותר להניח, שהתודה היא, כאמור, על שנתן לעם ישראל נחלת ארץ, ועל שזה זכה ונמצא על אדמת ארץ זו. מאחר ומדובר בהוויה כללית של עם על אדמתו, שאינו נאלץ יותר להיות משועבד לעם אחר ולשהות על אדמה זרה, תוך כדי ספיגת עלבונות, עבדות ועינויים - יובן, איפוא, הצורך בהבעת תודה מרשימה, טקסית ורבת רושם, כוללנית ומקיפה 194.

בגישה זו ניתן לסלק את קושייתו של בעל משנה ראשונה, בפירושו למשנה (בביכורים ג, ב). הוא שואל: "לכאורה היה נראה, שכל הדינים הללו (טכסי ההבאה) יש לנהוג גם כן במביאין מעשר שני לירושלים, דמאי שנא?", והוא מתרץ: "וקצת יש ליישב דביכורים דכתיב בהו שמחה - 'ושמחת בכל הטוב' - שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ושמח בהם... לכך סמכו חכמים להביאן בשמחה, אבל מעשר שני ועולי רגלים לא אשכחן בהו שמחה ושמחת הרגלים אינה אלא ברגל ולא בעלייתן". אולם לאור ההצעה דלעיל, הרואה בהבאת ביכורים הבעת תודה על נתינת הארץ לישראל - יש הבדל מהותי ואף תהומי בין ביכורים למעשר שני. כי זה האחרון מובא אמנם לירושלים, אך אין מטרתו להודות הודיה כל שהיא, וודאי שלא על המתנה הגדולה והחשובה הקרויה ארץ. לפיכך אין מקום לתהלוכות המוניות ולטקסי שמחה.

הצעה זו מאפשרת גם להבין את הקשר שבין הבאת ביכורים לאמירת פרק ל' בתהילים, שאותו אמרו הלויים בשעה שתהלוכת נושאי הביכורים הגיעה להר הבית ונכנסה לעזרה. כך נאמר במשנה בביכורים ג, ד: "הגיע לעזרה ודברו הלויים בשיר - ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי" 195. לכאורה, אין קשר בין פרק תהילים זה הפותח ב"מזמור שיר חנוכת הבית" להבאת ביכורים. וכבר העלה שאלה זו בעל מלאכת שלמה, והשיב: "משום דבכנופיא גדולה נעשו, דלכך תקנו שיהו באין אל עירו של מעמד כדי שיהו מתקבצין שם רבים ודמי לחנוכת הבית". תשובה זו אינה מניחה את הדעת בשל העובדה, שהמשנה לא מציינת את הפסוק הפותח - "מזמור שיר חנוכת הבית" - אלא את המשכו: "ארוממך ה'". ועוד הרי כל הפרק לא עוסק כלל בחנוכת הבית אלא באדם שכמעט אבד, ירד לשאול, וה' העלה אותו, החייה אותו והפך את מספדו למחול!

נכון, ניתן למצוא קשר בין הפרק למקרא ביכורים, כי בשניהם מדובר על תקופת סבל שאחריה באה הישועה 196, אך מן הראוי שיהא קשר בין הפרק להבאת הביכורים עצמה, הלא כן?

לאור ההצעה דלעיל, שהבאת ביכורים באה להודות לה' על שנתן לנו ארץ, לאחר שהעם היה בגלות וסבל עוני שפלות ועבדות, יש מקום לשיר את "ארוממך ה'", על כך שלא שימח את האויבים שרצו להורידנו שאולה, אלא להפך: גאלנו מבור גלות ומעומק השאול והחזירנו לחיים ולקיום כאן, בארץ, שניתנה לנו לנחלה.

 

174 והשווה לדבריו במצוה תרו.

175 ההלכה המחייבת להביא פירות משובחים, הביאה את הפרשנים לפרש את המילה "מראשית" במובן "מן המובחר". ראה רבינו בחיי בפירושו לפרשת ביכורים האומר: "כמו 'וראשית שמנים ימשחו' (עמוס ו, ו), וכן כל דבר שהאדם מקדיש ומקריב להקב"ה צריך שיהיה מן המובחר, וכן מצינו בהבל הצדיק שהביא קרבן מן המובחר - מבכורות צאנו ומחלבהן, ועל זה אמר 'מראשית כל פרי האדמה' - מן המובחר שבפרות אדמתו", וראה דברים אלה גם בפירושו של רבינו יוסף בכור שור לפרשת ביכורים. כן ראה משנה ביכורים ג, א, המפרשת את "מראשית" במובן "תאנה שבכרה, אשכול שבכר, רימון שבכר" ולא במובן המשובח. וראה בספרי דברים רצז ב, וירושלמי ביכורים א, ג. כן ראה מנחות פד ע"ב את חלומו של רבי יוחנן.

176 אי הבאת ביכורים לאחר חנוכה נלמדת מהמשנה בביכורים א, ו שקבעה: "מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא", משמע, כי אין להביא כלל לאחר חנוכה. ראה בכסף משנה הלכות ביכורים ב, ו.

177 זו דעת הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם שם. שתי הסיבות הנוספות הן: האחת - דעת הרמב"ם שם "שהביכורים שביכרו אחר חנוכה הן חשובין משנה הבאה", והשניה - דעת הברטנורא בפירושו למשנה שם "דכתיב אשר תביא מארצך" - כל זמן שמצויין בארצך ועד חנוכה מצויין".

178 לדעת רבי עקיבא רק משבעת המינים ולדעת רבי שמעון גם מפירות אחרים (משנה, שם).

179 ראה: הרב י"ל בוגץ', הגיון לבי, "הבאת ביכורים וקריאת הפרשה", עמ' קנז - קפה.

180 כדעת הרשב"ם המפרש: "אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם".

181 כדעת תרגום אונקלוס ויונתן בן עוזיאל וכדעת אבן עזרא האומר, שארמי הוא יעקב "כאילו אמר הכתוב, כאשר היה אבי בארם היה אובד". זו גם דעת הרלב"ג: "אבי היה אובד בארם... שהארמי והוא לבן היה מאבד אבי". כך גם דעת רבינו בחיי המפרש "אובד - עני בלא ממון".

182 ראה בתוספתא ראש השנה א, יד: "הבא חיטים וביכורים בעצרת שהוא פרק אילן כדי שיתברכו עליך פירות אילן". וכך גם כתב רבינו בחיי בדברים כו, ב: "כי בזכות המצוה הזאת היו הפירות מתרבין ומזונות העולם מתברכים".

183 אך הבעל יכול להביא מבכורי אשתו, אם היתה לה קרקע משלה, שהרי נאמר "אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך". ובאשר לשלושת הראשונים: "האפוטרופוס, השליח והעבד, שאינם רשאים לקרוא מקרא ביכורים - משום "שמביאין ביכורים בשביל אחרים ואינם יכולים לומר "אשר נתת לי" " (חינוך, מצוה תרו).

184 כך כתב הרמב"ן בדברים כו, ג: "הגדתי היום בפרי הזה שהבאתי, הגדתי והודיתי לה' אלוקיך שהביאני לארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו והנה ה' מקים את דבריו ואני מודה ומשבח לשמו. ובהרחבה ראה את פירוש המלבי"ם לדברים כו, ג: "שעל החסד הגדול שעשה ה' לכלל האומה, והחסד הפרטי שעשה להמביא אשר נתן לו נחלה - אדמת זבת חלב ודבש, מביא דורון לבית ה' מעט פרי אדמה... לומר, כי ענין הבאת הביכורים הוא לפרסם שנתן ה' להם את הארץ במתנה משמרו את השבועה שנשבע להאבות, והביכורים הוא לעדות שהארץ היא לה' והוא נתן להם בתורת אריסות, ולכן יביא הביכורים לבית ה' כחוק האריסים - להביא לבעל השדה מראשית תבואתה".

185 וראה בספרי, דברים כו, ג, את דעתו של רבי שמעון, הסבור שאין להביא מעבר הירדן "שנטלתו מעצמך", כלומר: שנטלו מעצמם, וכך גם דעתו של רבי יוסי הגלילי, שם כו, ט, אך מן הטעם שאינה ארץ זבת חלב ודבש.

186 זו דעת הברטנורא, אולם הרמב"ם בהלכות ביכורים ב, א מסתמך על פסוק אחר: "ראשית בכורי אדמתך". ועיין בחולין קלו ע"א, שם מוסקת הלכה זו מן הפסוק: "בכורי כל אשר בארצם".

187 במשנה זו גרסאות אחדות ואין כאן המקום לדון בהן. הציטוט הובא מן הגירסה שבבבלי.

188 ראה על כך בתוספות גיטין, שם, ד"ה לוקח ומביא, וראה שם את ההערה העוסקת בזיהוי האיש - הלוקח, המוכר או כל לוקח.

189 ראה משנה שבת א, ד: "ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום", וראה בירושלמי שבת, שם, את רשימת י"ח הגזירות.

190 כדלעיל, וכפי שנשנה במשנה גיטין ד , ט.

191 וראה את דבריו של החזון איש לערלה, סימן יז סעיף יח, התומך בדעת רש"י. כן ראה את מאמרו של הרב יצחק אייזיק הלוי פרג, "הבאת ביכורים בשנה השביעית", קובץ השמיטה, ירושלים תשס"א, עמ' שנא - שנד, ואת מאמרו של הרב זבולון זקש, "מצות ביכורים - האם נוהגת בשביעית", שם, עמ' שנה - שסה. מקורות נוספים הדנים בנושא זה, ראה אצל הרב ראובן מרגליות, נר למאור, ירושלים תשי"ט, ע' י' (לדברים).

192 ראה את תגובתו של רבי יוסף באב"ד, מנחת חינוך מצוה צא לדבריו אלה של בעל אור החיים.

193 ראה ספרי, לדברים כו, ב (פיסקא רצז, ב), הדורש: "מראשית - ולא כל ראשית". כך בירושלמי ביכורים א, ג וכך בחלומו של רבי יוחנן במנחות פד ע"ב. השווה גם לרש"י שם. ברם, מדברי יחזקאל מד, ל: "וראשית כל ביכורי כל", ומדברי נחמיה י, לח: "ופרי כל עץ תירוש ויצהר" משמע, לכאורה, שהביכורים אינם מובאים דוקא משבעת המינים, וראה בפירוש ר"א מזרחי על התורה, המצטט פרשנים האומרים בשם ר"ת מאורליינש, שהוא סבור שהמילה "מראשית" מלמדת שיש להביא ביכורים רק ממין אחד.

194 לאור זאת יש להסביר את המילים "אשר נתת לי", שבפסוק "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי", כמוסבות על הארץ "שנתת לי" ולא על הפרי. ראה בפירוש הרשב"ם ובפירוש ר"ע מספורנו על פסוק זה.

195 ראה במלאכת שלמה למשנה זו, המצטט את דעתו של ר"י מסמפונט, האומר, כי לפנינו משנה חסרה: "וה"ק הגיע לעזרה ולקח הכהן הטנא מידו ודברו הלווים בשיר".

196 וכך כתב אמנם בעל משנה ראשונה: "ונראה דכלפי שבוידוי של הביכורים אומר 'ארמי עובד אבי' וגו', אומר ג"כ שיר זה - 'ולא שמחת אויבי לי', שהציל את אבינו מיד לבן אויבו".

 

 למעבר לחלק א'